"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת

מדוע החליט הסופר הפראגאי ללמוד עברית? ומה תיעד במחברת העברית שלו?

שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה שבה אובחן בתור חולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך יותר מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, שבה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.

אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצונו העז לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר כמה כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.

עדות לכך אנו מוצאים באחת משמונה מחברות העברית של קפקא, מחברת שהגיעה לספרייה בחלק מעיזבון מקס ברוד בתום הליך משפטי ארוך שנים. מלבד רשימות מילים עבריות ותרגומן הגרמני, ב"מחברת הכחולה" תיעד קפקא שביתת מורים בארץ-ישראל שהתרחשה בנובמבר 1922. תיעוד זה מאפשר את תיארוכה של המחברת – שנתיים לפני מותו ממחלת השחפת בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. באותה עת הייתה מורתו של קפקא לעברית בחורה צעירה בשם פועה בן טובים, בת היישוב הארץ-ישראלי שהגיעה לפראג כדי ללמוד רפואה. גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד בלימודי העברית ושקד עליהם.

המחברת הכחולה

וכך כתב קפקא (בעברית!) למורתו פועה במכתב שמתפרסם כאן לראשונה:

"בטרם את תתקני כל השגיאות במכתב […] אהיה כבר שוב בבתיך. רק על כן עשיתי שגיאות […]
אני הכינותי גם ספר תחת מכתבי. ספר שאולי תענין [יענין] אותך. אבל אם אי אפשר לך להמתין כתבי מתי את תבואי מחר. כי אני מקוה בטח, כי את תשמחי אותי בלכתך מחר. עוד פעם אחת: אל תהיי כועסת אני כועס כבר די לשנינו."

המכתב הלא ידוע ששלח קפקא למורתו פועה בן טובים

 

ועוד תיעד קפקא שביתת מורים שהתקיימה ביישוב:

"…מהאנחות הכבדות והעמוקות הבוקעות ועולות מתוך הלחץ הכלכלי שהציונות והעבודה הא"י נתונות בו. לקחו המורים תשעה קבים ושמונה קבים מאלה לקחו מורי ירושלים. אין קץ לאיומי-שביתות ואין מספר למחאות ולתזכירים (?) העפים מהכא להתא [מפה לשם] בסגנון מרעיש עולמות. מתקבל רשם כי אכן נפלו המורים במצבם לרע מכל העובדים את עבודה הישוב והם היחידים הסובלים ומקופחי השכר.

שאלת-משכורת המורים נעשתה לשאלה מרכזית והכי בוערת. כאילו בה מתחילה ובה מסתימת כל פרשת היסורים וההתאבקות הקשה של תקופה מחוסרת אונים זו".

קפקא מתעד את שביתת המורים בארץ ישראל בנובמבר 1922

המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תוכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התוכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יהיה מלצר ולמנהל המסעדה. התוכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.

בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתוכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.

בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה שבה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתוכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.

יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.

הוא לא זכה מעולם לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג שבה התגורר מרבית שנותיו, ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.

 

קבלו טעימה מארכיון קפקא

כשקפקא כתב מכתב זועם בן 47 עמודים לאבא

צייר ושמו פרנץ קפקא

חודש נשים בתרגום | סופרות ומשוררות גדולות שחובה לתרגם

באנגלית, בפרסית, בבנגלית, בפורטוגזית, בערבית, ברוסית, בשוודית – ביקשנו ממתרגמים להמליץ על יוצרות מרחבי העולם שעוד לא פגשתן בעברית

נעמי טנהאוזר, דבי בסטודיו, שמן על פשתן, 70X50 ס"מ, 2014

.

חודש נשים בתרגום מתקיים מדי אוגוסט, ובמהלכו כתבי עת, בלוגים, הוצאות לאור, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם מפנים את תשומת הלב לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים, כדי לעודד תרגום של יוצרות. מערכת המוסך מצטרפת, ומציגה המלצות על מגוון סופרות ומשוררות מעולות שעדיין (או כמעט) לא תורגמו לעברית. תרימו את הכפפה?

 

***

 

דוּלסֶה מריה קַרדוֹזוֹ • שבר לאומי שהוא אישי

ממליץ: יורם מלצר

דולסה מריה קרדוסו
דולסה מריה קרדוזו

פרידה, נטישה, שבר ושברון לב, מוות פתאומי וחיים בצילו של המוות שכבר אירע וממאן להיטשטש אל השכחה, ומתרחש שוב ושוב, בעצירת הזמן – כל אלו מרכיבים את עולמה של דולסה מריה קרדוזו (Dulce Maria Cardoso), סופרת פורטוגלית שכובשת לה מקום ייחודי בספרות של ארצה, ומתחילה להיות מוכרת באירופה ובעולם כולו. קרדוזו אמנם נולדה בפורטוגל בשנת 1964, אך ילדותה עברה עליה באנגולה, עד שובה של משפחתה למולדת, בשנת 1975. הקריאה בפרוזה של דולסה מריה קרדוזו מעלה יותר מחשד שהטראומה של החֲזָרה – טראומה לאומית של פורטוגל עד היום, אירוע שיצר קבוצה חברתית, ה־retornados, אותם תושבים־מתנחלים חוזרים שנאלצו לעשות "שיבת פורטוגל" – הייתה עבור הילדה בת האחת־עשרה לא רק טראומה לאומית ומשפחתית, אלא נקודת שבר אישית חריפה. אחד הרומנים שלה, O Retorno, מתמקד בחזרה למולדת שאינה פנויה כלל – ואינה מעוניינת באמת – לקבל את הבנים השבים מן המושבה הקולוניאלית, שיבה שמתרחשת בסימן כישלון הפרויקט האימפריאלי, ובאיחור רב לעומת מעצמות קולוניאליות אחרות, שהרי הוא מתרחש עמוק במאה העשרים.

קרדוזו, עורכת דין בהכשרתה, חוצבת את הספרות שלה בלשון אינטנסיבית, בתמונות חדות, בלי לחשוש מחזרתיות, בלי שמץ של דידקטיות ובלי להתחנף לקוראיה. היא חושפת את מלוא הצביעות של הפרויקט הלאומי הפורטוגלי של ימי השליט סלזאר, ואת מוראותיה של חברה שעדיין חיה בצילו של הדיקטטור ומשטרו הלאומני־סגפני, שאינו חף מהיבטים מגלומניים ודתיים. הצביעות נחשפת בכל שכבות החברה, עד לפנים הבית המשפחתי, עד לנשמותיהם של גיבורים שלא פעם אך בקושי נולדו בשלהי התקופה האפלה, שלמעשה לא הסתיימה. המועקה חודרת ללבבות הצעירים, לפרטי הפרטים של היחסים האינטימיים. קרדוזו חושפת חברה מעמדית, לא פעם גזענית, שמשלמת מחיר אדיר על חטאיה הקולקטיביים. בהתאם, הפרוזה של קרדוזו מהפנטת, תובענית וראויה ביותר להיות מוכרת לכל מי שרואה בספרות אפשרות לזעקה, למתן עדות של אמת ולחשיפתה של אמת בכל מעגלי החיים.

 

יורם מלצר הוא סופר, מבקר, מתרגם, עורך ומסאי. רשימותיו מתפרסמות בכתבי עת בארץ ובעולם. עורכו הראשי של המגזין המקוון "אלכסון". בין עשרות תרגומיו מפורטוגלית, ספרדית, צרפתית, איטלקית, אנגלית וקטלאנית: יצירות של פרננדו פסואה, מריו ורגס יוסה, חוליו קורטאסר, סלמאן רושדי, חורחה לואיס בורחס ואחרים.

 

 

אן קרסון • מרחב של חירות ומשחקיות

ממליצה: רינה ז'אן ברוך

– איך את מתחילה שיר?

– ההיפך הוא הנכון. השיר מתחיל אותי.

(מתוך ריאיון עם אן קרסון, The Penn Review)

 

אן קרסון
אן קרסון

אן קרסון היא כותבת, מתרגמת וחוקרת עטורת פרסים. היא נולדה בטורונטו, קנדה, בשנת 1950. קרסון פרסמה כעשרים ספרים עד כה. היא כותבת כמעט בכל ז'אנר אפשרי: שירה, מסות, מחזות ופרוזה. לא רק שקרסון עוברת בקלילות בין ז'אנר לז'אנר, היא גם משלבת ביניהם, פעמים רבות באותה יצירה. ספריה הידועים הם: Eros, The Bittersweet, Autobiography of Red ו־Nox. היא תרגמה את סאפפו וארבעה ממחזותיו של אוריפידס. הספר האחרון שלה, Float, שראה אור ב-2016, הוא אפילו לא ספר ממש: הזמנתי אותו בלי לחשוב יותר מדי, וכשפתחתי את הקופסה, שנראתה גדולה מדי וכבדה מדי לספר, נדהמתי לגלות מארז ובו חוברות דקות בגוונים משתנים של כחול. בחוברות היו שירים, מסות ומחזות. בלי סדר לדברים, כך שניתן לשלוף בכל פעם חוברת דקה אחרת, באקראי.

