ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

רחל המשוררת הייתה חשוכת ילדים, אך כתבה להם ספר שירים שנשכח, התגלה מחדש - ואז נשכח שוב

רחל עם אחייניתה שרה

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – זֶה שִֹירֵךְ
כֹּה צָלוּל וָרָךְ.

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – גַּם אֲנִי 
אֲזַמֵּר אִתָּךְ.

טְרִי – לִי… טְרִי – לִי!

(השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ", שירי ילדים, החרוזים: רחל)

 

רחל בלובשטיין

 

ראובן גולדברג, יבואן צעצועים, ייבא מגרמניה אוסף איורי חיות צבעוניים של צייר הנופים וילהלם שכט (1940-1872). הוא מסר את הציורים המודפסים לכורך, שיכרוך אותם לספרון ילדים. אבל משהו היה חסר: מילים. רואה החשבון שלו, שמעון סבוראי, המליץ לו לפנות אל אישה שידע שכותבת שירים.

השנה הייתה 1930. האישה שהתה בדירתה בתל אביב. בודדה, חולה בשחפת וימיה כלים. רק מבקרים מעטים הגיעו אליה לדירה, וכשבאו היא ישבה או שכבה במרחק מהם, לבל ידבקו במחלתה. באחד הימים, כשהיא במיטתה, התדפקו על דלתה גולדברג וסבוראי, שסיפרו לה מה מבוקשם – שירי ילדים על חיות. היא הופתעה. שירי ילדים אף פעם לא כתבה קודם, וגם לא התכוונה לכתוב, אבל כסף הייתה צריכה וגם עניין למלא בו את ימיה, והיא הסכימה לנסות.

על 14 השירים קיבלה את השכר ששילמו לה ב"דבר" – עשרים גרוש לכל שורת שיר. כך נולד הקובץ הראשון של שירי ילדים עבריים שנכתב בידי משוררת – המשוררת רחל בלובשטיין.

רחל, שלמדה את העברית שלה מילדי הגן, לא התכוונה כלל לכתוב ספר שירים לילדים, אבל המצוקה החומרית והנפשית שהייתה נתונה בה, וההזדמנות שהגיעה בזכות גולדברג, הביאו אותה לכתוב בימיי חולייה את הספר הזה. היא ישבה בבית וחלמה על החוץ, כמהה לילדים שידעה שלא יהיו לה, ומילאה את הדף בחרוזים היפים והמלבבים האלה. פחות משנה אחרי שכתבה אותם, מתה ממחלתה.

 

 

גולדברג כרך 500 עותקים בלבד של הספרון "בבית ובחוץ", והוא נמכר בתור חוברת בחנויות כלי כתיבה וצעצועים. גולדברג לא היה בטוח שהספר יעניין את הקהל, אולם המהדורה הראשונה נחטפה, וכמוה עוד כמה מהדורות ספורות שהוציא. אף שקיימות עדויות הגורסות כי רחל לא הייתה מרוצה לגמרי מהטקסטים ולא ראתה בספר יצירה מקורית משמעותית שלה, היא ביקשה מגולדברג עותקים וחילקה אותם לחברים, לעיתים בליווי הקדשה.

 

ההקדשה לרחלה סבוראי, בת דודתה של רינה שץ מעין חרוד. רינה שץ גדלה על הספר ואהבה אותו ודאגה כעבור שנים להביא אותו שוב לדפוס

 

שמה של רחל אומנם הופיע בספר, אך לא שם המו"ל ובית הדפוס – לימים הסביר גולדברג שלא ראה בו ספר של ממש אלא "צעצוע חינוכי" – והשירים הילדיים לא הזכירו את סגנון הכתיבה של המשוררת.

 

"תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

בשנות השבעים הגיע עותק של הספר למירה מאיר מספרית הפועלים, שהופתעה לגלותו וביקשה מאוריאל אופק לברר על אודותיו. אופק חיטט, חפר, קרא וחזר עם תשובה שלילית – רחל מעולם לא כתבה ספר שירי ילדים. אולם כשראה את ההקדשה בכתב ידה המוכר וחתימתה הבין שגילה אוצר גנוז.

