כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

ב-1911, כתב איתמר בן-אב"י באוטוביוגרפיה שחיבר, כי הוא וקצין טורקי נפגשו במלון ירושלמי. תוצאות הפגישה, כך טען לאחר מכן, הובילו את הקצין, כמאל אטאטורק, לאמץ את אחת הרפורמות מרחיקות הלכת שביצע. לימים, הדהדה הרפורמה בעיתונו של בן אב"י עצמו: הקניית שפת-כנען לכלל ישראל, באמצעות עברית הכתובה באותיות לטיניות.

אי שם בשנת 1911, כתב איתמר בן-אב"י באוטוביוגרפיה שחיבר, נפגשו קצין טורקי והוא, "הילד העברי הראשון", במלון ירושלמי. תוצאות הפגישה, כך טען לאחר מכן, הובילו את הקצין הטורקי, לימים כמאל אטאטורק, לאמץ את אחת הרפורמות מרחיקות הלכת ביותר שביצע.

תוצאות המפגש עודדו את בן-אב"י לנסות ולבצע את אותה רפורמה, הפעם על עמו – עם ישראל, המתעורר משנת התרדמה שלו וחוזר אל העברית (שחידש אבא – אליעזר בן יהודה).

​בטרם נבנה מלון "המלך דוד", היה "מלון קאמיניץ" לזירה השוקקת ביותר בירושלים – מנהיגים יהודים, קצינים טורקים ועשירים ערביים העבירו בו את לילותיהם, ספונים על כוסית משקה חם ומקשקשים ביניהם על עתיד המזרח התיכון. אחד מבאי המלון הקבועים היה לא אחר מ"הילד העברי הראשון", העיתונאי איתמר בן-אב"י. בערב סתיו ירושלמי אחד של שנת 1911, הסב בעל המלון את תשומת ליבו של בן-אב"י לקצין טורקי צעיר, "זהו שבקבוק עראק לצדו" (עמ' 213, 'עם שחר עצמאותנו').

 

איתמר בן-אב"י בתמונה משנת 1912 (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

 

כבר בתחילת השיחה גילה בן-אב"י את חיבתו העזה של בן שיחו, מוסטפא כמאל, לטיפה המרה. כשהסביר בן-אב"י לקצין שהרופא אסר עליו להריק כוסית משקה חריף בבת אחת, קבע מוסטפא כמאל בפסקנות ש"אילולא היה רופא זה מכרי מלפני זמן-מה, הייתי מנפץ כבר את גלגלתו".

הקצין הטורקי שטח בפני בן-אב"י ההולך ומשתכר את חזונו לעתיד: מדינה טורקית מודרנית, או במילותיו שלו עצמו: "טורקיה לטורקים – כצרפת לצרפתים וכאנגליה לאנגלים". למזלו של בן-אב"י, שלא עמד בקצב השתייה המסחרר של הקצין, נחלץ לעזרתו בעל המלון והרחיקו מהזירה. רק לאחר מספר ימים התחדשה שיחתם.

במהלך שתי שיחותיהם הנוספות סיפר הקצין שהספיק לפגוש באביו של בן-אב"י ולחקור אותו על נאמנותו לטורקיה. הקצין התרשם מאוד ממאמציו של אליעזר בן-יהודה להחיות את שפת עמו. העובדה הזאת הניחה את דעתו של בן-אב"י, שחשש שמדובר עד אז במלכודת, והוא החל להיפתח ולדבר בחופשיות עם בן שיחו. וכך במהלך מפגשם האחרון שטח בן-אב"י שני רעיונות שיתרמו לאחווה בין העם הטורקי ליהודי: הראשון – הקמת מדינה יהודית עצמאית במסגרת האימפריה העות'מאנית; והשני – על הטורקים והיהודים לזנוח את האותיות המקובלות של שפתם בעבור האותיות הלטיניות, הדומות כמעט "אחת-אחת לאותיות עבריות הקדומות". (עמ' 218, 'עם שחר עצמאותנו')

 

מוסטפא כמאל במדי צבא, תמונה משנת 1918 (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

 

שנים רבות לאחר מכן, הפך הקצין הצעיר לנשיא-המייסד של טורקיה המודרנית – מוסטפא כמאל אטאטורק ("אבי-הטורקים"). אחת מפעולותיו הגדולות ביותר הייתה לא אחרת מהתוכנית שהציע בן-אב"י בשיחתם: המעבר של הטורקית מאותיות ערביות לאותיות לטיניות.