אן קרסון תורגמה מעט לעברית (אמיר אור תרגם מעט, יהונתן דיין תרגם את המחזה שעת קארפ, והוא התפרסם בגיליון השני של כתב העת גרנטה). מעט מדי, לטעמי, בוודאי בהשוואה לגוף העבודה הרחב והמרשים שלה ולייחודיות כתיבתה. היא כותבת שאני אישית זקוקה לה ממש, אולי זאת הסיבה שהתחלתי לתרגם בעצמי כמה מיצירותיה.

אן קרסון חיונית לי כל כך, ובעיניי יש חשיבות רבה לתרגום שלה לעברית, מפני שהיא יוצרת מרחב של חירות כמעט בכל דבר שהיא כותבת. קרסון נטועה בעולם הקלאסי, כפי שניתן לראות בתרגומיה וברזומה האקדמי שלה, אבל בניגוד למצופה אולי, היא נוטלת לעצמה חירות ומשחקיות עצומה בכל הנוגע להגדרות ולגבולות. רבים מתרגומיה הקלאסיים הם למעשה פראפראזות חופשיות; מסות שלה כתובות בצורה שירית, ולהפך; דמויות מוכרות, מיתיות או תנ"כיות, נכתבות מחדש. החירות שהיא נוטלת לעצמה בכתיבה מעניקה מרחב דומה של חירות עבור הקוראים שלה, שבו המחשבה נדרשת לזנק פתאום, להשתכלל, להעמיק ולהתרחב. מתוך המרחבים האלו צומחת ראייה חדשה של העולם, ושל אפשרויות חדשות לכתוב אותו ועליו.

 

רינה ז׳אן ברוך היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ומלמדת בה. היא כותבת, מתרגמת ועורכת־מפיקה בכתב העת אודות. תרגומה ל"תרגיל אלברטין" מאת אן קרסון פורסם בגיליון 15 של כתב העת הו!

 

» אן קרסון מקריאה את תרגיל אלברטין

 

 

ניירוּז קרמוּט • מערבולות בים של עזה

ממליצה: דפנה לוי

ניירוז קרמוט
ניירוז קרמוט (צילום: יח"צ, פסטיבל אדינבורו)

בסיפור שהעניק את שמו לקובץ הסיפורים הקצרים של ניירוּז קרמוּט (Nayrouz Qarmout), "גלימת הים", ילדה שיוצאת עם משפחתה לפיקניק על שפת הים נכנסת אל המים לבדה ומוצאת את עצמה נסחפת לתוך כמה מערבולות בד בבד: זו של הים, המאיים לבלוע אותה, זו של החברה הלוטשת פתאום עיניים ביקורתיות בגופה, וזו הפנימית, המכריחה אותה לתהות על זהותה.

הריחות, הקולות, המשפטים הביקורתיים, הספק העצמי – כל אלה מוכרים כל כך, שאלמלא אחֶיה, הצולים בשר על החוף, היו אומרים משהו על "אינתיפאדה", מפתה היה לשכוח שכל זה מתרחש בעזה. קרמוט, פלסטינית ילידת דמשק שחזרה עם משפחתה לעזה כשהייתה בת אחת־עשרה וכיום מתגוררת וכותבת בה, נעה ברגישות גדולה בין האישי והפוליטי. הסיפורים שלה ספוגים בטראומות הגדולות של החיים במחנה פליטים, בעיר מופגזת, בחברה שאין לה מנוח ממצוקה – אבל ארבעה־עשר סיפוריה מצליחים להיות אישיים מאוד, לצייר דמויות רבות ולהשמיע קולות, רעיונות, אידאולוגיות וויכוחים בין־דוריים שספק אם נדע על קיומם אם לא נקרא את הספרות שנכתבת בעזה. גלימת הים (The Sea Cloak) הוא ספר הביכורים של קרמוט בת השלושים וארבע. מבעד לתרגום האנגלי שקראתי, של צָ'ריס בֶּרדין, היא מתגלה כמספרת מרובת ניואנסים וחדת מבט, שעשויה להיות תוספת מרתקת למדפי הספרים בעברית.

 

דפנה לוי, מתרגמת לאנגלית, חברת מערכת "המוסך".

 

 

מריה סטפנובה • להביא את הזיכרונות למנוחתם

ממליץ: מיכאל מקרובסקי

מריה סטפנובה
מריה סטפנובה

המילה זיכרון היא אחת המילים השכיחות ביותר על כריכות ספרים ברוסיה בת ימינו. ולא בכדי: הזיכרון נעשה למטבע חליפין עיקרי בתהליכי יצירת זהות רוסית חדשה. בעוד השלטון הנוכחי עסוק ללא הרף בדליית דמותו של רוסי פטריוט, שאוהב את אשתו, את מלכו ואת שדהו, מנבכי העבר המדמם – התרבות צועדת בכיוון קצת שונה. בפנותה אל העבר, היא מנסה לשחזר חוויה טראומטית של יחידים ושל קהילות כדי למצוא לה מילים ולספר סוף־סוף את סיפורה הכאוב. תמלול הטראומה – שהוא חלק ממה שהחוקרת הגרמנייה אליידה אסמן קראה לו "מנגנוני הייצור של אמפתיה" – מציב בפני היוצרת דרישה לרגישות חדשה, רגישות שתצליח לגשת אל חוויה ייחודית ועדינה המתרחשת בתוך תפאורה היסטורית דרמטית, בלי להידרדר לידי וולגריות וריקוד על הדם. יצירותיה של מריה סטפנובה הן דוגמה יפה לכתיבה שאכן מצליחה לעשות זאת.

מריה סטפנובה, בת ארבעים ושבע, ילידת ותושבת מוסקבה, היא עורכת ואשת מדיה. ספר הפרוזה האחרון שלה, לזכרו של הזיכרון (2018), בוחן כיצד משמר בתוכו העבר הפרטי, המשפחתי, רסיסי זיכרון קולקטיבי, וכיצד באים שניהם יד ביד אל תוך ההווה. שירתה עושה את דרכה בין קטעי זיכרונות ילדות, תפילות כנסייה ושירי מלחמה, בין כרזות וחפצי ההווי הסובייטי, בין ביטויים שגורים ופסוקי הברית החדשה. כמו רוחות רפאים נואשות לקבורה ומנוחה, כל אלו שבים פעם אחר פעם לרדוף את ההווה, להידחף לתוך שפתו ולתוך שירתו. אלא שדווקא התמלול הפואטי גואל אותם ומביאם למנוחות: "אָכֵן לָנוּעַ בָּא הַזְּמַן / לְאָן שֶׁתָּם בּוֹ עֲמָלֵנוּ / שָׁם רְבִיעִי הַמְּאֻבָּן / הָיָה שַׁבָּת לְעוֹלָמֵנוּ" (מתוך "קונטרה ליריקה", 2017).

מאז ומתמיד נהגו בצפון לקבור את המתים באופן מעורר השתאות. גם היום יש מה ללמוד מהם.

 

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.

 

 

שרה סטרידסבֶּרג • פגיעוּת, אכזריוּת, רוך ואור

ממליצה: רות שפירא

שרה סטריטסברג
שרה סטרידסברג (צילום: Bjørn Erik Pedersen)

שרה סטרידסברג, ילידת 1972, סופרת, מחזאית ומתרגמת, היא אחת הכותבות המעניינות והמוכשרות כיום בשוודיה, והייתי שמחה לראותה מתורגמת לעברית. מאז רומן הביכורים שלה, Happy Sally, שראה אור בשנת 2004, ובמרכזו סאלי באואר, השחיינית הסקנדינבית הראשונה שחצתה את תעלת למאנש, זיכו אותה הרומנים והמחזות שכתבה בפרסים ובתרגומים לשפות רבות.

כתיבתה מתמקדת בנשים, בקשרים בתוך המשפחה, בדמויות שוליים, באלימות ובאור בקצה מנהרת החושך המוחלט. יש שמשווים אותה לכתיבתן של מרגריט דיראס ושל אלפרידה ילינק.