נוסח מוקדם לשיר החתלתולים, מופיע בטיוטות של רחל לספר

 

מתוך הספר המקורי של "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

שיר הכבשים, מתוך "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

לאחר חקירה ממושכת, פנייה לנשיא זלמן שז"ר שהיה ידיד ואהוב של רחל והכיר היטב את יצירתה, ואיתור המו"ל גולדברג שהתגורר בשכנות לאופק, הצליח אופק לחבר את כל הקצוות ולגלות את סיפורו של הספר. בשנת 1974 יצא לאור הספר מחדש, הפעם כספר של ממש, עם איורים חדשים של שמואל כץ (מפני שהעותק היחיד שהיה להוצאה, העותק של רינה שץ, היה פגום ואי אפשר היה להעתיק את הציורים מתוכו). "ספר זה יהיה בצאתו ללא ספק, בבחינת סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כתב אופק באחרית הדבר של המהדורה המחודשת. "תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

 

כריכת הספר "בבית ובחוץ שירי ילדים", ספרית פועלים, 1974

 

כאן המקום לספר שאף אני לא ידעתי הרבה שנים על קובץ שירי רחל לילדים. לא גדלתי על הספר ולא שמעתי על אודותיו עד שקראתי עליו בספרו של איתמר לוי "מיומנו של מאתר ספרים" (חנות הספרים של איתמר, 2000). אחרי זה הזמנתי את הספר וקראתי את אחרית הדבר המקיפה והמרגשת שכתב אוריאל אופק ובה סיפר את הסיפור מאחורי "בבית ובחוץ". גם פרופסור יעל דר כתבה על הספר (ב"עוד סיפור אחד ודי, מדריך מפה לספרי ילדים", מפה, 2002) ובהארץ, ב-2011. בחיפוש בעיתונות יהודית היסטורית, מצאתי בעיתוני 1974 כתבות על "בבית ובחוץ" מאת שולמית לפיד ומאת שלמה שבא. נדהמתי איך אפשר לשכוח ו"לאבד" ספר כזה, של רחל המשוררת, ואז למצוא אותו שוב ואז לאבד אותו מחדש. הדור שלי והדורות שאחרי לא מכירים את "בבית ובחוץ" וגם לא את הסיפור על אודותיו. ב-2001 נדפס הספר שוב בהוצאת "תמוז", לפי צילום של אחד העותקים ששרדו מהמהדורה הראשונה ועם אחרית דבר של מוקי צור, אבל כיום אין למצוא בחנויות עותקים של אף אחת ממהדורות הספר. ומי יודע – אני חושבת ומקווה, אולי אם נזכיר את הספר שוב, הוא יודפס מחדש?

שיר הציפורים, השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ שירי ילדים"

המו"ל גולדברג סיפר: "רחל אהבה מאוד את 'בבית ובחוץ'. שוב ושוב ביקשה ממני כי אביא לה עוד כמה ספרים, כדי לחלק אותם בין הילדים שאהבה כל-כך. מילאתי את בקשתה בחפץ-לב, וכשאמרתי לה פעם – 'לו ידעת, רחל, כמה שמחים כל הילדים וההורים לספר הזה, וכמה יפה הוא התקבל על-ידי כולם' – הרגשתי כי המילים הללו מעניקות לה אושר רב".

 

רחל שוכבת בחדרה בתל אביב ב-1929 ולצדה אחייניתה, שרה מילשטיין. צילום: אוסף משפחתי, באדיבות אורי מילשטיין.