 

פסל של מוסטפא כמאל אטאטורק, המציג את "אבי-הטורקים" מלמד את ילדי הרפובליקה אותיות לטיניות (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

מהפכה כמאליסטית בעברית

לאחר שנים רבות כעורך ועיתונאי מוערך, פרש/פוטר סופית איתמר בן-אב"י מעריכת 'דאר היום' בשנת 19333. הוא ניצל את החופש והפיצויים שזכה להם כדי להגשים את חלומו הגדול ולהקים עיתון משל עצמו. הוא בחר שם רב משמעות לעיתונו החדש, 'דרור', וביקש להפיץ דרכו את אותו חזון ששטח בפני אטאטורק: עברית הכתובה באותיות לטיניות.

 

מודעה המבשרת על פרסום עיתון 'דרור' בעיתונו הקודם של בן-אב"י,
'דאר היום', 20 בנובמבר 1933

 

באוטוביוגרפיה שחיבר, מסר את תגובתה הפושרת משהו של אשתו לפרויקט החדש שלו:

"בדרכנו יום אחד לנתניה כדי להתיעץ עם בן-עמי על האפשרות לעבור לעיר זו, חמדתנו, נתקלו עיני רעיתי במודעה שנתפרסמה לרוחב העמוד האחרון באחד מעיתוני תל-אביב, בזו הלשון:

'בעוד שבועות אחדים יופיע "דרור" – העתון העברי הראשון באותיות לטיניות בעריכת איתמר בן-אב"י, שרק עמוד אחד בו יהיה נדפס באותיות ארמיות'.

אכן היתה זו מודעה מנקרת-עינים בגודלה. רעיתי לא עצרה כוח לבלום את סערתה כנגדי: – המעט לך שהחרבת את "דאר-היום" בפזיזותך ובאי זהירותך, שאתה אומר לאבד שארית פרוטותינו ב"לטיניות" שלך? מי יקרא את העיתון? מי ירצה לבזבז עליו פרוטה? ומה יאמרו כל הסופרים והרבנים הרואים קדושה באותיות האשוריות המסורתיות, שאתה בא להתנקם בהן? האם לא לטירוף יחשבו את מעשיך? מה אתה חותה גחלים על ראשינו?

(…) למרבה ההפתעה נחטף ממש הגליון הראשון של "דרור" באותיות לטיניות."

 

 

הודעה על יוזמתו הנועזת של איתמר בן-אב"י. 22 בנובמבר 1933, 'The Palestine Post'

 

כבר בגיליון הראשון של עיתון 'דרור', הסביר העורך את חזונו. במאמר הנקרא 'MA ANU ROZIM?', קבע בן-אב"י שמטרת העיתון החדש הינה לגרום לכך "כי שפת כנען תהיה לקניין כל ישראל וכל התבל. עשרות מיליונים ידברו גם ילמדו עברית במהירות." הוא ראה את עצמו כממשיך הישיר של אביו – אם הצליח אליעזר בן-יהודה להפיץ את העברית המתחדשת לעשרות אלפי יהודים, המעבר לאותיות לטיניות יפתח את שפתנו "לשערי העולם הגדול מסביב".

 

הגיליון הראשון של עיתון 'דרור – בטאון ליהודה עצמאית'

 

הגיליון הראשון שיצא ב-17 בנובמבר 1933 נחטף במהירות מסחררת. כל ששת אלפי העותקים שהודפסו נקנו תוך שעות ספורות. למרות ההתלהבות הראשונית, המנהיג הציוני היחיד שתמך ביוזמה יוצאת הדופן של בן-אב"י היה דווקא זאב ז'בוטינסקי, שהשתעשע מספר שנים ברעיון של ספרות עברית הכתובה באותיות לטיניות כדרך להקל על ההמונים שאינם דוברי השפה לרכוש אותה בקלות.