ספרה הבולט ביותר לפי שעה הוא בֵּקוֹמבֶּריָה: אודה למשפחתי, על קשריה של ילדה עם אביה המאושפז בבית החולים לחולי נפש בקומבריה (Beckomberga) בסטוקהולם (שנסגר ב-1995), על בחירתה לשהות שם לידו לפרקים ועל הטיפוסים המאכלסים את המקום (לרבות פסיכיאטר אקסצנטרי שמוציא את המטופלים לבילויים בעיר, הכוללים אלכוהול וסמים), ועל מערכות היחסים שלה עם החולים האחרים. מו"ל ישראלי כמעט קנה את הזכויות בעקבות הצלחת הספר בצרפת, אבל נמלך בדעתו, וחבל.

ספרה האחרון, אנטארקטיקה של האהבה, ראה אור ב-2018. הוא עוסק בפגיעוּת אולטימטיבית, אכזריות קיצונית, בדידות, אהבת אם, אהבה בלתי צפויה בין אישה לגבר, רוך, אור, ובמה שנשאר אחרי שהכול נעלם.

שרה סטרידסברג נבחרה ב-2016 כחברה קבועה באקדמיה השוודית, הגוף הבוחר את הזוכים בפרס נובל לספרות, אבל בעקבות המשבר שפקד את האקדמיה על רקע הטרדות מיניות, פרשה, לבקשתה, במאי 2018.

 

רות שפירא היא מתרגמת ספרות מהשפות הסקנדינביות. ב-2016 עוטרה כחברה במסדר "כוכב הצפון" השוודי המלכותי על תרומתה להנגשת הספרות השוודית והפצתה. בעבר כיהנה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם. מחברת "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם" (2015), על המסע לאימוץ בתה בווייטנאם, ו"בקולן: נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות" (2019), שזיכה אותה בפרס יצחק שדה.

 

 

מהשווטה דווי • מבט ישיר אל נשות השבטים הילידים

ממליצה: רונה משיח

"הסיבה וההשראה לכתיבתי הן אותם בני אדם שמנוצלים ומדוכאים אבל מסרבים להיכנע […] לפעמים נדמה לי שהכתיבה שלי היא באמת ובתמים מעשה ידיהם." (מ' דווי)

 

מהשווה דווי
מהשווטה דווי

אני קוראת את הסיפורים של מהשווטה דווי (Mahasweta Devi, 1926–2016) בתרגומם לאנגלית והם טורדים את מנוחתי. דווי חייתה בבנגל המערבית שבהודו ופעלה עד יום מותה כאקטיביסטית, סופרת, עיתונאית ומתקנת עולם מעוררת השראה. הגיבורות של דווי (רובן ככולן נשים) שייכות לאדיוואסי (Adivasi) – השבטים הילידים של תת־היבשת ההודית. במשך דורות הם חיו בסמוך לג'ונגלים וניהלו אורח חיים עצמאי וקשוב לטבע, הרחק מהארים שפלשו מצפון וכוננו את התרבות הסנסקריטית. הכיבוש הבריטי ובשורת "הקִדמה" שהביא עימו שינו כל זאת לעד. הפְגָרָה, קיטוב וקרימינליזציה, בשילוב גניבת אדמות וכריתה שיטתית של יערות־עד בחסות החוק, כל אלה פעלו להדיר את האדיוואסי לשוליים הנידחים של הודו. מדינת הלאום ההודית שקמה בשנת 1947 שימרה את המורשת הקולוניאליסטית הנצלנית.

המפגש של דווי – אישה משכילה ממשפחה בנגלית ידועה ואינטלקטואלית – עם האדיוואסי היה רגע מכריע בחייה. מאותו רגע נלחמה להקנות להם זכויות, לשמר את תרבותם האוראלית ולהצמיח מקרבם מנהיגות אקטיביסטית. בשנות השבעים החלה בפעולת גרילה ספרותית עיקשת, שבה הגניבה את סיפורם אל לב התרבות המתעמרת. הפגיעוּת של גיבורותיה בלתי נמנעת; הן שבויות במערך כוחות חסר חמלה שמשעבד את גופן לצרכיו מבלי להיענש. אבל לרגע קט הן זוכות בזיק של חסד, של חירות, ובזכות דווי – לרשות דיבור במרחב הציבורי. דְּרָאוּפָּדִי, דמות בלתי נשכחת בקורפוס של דווי, בוחרת להישאר עירומה לאחר שנאנסה בבית המעצר, ומסמנת בגופה הפצוע את הסירוב להשתקת העוול. דמותה עשויה להתפרש כמטפורה למאבק או כדיאלוג עם דראופדי גיבורת המהאבראטה, אך בד בבד היא ניצבת זקופה כאישה בשר ודם שתובעת צדק ממעניה.

כמו רוב הישראלים, איני יכולה לקרוא את יצירתה של מהשווטה דווי בשפת המקור. למרבה המזל, בשנת 2012 תרגם ניב סבריאגו ביוזמה נדירה את אמא של אלף שמונים וארבע (הוצאת אסיה), רומן מוקדם ונפלא של דווי, מבנגלית לעברית. בקשה לי לסבריאגו – תרגם לנו גם מבחר מסיפוריה הקצרים של דווי! האתגר שדווי מציבה לקוראיה ההודיים חיוני עבור ישראל המקוטבת בת זמננו, שבה ה"אחר" מתאיין שוב ושוב בלהטוטי מילים של מחרחרי מריבה. כל ספרות טובה חושפת אמת צלולה וקשה. ודווי מגלה לנו שהנכונות להישיר מבט אל האחר/ת מחוללת נס של חמלה ולקיחת אחריות (ואולי, מי יודע, אפילו אהבה?). זוהי תמצית האנושיות. והאפשרות לגאולה.

 

רונה משיח, מתרגמת, עוזרת הוראה לד"ר אורנה דונת וחברה בצוות מחקר שמובילה ד"ר דנה קפלן באוניברסיטה הפתוחה. בוגרת תואר שני בלימודי מגדר ובחקר האמנויות מטעם אוניברסיטת תל אביב. תרגומה לספר "מקום קטן" מאת ג'מייקה קינקייד ראה אור בהוצאת לוקוס בשנת 2016.

 

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר • דילוג אל מחוץ למציאות

ממליצים: ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

מונירו רוואניפור
מונירו רוואניפור

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (נולדה ב־1952), ילידת הכפר ג'ופרה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ואף ספרי ילדים. רוואניפור מתמקדת בכתיבתה בסוגיות הנוגעות למצבן של הנשים באיראן, ונותנת קול גם לאותן נשים שחיות באזורים הכפריים של דרום איראן, שמהם היא עצמה באה. היא עוסקת רבות ביחסי נשים וגברים בחברה האיראנית ובוחנת את המתח שבין מקומה המסורתי של האישה בחברה פטריארכלית זו, לבין רצונותיה והאפשרויות שמציעה לה הקִדמה – מתח שמרבית גיבורותיה מתמודדות עימו, בין שהן ילדות כפריות או נשים עירוניות משכילות.

רוואניפור, כמו סופרות נוספות שהחלו להתבלט דווקא אחרי מהפכת 1979, בתקופה שבה חירויות האישה באיראן נפגעו, מדלגת בין היומיומי לסוריאליסטי ולעל־טבעי, באופן שממחיש עד כמה תנאי החיים של דמויותיה נדמים לעיתים לא מציאותיים, או כיצד מפלטן וחירותן של דמויותיה נמצאים דווקא מחוץ לגבולות המציאות. ההיכרות עם יצירתה היא היכרות אינטימית עם איראן שאיננה גלויה לקוראות ולקוראים בישראל, ויש בכך כדי לגשר, ולו במעט, על הפער שבין שתי התרבויות. אנו שוקדים בימים אלה על תרגומים ליצירותיה. הנה, לדוגמה, פסקת פתיחה של סיפור בשם "משוגעת" מתוך קובץ סיפורים בשם כַּניזוּ:

האישה המתה אמרה: "תעטפי אותי, אני מתחננת." ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר-גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה: "נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בערבים הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

 

ליאורה טמיר היא מתרגמת מפרסית. חיה על קו תל אביב–ניו יורק.
תומר בן אהרון הוא מתרגם מאנגלית, צרפתית ופרסית. מתגורר בתל אביב.

 

 

מרי אוליבר • פשטות, טבע ותמימות שנייה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מרי אוליבר
מרי אוליבר

המשוררת מרי אוליבר, שנפטרה בשנה האחרונה, היא מגדולות המשוררות האמריקניות בנות זמננו. משוררת של החיים והטבע והרוח. היא שוררה, לרוב בפשטות, את חוט החיים ההולך ונמשך וקלעה בכך לרוחה של תקופה המחפשת, בתוך כל הרעש, את השיבה אל העומק החבוי ביום־יום. יש תמימות בשיריה, אבל זו עשויה להטעות. אולי אפשר לכתוב שהיא משוררת של התמימות השנייה, זו הנושאת בחובה גם את התמימות הראשונה, שכליה נשברו.

שלא כרבים אחרים, אוליבר זכתה להכרה, קיבלה את פרס הפוליצר והייתה בשנים מסוימות המשוררת שספריה היו ספרי השירה הנמכרים ביותר בארצות הברית. עם זאת, את השירים שלה שתורגמו לעברית אפשר לספור כנראה על אצבעות כף יד אחת. רובם אף לא הופיעו בכתבי עת או מוספים לספרות. לפני כמה שנים רציתי לתרגם כמה משיריה, אבל נאלמתי תרגום מול השורה: Good morning, good morning, good morning. איך אפשר לתרגם שורה כזו? "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב"? כן, נראה שכך ואין דרך אחרת. אבל אולי זהו הקושי הטמון בהעברתה של אוליבר משפה לשפה. עיתים שהקשה ביותר הוא לתפוס בתרגום דווקא את הפשטות. בסופו של דבר לא תרגמתי את השיר. "Why I wake early", שממנו לקוחה השורה הזו, כמו שלל שיריה הנהדרים של אוליבר, ממתין עדיין לתרגומו לעברית.

 

לאה קליבנוף־רון היא חברת מערכת המוסך, במאית הסרט הדוקומטרי "המשיח תמיד יבוא", זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן ומתרגמת לעת־מצוא.

 

» לאתר יוזמת חודש נשים בתרגום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חודש נשים בתרגום | לא אוטונומיה, אלא אינטימיות

"כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר". המתרגמת שירי שפירא ברשימה אישית על מעשה התרגום

דפנה קפמן, ללא כותרת, רקמה בחוט שחור על נייר משי ולבד, 31X21.2 ס"מ, 2013 (צילום אריק טשרנאו; באדיבות גלריה לורץ זיידל קונטמפוררי, ברלין)

.

לא אוטונומיה, אלא אינטימיות: לכבוד חודש נשים בתרגום 2019

מאת שירי שפירא

 

מתברר שיש תוכנית שהות למתרגמים ברארוֹן, כפר ציורי בקנטון ואליס שבשווייץ. המתרגם המיועד אמור לתרגם שם יצירה מאת סופר שנולד או התגורר בוואליס או כזו שעוסקת בהרי האלפים, ובתמורה לקבל משכורת לשלושה חודשים וחלל עבודה באותו כפר שבו ריינר מריה רילקה התגורר, יצר ונקבר. נשמע חלום בסך הכול. אלא שכשהגעתי לכפר סמוך לשהות מתרגמים אחרת, קצרה וקהילתית הרבה יותר, מתרגמת אמריקאית סיפרה לי ששמעה על התוכנית הזו בעיקר דברים רעים. המתרגמים שנסעו לרארון להתבודד ולעבוד גילו שלא קל להתבודד. אחד מהם אפילו ניתק כל קשר עם ההוצאה, עם מארגני השהות, ונעלם לגמרי. כשאותר לבסוף, התברר שהוא בסדר גמור. החוויה הזאת פשוט גרמה לו להחליט בבת אחת שהוא לא רוצה לתרגם עוד.

הדימוי הנפוץ של המעשה הספרותי הוא כזה של בידוד, לרוב של התבודדות מרצון. במקרה של הכתיבה, או לפחות במקרה המוצלח שלה, התהליך הבודד מסתיים לפחות ביציאה לאור, הפיכה לדמות ציבורית, ושוב התבודדות עד השלמת היצירה הבאה. במקרה של המקצועות הפארא־ספרותיים, ובכלל זה התרגום, הדימוי השכיח פשוט אף יותר, ולא פלא שהוא לא מתאים לכולם: התבודדות והישארות מתמדת בין הצללים.

יש בזה משהו, אני מודה. בתור ביישנית כרונית, לא סתם בחרתי במקצוע הזה. אני לא מרגישה בנוח לשהות באותו חלל עם דברים שיצרתי; אני מעדיפה להניח אותם באיזה מקום וללכת. התרגום מאפשר להתרחק אף יותר, לסגור עוד כמה דלתות ביני ובין היצירה: הרי מלכתחילה זו לא היצירה שלי בכלל; והחוויה שלי, של השהייה עם היצירה הזאת, היא חווייה שתתוּוך לאדם אחר פחות או יותר כעבור שנה מסיום החלק שלי בעבודה ולאחר התערבות של עוד אנשים, עורכות למשל.

הנטייה לסגת אל מאחורי הקלעים היא כמובן אינדיווידואלית מאוד ומשתנה ממתרגם למתרגם, אולם יש לה קשר לשוליות המובנית של החוויה הנשית בתרבות. נשים, יש להזכיר, הן בדרך כלל מי שעוסק במקצועות הפארא-ספרותיים, ויש לכך סיבות כלכליות: אלה עבודות שלכאורה משתלבות היטב עם גידול ילדים, השעות גמישות, העבודה מהבית והמשכורות נמוכות. או במילים אחרות, "משכורת שנייה", כמו שאוהבים להגיד בענף מי שמלינים בפניהם על גובה השכר – כלומר, זו עבודה לאישה שנשואה למפרנס.

מלבד ההיבט הכלכלי, ברשימה זו, המתפרסמת לכבוד חודש נשים בתרגום,* אני רוצה לטעון בזהירות שצמצום האגו הכרוך בחוויה הנשית הוא דבר שמוביל נשים למקצועות האלה, לטוב ולרע, והמקרה של נשים בתרגום הוא דוגמה מאלפת לסוג הקשר של נשים עם העולם, ולמקום שלהן ביחס לזולת.

כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר. תפיסות מסורתיות של מגדר יטענו שתשומת לב מוגברת לזולת היא תכונה גנטית נשית, אולי מנגנון הורמונלי בעל תפקיד אבולוציוני. אבל כאן אני רוצה לטעון שהסיבה לכך שתמצאו את התכונות האלה אצל יותר נשים מאשר גברים היא מפני שכאשר הסביבה מלמדת אותך להמעיט בערכך, הגיוני ומתבקש יותר להפנות את תשומת הלב מחוץ לעצמך.

בשבילי כל היכרות עם אדם חדש היא כמו ללמוד שפה חדשה (אולי זו הסיבה שכל כך מאתגר בשבילי להכיר כמה אנשים חדשים בבת אחת, כי אני לא מצליחה לפרום את בליל השפות שלהם מהר מספיק). זה מתיש ומסעיר כמו שזה נשמע. אבל אני טובה בזה, לא אכחיש. אני טובה בלמידת שפות, בלמידת אנשים, ובסופו של דבר, אם ניתנת לי ההזדמנות, אני מצליחה לא רע לדבר אל כל אדם בשפתו. אנשים תמיד היו בעיניי דבר־מה שדורש פיענוח, ותמיד מצאתי ערך באתגר הפרשני הזה.

הרעיון של למידת שפות זרות משך אותי במשך כל הילדות, ומושך אותי גם אחרי שבגרתי והתחלתי לממש אותו, בתור אתגר אינטלקטואלי אך גם אישיותי. כל שפה חיה היא תחום ידע סתום לגמרי לאחדים ונהיר לגמרי לאחרים, לרוב בגלל נסיבות ביוגרפיות. למידת שפה מאפס ועד ידיעה שוטפת קסמה לי כמעין דרך להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות ולהתנסות בזהויות אחרות, להכיר את המובן מאליו של אחרים ותוך כדי כך גם להבין שהמובן מאליו שלי דורש למידה. אולי הרצון להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות שייך לעובדה שנולדתי אל המגדר הספציפי ולא אל המגדר הכללי, ואולי המשיכה אל שפות אירופאיות נבעה משאיפה להיות המודל ההומניסטי של כל־אדם, שהוא האדם האירופי, ובכל אופן גבר. כך או כך, הפרויקט הזה נידון לכישלון. נשארתי מי שאני. ועם זאת, נוספה לי עוד מערכת הפעלה למוח, ועימה יכולת לתקשר אחרת, עם הרבה יותר אנשים ובהרבה יותר מקומות.