 

 

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

מה עושים כאשר שמחת יום ההולדת מתערבבת עם יום אבל? ולמה עצוב כל כך למות באמצע התמוז? הסיפור מאחורי הקינה הנבואית של נעמי שמר

נעמי שמר. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עַל,
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהָאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע,
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל.
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
עַכְשָׁו בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז נָמוּת
אֶל בֻּסְתְּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אַחַר הֵידָד, נָפֹל יִפֹּל
ועַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל…


עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז

(נעמי שמר, "אמצע התמוז")

 

נעמי שמר נולדה בי"ז בתמוז תר"ץ (13 ביולי 1930) ונפטרה בז' בתמוז תשע"ד (26 ביוני 2004). נעמי שמר, כשאר בני דורה, חיה לפי לוח השנה העברי וחגגה ימי הולדת לפי הלוח העברי גם כן. הלוח העברי היה חשוב ומשמעותי לנעמי ובני דורה, ועל כן דאגה להנציח אותו ולהנכיח אותו בחיינו בשיר הילדים "שנים עשר ירחים" ("בתשרי נתן הדקל…") שבזכותו מכירים רוב ילדי ישראל את שמות החודשים העבריים והסדר שלהם.

חברתה של נעמי שמר, זאבה (אחימאיר) זבידוב, מספרת שנעמי תמיד הוטרדה מהעובדה שהיא נולדה בי"ז בתמוז – יום האבל על הבקעת חומת ירושלים בימי המצור הרומאי – וביקשה להבין את פשר הניגודים שהצטרפו יחד ביום אחד: שמחתה האישית ואבל לאומי.

"במאמציה האינטואיטיביים והאינטלקטואליים לפתור את חידת צירופם של הניגודים המקוטבים הללו", סיפרה זאבה, "מצאה נעמי שמר את סימני הדרך לשירת חייה: הניגודים המשולבים זה בזה ורודפים זה אחר זה היו לגילוי ולכיסוי בלשון שירתה ולחניה".

זאבה מוסיפה כי כאשר ביקשה שמר להבין את פשר הולדתה בחודש התמוז, התוודעה לשירו של טשרניחובסקי "מות התמוז" והוקסמה מיופיו. היא הזדהתה עם קריאת המשורר לבנות ציון לבכות את מות התמוז, וכן הזדהתה עם קריאת התגר בשירו של טשרניחובסקי על נבואת יחזקאל, ששלל את קינת הנשים על מות התמוז.

 

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,
לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת." 

("מות התמוז" כל שירי טשרניחובסקי 1937, עמר רמד)

 

שמר התוודעה גם לשיר ההלל לתמוז שתרגם טשרניחובסקי "הלל לתמוז הקם לתחייה". התמוז היה אל הנעורים יפה התואר, אל השמש והפריחה, בעלה הצעיר של עשתורת, היורד בכל שנה לשאול בעונת הקיץ ועימו מתה כל התולדה בחרבוני הקיץ. התמוז חוזר ושב לתחייה עם פריחת האביב.

 

כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל

בשיר "אמצע התמוז" שכתבה נעמי שמר בשנת 1979 עומד העצב של המוות אל מול הצחוק של הפרי והמית הדגלים בראש התורן.

את השיר "אמצע התמוז" כתבה נעמי שמר בעבור נורית גלרון. בשיר ניבאה שמר את מותה שלה כמעט "באמצע התמוז" בז' בתמוז תשס"ד, 26.6.2004. בראיון רדיו משנת 1991 מתארת שמר כיצד נולד השיר:

"…הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת… הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה "עצוב למות באמצע התמוז" והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן 'כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל'. יש על זה המון פירושים אבל גם בלי פירושים הוא עושה את העבודה".

הפסוק שמתארת שמר לא מופיע בספר ירמיהו, אלא דווקא בישעיהו פרק ט"ז, פסוק ט':

"עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל."

שמר שילבה את הפסוק עם האפוס על תמוז, הדהוד קינתה של המשוררת רחל בשירה "חג" שהיה חרות בלבה והושר בילדותה במנגינתו של יהודה שרת, הטבע והמוזיקה.