 

הפרסום של 'דרור' עורר עניין לא רק בגבולות היישוב: כתבה שהתפרסמה ב-1 במרץ 1934 ב-'The 'Sentinel – עיתון שבועי של הקהילה היהודית בשיקגו

 

בסופו של דבר, העיתון שערך והפיץ איתמר בן אב"י היה לכישלון מסחרי מהדהד, ומגיליון לגיליון הידלדלה תפוצתו דרמטית. 16 גיליונות בני חמישה עמודים הופיעו עד לסגירתו. באוטוביוגרפיה שלו סיפק בן-אב"י עשר סיבות שונות ומשונות לכישלון "דרור": הפחד מאימת "גדוד מגיני השפה", חוסר ההיענות של סופרי ארץ ישראל, יותר מדי מאמרים באותיות זעירות, שירים לא קלים לקריאה ועוד…

הייתה זו יוזמתו העיתונאית האחרונה. כנראה שיש רעיונות נועזים כל כך שרק מנהיגים בעלי כוח דיקטטורי יכולים לכפות על עמם.

הייתה זו יוזמתו העיתונאית האחרונה. כנראה שיש רעיונות נועזים כל כך שרק מנהיגים בעלי כוח דיקטטורי יכולים לכפות על עמם.

לסיום, נציין כי עצם קיומו של המפגש בין איתמר בן-אב"י ובין מוסטפא כמאל אטאטורק מוטל בספק, היות שבאופן רשמי, בשנת 1911 הוצב הקצין הטורקי ומי שיהיה לימים נשיאה הכל-יכול של הרפובליקה הטורקית החדשה דווקא בלוב, הרחק הרחק ממלון "קאמיניץ" בירושלים.


אם אהבתם את הכתבה הזאת, אולי תשמחו להמשיך ולקרוא:

1. כשבן גוריון התנגד להעלאת עצמאותיו של ה"רוויזיוניסט הראשון".

2. האם היוזמה של בן-אב"י הייתה מקלה או מקשה על לימודי העברית של קפקא?

3. הייתה ל"ילד העברי הראשון" סיבה טובה לחשוש מגדוד מגיני השפה, ולא רק הוא חשש.

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

כ-3 שנים לפני פרוץ המלחמה, הגיע אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, לביקור חשאי בארץ ישראל. מטרתם הייתה לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה. מה הייתה מסקנתו מהביקור?

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

עוד בשנת 1937, שנים רבות לפני שנלכד אחד מגדולי המרצחים של גרמניה הנאצית, ביקר בארץ ישראל אדולף אייכמן במסווה של עיתונאי גרמני. את "ביקורו" השני של אייכמן בישראל כבר ארגן לו המוסד, 24 שנים לאחר מכן. מה חיפש אייכמן בארץ ישראל שלפני המלחמה? מדוע היה לו חשוב כל כך לראות במו עיניו את היישוב העברי? והשאלה האחרונה והמחרידה ביותר: מה הייתה מסקנתו של אייכמן מהביקור בכתבה הבאה.

עוד בטרם נרקח "הפתרון הסופי" במוחם של ראשי המשטר הנאצי, קיותה גרמניה של היטלר לפתור את "הבעיה היהודית" באמצעות הגירה כפויה של היהודים שתחת השלטון הנאצי. כמעט שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, נשלח פקיד אפרורי בשם אדולף אייכמן יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (האס דה הידוע לשמצה) לביקור חשאי בארץ ישראל בכדי לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה.

קדמה לביקור פגישה חשאית בברלין, שהתקיימה בין אייכמן ובין נציג לא רשמי של "ההגנה" בשם פייבל פולקס בנוגע לאפשרות של עקירת היהודים הנרדפים מגרמניה לארץ ישראל. הקצין הנאצי ביקש לחזות במו עיניו ביישוב העברי ולבדוק האם הוא מסוגל בכלל לקלוט את המוני המגורשים.