אם כן, זה הזמן להפריך את האמור בתחילת הרשימה: תרגום הוא בדיוק ההפך מהתבודדות. החִברוּת שלי בתור אישה הוא חלק ניכר מהמוטיבציה שלי לבחור בתרגום כמקצוע, וככל שאני צוברת ניסיון, אני מרגישה שהתרגום והאינטראקציה עם שפות ותרבויות זרות משפרים את החִברוּת הזה. העיסוק הזה מביא אותי שוב ושוב אל סיטואציות שמוציאות אותי מאזור הנוחות שלי, ובסופו של דבר מתבררות כנפלאות. בין שזה מפגש עם סופרת בשפה זרה, ובין שזו היכרות עם מתרגמות שחולקות איתי שפת יעד או שפת מקור – תמיד מדובר באתגר משתלם ביותר. למשל, אני מוצאת את עצמי מדברת שפות זרות עם אנשים שגם בעבורם מדובר בשפות זרות. ואמנם המקצוע מחייב תשומת לב רבה לשפה עצמה, אבל הסיטואציות האלה דווקא מחייבות קשב לכל מה שאינו השפה. לכל מה שהאדם שמולך אינו מצליח להגיד, אבל מנסה להביע באמצעות נפנופי ידיים; להתנהגויות משונות שאפשר להבין היטב כשמביאים בחשבון הבדלי תרבויות.

פרט לכך, תרגום הוא לא באמת פעילות שנעשית ביחידות. אם כבר, הסופרים הם אלה שחיים יותר מדי בתוך הראש של עצמם. בתור מתרגמת, אני יכולה לחיות גם בראש של הסופרת וגם בראש שלי. התרגום הוא דרך להיות יחד עם הטקסט, לקיים איתו דיאלוג.

בפאנל שהתקיים בין מתרגמים מגרמנית לעברית ובכיוון ההפוך, עלתה שאלה מהקהל. אני לא השתתפתי בפאנל, אבל כשעלתה השאלה הרגשתי מחויבת לענות בפומבי, למרות הביישנות הכרונית, כי הרגשתי שהייתה לי התשובה. זו הייתה תשובה מהתשובות שיש לך כי היית נוכחת בסיטואציות מסוימות, כי חווית דברים בגוף שלך. זו הייתה שאלה שעולה הרבה בדיונים על תרגום, אבל תמיד מעניין לשאול אותה מחדש כי כל מתרגם יענה עליה אחרת: עד כמה למתרגם יש אוטונומיה בעבודתו?

התשובות מיושבי הפאנל נעו על הספקטרום שבין אוטונומיה גדולה מאוד להיעדר אוטונומיה, אבל ככל שהמונח "אוטונומיה" חזר על עצמו, הרגשתי שהוא לא מתאים בהקשר הזה. קודם כול, מובן שאין אוטונומיה מוחלטת כשיש נקודת התייחסות מאוד מוגדרת, היינו המקור. אבל לפני שמתקבלת ההחלטה איך לנהוג במקור, מושג־העל שראוי להגדיר את מה שקורה בין המתרגמת ובין היצירה הוא אינטימיות. מבחינה קונקרטית, לפעמים בניית אינטימיות כרוכה בעבודת תחקיר על מקורות היצירה ועל ההקשר שבו היא נכתבה ובבירור של לפחות כמה פרטים בסיסיים על הביוגרפיה של המחבר. אחר כך או בין לבין מגיע שלב הרבה יותר אמורפי, כמעט פיזי, הייתי אומרת: השלב שבו מתחילים לשמוע קולות. זה יישמע מפוקפק, אבל הרבה מתרגמות ומתרגמים יודעים בדיוק על מה אני מדברת. איפשהו בין הקריאה ובין הניסיון להעביר את הטקסט לשפת היעד, טקסט המקור מתחיל להתנגן בתוך הראש של המתרגמת, וכך את מתחילה להרגיש שאת בעצם חיה בתוך הראש של המקור.

הקולות ששומעים יכולים להיות חיתוך הדיבור של הדמויות בספר פרוזה, המנגינה של שירה שבעצם אין לה לחן, או הנימה המובחנת של הסופרת. מובן שהקולות האלה אינם אובייקט אמיתי בעולם, ומובן שהם עשויים להיות רחוקים ממה שהסופר תיאר לעצמו בשעת הכתיבה. הם בוודאי יותר הקול של המתרגמת מאשר הקול של המחברת. ועם זאת הניסיון לשמוע קולות של אחרים בתוך עצמך, ואז לשקף אותו בתוצר הסופי, הוא ניסיון לייצר אינטימיות. או שהוא־הוא האינטימיות עצמה. כך או כך, אין בכך מעשה של ביטול עצמי וגם לא מעשה של ביטול האחר, אלא שאיפה לתת לשניים – לקול של המקור ולקול שלך – להישמע בבת אחת.

רק אחרי שנבנית אינטימיות עם הקולות השונים של המחברת, אפשר להרגיש אוטונומיים וליטול חירויות יצירתיות. ואם רשימה זו עלולה לשמש הוראות שימוש למתרגמת המתחילה, לעניות דעתי זה הדבר שהכי חשוב לזכור בבואך אל מעשה התרגום: אי אפשר לדלג על שלב האינטימיות לפני האוטונומיה.

ולסיום, כמה מילים על המניע לכתיבת הרשימה החצי־אוטוביוגרפית הזאת: חודש נשים בתרגום הוא במקורו יוזמה אנגלו־סקסית שנועדה לעודד גיוון בספרות הנקראת באנגלית, כלומר לעודד קריאה של ספרות מרחבי העולם, וכזו שנכתבה בידי נשים. כשהחלטתי לאמץ אותה ולכתוב עליה בפורמט ישראלי, היה לי ברור שהביקוש לגיוון כבר רחב יחסית בתרבות שלנו, ושההיצע מנסה להתיישר בהתאם. אם כן, אני רואה בגרסה הישראלית של חודש נשים בתרגום לא רק הזדמנות לעודד אף יותר את הגיוון בספרות המתורגמת ולדון בהיבטים המגדריים של בחירות הקריאה שלנו, אלא גם לעסוק במקצוע שיוקרתו נשחקה, ושבמקרה או שלא במקרה, מאוכלס בעיקר בידי נשים. מן הסתם, בתור מתרגמת יש לי גם מוטיבציה אישית להפנות את הזרקור למעשה התרגום עצמו. ואולי נוסף על כך זו הזדמנות להעמיק במה שדורש קידום הרבה מעבר לשדה זה, והוא הקשב המיוחד לשונה וללא־מובן שמעשה התרגום מחייב והוויתור על אוטונומיה מוחלטת לטובת האינטימיות.

 

* חודש נשים בתרגום הוא יוזמה שנתית של הבלוגרית מיטל רדזינסקי, שהתקיימה לראשונה באוגוסט 2014. היוזמה החלה בעקבות נתונים סטטיסטיים מדאיגים: כשלושים אחוזים בלבד מהספרות המתורגמת לאנגלית נכתבו בידי נשים. מלבד זאת, מדובר בשוק שבין כה וכה סובל מאחוזים נמוכים של ספרות מתורגמת. בין המטרות של רדזינסקי ליוזמה הייתה העלאת המודעות בקרב מו"לים ועידודם לפרסם יותר ספרות מתורגמת מאת נשים. בכל שנה באוגוסט רדזינסקי עצמה, ועוד בלוגריות, מגזינים, מו"ליות, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם, מפנים את הזרקור לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים באמצעות מאמרים, המלצות ודיונים בנושא.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן "צ'יק ואני" מאת וולפגנג הרנדורף (עם עובד, 2019). מסה פרי עטה התפרסמה בגיליון 22 של המוסך.

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: יואב אשכנזי על שילובן של הספרות והפילוסופיה ביצירותיה של אייריס מרדוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל | אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה

תרגום ראשון לעברית מיצירתה של מאריז קוֹנדֶה, הסופרת זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות לשנת 2018

מאריז קונדה

.

פרק ראשון מתוך "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה" / מאריז קוֹנדֶה

מצרפתית: אביטל ענבר

 

"המוות לנו שער אל האושר;
החיים אגם מטביע בכאב"

ג'ון הרינגטון*

.

פרק 1

 

אַבֶּנָה, אִמי, מַלח אנגלי אנס אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג באחד מימי שנת **16, שעה שספינת המפרשים שטה לעבר בַּרבַּדוֹס. מִתקיפה זו נולדתי אני. ממעשה של שנאה ובוז.