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי:
זִרְעִינוּ בְּמַעֲנִית לֵבָב;
וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ
לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.

וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ
פִּרְחֵי דָגָן לָבֹר,
וְהֵלֶךְ דַּל בִּמְלִילוֹתַיִךְ
רַעֲבוֹנוֹ יִשְׁבֹּר.

חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ,
בְּמַעֲנִית הַלֵּב,
וּבוֹאוּ, בּוֹאוּ, זָר וָרֵעַ,
לְחַג קָצִיר קָרֵב.

(רחל בלובשטיין, "חג")

 

רחל מדמה את מותה לחג הקציר: יום מותה יהיה ליום החג של אוהבי שיריה, אשר יקבלו את "שיבולי הזהב" ו"פרחי הדגן" של חגא-חגם."

נעמי שמר נולדה בכנרת בשנת מותה של רחל המשוררת ונאספה אל אבותיה – אל הוריה רבקה ומאיר ספיר, חברי קבוצת כנרת, ונקברה למרגלות החוף הנושק לכנרת.

 

קברה של נעמי שמר לצד הוריה בבית הקברות של כנרת

 

בקינה "אמצע התמוז" שכתבה לעצמה המבוססת על ניגודים בין עצב ושמחה הן במלות השיר הן במנגינה – העצב על מותה הקרב מלווה בחגיגת שמחה של הטבע שאיננה חדלה. המנגינה בנויה מחלק אחד (ללא פזמון) והחזרה על השורה הראשונה בכל בית יוצרת מעין פזמון "עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז".

אולם בטיוטה של השיר, תחילה חשבה לפתוח כל בית במלה אחרת:

הבית הראשון נפתח במשפט "קשה למות באמצע התמוז", הבית השני נפתח במשפט "עצוב למות באמצע התמוז" והבית השלישי נפתח ב"עכשיו מוטב למות או דוקא עכשיו כדאי למות". בסופו של דבר, לדעתי הכריעה המנגינה את הצורך בחזרה על אותו המשפט כדי ליצור מעין פזמון חוזר שבעצם לא קיים.

 

טיוטת השיר בכתב ידה של נעמי שמר. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

בשיר קיים גם ציור צלילי – מוטיבים מוסיקליים שמתארים את הטקסט – המלה "מוות" היא במנגינה יורדת בעוד במלים "נישאים אל על" המנגינה עולה. ואז המנגינה יורדת שוב כאשר שמר מצטטת את הפסוק "ועל קיצך ועל קצירך". ושוב עולה ב"הידד" ושוב יורדת ב"נפל". וכך גם בבתים הבאים.

 

 

הפסוק מישעיהו ("עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל") מדבר על הכאב של השיבולים הנקצרות באלימות חרמשם של הקוצרים המעורב בתרועות השמחה, בשירת ההידד שלהם. או כמו שמפרש זאת אברהם זיגמן בספרו "מדרש נעמי" (הכולל 108 שירים של נעמי שמר שבהם אזכורים מהמקורות):

הקיץ הוא עונת קטיף התאנים ועונת הקציר בהן מרבים לשמוע קריאות הידד בשדות. הפסוק בישעיהו מתאר את חורבנה של מואב. במואב החרבה לא ישמעו קריאות הידד בקיץ ובקציר. באמצעות הפסוק אותו היא מצטטת פעמיים ובפעם השלישית משנה אותו ואומרת: "הידד אחר הידד נפול יפול ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל" ומעצימה את תחושת המוות של אמצע התמוז.

בשיר מופיעים כל מקורות השראתה של נעמי שמר: הטבע של ארץ ישראל, עבודת השדה, התנ"ך, השירה העברית, הניחוחות, והצלילים של מקום הולדתה על שפת הכנרת, והמוזיקה האוניברסלית הקלאסית – הבחירה בסולם סי מינור – הסולם העצוב.

נעמי שמר והמשוררים בני דורה מאמינים שחייהם יימשכו ביצירתם ובאהבתם את הארץ, את פרחיה ואת נופיה. הם בטוחים בשירתם שתמשיך לחיות את חייהם עם חיי הטבע האהובים בארץ ישראל. ואכן השיר נכנס לקנון הישראלי.

 

לקריאה נוספת:

זאבה זבידוב, "לשיר זה כמו להיות", מתוך מגזין "האומה" גיליון 204

אברהם זיגמן, "מדרש נעמי", יד בן צבי, ירושלים 2009

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ

רחל המשוררת מתפללת ומחכה ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

 

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

 

לפנינו שיר שנכתב בשנת תרפ"ח (1927/8), ראה אור שנה לאחר מכן בכתב העת "התקופה" כרך כ"ה, וזכה עד היום ליותר מ-15 לחנים שונים. כיאה לסגנון הכתיבה של האישה שחיברה אותו, מסרו נהיר ומילותיו ברורות.

כמעט את כל מילות השיר יבין הטף, שממנו סיפרה המשוררת כי למדה את העברית שלה. למרות זאת אין מדובר בשיר ילדותי או שיר שנכתב לילדים. היַלדוּת היחידה שנמצאת בו היא גם שזו שנעדרת ממנו, בהיותה מדומיינת, כמיהה ולא ממשות, "בֵּן לוּ הָיָה לִי!"

אלה מאתנו שמכירים את זהות המחברת אוחזים כבר בידינו חלק – ואולי את כל – פתרון התעלומה. לאלה מאתנו שלא, פגישה עם מילות השיר במנותק מהכותרת ומזהות המחברת מעלה מיד את השאלה: מדוע תחכה המשוררת ממורמרת "כְּרָחֵל הָאֵם" ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"?

גרסה של השיר בכתב ידה של המשוררת (מתוך אוסף שירי רחל בארכיון מפלגת העבודה). כותרת השיר: אִמָּהִי. שימו לב לשינויי הנוסח, וביניהם – "טבוּל אוֹרָה" במקום "רְסִיס נְהָרָה"

בשיר הזה, כמו בשירים אחרים של רחל בלובשטיין, המוכרת לנו יותר כרחל המשוררת, סיפקה לה דמותה הטראגית של רחל אמנו מודל השראה וחיקוי.

בשיר אחר שלה, שיר בשם "רָחֵל", מספרת המשוררת על רחל בת לבן הארמי שהתגלגלה בה:

 

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

 

בשיר "זמר נוגה" מחכה רחל לאהובה הרחוק, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ":

 

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

בשיר "עֲקָרָה" שלפנינו הרשתה לעצמה רחל המודרנית לסטות במעט מחכות/מחקות רחל התנ"כית. במקור קראה לשיר בשם "אִמָּהִי", אך כשפורסם לראשונה בדפוס שינתה המשוררת את שמו. שמו הסופי של השיר מרמז על המרחק שבין רחל לרחל.

רחל התנ"כית מתה במהלך לידת בנה השני בנימין. מותה הלא צפוי תפס את אשהּ יעקב בהפתעה כה גמורה, עד כי נאלץ לקבור אותה בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה. רחל המשוררת, לעומת זאת, הגוססת ממחלת השחפת במה שנדמה למכריה ולה כייסורים נצחיים, לא יכלה להביא בן לעולם כתוצאה מעקרותה.

רחל בשנת חייה האחרונה. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

גם שמו של הבן מרמז על המרחק בין האם הנצחית לבין מי שראתה את עצמה ראויה לתפקיד האם. לבנה המדומיין לא קראה יוסף ולא בנימין. במקום זאת העניקה לו שם בעל צלצול עברי-חלוצי. היא קראה לו אוּרִי, הנזכר בתנ"ך בתור אבי בצלאל בונה המשכן, שם נחשב לנדיר עד העת החדשה. בזכות השיר "עקרה" הפך השם אורי לאחד השמות המזוהים ביותר עם ההתיישבות החלוצית, ולאחד מהשמות הפופולריים במדינה בשנות החמישים והשישים.

בניגוד לרחל ולחנה שפקד אותן האל ואפשר להן ללדת בתום מרמור ותפילה, רחל המשוררת הלכה לעולמה בשנת 1931 והיא חשוכת ילדים. בן לא היה לה. אך האם תהיה זו טעות לקבוע שגם בהיעדרו הצליחה למצוא אותו, ושאולי, רק אולי, ואפילו "לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם" – אוּרִי שלה חי כאפשרות בתוך שיר?

השיר "עקרה" כפי שהתפרסם לראשונה, בכרך ה-25 של "התקופה", תרפ"ט 1929. השיר התפרסם בהבדלים קלים בפיסוק ובכתיב מהנוסח שהתקבל בהמשך

 

עוד על השיר "עקרה":

הביצוע המוכר ביותר של "עקרה" הוא הביצוע של אחינועם ניני, שגם הלחינה את השיר:

 

השם אורי, בהשראת השיר, הפך לאחד מהשמות הפופולריים ביותר במדינה בשנות החמישים והשישים. הוא זכה להכרה נוספת כשם כל-ישראלי בספרה של אסתר שטרייט-וורצל, הנושא את אותו השם.

עטיפת הספר "אוּרי" 1976, אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי. איור העטיפה: אריה מוסקוביץ

 

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הווידוי של אלכסנדר פן

מעשה בציירת: לאה גולדברג

"הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר" על לאה גולדברג הציירת שלא הכרתם

"יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה דְבָרִים יָפִים:
פְּרָחִים וְחַיוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַים פְּקוּחוֹת
רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים 
לְפָחוֹת!"

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

 

באמצע שנות החמישים לחייה, המילים לא היו עוד החוף הבטוח של המשוררת והסופרת לאה גולדברג. אולי בגלל ביקורת שספגה על שירתה ואולי בגלל סיבות אחרות, המילים כבר לא הספיקו לה כדי לבטא את שירת חייה והיא פנתה לציור.

אני כותבת "פנתה", אבל בעצם הייתי צריכה לכתוב "חזרה". לאה גולדברג הייתה משוררת-ציירת לאורך כל חייה או אם תרצו, אמנית דו-תחומית. היא גילתה נטייה לציור בילדותה ובנעוריה, ואפילו למדה ציור וביקשה ללמוד באקדמיה לציור.

ברשימה ביומן הנעורים שלה היא כותבת: "לצייר אני אוהבת מאוד, על זה אני כבר כתבתי קודם לכן. בפנטסיה שלי אני לפעמים מתארת את עצמי גם ציירת. אבל די עם כל הפנטסיות, נעבור אל הריאליות."

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "וזה המעשה באוקסן וניקולט", שאותו גם תרגמה. הוצאת תרשיש ודביר, 1966

 

חייה התגלגלו כך שאחרי פרסום שירה הראשון למבוגרים וכיוון שכבר התפרנסה מהוראה ומספרות, בחרה בספרות ולא בציור בתור מקצוע. ועדיין, היא לא פסקה לצייר ובתקופות מסוימות היה לה הציור לכלי הביטוי המרכזי.

מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של גולדברג (על פי מהרשק), אך לא כולם יודעים שאלו איורים מעשה ידיה של גולדברג. לכבוד הגרסה השלישית של היצירה שיצאה לאור בשנת 1968, הרחיבה גולדברג את היצירה ואף איירה אותה. אני מעזה לנחש שאלה הם איוריה המוכרים ביותר.

 

לאה גולדברג, כריכת הספר "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968
איורי לאה גולדברג מתוך "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968

 

בתקופות שונות בחייה לאה גולדברג לא רק איירה אלא גם ציירה ללא הרף ובטכניקות שונות: רישומים, ציורים, אקוורלים וקולאז'ים.