ב-2 באוקטובר 1937 עגנה הספינה "רומניה" בנמל חיפה. היא נשאה את שני הבכירים הנאצים במסווה של עיתונאי וסטודנט. בקשתם להיכנס לשטחה ארץ ישראל המנדטורית נדחתה על ידי רשויות המנדט; לא ברור האם זוהו השניים או שאשרות הכניסה שלהם עוררו את חשדם של פקידי המנדט. בכל מקרה, ניתן להם אישור זמני הקביל ללילה אחד בלבד. השניים, מאוכזבים מכישלון משימתם, סיירו בחיפה והעבירו את הלילה בהר הכרמל. בתום השהות שהוקצבה להם, הפליגו למצרים ונפגשו שם עם המופתי ועם נציג ההגנה.

 

 

למרות ששהו שני נציגי המשטר הנאצי בקושי יממה אחת בתוך גבולות ארץ ישראל, אדולף אייכמן ראה את עצמו מומחה מוסמך לעתידה של המדינה שבדרך. בדו"ח מפורט שחיבר למפקדיו טען אייכמן שמצבו הכלכלי של היישוב העברי איום ונורא, ולא נראה שהוא עומד להשתפר בקרוב. הוא לא תלה את המצב הקשה בתנאים חומריים או גיאו-פוליטיים כאלו ואחרים, אלא (כיאה לנאצי אדוק) האשים בכך את אופיים הערמומי וההרסני של היהודים, הנאלצים לרמות אחד את השני בהיעדר ארים לרמותם.

החשש הגדול ביותר של אייכמן היה שגירוש היהודים מגרמניה יתרום בעתיד להקמת ישות יהודית חזקה ומשגשגת, שתסתמך על הרכוש הרב שיביאו איתם המגורשים לארץ ישראל. אייכמן פחד כי ברבות השנים אותה מדינה יהודית תהווה איום לגרמניה הנאצית.

​בסופו של דבר, פרוץ המרד העברי וההתנגדות של ההנהגה הערבית באזור להגירתם הכפויה של יהודי הרייך לשטחה הורידה את התכנית מעל הפרק. לא תרמה אף העובדה שהבריטים פעלו להגביל את העלייה היהודית, עד שעצרו אותה לחלוטין בזמן מלחמת העולם השנייה.

בתום תפקודו כאחד מראשי תלייני העם היהודי במלחמת העולם השנייה ועם מפלתה המוחצת של גרמניה הנאצית, נפל אייכמן בשבי האמריקני. עם עזרה מחבריו הנושנים, הצליח להימלט ממחנה השבויים תחת זהות בדויה לארגנטינה. בשנת 1960 עלה המוסד על עקבותיו, חטף אותו והביאו למדינת ישראל למשפט. בתום משפט ארוך, הורשע ונשפט לגזר דין מוות. בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, 1962, הוצא להורג על ידי אותה מדינה יהודית, שכה חשש מהקמתה עוד טרם המלחמה.

 

לקריאה נוספת:

חוה אשכולי, "הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1939-1932)"

שלמה אהרונוסון, "היטלר, בעלות הברית והיהודים"

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

מעצבות האופנה היהודיות באיראן: אוסף התמונות הנמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, חושף את איראן של שנות ה-50 וה-60.

צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אוסף התמונות המדהים הנמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי נראה כאילו נלקח מעולם אחר. במידה מסוימת, אפשר לומר כי הוא באמת כזה; אכן, איראן של שנות ה-50 וה-60 שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כיום.

התמונות לקוחות מתיקי האוספים של מטה ארגון אורט העולמי בז"נבה, ארגון שנוסד בשנת 1880, והתמקד בקידום הכשרה מקצועית בקרב הקהילות היהודיות השונות ברחבי העולם. אנשי הארגון פעלו בין היתר במדינות ברית המועצות לשעבר, כמו גם בגרמניה, בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות, וכן – גם בבתי ספר בטהרן, בשיראז ובערים נוספות באיראן.

באוסף התמונות – שאת חלקו אנחנו חושפים לראשונה – מצויות עשרות תמונות של נערות יהודיות שלומדות תפירה ורוצות להשתלב בעולם עיצוב האופנה באיראן.

מה למדו מעצבות האופנה הצעירות בגרסה האיראנית של פרויקט מסלול?