שבועות ארוכים אחרי כן, כאשר הגיעו לנמל ברידג'טאון, איש לא הבחין כלל ועיקר במצבה של אמי. מכיוון שלא מלאו לה כנראה יותר משש עשרה שנה, ומכיוון שיפה הייתה, ולה עור בגוון שחור עמוק, ועל עצמות לחייה הגבוהות רישומן העדין של צלקות שבטיות, בעל מטעים עשיר בשם דארנל דייוויס רכש אותה ביוקר רב. יחד איתה קנה שני גברים, גם הם מבני האַשאנטי, קורבנות המלחמה בין הפַאנְטים לאשאנטים. את אמי ייעד לאשתו, שנבצר ממנה להתנחם על עזיבת אנגליה ושמצבה הגופני והנפשי חִייב טיפול בלתי פוסק. הוא חשב שאמי תשכיל לשיר לה וכך תסיח את דעתה, ואולי אף תרקוד ותעשה למענה מיני להטוטים שהכושים, כך סבר, להוטים אחריהם. את שני הגברים ייעד למטע קני הסוכר המשגשג שבבעלותו, ולשדות הטבק שלו.

ג'ניפר, רעייתו של דארנֶל דייוויס, לא הייתה מבוגרת בהרבה מאמי. היא אולצה להינשא לגבר הנוקשה הזה שתיעבה, הגבר שהיה מותיר אותה לבדה בערבים ויוצא לשתות וכבר הייתה לו להקה של ממזרים. בין ג'ניפר לאמי נקשרו קשרי חברוּת. השתיים לא היו אחרי הכול אלא ילדות, ששאגותיהן של חיות הלילה הגדולות ותיאטרון הצללים של השַלהָבים, עצי הקַלַבַּש ועצי המאפּוּ שבמטע הילכו עליהן אימים. הן שכבו לישון זו לצד זו, ובעוד אצבעותיה משתעשעות בצמותיה הארוכות של חברתה, סיפרה לה אמי סיפורים ששמעה מפי אִמה שלה בכפר הולדתה, אַקוואפּים. את כל עוצמות הטבע היא הזעיקה אל מראשות מיטתן, על מנת שהלילה ייטה אליהן חסד ומוצצי הדם לא יקיזו את דמן עד לטיפה האחרונה לפני עלות השחר.

כשהבחין דארנל דייוויס שאמי הרה, ניצתה בו חמתו בשל הלירות שטרלינג הטובות שכילה לריק ברכישתה. הנה ימצא את עצמו מטופל באישה שאינה בקו הבריאות ואין בה כל תועלת! הוא מיאן להיעתר להפצרותיה של ג'ניפר, וכדי להעניש את אמי נתן אותה ליַאוֹ, אחד האשאנטים שקנה ביחד עם רכישתה. יתר על כן, הוא אסר עליה לחלוטין לבוא שוב בשערי האחוזה. יאו היה לוחם צעיר שלא הסכין עם מלאכתו, שכללה נטיעת קני סוכר, חיתוכם והעברתם בעגלה אל הטחנה. על כן כבר פעמיים ניסה לשלוח יד בנפשו בלעיסת שורשים ארסיים. ברגע האחרון הצילו אותו, והחזירוהו אל החיים שתיעב. דארנל קיווה שאם יעניק לו בת זוג, ישיב לו את טעם החיים והשקעתו לא תרד לטמיון. איזו השראה גרועה נחה עליו באותו בוקר של יוני **16 כשהלך אל שוק העבדים בברידג'טאון! אחד משני הגברים מת, השני אובדני, ואַבֶּנָה בהיריון!
אמי נכנסה לבקתתו של יַאוֹ מעט לפני שעת ארוחת הערב. הוא היה שרוע על יצועו, נואש מכדי שיעלה על דעתו לאכול, וכמעט שלא גילה עניין באישה שהודיעו לו מבעוד מועד על בואה.

כשהופיעה אבנה, הוא הזדקף על מרפקו ולאט:

"אקוואבָּה!"*

ואז הכיר מי היא, ונצטעק:

"זו את!"

אבֶּנָה פרצה בבכי מר. סערות רבות מדי התחשרו מעל חייה הקצרים כל כך: כְּפרהּ שהועלה באש, הוריה שבטניהם שוספו כשניסו להגן על חייהם, האונס, וכעת ניתוקה מברייה ענוגה ונואשת בדיוק כמוה.

יאו קם על רגליו וראשו נגע בתקרת הבקתה, שכּן היה הכושי הזה גבוה כעץ האַקוֹמאט:

"אל תבכי. לא אגע בך. לא אפגע בך לרעה. וכי אין אנו דוברים אותה שפה? וכי אין אנו סוגדים לאותו אל?"

או אז השפיל את עיניו לעבר כרסה של אמי:

"זה ילדו של האדון, לא כן?"

דמעות צורבות עוד יותר, דמעות של כאב ובושה, בקעו מעיניה של אבנה:

"לא, לא! ועדיין בנו של איש לבן הוא!"

עוד היא ניצבת לה לפניו בראש מושפל, חמלה ענקית ורווּיַת רוך גדשה את לבו של יאו. מדמה היה כי השפלתו של הילד הזה מסמלת את השפלת עַמו כולו, העם שהובס, הופץ לכל עֵבר, נמכר לכל המרבה במחיר. הוא מחה את לחלוחית עיניה:

"אל תבכי. מרגע זה ילדך הוא ילדי. את שומעת? ואוי למי שיערער על כך."

אבל היא הוסיפה לבכות. או אז הגביה את ראשה, ושאל: "את מכירה את סיפורה של הציפור שלעגה לכפותיו של עץ התמר?"

אמי העלתה צל של חיוך: "וכי איך לא? זה היה הסיפור האהוב עלי ביותר כשהייתי קטנה. סבתי מצד אִמי סיפרה לי אותו מדי ערב".

"גם סבתי שלי… ואת המעשה בקוף שהחשיב עצמו למלך החיות? הוא טיפס לצמרתו של עץ האירוֹקוֹ כדי שהכול ישתחוו בפניו. אבל הענף נשבר והוא נפל ונחת על התחת בעפר…"

אמי צחקה. היא לא צחקה זה חודשים ארוכים. יאו נטל את הצרור שאחזה בידה והלך להניחו בפינת הבקתה. ואחר כך התנצל: "הכול פה מלוכלך מפני שאיבדתי את טעם החיים. הם היו לי כשלולית של מים מלוכלכים שמבקשים לעקוף. עכשיו שאת כאן, הכול כבר אחרת."

הם עשו את הלילה זה בזרועות זה, כאח ואחות או שמא כאב ובתו, מלאי רוך וטוהר. חלף שבוע עד שהתעלסו בפעם הראשונה.

כאשר נולדתי מקץ ארבעה חודשים, יאו ואמי היו מאושרים. אושר נוגֵהַ של עבדים, רעוע ומאוים, עשוי פירורים קטנים כמעט בלתי מוחשים! בשש בבוקר, המאכלת על כתפו, יצא יאו לשדות ותפס את מקומו בשורה ארוכה של גברים בבלואי סחבות שהשתרכו בכבדות בשבילים. בזמן הזה הייתה אמי מגדלת עגבניות, במיה ושאר ירקות בחלקת הקרקע הקטנה שלה, מבשלת, מאכילה עופות כחושים. בשש בערב היו הגברים שבים מהעבודה, והנשים טורחות סביבם.

אמי בכתה על שלא נולדתי בן. דומה היה לה שגורל הנשים כאוב עוד יותר מגורל הגברים. וכי לא אנוסות היו לעשות כטוב בעיניהם של אותם האנשים עצמם שכפו עליהן עבדות, ולשכב במיטותיהם על מנת להיגאל ממעמדן? ואילו יאו היה מרוצה דווקא. לאחר שקבר את שִליית אמי לרגליו של עץ הקַפּוֹק, הוא נטל אותי בכפות ידיו הגרומות הגדולות ומשח את מצחי בדמו הטרי של תרנגול. אחר כך אחז אותי בכפות רגלי והציג את גופי אל ארבע כנפות הארץ. והוא שנתן לי את שמי. טיטובה. טי-טוּ-בָּה.

לא היה זה שם פרטי אשאנטי. בכך שבדה אותו מלבו, ביקש יאו מן הסתם להוכיח שאני הבת של רצונו ושל דמיונו. בת אהבתו.

