עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עַל,
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.
עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהָאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע,
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל.
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.
עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
עַכְשָׁו בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז נָמוּת
אֶל בֻּסְתְּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אַחַר הֵידָד, נָפֹל יִפֹּל
ועַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל…
עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
(נעמי שמר, "אמצע התמוז")
נעמי שמר נולדה בי"ז בתמוז תר"ץ (13 ביולי 1930) ונפטרה בז' בתמוז תשע"ד (26 ביוני 2004). נעמי שמר, כשאר בני דורה, חיה לפי לוח השנה העברי וחגגה ימי הולדת לפי הלוח העברי גם כן. הלוח העברי היה חשוב ומשמעותי לנעמי ובני דורה, ועל כן דאגה להנציח אותו ולהנכיח אותו בחיינו בשיר הילדים "שנים עשר ירחים" ("בתשרי נתן הדקל…") שבזכותו מכירים רוב ילדי ישראל את שמות החודשים העבריים והסדר שלהם.
חברתה של נעמי שמר, זאבה (אחימאיר) זבידוב, מספרת שנעמי תמיד הוטרדה מהעובדה שהיא נולדה בי"ז בתמוז – יום האבל על הבקעת חומת ירושלים בימי המצור הרומאי – וביקשה להבין את פשר הניגודים שהצטרפו יחד ביום אחד: שמחתה האישית ואבל לאומי.
"במאמציה האינטואיטיביים והאינטלקטואליים לפתור את חידת צירופם של הניגודים המקוטבים הללו", סיפרה זאבה, "מצאה נעמי שמר את סימני הדרך לשירת חייה: הניגודים המשולבים זה בזה ורודפים זה אחר זה היו לגילוי ולכיסוי בלשון שירתה ולחניה".
זאבה מוסיפה כי כאשר ביקשה שמר להבין את פשר הולדתה בחודש התמוז, התוודעה לשירו של טשרניחובסקי "מות התמוז" והוקסמה מיופיו. היא הזדהתה עם קריאת המשורר לבנות ציון לבכות את מות התמוז, וכן הזדהתה עם קריאת התגר בשירו של טשרניחובסקי על נבואת יחזקאל, ששלל את קינת הנשים על מות התמוז.
צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,
לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!
…
צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת."
("מות התמוז" כל שירי טשרניחובסקי 1937, עמר רמד)
שמר התוודעה גם לשיר ההלל לתמוז שתרגם טשרניחובסקי "הלל לתמוז הקם לתחייה". התמוז היה אל הנעורים יפה התואר, אל השמש והפריחה, בעלה הצעיר של עשתורת, היורד בכל שנה לשאול בעונת הקיץ ועימו מתה כל התולדה בחרבוני הקיץ. התמוז חוזר ושב לתחייה עם פריחת האביב.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל
בשיר "אמצע התמוז" שכתבה נעמי שמר בשנת 1979 עומד העצב של המוות אל מול הצחוק של הפרי והמית הדגלים בראש התורן.
את השיר "אמצע התמוז" כתבה נעמי שמר בעבור נורית גלרון. בשיר ניבאה שמר את מותה שלה כמעט "באמצע התמוז" בז' בתמוז תשס"ד, 26.6.2004. בראיון רדיו משנת 1991 מתארת שמר כיצד נולד השיר:
"…הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת… הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה "עצוב למות באמצע התמוז" והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן 'כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל'. יש על זה המון פירושים אבל גם בלי פירושים הוא עושה את העבודה".
הפסוק שמתארת שמר לא מופיע בספר ירמיהו, אלא דווקא בישעיהו פרק ט"ז, פסוק ט':
"עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל."
שמר שילבה את הפסוק עם האפוס על תמוז, הדהוד קינתה של המשוררת רחל בשירה "חג" שהיה חרות בלבה והושר בילדותה במנגינתו של יהודה שרת, הטבע והמוזיקה.
נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי:
זִרְעִינוּ בְּמַעֲנִית לֵבָב;
וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ
לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.
וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ
פִּרְחֵי דָגָן לָבֹר,
וְהֵלֶךְ דַּל בִּמְלִילוֹתַיִךְ
רַעֲבוֹנוֹ יִשְׁבֹּר.
חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ,
בְּמַעֲנִית הַלֵּב,
וּבוֹאוּ, בּוֹאוּ, זָר וָרֵעַ,
לְחַג קָצִיר קָרֵב.
(רחל בלובשטיין, "חג")
רחל מדמה את מותה לחג הקציר: יום מותה יהיה ליום החג של אוהבי שיריה, אשר יקבלו את "שיבולי הזהב" ו"פרחי הדגן" של חגא-חגם."
נעמי שמר נולדה בכנרת בשנת מותה של רחל המשוררת ונאספה אל אבותיה – אל הוריה רבקה ומאיר ספיר, חברי קבוצת כנרת, ונקברה למרגלות החוף הנושק לכנרת.
בקינה "אמצע התמוז" שכתבה לעצמה המבוססת על ניגודים בין עצב ושמחה הן במלות השיר הן במנגינה – העצב על מותה הקרב מלווה בחגיגת שמחה של הטבע שאיננה חדלה. המנגינה בנויה מחלק אחד (ללא פזמון) והחזרה על השורה הראשונה בכל בית יוצרת מעין פזמון "עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז".
אולם בטיוטה של השיר, תחילה חשבה לפתוח כל בית במלה אחרת:
הבית הראשון נפתח במשפט "קשה למות באמצע התמוז", הבית השני נפתח במשפט "עצוב למות באמצע התמוז" והבית השלישי נפתח ב"עכשיו מוטב למות או דוקא עכשיו כדאי למות". בסופו של דבר, לדעתי הכריעה המנגינה את הצורך בחזרה על אותו המשפט כדי ליצור מעין פזמון חוזר שבעצם לא קיים.
בשיר קיים גם ציור צלילי – מוטיבים מוסיקליים שמתארים את הטקסט – המלה "מוות" היא במנגינה יורדת בעוד במלים "נישאים אל על" המנגינה עולה. ואז המנגינה יורדת שוב כאשר שמר מצטטת את הפסוק "ועל קיצך ועל קצירך". ושוב עולה ב"הידד" ושוב יורדת ב"נפל". וכך גם בבתים הבאים.
הפסוק מישעיהו ("עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל") מדבר על הכאב של השיבולים הנקצרות באלימות חרמשם של הקוצרים המעורב בתרועות השמחה, בשירת ההידד שלהם. או כמו שמפרש זאת אברהם זיגמן בספרו "מדרש נעמי" (הכולל 108 שירים של נעמי שמר שבהם אזכורים מהמקורות):
הקיץ הוא עונת קטיף התאנים ועונת הקציר בהן מרבים לשמוע קריאות הידד בשדות. הפסוק בישעיהו מתאר את חורבנה של מואב. במואב החרבה לא ישמעו קריאות הידד בקיץ ובקציר. באמצעות הפסוק אותו היא מצטטת פעמיים ובפעם השלישית משנה אותו ואומרת: "הידד אחר הידד נפול יפול ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל" ומעצימה את תחושת המוות של אמצע התמוז.
בשיר מופיעים כל מקורות השראתה של נעמי שמר: הטבע של ארץ ישראל, עבודת השדה, התנ"ך, השירה העברית, הניחוחות, והצלילים של מקום הולדתה על שפת הכנרת, והמוזיקה האוניברסלית הקלאסית – הבחירה בסולם סי מינור – הסולם העצוב.
נעמי שמר והמשוררים בני דורה מאמינים שחייהם יימשכו ביצירתם ובאהבתם את הארץ, את פרחיה ואת נופיה. הם בטוחים בשירתם שתמשיך לחיות את חייהם עם חיי הטבע האהובים בארץ ישראל. ואכן השיר נכנס לקנון הישראלי.
לקריאה נוספת:
זאבה זבידוב, "לשיר זה כמו להיות", מתוך מגזין "האומה" גיליון 204
אברהם זיגמן, "מדרש נעמי", יד בן צבי, ירושלים 2009