הן השתתפו בשיעורי מדידות, בשיעורים בהיסטוריה של האופנה, בסדנאות להכנת הדפסים ולהעתקות גזרות על בדים, וכמובן, בשיעורי עיצוב ומיומנויות תפירה וגזירה.

את היוקרה שלה זכו יהודי איראן וגם תחום האופנה באותה תקופה, ממחישים האורחים רמי המעלה שבאו לצפות בפרויקט הגמר: בין הפוליטיקאים ואישי הציבור שבאו לחזות בעיצובי הנערות היהודיות מאורט, היו שרי המשפטים והחינוך וגם בתו ואשתו של השאה הפרסי.

עברית למתחילים עם קפקא

"מקק", "שחפת" ו"דיכאון", בין המילים העבריות שקפקא מצא בהן עניין מיוחד כשהתחיל ללמוד עברית



דווקא בשנותיו האחרונות, שנים פוריות מבחינה יצירתית ועם זאת קשות מבחינה רגשית ובריאותית, החליט אחד מגדולי הסופרים המודרניסטים להשקיע את מרצו בלימוד עברית. מה תכנן קפקא להשיג בכך?

 

 

 

 

 

פרק 63 בספר לימוד העברית של משה רות (שנכתב עבור קהל דובר גרמנית) נפתח בסיפור שנקרא "ביער". זהו סיפור אירופי טיפוסי, סצנה המוכרת למשפחות רבות: אמא, אבא וילד מטיילים ביער. במהלך הטיול, שרים בני המשפחה שיר עברי כדי לעודד את רוחם. הם אף פוגשים מספר חיות בדרך, כולל חיה אחת היושבת על ענף – "(…) סנאי קטן, מלקק את כפותיו". הסנאי החמוד לא מופיע עוד בהמשך הסיפור, ולכן כשהתבקשו קוראות וקוראי הספר לענות בעברית על השאלה "מה עושה הסנאי?" התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה.

לאחד מקוראי הספר הייתה תשובה מורכבת יותר. פרנץ קפקא, הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי, ניצל את השאלה התמימה הזאת כדי לתרגל כתיבה יצירתית בלשון הנלמדת. הוא חיבר סיפור קצרצר בעברית על הסנאית החמודה הקופצת, מטפסת ושוברת אגוזים, כשזנבה השעיר מפורסם בכל היערות. אם תשאלו אותה לאן היא ממהרת, היא לא תספר לכם – אין לה זמן לזוטות שכאלה.

מדוע החליט קפקא ללמוד עברית בערוב ימיו?

שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה בה אובחן כחולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו, מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך למעלה מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, בה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.

אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה, גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצון העז שלו לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר מספר כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.

 

 

מכתב בעברית שכתב קפקא למורתו לעברית, פועה מנצ'ל

 

דורה דיאמנט, אהובתו האחרונה של פרנץ קפקא (מתוך אוסף לסק)​

 

גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד ושקד על לימודי העברית. המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יתפקד כמלצר וכמנהל של המסעדה. התכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן, התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה, לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.

בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.

בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה בה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.

יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.

הוא מעולם לא זכה לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג, בה התגורר מרבית שנותיו ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.

עוד בשנות ה-20, שנים ספורות לאחר מותו של פרנץ קפקא, הכירה משפחת שוקן בחשיבות כתביו של קפקא וטרחה על הוצאתם בניו יורק. בני המשפחה רכשו ואספו במשך השנים כתבי יד שונים של הסופר, וביניהם – אחת ממחברות העברית שניהל קפקא. בשנת 1993 תרמו מחברת זאת לרשות הספרייה הלאומית. כבר לפני שלוש שנים אפשרה הספרייה הלאומית לבמאית רות קנר ליצור מחזה המתבסס על המחברת, מחזה שהוצג לראשונה בספרייה הלאומית ומאז עושה חיל ברחבי העולם.

מחברת לימוד העברית של קפקא עברה דיגיטציה והועלתה לרשת. קוראות וקוראי הספרייה יותר ממוזמנים לעיין בה ולגלות את המילים הייחודיות שעניינו את הסופר, ביניהן, איך לא, "מקק", "שחפת" ו"דיכאון".


 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס