מהכספת בציריך לספרייה בירושלים: כתבי יד נדירים של קפקא
בין כתבי היד של קפקא שנמסרו לספרייה: שלוש טיוטות של הסיפור "הכנות לחתונה בכפר", מחברת לימוד עברית, מאות מכתבים אישיים של קפקא למקס ברוד ולחברים, רישומים וציורים של הסופר ועוד
95 שנים לאחר פטירתו של פרנץ קפקא ממחלת השחפת ו-51 שנים לאחר פטירתו של חברו הקרוב, מקס ברוד, מסתיימת כעת אחת הפרשיות הספרותיות הסבוכות, המסועפות והמרתקות ביותר שהתחוללו בארץ ובעולם בעשרות השנים האחרונות.
עשרות כתבי יד – מכתבים, טיוטות של ספרים, יומני מסע, מחברות וציורים – כולם פרי עטם של מקס ברוד והסופר הנערץ פרנץ קפקא, נמסרו החודש לספרייה הלאומית לאחר שהספרייה קיבלה את אישור בה"מ העליון בישראל ובה"מ בשוויץ לפתוח את הכספות שבהן הוחזקו כתבי היד עשרות שנים. כתבי יד אלו, שהיו חלק מעזבונו של חברו הקרוב ביותר של קפקא – מקס ברוד, מוחזרים לישראל ולספרייה הלאומית, כפי שביקש מקס ברוד בצוואתו.
בין כתבי היד שנמצאו בבנק: שלוש טיוטות של הסיפור "הכנות לחתונה בכפר"; מחברת לימוד עברית; מאות מכתבים אישיים של קפקא למקס ברוד ולחברים; רישומים וציורים של הסופר; יומני מסע; הגיגים ומחשבות שכתב לעצמו ועוד. בכך הסתיים למעשה הליך משפטי שהחל לפני 12 שנים – תהליך שעבר שלוש ערכאות משפטיות והתקיים בשלוש מדינות (ישראל, גרמניה ושוויץ).
שרידי ארכיונו של פרנץ קפקא הם חלק בלתי נפרד מארכיון מקס ברוד ומארכיוני חברי "חוג פראג" שרובם נמצאים בספרייה הלאומית. עיון בכתבי היד של חברי הקבוצה הצ'כית מלמד כי רובם שאפו וקיוו שלאחר מותם יישמרו כתביהם בספרייה הלאומית.
בקרוב יקוטלגו כל כתבי היד האלה, יסרקו ויונגשו לציבור בארץ ובכל רחבי תבל באתר הספרייה הלאומית.
"במשך למעלה מעשר שנים פעלה הספרייה הלאומית ללא לאות ובהשקעה חסרת תקדים על מנת להשיב את עזבונו של ד"ר מקס ברוד, שהיה סופר, פובליציסט ומלחין וגם חברו הקרוב ביותר של פרנץ קפקא, שנחשב לאחד הסופרים היהודים החשובים בעולם, לספרייה הלאומית, כפי שברוד ביקש בצוואתו", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית. והוא מוסיף: "לאחר שנחשפנו לכתביו של ברוד, לכתבים של קפקא, ובהם כאלו שמעולם לא פורסמו, למחברות לימודי העברית שלו ולמכתבים בהם קפקא התבטא בנושאים הקשורים ליישוב היהודי בארץ ישראל ולציונות, ברור לנו אפילו עוד יותר מבעבר – בחשיבות נוכחותם והטמעתם של השניים בתרבות הישראלית ובמערכת החינוך ושמקומם הוא בספרייה הלאומית של ישראל".
עוד אמר בלומברג, "לספרייה הלאומית תפקיד מרכזי בהנגשת אוצרותיה של מדינת ישראל והעם היהודי לציבור הרחב בארץ ובעולם, וכפי שאנו פועלים להנגיש את כל מאות האוספים והארכיונים הנמצאים בה, כך יהיה גם עם כתבי ברוד וקפקא שכבר בקרוב יסרקו ויעלו לאתר הספרייה, כחלק מהנחלת נכסי התרבות לדורות הבאים. כך יוכל הציבור הרחב, החוקרים ומיליוני מעריציו של קפקא לעיין בהם באופן חופשי וללא עלות".
ברלין-ירושלים: המסע של עמוס גיתאי
הבמאי עמוס גיתאי בחר לתרום חלק מארכיונו לספרייה הלאומית, כולל את כל החומרים הקשורים להפקת סרטו "ירושלים-ברלין".
אלזה לסקר שילר ומניה שוחט. אחת משוררת ואחת מהפכנית מרוסיה. אחת דמות פואטית ואחת פוליטית. שתיהן מגיעות לירושלים. לשתיהן תקווה וחזון המתנפץ אל המציאות בארץ ישראל. שתיהן גיבורות סרטו של עמוס גיתאי "ברלין-ירושלים" משנת 1989.
