כתובות הן לא דבר רומנטי במיוחד, ולא (רק) מהסיבה שאתם חושבים עליה. קחו לדוגמה את ארבע הכתובות שמצאו לאחרונה אנשי מחלקת כתבי היד בסליל מיקרופילם. משהו משונה התרחש, אך אנחנו הנסמכים רק על הכתוב בארבע הכתובות לא יכולים לרדת לחוקרו.
הכתובה הראשונה מטריאסטה
זה מתחיל באיטליה. השנה היא 1842 ובעיר הנמל טריאסטה, המשמשת אזור סחר חופשי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, נישאים החתן הבחור היקר יהויקים בן שמעון שולהאף, לגברת בתולתא הכבודה לאה בת יעקב גבריאל. חתימת החתן ושני העדים בתחתית הכתובה מעניקים לה תוקף משפטי, אך כפי הנראה – הבטחת החתן לפרנס ולדאוג לכלתו הטרייה לא החזיקה מעמד ימים רבים, והיא נישאה לאחר.
שנה וחצי לאחר החתונה המפוארה ב"טריאסטי מתא דיבתא על כיף ימא" (השוכנת על חוף הים), וכתובה שנייה נכתבת, אך לא נחתמת, בעיר נמל אחרת באיטליה, באנקונה. בחמישי בשבת [= יום חמישי] שלשה עשר יום חודש אייר שנת חמשת אלפים וארבע, היא שנת 1844, והגברת המוכרת לנו – אותה לאה בת יעקב גבריאל נישאת לאחר. הפעם שם החתן הוא הבחור יוסף בן יהודה שווארצנבערג.
הכתובה השנייה מאנקונה
חתימת החתן ושני העדים לא הופיעו בכתובה השנייה, מה שהקל על כלתנו הנודעת להינשא, הפעם לאחי החתן הקודם – גרשון בן יהודה שווארצנבערג. (אנו מנחשים שזה אחיו כיוון שהם חולקים את אותו שם אב). האם הבריחה החתונה הלא שגרתית את בני הזוג מאיטליה? האם השיגו מחיר נוח יותר לקייטרינג? תהיה התשובה אשר תהיה – האירוע, כך מעידה הכתובה, התקיים בשש עשרה לחודש אייר שנת חמשת אלפים וארבע – עדיין שנת 1844 ועדיין בחודש אייר – הפעם באי היווני קורפו. משמע, שלושה ימים מתאריך הכתובה השנייה. גם בכתובה זו, השלישית במספר, לא מופיעה חתימת העדים או החתן – מה שהופך גם את כתובה זו ללא כשרה.
הכתובה השלישית מקורפו
מה ששוב, איפשר את קיומה של הכתובה הבאה, הרביעית! הפעם הרחק הרחק מאיטליה, על חופי אותו הים אך ביבשת אחרת, באפריקה, וספציפית בעיר אלקארה הסמוכה לפוסטט, כיום חלק מקהיר בירת מצרים.
בכ"ח באייר תר"ד, אותו חודש ואותה שנה שבה נכתבו שתי הכתובות הקודמות, נכתבה ונחתמה כתובה זו. בני הזוג הטריים הם אותו בני זוג מהכתובה השלישית מקורפו. הבחור גרשון בן יהודה שווארצנבערג והכלה לאה בת יעקב גבריאלי. הפעם נחתמה הכתובה. אגב, בכתובה שלפנינו נכתב שם המשפחה של החתן בתעתיק שגוי המלמד על ההיכרות המעטה של מחבר הכתובה עם שמות משפחה אשכנזיים: שוורסינבילגי.
הכתובה הרביעית מאלקארה
מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית אובדי עצות. אפילו על ציטוט מלווה לכתבה הזאת לא רצו להתחייב. שיהיה במזל!
ברומן "הטירה" – האחרון שכתב פרנץ קפקא – ישנה סצנה קומית כמעט, כאשר גיבור הספר, המודד ק', מגיע לבית ראש הכפר. הלה מספר לק' על מסמך רשמי שקיבל מזמן ממנהל הטירה, ולפיו יש להעסיק מודד. ראש הכפר רוצה להראות את המסמך לק' ומבקש מאשתו, מיצי, לחפש אותו בארון שבו שמורים, באי-סדר מבהיל, תיקים, תעודות ועוד חומרים כתובים, חלקם קשורים בצרורות. בחיפושה, מיצי משליכה את תכולת הארון על הרצפה אך אינה מצליחה למצוא את המסמך הספציפי. ראש הכפר מספר לק' שבתחילת כהונתו נהג לשמור על כל הניירות, ושישנם חומרים נוספים בגורן מחוץ לבית. בסוף הסצנה מנסים מיצי ושני עוזריו של ק' להכניס את כל התיקים בחזרה לארון ולשם כך נאלצים להשכיב אותו על הרצפה. רק כאשר הם יושבים על דלתו ניתן שוב לסגור את הארון. קטע גרוטסקי זה ממחיש שקפקא ידע היטב לאיזה מצב טיפול רשלני בחומרים כתובים יכול להוביל. ספק אם בשעת הכתיבה חשב על ארכיונו האישי ועל גורלו לאחר מותו, אך קשה להימנע מלחשוב על הקטע מתוך הרומן כאשר עוסקים בשחזור ארכיונו האישי של פרנץ קפקא.
למרות כל ההבדלים הקיימים בין יצירותיהם של סופרים שונים, יש דמיון גדול למדי בהרכב של ארכיוניהם האישיים. תעודות אישיות, כתבי יד, התכתבויות – אלה הם המרכיבים שניתן לזהות בכמעט כל ארכיון אישי שנוהל ונמסר ללא התערבויות חיצוניות. לגבי ארכיונו של פרנץ קפקא המצב שונה למדי, וזאת מכמה טעמים: ראשית, בשמונה השנים האחרונות לחייו שינה קפקא פעמים מספר את מקום מגוריו כך שעבר בין פראג, מספר בתי הבראה בבוהמיה, איטליה, אוסטריה וברלין, ושם גר כמה חודשים עם זוגתו דורה דיאמנט. סביר להניח שבתקופה זו השאיר אצל הוריו, אחותו אוטלה וגם אצל דורה דיאמנט בברלין מקצת מכתבי היד שלו, את מחברותיו ומכתבים שקיבל. ידוע שבביתה של דורה נשארו כתבי יד אשר נלקחו בידי הנאצים אחרי עלייתם לשלטון ועד היום לא התגלו. נוסף על כך קיימת עדות של מקס ברוד, שכתב באחד ממכתביו אל מרטין בובר בינואר 1927: "האם אתה יודע שבשנתו האחרונה ביקש [קפקא] מחברתו [דורה דיאמנט] שתשליך 20 מחברות עבות לתוך התנור? הוא שכב במיטה והתבונן איך כתבי היד נשרפו".
ככל הנראה קפקא לא ייחס לארכיונו האישי משמעות רבה. שריפת המחברות המתוארת מעידה על כך, כמו גם שתי "הצוואות" שהשאיר לברוד ובהן ביקש לשרוף את כל החומרים שיתגלו (כתבי יד ומכתבים) לאחר מותו. כל מחשבה על חשיבותם של ניירותיו הייתה זרה לקפקא. סביר להניח שלא צפה את הערך הכספי הגבוה ואת ההילה ה"קדושה" כמעט שמייחסים כיום לכל פריט בכתב ידו.
ד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים בוחן את פריטי העיזבון. צילום: חנן כהן
מיד אחרי מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924, עשה מקס ברוד צעדים ראשוניים להצלת עיזבונו של חברו היקר. הוא שלח דיווח ראשוני על עיזבון פרנץ קפקא בתחילת יולי 1924 – כחודש לאחר פטירתו של קפקא – אל שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית בירושלים. במכתב כתב ברוד: "קיבלתי עתה את עיזבונו הספרותי של קפקא לבדיקה. שלושה רומנים ועוד דברים רבים לא פורסמו וממתינים ליד שתכין אותם לדפוס. איש לא יכול לעשות זאת חוץ ממני, לצערי! בנוסף, יש לבדוק כמות גדולה של ניירות בלתי-מסודרים (יעניין אותך שביניהם נמצאות מחברות רבות לתרגול עברית). דומני שביופיו וערכו הספרותי העיזבון עולה על כול שקפקא פרסם במהלך חייו".
זמן קצר לאחר מכן, ב-17 ביולי 1924, פרסם ברוד בכתב העת הנודע Die Weltbühne מאמר על עיזבונו הספרותי של חברו המנוח ובו פירט: "בדירתו מצאתי עשר מחברות בפורמט קוורטו – אולם רק את המעטפות, תכולתן הושמדה כליל. מעבר לכך (על פי עדות נאמנה), הוא שרף מספר פנקסי רשימות. בדירה התגלו רק צרור דפים (בערך מאה אפוריזמים על סוגיות דתיות), טיוטה בעלת תוכן אוטוביוגרפי, שלעת עתה לא תפורסם ועוד ערמה של ניירות בלתי-מסודרים שאותם אני ממיין כרגע. תקוותי שבין הניירות יתגלו סיפורים שלמים או כמעט שלמים. מעבר לכך נמסרו לי נובלה על בעלי חיים ועוד מחברת רישום". אשר לשלושת הרומנים של קפקא כתב ברוד: "החלק היקר בעיזבון הן היצירות שניצלו מפני כעס המחבר ונמצאות במקומות בטוחים. מדובר בשלושה רומנים. "המסיק", סיפור שכבר פורסם, מהווה פרק הראשון לרומן שעלילתו משחקת באמריקה ושממנו קיים אף הפרק האחרון, כך שככל הנראה לא חסרים חלקים משמעותיים. רומן זה נמצא אצל חברה של המנוח. שני האחרים – "הטירה" ו"המשפט" שהוא ספר ססגוני ומרתק (המראה את שיא אמנותו של קפקא) – הצלתי לפני ארבע שנים (ולפני שנה), דבר שבאמת מנחם אותי כיום". בסוף המאמר מציין ברוד כי הוא מתכוון לפרסם את יצירותיו של קפקא, אך עוד לא את מכתביו.
צילום: חנן כהן
מחקרים שנעשו בעשורים החולפים הבהירו שכתבי היד של קפקא אכן היו מפוזרים בין חבריו: מקצתם אצל ברוד, כמה מחברות וכתב היד לרומן "אמריקה" אצל מילנה יזנסקה, ו"הגלגול", כתב היד של "מכתב אל האב" ומחברות נוספות – אצל הוריו. כאמור, חומרים נוספים נשמרו אצל דורה דיאמנט, מכתבים שקפקא שלח היו אצל הנמענים פליסה באואר (שאיתה התארס פעמיים), מילנה יזנסקה, מקס ברוד, פליקס וולטש, שמואל הוגו ברגמן, אוסקר באום ואחרים. ואולם, מה קרה לכל המכתבים שקפקא קיבל מחבריו ומכריו? נשארו רק אלה שמקס ברוד כתב לו, שככל הנראה הציל אותם נוסף על שאר חלקי העיזבון. אך מה עלה בגורלן של שאר האגרות שקיבל הסופר? האם הוא או מישהו ממכריו השמיד אותן? האם מקס ברוד בעצמו עשה זאת ובכך ציית לבקשתו של קפקא לפחות לגבי חלק זה של ארכיונו? אם כן, מדוע? יש לקוות שמחקרים נוספים ישפכו אור על הסוגיה.
זמן קצר לאחר פטירתו של קפקא הכין מקס ברוד לדפוס את כתבי היד לשלושת הרומנים, אף על פי שכולם לא הושלמו ולא היו עומדים בפני העין הביקורתית של מחברם. הראשון שיצא לאור היה "המשפט" ב-1925 בהוצאה קטנה אוונגרדית בשם Die Schmiede ("הנפחייה") בברלין. בהמשך אף יצאו "הטירה" ב-1926 ו-"אמריקה" ב-1927, שניהם בהוצאה הנודעת של קורט וולף. באותה הוצאה פרסם קפקא את מרבית החיבורים שאת פרסומם אישר בחייו. ההד לסיפורים אלה בעת פרסומם היה מאופק, וברוד הפציר באנשי שם שהכירו את קפקא לכתוב דברי שבח על שלושת הרומנים. כך למשל פנה למרטין בובר שהיה מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל הספרותי הגבוה שבכתיבתו של קפקא. ההכרה בגדולתו הספרותית של קפקא עדיין לא הגיעה לרמות ההערצה הבין לאומית האין-סופית שצמחה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.
כבר מ-1931 קיים מקס ברוד משא ומתן עם מו"לים שונים על האפשרות להוציא לאור את כל כתבי קפקא בסדרת ספרים, אך תחילה ללא הצלחה. ב-1934 קנה שלמה שוקן את כל הזכויות ליצירות קפקא מהוריו של הסופר. שנה לאחר מכן יצא לאור הכרך הראשון של כל כתבי קפקא בהוצאת שוקן בגרמניה, והשאר יצא לאור בצ'כוסלובקיה ובארצות הברית. שישה כרכים הציגו בפעם הראשונה את כל היצירות החשובות, את יומניו ואת מבחר מכתביו – כל מה שקפקא לא רצה שיתפרסם לעולם. עורך הסדרה היה מקס ברוד. הוא הוסיף ב-1937 את הביוגרפיה הראשונה של קפקא ובכך פתח ברצף אין-סופי כמעט של מחקרים על חייו ועל יצירותיו של הסופר. חלק מהותי בתהילתו העולמית של קפקא כסופר גאון מתבסס על סדרה זו ועל הביוגרפיה פרי עטו של מקס ברוד.
כאשר ברוד עלה ארצה במרץ 1939, הוא הביא עימו את מרבית ארכיונו של קפקא. בשנים לפני כן ברוד אסף כתבי יד, מחברות ומכתבים שהיו מפוזרים בין מכריו של קפקא, ודאג שירוכזו במקום אחד. מלחמת העולם השנייה, שאיימה אף על פלשתינה ועל תל אביב, גרמה לברוד לשקול חלופות לשמירה הביתית של כתבי קפקא. תחילה פנה לאוניברסיטה העברית בתקווה שתסכים לשמור את האוצר בבניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בהר הצופים, אך מנהלה דאז, גוטהולד ווייל, סירב, כיוון שהיה טרוד בשאלה כיצד לשמר את אוספי הספרייה בימים אלה ולא היה פנוי לפניות פרטיות (באופן אירוני, ייתכן שתשובה חיובית של ווייל הייתה משנה את התמונה בעתיד והייתה יכולה למנוע את הדיונים המשפטיים בשנים החולפות סביב שאלת הבעלות של ארכיון מקס ברוד, הכולל כתבים של קפקא). זמן קצר לאחר פנייתו של ברוד שינתה הנהלת הספרייה את דעתה והסכימה לבקשתו של ברוד, אך בינתיים הלה מצא פתרון אחר "בספרייה פרטית": זאת של שלמה שוקן בירושלים.
בשנות ה-50 של המאה העשרים הועברו חלקים ניכרים מכתבי היד של קפקא לכספות בנק בציריך. בעקבות פנייתם של יורשי קפקא – ילדי אחיותיו ששרדו את השואה – ב-1962 נאלץ מקס ברוד למסור להם את מרבית החומרים, וכך מצאו אלה את דרכם לאנגליה. זו הסיבה שהאוסף הגדול בעולם של כתבי היד של קפקא נמצא דווקא בספריית הבודליאן באוקספורד, בארץ שבלשונה קפקא לא שלט ובה לא ביקר מעולם. חוקרים רבים וטובים התעלמו מעובדה זו בדיונים הסוערים שהתקיימו בחלוף השנים סביב השאלה: למי שייך קפקא? לישראל או לגרמניה? מתברר שבתשובה גלומה אפשרות שלישית. אצל מקס ברוד נשארו רק כתב היד לרומן "המשפט", ועוד אלה של סיפורים קצרים אחדים, שבהם "הכנות לחתונה בכפר" ו-"תיאור של מאבק", מספר פנקסי רשימות ועשרות מכתבים. כל עוד ברוד היה בחיים, הוא לא מכר דף אחד מהפריטים שהיו יקרים לליבו. בשנות ה-40 וה-50 הוא לכאורה נתן אותם במתנה למזכירתו אסתר הופה, אך למעשה לא סיים את ההליך המשפטי שהיה כרוך בכך.
אין זה המקום לחזור על הסיפור המשונה הקשור לניהול עיזבון מקס ברוד בידי אסתר הופה לאחר פטירתו בדצמבר 1968. רק אזכיר שהחל מ-1971 נמכרו פריטים חשובים מארכיון ברוד, ובהם גם טקסטים קצרים ומכתבים מאת קפקא לנמענים שונים. מה שהתחיל בהחזרת כתבי היד (המוצדקת) ליורשי קפקא, המשיך בפעילותה של הופה בשנות ה-70 וה-80 והוביל בפועל לפיזור ארכיונו של פרנץ קפקא במוסדות שונים ואצל אספנים ברחבי תבל. כתב היד של "המשפט" נמכר במכירה פומבית והגיע לארכיון הספרותי הגרמני במארבך, "תיאור של מאבק" נמכר ישירות לאספן פרטי. מדי פעם בפעם מופיעים מכתבי קפקא אל ברוד במכירות פומביות בעולם. הסכומים האבסורדיים הנדרשים בעבורם (קרוב ל-100,000 אירו למכתב אחד) כמעט שלא מאפשרים לרכשם לאוספים ציבוריים.
בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון מדצמבר 2016 ולפיו ארכיון מקס ברוד, הכולל כתבים של קפקא, צריך להימסר לספרייה הלאומית, הועברו בידי אנשי הספרייה חומרים שהיו מאוחסנים בכספות בבנקים בתל אביב. בחומרי עיזבון מקס ברוד שהיו שמורים שם התגלו מעט פריטים של קפקא: גלויות למשפחתו ולמכרים, שתי הודעות כתובות למקס ברוד, כמה דפים עם רשימות וגם יצירה בלתי גמורה קצרה שאין לה כותרת. מדובר בסקיצה אוטוביוגרפית מ-1909 המתחילה במשפט: "בין התלמידים שלמדו אתי הייתי מטומטם, אבל לא המטומטם ביותר". נראה שמדובר בטקסט האוטוביוגרפי שברוד הזכיר במאמרו על עיזבון קפקא.
חילופי גלויות בין קפקא לברוד
ב-15 ביולי 2019 התקיים השלב האחרון בתהליך מסירת הארכיון של ברוד לספרייה הלאומית. עשרות שנים היו ספונים חומרים נוספים, אולי היקרים ביותר בכל ארכיון ברוד, בבנק גדול בציריך. בין מכתבים חשובים ויומנים של ברוד היו שם עשרות מכתבים של קפקא, שני כתבי יד ואפילו יומני המסע מ-1911 שנכתבו כאשר שני החברים (ברוד וקפקא) נסעו ביחד לפריס. כאשר נציגי הספרייה הגיע למעמד בתאריך הנ"ל, נפתחו בפניהם הכספות והתגלו שם כל הפריטים שעל קיומם ידעו אך מעולם לא ראו אותם במקור. מצבם הפיזי היה מצוין. מציאת כתבי היד ל"הכנות לחתונה בכפר" (בשלוש גרסאות) ול"מכתב אל האב" עוררו התרגשות גדולה.
כתבי היד ל"הכנות לחתונה בכפר"
דפדוף בשתי מחברות נוספות של קפקא, שהיה ידוע על קיומן, העלה כי אחת מהן כוללת בעיקר ציורים קטנים ושרבוטים של הסופר שלעיתים גם צייר עלעול במחברת השנייה, והוכיח שוב כי הסופר היה מרותק מהשפה העברית שאותה החל ללמוד מ-1917, בערך באותו הזמן שבו חלה בשחפת: מדובר במחברת הכוללת תרגילים בעברית, רשימות מילים ואפילו קטעים שלמים ובהם התייחסות לאירועים היסטוריים, כמו שביתת המורים בארץ בנובמבר 1922. ייתכן שהקטע משקף את אחד השיעורים שלקח אצל פועה מנצ'ל, בחורה מארץ ישראל ששהתה בפראג ולימדה את קפקא את שפת אימה. כל הפריטים האלה ועוד אחרים הועברו לספרייה הלאומית, שם יקוטלגו, ישוקמו (במידת הצורך) וייסרקו, כך שלאחר כמעט מאה שנים למות פרנץ קפקא הפריטים יונגשו לציבור והוא יוכל להתרשם מהם בנוחות באינטרנט.
רישום בכתב ידו של קפקא
כיום ארכיונו של קפקא לא נמצא במקום אחד, אלא מפוזר בשלושה אוספים מרכזיים: ספריית הבודליאן באוקספורד, הארכיון הספרותי הגרמני במארבך והספרייה הלאומית בירושלים, השומרת על מרבית הארכיונים האישיים של אנשי "חוג פראג". לא נמצא כמעט חומר בעיר הולדתו של קפקא, פראג. מצב זה משונה למדי, אך נובע מסיבות היסטוריות. ייתכן שפיזור זה בשלוש מדינות, שבשתיים מהן קפקא עצמו לא ביקר מעולם, הולם דווקא את מעמדו כסופר עולמי.
מהכספת בציריך לספרייה בירושלים: כתבי יד נדירים של קפקא
בין כתבי היד של קפקא שנמסרו לספרייה: שלוש טיוטות של הסיפור "הכנות לחתונה בכפר", מחברת לימוד עברית, מאות מכתבים אישיים של קפקא למקס ברוד ולחברים, רישומים וציורים של הסופר ועוד
95 שנים לאחר פטירתו של פרנץ קפקא ממחלת השחפת ו-51 שנים לאחר פטירתו של חברו הקרוב, מקס ברוד, מסתיימת כעת אחת הפרשיות הספרותיות הסבוכות, המסועפות והמרתקות ביותר שהתחוללו בארץ ובעולם בעשרות השנים האחרונות.
עשרות כתבי יד – מכתבים, טיוטות של ספרים, יומני מסע, מחברות וציורים – כולם פרי עטם של מקס ברוד והסופר הנערץ פרנץ קפקא, נמסרו החודש לספרייה הלאומית לאחר שהספרייה קיבלה את אישור בה"מ העליון בישראל ובה"מ בשוויץ לפתוח את הכספות שבהן הוחזקו כתבי היד עשרות שנים. כתבי יד אלו, שהיו חלק מעזבונו של חברו הקרוב ביותר של קפקא – מקס ברוד, מוחזרים לישראל ולספרייה הלאומית, כפי שביקש מקס ברוד בצוואתו.
בין כתבי היד שנמצאו בבנק: שלוש טיוטות של הסיפור "הכנות לחתונה בכפר"; מחברת לימוד עברית; מאות מכתבים אישיים של קפקא למקס ברוד ולחברים; רישומים וציורים של הסופר; יומני מסע; הגיגים ומחשבות שכתב לעצמו ועוד. בכך הסתיים למעשה הליך משפטי שהחל לפני 12 שנים – תהליך שעבר שלוש ערכאות משפטיות והתקיים בשלוש מדינות (ישראל, גרמניה ושוויץ).
שרידי ארכיונו של פרנץ קפקא הם חלק בלתי נפרד מארכיון מקס ברוד ומארכיוני חברי "חוג פראג" שרובם נמצאים בספרייה הלאומית. עיון בכתבי היד של חברי הקבוצה הצ'כית מלמד כי רובם שאפו וקיוו שלאחר מותם יישמרו כתביהם בספרייה הלאומית.
בקרוב יקוטלגו כל כתבי היד האלה, יסרקו ויונגשו לציבור בארץ ובכל רחבי תבל באתר הספרייה הלאומית.
"במשך למעלה מעשר שנים פעלה הספרייה הלאומית ללא לאות ובהשקעה חסרת תקדים על מנת להשיב את עזבונו של ד"ר מקס ברוד, שהיה סופר, פובליציסט ומלחין וגם חברו הקרוב ביותר של פרנץ קפקא, שנחשב לאחד הסופרים היהודים החשובים בעולם, לספרייה הלאומית, כפי שברוד ביקש בצוואתו", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית. והוא מוסיף: "לאחר שנחשפנו לכתביו של ברוד, לכתבים של קפקא, ובהם כאלו שמעולם לא פורסמו, למחברות לימודי העברית שלו ולמכתבים בהם קפקא התבטא בנושאים הקשורים ליישוב היהודי בארץ ישראל ולציונות, ברור לנו אפילו עוד יותר מבעבר – בחשיבות נוכחותם והטמעתם של השניים בתרבות הישראלית ובמערכת החינוך ושמקומם הוא בספרייה הלאומית של ישראל".
עוד אמר בלומברג, "לספרייה הלאומית תפקיד מרכזי בהנגשת אוצרותיה של מדינת ישראל והעם היהודי לציבור הרחב בארץ ובעולם, וכפי שאנו פועלים להנגיש את כל מאות האוספים והארכיונים הנמצאים בה, כך יהיה גם עם כתבי ברוד וקפקא שכבר בקרוב יסרקו ויעלו לאתר הספרייה, כחלק מהנחלת נכסי התרבות לדורות הבאים. כך יוכל הציבור הרחב, החוקרים ומיליוני מעריציו של קפקא לעיין בהם באופן חופשי וללא עלות".
נפשו האפלה של פיטר פן
האם כל השנים האלו הסתירו מאיתנו את אופיו האמיתי של הילד הנצחי?
(תגובת פיטר לגילוי שוונדי נפגעה מחץ, מתוך התרגום של בנימין גלאי לרומן המקורי, הוצאת מחברות לספרות, שנת 1963)
בחמישה באפריל 1960 יצא גבר לונדוני בגיל העמידה את בית המלון רויאל קורט, חצה את הכביש בדרכו לכיכר סלואן, ירד במדרגות המוליכות לתחנת הרכבת התחתית הסמוכה והשליך עצמו אל פסי הרכבת.
מרגע שזוהה הקופץ עטו עיתוני הממלכה על הידיעה. לא על עברו של האיש שהיה לאחד המו"לים החשובים של תעשיית הספרים הלונדונית רצו העיתונים לדבר. שמו של הקופץ אל מותו, פיטר דייוויס, נקשר שוב – במותו כמו בחייו – בשם שהעניק לו הסופר והמחזאי הסקוטי ג'ימס מתיו בארי לפני יותר מחמישה עשורים, פיטר פן.
למרות שדייוויס היה בן 63 במותו, סיפר אחד מעיתוני הממלכה לקוראיו באותה רוח דרמטית טיפוסית לידיעות על כל חמשת האחים דיוויס, כי "הילד שמעולם לא התבגר מצא את מותו". עיתונים אחרים היו מאופקים פחות, ולא בהכרח מדויקים יותר.
את השם שהדביק ג'ימס בארי לפיטר דייוויס לא שכחו העיתונים בבריטניה ובארצות הברית לייחס לו חזרה. את הסלידה האוטומטית של דייוויס מהייחוס מכביד הכתפיים של פיטר פן לא טרחו להזכיר. והסופר, שתפקד כדמות אב לפיטר ולארבעת אחיו, נעשה בחלוף השנים לדמות לא רצויה בביתם של הנערים, שלא כמוהו – דאגו להתבגר משנה לשנה.
מייקל דייוויס, אחד מחמשת האחים שאימץ בארי, מחופש לפיטר פן, אוגוסט 1906. צילום: ג'ימס בארי
כשיכתוב לימים על ילדותו בסקוטלנד ידגיש ג'ימס בארי את העוני שהיה מנת חלקה של המשפחה. ובגיל 6 התרחשה הטרגדיה שתעצב את חייו של בארי: אחיו דויד, בבת עינה של אימו, איבד בגיל 13 את חייו בתאונת סקי.
האח הצעיר ג'ימס היה זה שטיפל באם האבלה, ובמשך השנה שהייתה מרותקת למיטה – מסרבת לקבל אורחים או לגעת במזון שהוגש לה – היה הוא, ג'ימס, מתאמץ לעודד את רוחה בכל דרך שהיא – סיפורים, מעשי-קונדס וכל מה שהעלה במוחו בן השבע. "אני גדל משנה לשנה ודויד נשאר באותו הגיל", אמר הסופר לימים.
בסיום לימודיו באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1882 עבר ג'ימס לגור בלונדון. בגני קנזינגטון בלונדון פגש בשנת 1897 את החוליה החסרה בסיפור: שלושה ילדים קטנים – האחים ג'ורג', ג'ק ופיטר (בהמשך הצטרפו עוד שניים) מלווים באומנת, ניגשו תחילה אל פוֹרְטוּס, כלבו של בארי. עד מהרה הפך בעליו של הסן-ברנרד עם הפרווה החומה-לבנה לאטרקציה האמיתית של הילדים. לבד מהתעלולים שהרשימו את חבריו החדשים, ושכללו הרמת גבה אחת ובו-בזמן הנמכת השנייה, הוא אצר בראשו כמות בלתי נגמרת של סיפורים. את מרבית הסיפורים, יגלו כל חמשת האחים בפגישותיהם הבאות עם המבוגר המשונה, חיבר הסופר בעצמו, לא פעם על המקום.
הסיפור שאהבו הילדים יותר מכל לא הכיל בתחילה שודדי ים מזמרים או אינדיאנים אדומי פנים.
ג'ימס מתיו בארי, 1882. צילום: Herbert Rose Barraud
בתחילה כיכבה בסיפור דמות אחת, דמותו של מלך הילדים – ילד נצחי ונבון, צעיר ועתיק ושובב, בן אנוש שמתנהג כמו שדון יער: פיטר פן שקם יום אחד ומגלה שהוא יכול לעוף, רוצה לעוף, עף, כך שבתום מסע של מספר ימים, מגיע פיטר אל Neverever Land. "וכשהוא משתעמם?" אנחנו מנחשים ששאל אחד הילדים. כשהוא משתעמם הוא חוזר פעם בכמה זמן ואוסף איתו ילדים עזובים, או אבודים – תלוי בתרגום שאנחנו קוראים.
ב-1909 עלה על בימות לונדון המחזה "פיטר וונדי", שאותו החל לכתוב בארי כבר ב-1903. ב-1917 יופיע הספר "פיטר פן" בגרסה מקוצרת, וב-1921 בגרסה הסופית. פנים רבות לפיטר פן, ומי שקרא את הרומן המקורי שראה אור בשנת 21', פגש פיטר פן אחר מהפיטר החביב וטוב הלב מהסרט בהפקת דיסני משנת 1953.
בהערכה שמרנית הורג פיטר פן בספר חמש עשרה דמויות העומדות בדרכו. וכשמבקשים הילדים האבודים לחזור עם אימם המאמצת וונדי לעולם המבוגרים, נתקף הילד זעם ובתחילה מסרב לתת לילדים לעזוב. מעט מאוד מזה שרד בסרט של דיסני, והילד הגחמני, הנקמני והאגואיסטי מהספר מתגלה בסרט כילד חמוד שבעיקר אוהב לחלק פקודות. אפילו גורלו של קפטן הוק, שמת מוות איום בידי התנין המתקתק בספר, נותר מעורפל בסוף הסרט.
את הרעיון שרומז אליו הסרט של דיסני, טורח הרומן המלא שכתב בארי להדגים באינספור דוגמות: פיטר פן הוא הילדות האידיאלית – מרתקת, מסעירה, אבל גם מרוכזת בעצמה ובשלה. עולם המבוגרים הוא עולם של פקודות והוראות, של שיעורי בית ושל עבודה מסודרת, של ארוחת בוקר מזינה ושעת שינה קבועה. פיטר פן לא רוצה שום חלק בזה. בהתחשב בכך שהמבוגר האחראי היחיד שאפשר להצביע עליו בארץ לעולם-לא הוא קפטן הוק, פלא שפיטר לא רוצה לגדול להיות כמוהו? רק וונדי ושני אחיה, שזוכרים אהבת אם מהי, חכמים מספיק כדי לחזור אליה בסוף האגדה.
וכאן נשאלת השאלה: עד כמה חושפים התרגומים לעברית את הצדדים האפלים יותר של הסיפור?
תרגום בגוף הסרט
ובכן, צריך להפריד: בגזרת הספר העברי זכה פיטר פן לעשרות עיבודים שונים. מקצתם עיבודים חופשיים לילדים שזכר קלוש ביותר לאלימות משולחת הרסן מהרומן המקורי נותר בהם. זהו המקרה של אחד העיבודים המוקדמים ביותר לעברית, שראה אור בתל אביב בשנות השישים של המאה העשרים בהוצאת א. זלקוביץ.
פיטר פן, הוצאת א. זלקוביץ, שנות השישים של המאה הקודמת
קשה לחשוב על דוגמה לעיבוד חופשי יותר מגרסה זו, שבה שמות היוצרים כולם נעדרים. אנו לא יודעים מי תירגם את הספר – אם אכן מדובר בתרגום ולא בעיבוד שבמקורו בעברית, מי מתח את הגבולות ואייר את פיטר פן בדמות ילדה, מי עיבד את הסיפור המקורי לגרסה חדשה זו – שבינה לבין המקור של ג'ימס בארי יש מעט מאוד דמיון. בעיבוד הזה לא נמצא כל זכר לוונדי, לילדים האבודים ואפילו לא לקפטן הוק!
קשה להגיד שמדובר ברשלנות מצד ההפקה. ראשית, מדובר בעיבוד קליל לילדים. לפנינו סיפור מקורותיו של הילד פיטר, שקם יום אחד ומגלה שהוא יכול לעוף. שנית, באותן השנים נהגו להשמיט את מרבית העוסקים בתעשיית הספר העברי: עורכים, מאיירים ולפעמים אפילו מתרגמים.
עושר הדמויות הקיים ברומן המקורי, ולא קיים בעיבוד תמים זה, מסתיר את מה שהיה בארי צריך להוציא החוצה מסיפורו, ושמצא כמו במעשה קסמים את דרכו לעיבוד. ניכר שנעשתה היכרות עם סיפור הרקע של פיטר פן. כולו שם, מוגש בשפה עדינה ולא פוצעת לקוראיה ולשומעיה הרכים של העברית. ועדיין, להסביר מדוע אין זכר לשמו של בארי בספר – זה כבר מעבר לכוחותינו.
סוג אחר של תרגומי פיטר פן הם העיבודים הספרותיים לסרט של דיסני. הוצאת יבנה חתומה על הספר וולט דיסני: פיטר פן שראה אור בישראל של שנת 1974. הגרסה העברית שעיבדה שולמית לפיד עוקבת אחר עלילת הסרט בקיצור נמרץ. ניכר שהיא מופנית גם היא לילדים רכים בשנים.
וולט דיסני: פיטר פן, הוצאת יבנה, 1974
עיבוד נוסף ראה אור בהוצאת ספרי שלגי. מדובר בעיבוד נוסף לסרט. התרגום הזה כבר מתחיל להעביר משהו מהאימה האורבת לכל תושבי ארץ אף-פעם-פעם (בתרגומה של שלומית קדם) – "אוה! בשם אלוקים!" זועקת וונדי ברגע מסוים, טעון חרדת קודש יהודית.
פיטר פן, ספרי שלגי, 1977
בשנת 1963 יכלו ילדי וילדות ישראל לקרוא לראשונה את הרומן המלא בתרגום עברי משובח. תרגומו של הסופר והמשורר בנימין גלאי בהוצאת מחברות לספרות היה ודאי אתגר לרכים שבקוראים, ובהחלט שלא רק להם. כמו בארי לפניו, סירב גלאי להנמיך את שפת התרגום או להדיר ממנה מילים קשות שאינן בשימוש יום-יומי.
העברית שאליה בחר לתרגם גלאי את פיטר פן אינה רק עברית גבוהה, זו עברית מליצית המלאה כרימון באלוזיות מקראיות ופנים-יהודיות. כבר בעמוד הראשון של התרגום קופצת לעין הקורא מילה הנזכרת במקרא, המשמשת בימינו כינוי מקובל לצעיר בעולם הישיבות החרדי והדתי-לאומי – אברך. גלאי מחליף את הג'נטלמנים המרובים שבמקור האנגלי (The many gentlemen), אותם אישים נכבדים המחזרים אחר גברת דרלינג בטרם היא נישאת למר דרלינג, ב"הָאַבְרֵכִים הַמְרֻבִּים".
וכך ארוחת הבוקר היא "פַּת-שַׁחֲרִית", נהר הוא "סמבטיון" ובית ספר הוא "בית רבן".
הכסות המקראית שבה עוטף גלאי את תרגומו (ובכך הוא אינו שונה ממתרגמים אחרים בני דורו, אהרן אמיר ויונתן רטוש) לא הביאה את המתרגם לצנזר את החלקים האלימים שבספר, ונקמת פיטר פן בפיראטים שחטפו את וונדי והילדים ה"עזובים" בתרגומו מפורטת היטב. את הפיראט האפסנאי אד טינט, לצורך המחשה, "פִּיטֶר הִכָּה מַכָּה נֶאֱמָנָה. גּ'וֹן סָגַר יָדוֹ עַל פִּי הַפִּירָט בִּישׁ-הַמַּזָּל וְאָטַם אֶת קוֹל אֶנְקָתוֹ הָאַחֲרוֹן. אֶד נָפַל עַל פָּנָיו. אַרְבָּעָה יְלָדִים חָשׁוּ לְהַחֲזִיק בּוֹ, שֶׁלּא יִשָּׁמַע קוֹל-חֲבָטָה. הִרְמִיזָם פִּיטֶר בְּיָדוֹ וְנִבְלַת הַשּׁוֹדֵד הֻטְּלָה הַמַּיְמָה".
בסוף תרגומו של גלאי סיפק המתרגם מילון "פירוש מילים קשות". בסך הכל שש עשרה מילים בחר גלאי לפרש, כשהראשונה בהן היא ארץ להלן – ראשי תיבות ל'לא היתה ולא נבראה' – השם שהעניק ל-Neverever Land המקורית.
פיטר פן, הוצאת מחברות לספרות, 1963
כ-20 שנה מפרסום התרגום של גלאי, הייתה זו אבירמה גולן שתירגמה את האגדה המודרנית לעברית מודרנית יותר. גם בגרסה זו לא צונזרו התקפי הזעם של פיטר, ובשפה העדכנית של גולן נשמעים ההתקפים קשים יותר, גם אם מקראיים פחות: " פִּיטֶר נָעַץ אֶת פִּגְיוֹנוֹ עָמוֹק וְלֹא הֶחֱטִיא. גּ'וֹן הִכָּה בְּיָדָיו עַל פִּיו שֶׁל הַשּׁוֹדֵד בִּישׁ-הַמַּזָּל כְּדֵי לְהַחֲנִיק אֶת חִרְחוּרֵי הַגְּסִיסִה. הַשּׁוֹדֵד נָפַל אַפַּיִם אַרְצָה. אַרְבָּעָה בָּנִים אֲחָזוֹ בּוֹ כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת הַחֲבָטָה. פִּיטֶר נָתַן אוֹת, וְהַנְּבֵלָה הֻשְׁלָכָה מִן הַסִּפּוּן הַיָּמָּה."
ניכר שגולן תירגמה את הספר כאילו נכתב מלכתחילה בעברית, ולא בניסיון להגביה את הלשון יתר על המידה או "לייהד" את הטקסט המקורי. לארץ הפלאים קראה גולן "ארץ אף-פעם-לא".
פיטר פן, הוצאת זמורה ביתן, 1984
ב-2011 ראה אור התרגום העדכני ביותר לפיטר פן במסגרת "הסדרה המוערת" של הוצאת אריה ניר. המתרגמת גילי בר-הלל סמו שיבצה עשרות רבות של הערות והארות בתרגומה – עם תצלומים נהדרים מההפקות המקוריות של המחזה, מפה של ארץ לעולם-לא (כך בתרגומה) וביוגרפיה מפורטת של הסופר ויצירתו. בסוף הספר כללה אף את הסיפור הראשון של בארי שבו הופיע פיטר פן בגני קנזינגטון. בר-הלל סמו מעידה באחרית-הדבר של תרגומה כי מערכת השיקולים שלה דומה לזו של אבירמה גולן: "רציתי שהתרגום ישקף את הרבדים הלשוניים של המקור, אך בו-בזמן, שיהיה נגיש לילדים ישראלים בני-ימינו". עם זאת, הפיתוי היה רב מדי, ואהבתה של המתרגמת לשפתו ה"יפה כל-כך" של גלאי הביאה לכך "שלא התאפקתי ומדי פעם ציטטתי מתרגומו בהערות".
פיטר פן, הוצאת אריה ניר, 2011
העיבודים והתרגומים הרבים של פיטר פן לעברית הם בבואה נאמנה ליצירה המקורית. כפי שראינו, לא כולם עוקבים אחר העלילה המדויקת שטווה בארי, אך לא בכך נאמנותם. לפני ואחרי פרסום הרומן המקורי הופיעו בהסכמת בארי גירסאות פרוזה נוספות לסיפור, שחוברו בידי אנשים אחרים. מדובר בהישג עצום: האגדה המודרנית שרקח ג'ימס בארי מתפקדת כאותן אגדות עממיות שמספרת וונדי לילדים האבודים, אגדות האחים גרים, וכך זכה פיטר פן לגרסאות רבות ושונות – גרסאות רכות לקטנטנים, עיבודים נעימים לסרט ותרגומים לרומן המקורי. רק ברומן פוגשים הקוראים פנים מול פנים פיטר פן אפל: אמיץ מאוד כשהוא בצד שלך, מפחיד מאוד ורצחני כשהוא לא.
בונוס לסיום:
בארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית כלולים שני תיקים מההצגה העברית הראשונה של פיטר פן שהועלתה בארץ בשנת 1965. כיאה למסורת ההצגה המקורית בלונדון, גם בהצגה זו גילמה שחקנית צעירה את פיטר פן – גילה אלמגור בת ה-26. על תרגום המחזה חתום ניסים אלוני, על תרגום השירים חיים חפר.
גם במקרה הזה, לא מדובר בתרגום ישיר למחזה של בארי. אלוני תירגם את העיבוד האמריקני שנכתב בידי בטי קומדן ואדולף גרין, עם מוזיקה מאת ז'ול שטיין. בבריטניה ובארצות הברית נוהרים גם בימינו הורים וילדים לצפות במחזה פיטר פן המועלה בתקופת חג המולד, אצלנו נוהרים הורים וילדים לצפות בילד השובב בחופשת החנוכה. אגב, בתרגומו של אלוני נקראת ארצו של פיטר פן בשם "ארץ שום מקום".
ממתי התקבע השם "ארץ לעולם לא"? האם בעקבות סדרת הילדים שהיינו מקליטים בכל בוקר שבו שודרה בחינוכית? שאלה ליום אחר.
גילה אלמגור בהצגת פיטר פן, מתוך עיתון למרחב
תודה לשולמית הרן על עזרתה בחיבור הכתבה
לקריאה נוספת:
אוריאל אופק, מרובינסון עד לובנגולו, הוצאת מסדה, 1973
יהודה אטלס, ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם (כרך 1, האנגלים), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003
שולמית הרן, על האירוניה ב-Peter Pan לג'יימס בארי: דפוסיה במקור ותרגומה לעברית, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, תשס"ח
שולמית הרן, פיטר פאן ב'לבוש' עברי – ישן מול חדש, עבודת סמיניריון, 2003
זהר שביט, מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996
Andrew Birkin, J.M. Barrie & The Lost Boys: The Love Story that Gave Birth to Peter Pan, Clarkson N. Potter, Inc. , 1973