בקטלוג התערוכה "איך מציירים שיר?" (הספרייה הלאומית, 2016) כתב אוצר התערוכה ד"ר גיל וייסבלאי: "לאה גולדברג העידה על עצמה כי הציור והכתיבה, שניהם נובעים מאותו 'מעיין חבוי ונסתר' אך יחד עם זאת, לא היה לדעתה מכנה משותף בין הציור לשירה. 'אלה שני דברים שונים בתכלית', אמרה עם פתיחת תערוכת ציוריה הראשונה ב-1966, 'אמנם שניהם פורצים באופן ספונטני לגמרי, אך אמצעי הביטוי השונים, רחוקים זה מזה.'"

הנה כמה מיצירותיה שאפשר לראות בהן שערים לחלקים שונים בתודעתה:

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1969, לאה גולדברג, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1968, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "עץ היהודים", שאותו גם תרגמה. אנטה פון דרוסט-הילסוף, דביר, 1970

 

בספרו "האור בשולי הענן" (הקיבוץ המאוחד, פועלים, 2011) מביא החוקר גדעון טיקוצקי ציטוט של גולדברג מתוך ראיון שבו היא מתייחסת לנושא: "הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. להפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר שבו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדויק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה."

 

אקס ליבריס שאויר ע"י גולדברג, כנראה בסוף שנות ה-60

.

29.7.1966 רומא

"שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים."

(יומני לאה גולדברג)

 

הציירת והפסלת תמרה ריקמן, חברתה של לאה גולדברג ומי שגם לימדה אותה רישום מספרת בסרט בסדרת "העברים" –"לאה גולדברג בחמישה בתים": "לאה גולדברג ביקשה שאתן לה שיעורי רישום, עניין של הדגשות ופרספקטיבה וצבע, אחר כך היא עשתה קולאז'ים מאוד מוזרים ומאוד מעניינים."

לאה גולדברג ציור, 1969, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

באביב של שנת 1969 מתגלה אצל לאה גולדברג סרטן השד. באותו קיץ היא עוברת ניתוח וטיפולים, משוכנעת שהבריאה היא נוסעת לחופשה בשוויץ אך היא חשה שם ברע וחוזרת לארץ. הבדיקות מגלות שגופה מלא גרורות. היא מתאשפזת לעוד סדרת טיפולים.

"עכשיו אינני יכולה לצייר כלל כי הישיבה גורמת לי לכאבים קשים ועלי תמיד לחפש מצב של שכיבה שאינו מכאיב לי."

ריקמן ממשיכה לספר: "בתקופה האחרונה לחייה היא שכבה על מיטה בחדר והיא רשמה על הקיר מראש המיטה עד הירכתיים של המיטה, רישום שהלך וצמח ונהיה יותר ויותר ארוך עד שהוא הגיע לקצה של החדר. ובכל פעם הייתה מטלפנת אלי ואומרת 'תמי בואי, אני רוצה להראות לך את הקטע הנוסף שציירתי'. זה היה רישום זה לא היה ציור. זה היה רישום בעפרון והיא המשיכה אותו והמשיכה אותו. זה היה רישום מיוחד במינו של כל מיני חלומות."

בשנת חייה האחרונה (1969) הוצגו שתי תערוכות יחיד מיצירותיה: האחת בבית האמנים בירושלים והאחרת בגלריה בכפר מנחם שבשפלה. אחרי מותה הוצגו עוד תערוכות אחדות מיצירותיה הפלסטיות. באוסף לאה גולדברג בספרייה שמורים עשרות ציורים של לאה גולדברג. בעיזבונה של גולדברג שמורים אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים שיצרה במהלך חייה.

 

"הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת
בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקֹם
וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּית
הוּא רוֹאֶה אֶת חַן הָמָּקוֹם,
וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה
מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם,
כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְּנָהּ אוֹ אֵינֶנָּה
בַּתְּמוּנָה הִיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלם."

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

לקריאה נוספת: 
"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011
"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005

לקבוצה שלנו גיבורות כבר הצטרפתן?

 

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"