אנחנו הצופים עוברים מתקופה לתקופה ומדמות לדמות. פעם אחת אנחנו בברלין עם אלזה לסקר שילר ופעם אנחנו פה בארץ ישראל מקימים את הקיבוצים הראשונים עם מניה שוחט. הסרט עשוי כשזירה: אנחנו עוברים מברלין לפלשתינה, מפלסטינה לברלין. החלקים של ברלין צולמו כמחווה לציור האקספרסיוניסטי, והסצינות של הקיבוץ צולמו כמו פמפלטים של הריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי.
והינה בשוט האחרון של הסרט אנחנו קופצים בזמן. הינה נדחסים להם 50 שנים בשבע דקות. ופתאום שנות ה-30 וה-40 מתחלפות למציאות של צילומי הסרט, האינתיפאדה של סוף שנות ה-80. השוט הזה דוחס את מימד הזמן לתוך יחידת זמן קולנועית רציפה. יחד עם אריזת קטעי קולות מהפסקות והצבתם בהקשר חדש, הוא יוצר מעין משוואה בין יחידת הזמן ההיסטורית ויחידת הזמן הקולנועית. מדובר בפעולת צמצום מכוונת וטעונה. כאשר התנועה של השוט היא גם תנועה בזמן המאפשרת לנו להתבונן במערך האבסודרי של הסתירות באידיאולוגיה הציונית.
אך ראשיתו של הסרט, כאן אצלנו בספרייה הלאומית. את המחקר המקדים לסרטו ערך גיתאי בארכיון עם המכתבים, הגלויות וההתכתבויות מארכיונה האישי של אלזה לסקר-שילר. מעיון בעזבונה של המשוררת, נחשף גיתאי אל תפיסתה האוטופית, וכך רקם את דמותה הקולנועית.
אנו שמחים לבשר כי גיתאי בחר לתרום חלק מארכיונו לספרייה הלאומית, כולל את כל החומרים הקשורים להפקת הסרט "ירושלים-ברלין". וכך, יוכלו החוקרים לבחון את סיפורה של אלזה לסקר-שילר הן דרך המכתבים והמסמכים האישיים והן דרך עיניו של הבמאי עמוס גיתאי.
ב-27.7 תתקיים הקרנה מיוחדת של הסרט "ברלין-ירושלים" במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים. לפרטים נוספים לחצו כאן.
הפוסט מבוסס בין השאר על ציטוטים המופיעים בספרה של אירמה קליין "עמוס גיתאי: קולנוע, פוליטיקה, אסתטיקה".
מי יפתור את תעלומת לוליינית הקרקס היהודיה?
בסוף המאה ה-19, הופיעה בעיר פינסק נערה צעירה ובפיה סיפור מסמר שיער: אני יהודיה, נחטפתי בידי צוענים ונמכרתי לקרקס
העיתונים וכתבי העת הראשונים במזרח אירופה היו בעלי חשיבות רבה: הם היו כר להפצת רעיונות ההשכלה בקרב הקהל היהודי, סייעו בהחייאת השפה העברית, והיו במה רעיונית שעליה התעצבה הציונות. לצד זאת, חיטוט בעיתונים האלה, כפי שניתן לעשות באתר העיתונות העברית ההיסטורית של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א, נותן הצצה ישירה גם לחיי היום-יום של היהודים באזור, לתרבותם ולסוגיות שעמדו בסדר יומם.
בין השאר, ניסו רבים להשתמש בעיתונים הללו, שעברו מיד ליד בקהילות היהודיות, כדי לאתר את קרוביהם שנעלמו. כמעט בכל גיליון בעיתונים הגדולים של התקופה שנפוצו ברוסיה ובפולין, כמו "המגיד" או "הצפירה", הופיעו מודעות המבקשות מידע על בעלים נעלמים, בנים שהיגרו או גיסים שלא יצרו קשר שנתיים. אולם, בקיץ 1890 החלה להיפרש מעל דפי העיתון היומי "המליץ" דרמה שיכולה לפרנס סרט או שניים, דרמה שיש בה הכול: חטיפה, נערה צעירה, סוסים, מכתבים ויהודים.
הכול החל בידיעה שולית מיום חמישי אחד, 26 ביוני, במדור החדשות היומי "מעשים בכל יום". המדור הורכב מידיעות מרחבי האימפריה הרוסית, שאת חלקן סיפקו קוראי העיתון שדיווחו על הנעשה בקהילותיהם. בידיעה תמימה מהעיר פינסק (כיום בבלרוס, אז בפולין הרוסית. חיים ויצמן נולד סמוך לעיר, גולדה מאיר התגוררה שם שנתיים), אדם בשם ישעיהו חיים גרוסברג סיפר על אירוע חריג: בעיר ביקר קרקס נודד, הופיע והלך-חלף לו. חמישה ימים לאחר שעזב הקרקס את העיר, הופיעה ברחובות נערה צעירה שסיפרה סיפור מסמר שיער. לדברי הנערה, היא יהודייה שנחטפה בידי צוענים בגיל ארבע, עד שלאחר כמה שנים שבהן העבידו אותה בפרך – מכרו אותה ללהקת לולייני קרקס. משהגיעה לפינסק, שבה היה רוב יהודי, החליטה להימלט. אולם, למרבה הצער, הנערה לא ידעה לומר מהו שמה ומהו שם הוריה, ועל כן פורסמה ידיעה זו בעיתון בניסיון לאתר את משפחתה. הידיעה עם כל הפרטים כאן:
"המליץ", 26 ביוני 1890
ידיעה דומה הופיעה גם בעיתון "הצפירה", עוד אחד מהעיתונים היהודיים הגדולים ביותר במזרח אירופה. פרנסי העיר פינסק ביקשו לאתר בדחיפות את משפחתה של הצעירה בכל כוחם – בעיקר משום שוודאי לא יכלו לכלכל אותה לאורך זמן.
"הצפירה", 2 ביולי 1890
הפערים בין התאריכים שבהם נשלחו הידיעות למערכת, לבין תאריך פרסומם, ניכרים בחלק מהמקרים. פרקי הזמן הארוכים שנדרשו כדי להעביר מכתבים בדואר ועד שנכנסו לדפוס, ודאי לא הקלו על איתור קרובי המשפחה של הנערה האומללה. פער טראגי כזה הוא ודאי הסיבה לפספוס הגדול של מבצע החיפושים: לאחר פרסום מעט פרטים נוספים שבהם נזכרה נערת הקרקס, כמו שם אביה ושם אחיה, הגיע לגבירי העיר מכתב מווילנה ובו טענה אישה אלמנה כי ייתכן שזוהי בתה. אולם, נערת הקרקס המדוברת כבר נסעה לה למינסק, העיר הגדולה המשמשת כיום בירת בלרוס, כדי להמשיך את החיפושים אחר משפחתה שם.
"המליץ", 7 ביולי 1890"המליץ", 14 ביולי 1890
האלמנה מווילנה סיפרה שהיא אלמנתו של רב ששם משפחתו שלוסט. היא גם מסרה כתובת למשלוח מכתבים. אך כאמור, אנשי פינסק נותרו אובדי עצות. רק חודשים ארוכים אחר כך התפרסמה ידיעה נוספת בנושא: בפינסק נתקבל מכתב נוסף לפיו נצפתה נערת הקרקס בשיירת אסירים בעיירה בפלך וורשה – מרחק של יותר מ-450 קילומטרים משם. מה קרה לה ולהיכן פנתה בחמשת החודשים האלו? לא ידוע.
"המליץ", 5 בנובמבר 1890
בידיעה האחרונה על אודות נערת הקרקס החטופה שפורסמה ב-26 בנובמבר (חמישה חודשים אחרי תחילת הפרשה), נחשפים עוד כמה פרטים. האדם שהודיע על מאסרה של הנערה המסכנה הקדיש את יום השישי, ערב שבת קודש, כדי לנסות ולברר עליה פרטים אצל הרשויות הפולניות. הוא קיבל הודעה ברוסית שאותה הוא מסר במכתבו ככתבה וכלשונה. בהודעה נכתב כי הנערה נעצרה ונשלחה לוורשה כבר ב-25 באוגוסט כדי להתייצב במטה המשטרה המחוזית. על פי המכתב היא "חסרת הורים", אך נמסר גם שם, שהוא אולי שמה של נערת הקרקס שלנו: מריה פרידמן.
"המליץ", 26 בנובמבר 1890
כאן נעלמים לגמרי עקבותיה של נערת הקרקס החטופה, ונותרת רק התעלומה. אחרי שנים בחברת צוענים ולולייני קרקס, אחרי חודשים ארוכים במאסר, מה עלה בגורלה? האם השם שמסרה לרשויות אכן היה שמה האמיתי? והרי סיפרה לאנשי העיר פינסק שאינה זוכרת את שמה. האם סיפור החטיפה אמת או בדיה היה? במשך מאות בשנים הואשמו הצוענים והיהודים גם יחד בחטיפות ילדים למטרות שונות – אך אלו מיתוסים שאינם מבוססים על עובדות מוצקות. והינה, מודפס לפנינו סיפור כזה בדיוק. מי יוכל לפתור את התעלומה? מי ימצא את הנערה? אולי אתם הקוראים תוכלו לשפוך אור על הסיפור הסנסציוני – האם אתם מזהים את הדמויות הפועלות? האם הפרטים מצלצלים בזיכרון? שתפו אותנו אם אתם מכירים סיפורים דומים.
איך הובילה פרשת דרייפוס האנטישמית לכינון הטור דה פראנס
כך תיעלה קבוצה של מתנגדי דרייפוס את הכעס שהרגישה לכינון אחד מאירועי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, שהתמקד בהמצאה חדשה: האופניים.
שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית
זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.
לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.
האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.
במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".
המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני דה גראפיק, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית
ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.
"אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון ל'אורור, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית
ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.
ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.
אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית
לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.
לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.
פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.
מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.
לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.
הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.
ל'אוטו-ולו, המהדורה הראשונה
דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.
ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.
בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.
בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.
ההכרזה על הטור דה פראנס בל'אוטו
מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.
דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).
כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.