שנות חיי הראשונות התנהלו על מי מנוחות. תינוקת יפה הייתי, ושמנמנה, מפני שחלב אמי זרם בי יפה. אחר כך למדתי לדבר, וללכת. גיליתי את העולם שסבב אותי, שהיה בעת ובעונה אחת קודר ונהדר. בקתות הטין המיובש, צלליות כהות כנגד רקיע שאין לו סוף, נזר היופי הלא-מכוון של הצמחים והעצים, הים ושירת החירות הבוטה ששׁורר. יאו הִטה את פני לעבר מרחבי הים, ומלמל באוזני: "יום יבוא ונהיה בני חורין ונעוף בכל עוצמת כנפינו לעבר ארץ מולדתנו."

ואז היה מקרצף את גופי בחופן אצות על מנת שלא אחלה בפַטֶלֶת.

לאמיתו של דבר היו לו ליַאו שני ילדים, אִמי ואני. כי עבור אמי הוא היה יותר ממאהב גרידא, הוא היה גם אב, מושיע, מִקלט! מתי גיליתי שאמי אינה אוהבת אותי?

אולי כשמלאו לי חמש או שש שנים. אף "יצאתי לא טוב", הווה אומר שגון עורי היה בדוחק אדמדם ושׂערי מקורזל ממש, העליתי בדעתה שוב ושוב וללא חֶדל את האיש הלבן שבעל אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג, בתוך חוג של ימאים מציצנים נתעבים. בכל רגע הזכרתי לה את כאבה ואת השפלתה. על כן כשהתרפקתי עליה בלהט כפי שאוהבים להתרפק כל הילדים, היא הדפה אותי מעליה בכוח. וכשכרכתי את זרועותי סביב צווארה, היא נחפזה להשתחרר מאחיזתי. רק להוראותיו של יאו נשמעה: "קחי אותה על ברכייך. נשקי אותה. לטפי אותה…"

ועם זאת לא סבלתי מהעדר חיבתה, מפני שיאו אהב אותי כפליים. כף ידי, כה זעירה בתוך כף ידו הנוקשה והמחוספסת. כף רגלי הקטנטנה בעקבות כף רגלו. מצחי בקועַר צווארו.

החיים ניחנו במעין מתיקות. חרף איסוריו של דארנל היו הגברים חוגרים לעת ערב את רתמותיהם הארוכות של תופי הטם-טם, והנשים הפשילו את בלואיהן על רגליהן הבוהקות. הן רקדו!

עם זאת, כמה וכמה פעמים צפיתי במראות של אלימות ושל עינויים. הגברים שבו אל בתיהם מגואלים בדם, ובגוויהם ובחזותיהם טבועות רצועות כעין השָני. אחד מהם מת לנגד עיני תוך שהוא מקיא ליחה סגולה. קברו אותו לרגלי עץ מאפו.

האמהוּת ובעיקר אהבתו של יאו שינו כליל את אמי. היא הייתה לאישה צעירה, גמישה ולילָכית כפרח קנה הסוכר. למצחה כרכה מטפחת צחורה שהאהילה על עיניה הרושפות. יום אחד היא אחזה בידי והוליכה אותי לנבור בגומות צמחי הטַמוּס בחלקה שהאדון הניח לעבדים. רוח קלה הדפה את העננים לעבר הים, והשמים המטוהרים היו בצבע כחול רך. ארצי, ברבדוס, היא אי מישורי. אֵי-פה אֵי-שם אי אלו תִלים ותו לא.

כשהתחלנו מתנהלות בשביל שהתפתל בין עשבי גיניאה, שמענו לפתע צליל של קולות זעופים. היה זה דארנל, שגער נמרצות במנהל עבודה. למראה אמי השתנתה ארשת פניו מן הקצה אל הקצה. מבעו נמלא הפתעה והתפעמות, והוא נצטעק:

"האם זו את, אבנה? אם כן הבעל שנתתי לך מתאים לך להפליא! קרבי הנה!"
אמי נרתעה לאחור בלהט כה עז עד שהסל ובו מאכלת וכלי דלועי למים, שנשאה בשיווי-משקל על ראשה, נידרדר. הכלי התנפץ לשלושה שברים והגיר את תכולתו בעשב. המאכלת, קרה כקרח וקטלנית, ננעצה באדמה, והסל החל מתגלגל לאורך השביל מָשל נָס מזירת האסון שעוד מעט קט יתרחש. אימה אחזה בי, ורצתי בעקבות הסל עד שלכדתי אותו.

כששבתי אל אמי היא ניצבה נושמת בכבדות וגבה שעון כנגד עץ קלבש. דארנל ניצב במרחק פחות ממטר ממנה. הוא השליך מעליו את כותנתו, התיר את מכנסיו וחשף בתוך כך את לובן לבניו, וכף ידו השמאלית פשפשה אצל איבר מינו. אמי זעקה והפכה פניה לעברי:

"המאכלת! תני לי את המאכלת!"

נשמעתי לה מהר ככל שיכולתי, אחזתי בלהב הענק בכפות ידי הרפות. אמי הכתה פעם ועוד פעם, וגופיית הפשתן הלבנה נצבעה באודם עז.

תלו את אמי.

ראיתי את גופה מתחוגג על בדיו הנמוכים של עץ קַפּוֹק.

היא חוללה פשע שאין עליו מחילה. היא פגעה בגופו של איש לבן. עם זאת לא הרגה אותו. בחמת זעמה הגולמנית, לא נסתייע בידה אלא לפצוע אותו בכתפו.

תלו את אמי.

כל העבדים כולם זומנו להוצאתה להורג. לאחר שרוּצצה מפרקתה והיא השיבה את נשמתה, שיר של מרי ושל זעם בקע מכל החזות, שיר שראשי הצוותים השתיקוהו בהצלפות עזות של מגלבי עור. ואני, שמצאתי לי מחסה בין שמלותיה של אחת הנשים, חשתי שבחובי מתקשָה מֵעין לַבה, רגש ששוב לא ירפה ממני, מהילה של אימה ושל יגון.

תלו את אמי.

כשהתחוגג גופה בחלל הריק מצאתי כוח בקרבי להתרחק בפסיעות קטנות, להשתופף ולהקיא עד בלי די בעשב.

על מנת להעניש את יאו על פשעה של בת זוגו, מכר אותו דארנֶל לבעל מטעים בשם ג'ון אינגֶלווּד, שהתגורר מעֶברם השני של הרי הילאבּי. יאו לא הגיע מעולם ליעדו. בדרך נסתייע בידו לבלוע את לשונו, וכך המית את עצמו.

ואילו אני, בדוחק בת שבע. דארנל גירש אותי ממטעיו. אילולי האחריות ההדדית שבין העבדים, שהכזיבה רק לעתים נדירות ושהצילה אותי, צפויה הייתי למות.

אישה זקנה אספה אותי. היא נראתה מטורללת, מפני שצפתה בבן זוגה ובשני בניה, שהואשמו בליבוי מרד, מעונים למוות. לאמיתו של דבר כפות רגליה נגעו לא נגעו באדמה, והיא חייתה דרך קבע בחברת יקיריה, שכן טיפחה בכל מידת האפשר את כישרון השיח עם הסמויים מן העין. היא לא הייתה בת שבט אשאנטי כמו אִמי ויאו, אלא בת נַאגוֹ מן החוף, ושמה, יֶטוּנדֶה, הוסב בקריאולית למַאן* יָאיָה. חששו מפניה. אך מפאת יכולותיה באו ממרחקים לשחר את פניה.

תחילה טבלה אותי באמבט ששרו בו שורשים מבאישים, והניחה למים לזרום על כל גופי. אחר כך השקתה אותי בשיקוי שרקחה, וכרכה סביב צווארי מחרוזת של אבנים אדומות קטנות.

"תסבלי מאוד בחייך. מאוד. מאוד."

מילים אלו, שגרמו לי לבעתה עמוקה, היא הגתה בשלווה, כמעט בחיוך.

"אבל תשרדי!"

לא היה בכך כדי להפיס את דעתי. אך מדמותה הכפופה והקמוטה של מאן יאיה נבעה סמכות כה גדולה, שלא אזרתי עוז למחות.

מאן יאיה לימדה אותי את חוכמת הצמחים.

אלה שמַשרים תרדמה. אלה שמרפאים מורסות וכיבים.

אלה שמחלצים הודאה מפי הגנבים.

אלה המרגיעים את החולים הנכפים ואלה המשרים עליהם מנוחה מאושרת. אלה המעלים מילות של תקווה על שפתי המטורפים, מוכי היאוש והאובדניים.

מאן יאיה לימדה אותי להסכית לרוח שעה שהיא מתעוררת ואומדת את כוחותיה מעל לבקתות שהיא מחשבת לנתץ.

מַאן יָאיָה לימדה אותי את הים. את ההרים ואת הגבעות.

היא לימדה אותי שהכול חי, שלכל דבר יש נפש, רוח חיים. שיש לכבד כל דבר.

שהאדם אינו אדון העובר על סוסו בתחומי ממלכתו.

יום אחד נרדמתי לי באמצע אחר הצהריים. זו הייתה עונת התענית. החום היה לוהט, והעבדים שעמלו במכושים ובגרזנים, שרו שיר מיוסר. ראיתי את אמי, לא כבובה על חוט דאובה ופרוקת איברים, סובבת בעלוות העצים, אלא מעוטרת בצבעי אהבתו של יאו. נצטעקתי: "אמא!"

היא באה ואספה אותי בזרועותיה. אלוהים! מה מתוקות היו שפתיה!

"סלחי לי על שחשבתי שאינני אוהבת אותך! עכשיו אני מודעת היטב לרגשותי. לעולם לא אעזוב אותך!"

נסערת מֵאושר, צעקתי: "יאו! היכן יאו?"

היא צודדה את פניה: "גם הוא כאן, ראי!"

ויאו נגלה לעיני.

רצתי לספר את החלום למאן יאיה שקילפה שורשים לארוחת הערב. היא חייכה חיוך ערמומי: "את סבורה אם כן שזה היה חלום?"

באתי במבוכה.

ולמן אותו היום הביאה אותי מאן יאיה בסודה של דעת נשגבה יותר.

המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת.

אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת. מאן יאיה לימדה אותי תפילות, תחינות ומחוות של הפסת הדעת. היא לימדה אותי כיצד להפוך את עצמי לציפור על ענף, לחרק בעשב היבש, לצפרדע מקרקרת בבוץ של נחל אוֹרמוֹנד כשברצוני להתרענן מן הצֶלם שקיבלתי בבואי לאוויר העולם. ובעיקר היא לימדה אותי להקריב קורבנות. הדם, החָלב, הנוזלים החיוניים. אבוי! זמן-מה לאחר שמלאו לי ארבע עשרה שנה, נכנע גופה לגורלו של מיננו. כשטמנתי אותה באדמה לא בכיתי. ידעתי שאינני בודדה, כי שלושה צללים סביבי שומרים עלי כל אחד בתורו.

זו גם הייתה התקופה שבה מכר דארנל את המטע. כמה שנים קודם לכן מתה אשתו ג'ניפר בשעה שילדה לו בן, עולל חולני שעורו חיווריין, ושהיה רועד מקדחת מעת לעת. על אף החלב שקיבל בשפע משִפחה אחת שאולצה למענו להפקיר את בנה שלה, דומה היה שהמוות כבר סימן אותו. היצר האבהי של דארנל התעורר לתחייה למען צאצאו היחיד בן הגזע הלבן, והוא גמר אומר לשוב לאנגליה על מנת לנסות ולרפאו.

שלא על פי הנוהג הרווח, האדון החדש רכש את האדמה ללא העבדים. כפות רגליהם כפותות וחבל לצאוורם, הובלו הללו אפוא לברידג'טאון בשביל למצוא להם קונים, ועקב כך מצאו עצמם מפוזרים בארבע כנפות האי, אב מופרד מבנו, אם – מבתה. הואיל ושוב לא השתייכתי לדארנל וחייתי במטע כטפילה, לא נמניתי עם המצעד העגום למראה שיצא בדרכו אל שוק המכירה הפומבית. הכרתי פינה על שפת נחל אורמונד שאיש לא הלך אליה מעולם, מפני שהקרקע הייתה ביצתית ולא יפה לגידול קני סוכר. בכוחות עצמי בלבד ובמאמץ עילאי בניתי שם בקתה שנסתייע בידי להציבה על כלונסאות. באורך רוח סתמתי בעפר לשונות אדמה והתוויתי גינה שבמהרה התחילו צומחים בה מיני צמחים ששתלתי באדמה על פי המסורת, עם שאני מכבדת את רצונות השמש והאוויר.

היום מתחוור לי שאלה היו השעות המאושרות ביותר בחיי. לא הייתי לבדי מעולם, שהרי הסמויים מהעין שלי היו סביבי, אף לא העיקו עלי אי-פעם בנוכחותם.

מאן יאיה עסקה בהשלמת חלק מהדעת שנטעה בי אודות הצמחים. תחת שרביטה התנסיתי בהכלאות נועזות, זיווגי פַּסיפלוֹרינדה עם שיזף השור, סִתרייה רעילה עם חוּמעה ואזלֵיאַת האזליאות עם פֶּרסוּלפוּריזה. רקחתי תרופות ושיקויים והעצמתי את כוחותיהם בעזרת לחשים.

בלילה השתרע מעל לראשי הרקיע הסגול של האי כמטפחת גדולה שכוכבים באו והתנוצצו נִכחה בזה אחר זה. בבוקר הושיטה השמש אל פיה את ידה הכרוכה כקרן, והזמינה אותי לבוא ולשוטט עמה.

רחוקה הייתי מבני האדם, ובעיקר מבני האדם הלבנים. מאושרת הייתי! אבוי! כל זה היה צפוי להשתנות.

יום אחד הפכה רוח עזה את הלול שגידלתי בו עופות, ונאלצתי לצאת לחפש את התרנגולות ואת התרנגול היפה שלי שצווארו אדום כשני, וכך הרחקתי לכת מעבר לגבולות שהצבתי לעצמי.

באחד הצמתים נקרו בדרכי עבדים שהוליכו לטחנה עגלה מלאה בקני סוכר. איזה מחזה עגום! פנים סכופות, בלויי סחבות בצבע בוץ, גפיים של עור ועצמות, שיער שהאדים מתזונה לקויה. ילד בן עשר, קדורני ומסוגר כמבוגר שאינו מאמין עוד במאומה, עזר לאביו להנהיג את העגלה.

אך הבחינו בי, וכל החבורה כולה ניתרה חיש קל לתוך העשב ונפלה על ברכיה, וכחצי תריסר זוגות עיניים רוויות אימה עזה ויראת כבוד נפנו לעברי. ניצבתי המומה. אילו אגדות נטוו סביבי?

דומה היה שחוששים מפני. מדוע? בתה של תלויה, מבודדת על שפת ביצה, וכי לא היה מקום לנוד לי דווקא? הבנתי שחושבים בעיקר על הקשר שלי עם מאן יאיה, שממנה יראו. מדוע? וכי לא השתמשה מאן יאיה במתת שלה כדי לגמול חסד, שוב ושוב ואך ורק לגמול חסד? האימה נצטיירה בעיני כעוול. הא! לא שבקריאות גיל וברוכה הבאה צריך היה לקבל את פני! אלא בהצגתם של מכאובים שהייתי מנסה לרפא כמיטב יכולתי. לא לעורר בעתה יועדתי, אלא לטפל. שבתי בעצב אל ביתי, בלי לחשוב עוד על התרנגולות והתרנגול שלי, שבאותה שעה ודאי כבר פיזזו להם בעשבי השבילים הראשיים.

המפגש הזה עם אחי היה הרה-תוצאות. מאותו יום והלאה התחלתי מתקרבת אל המטעים על מנת שיכירו את פני האמיתיות. חייבים לאהוב אותה, את טיטובה!
אני, שחשתי בתוך תוכי רק רוך וחמלה, לחשוב שאני מעוררת פחד! כן, כן! כה השתוקקתי לעורר את זעמה של הרוח כמו כלב במלונתו, על מנת שתישא אל מעבר לאופק את נחלותיהם הלבנות של האדונים, השתוקקתי לצוות על האש שתשלהב את להבותיה עד שיאדימו ויטהרו ויאכלו את האי כולו! אך לא הייתה לי היכולת לכך. כל שידעתי היה לנחם!

אט-אט הסכינו העבדים עם נוכחותי ובאו לעברי, תחילה בחיישנות, ואחר כך באמון גדל והולך. נכנסתי לבקתות וניחמתי ילדים וגוססים.

 


* משורר בריטי, 1561–1612 (הערת המתרגם).
* "ברוכה הבאה!" (הערת המחברת).
* סירוס קריאולי למילה הצרפתית maman, אמא (הערת המתרגם).

 

מאריז קונדה, "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה", הוצאת נהר, 2018. מצרפתית: אביטל ענבר.

.

.

 

» במדור "מודל 2019" בגיליון המוסך הקודם: "בת ישראל נודדת", מאת שלומית פלאום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן