הרעיון של אדם ההופך לבעל חיים הוא נושא שגור באגדות ובמעשיות רבות מכל הזמנים – החל בזֵאוּס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, שהפך את עצמו לפר בעדרה של אירופה שבה התאהב, וכלה בגיבור "קַאיְטוּשׁ המכשף" של יאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק, שקוסם יריב הפך אותו לכלב.

ברוב המוחלט של המקרים הללו מובאת הנמקה הגיונית או מוסרית להפיכה לבעל חיים. כך, למשל, פינוקיו וחבריו הופכים לחמורים לאחר שהשתמטו באופן עקבי מלימודיהם. כנגזרת מכך, גם קיימת נוסחה שמאפשרת השתנוּת בחזרה לצורת אנוש בתנאים מסוימים. לפי היגיון זה, גיבור "היפה והחיה", שהפך מפלצתי כעונש על יהירותו, מקבל את צורתו בחזרה מכוח אהבת אמת, וב"ברבורי הבר" של אַנְדֶּרְסֶן, אחד-עשר אחים שהפכו לברבורים חוזרים לעצמם הודות למסירותה של אחותם.

ברוב המקרים, מכיוון שהקללה מוטלת מסיבה מוגדרת, לגיבור שהשתנה יש תוכנית פעולה – עליו לעבור בהמשך הסיפור דרך רבת-משמעות שתאפשר לו להתנער מצורתו החדשה ולהסיר מעליו את הקללה. לאחר ההשתנות החוזרת יגיעו התרה או מוסר השׂכל, שיש בהם היגיון פנימי הקשור למעשיה של הדמות.

"הגלגול" של פרנץ קפקא שונה בתכלית מכל אלה, שכן לשינוי הדמות המתרחש בו לא מובאת כל הנמקה. הסיפור פותח בפשטות רגע לאחר ההשתנות:

"בוקר אחד, כשגריגור סמסא הקיץ מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו, בשכבו במיטתו, והנה נהפך למין רמשׂ ענקי".

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

(בגרסאות תרגום מאוחרות יותר נבחרה המילה "שרץ". בהמשך הסיפור יש תיאור של גוף השרץ, אך בשום מקום לא נאמר באיזה חרק מדובר.)

על המטמורפוזה אין התרעה מוקדמת של קוסם או מכשף, אין לה התרה בסוף הסיפור, ולאף אחת מהדמויות אין מושג מדוע התרחש שינוי הדמות. גרגור סמסא מתואר כבחור רגיל שחי חיי עמל צנועים בדירה בעיר ומפרנס את משפחתו. בשום מקום לא נרמז על מעשה או מחשבה שלו שהיו יכולים לגרום להטלת קללה עליו. יתרה מזו, אנו פוגשים את גרגור רק לאחר שאיבד את דמות האדם שלו.

חוסר הפשר של שינוי הצורה והעובדה שאין לו "כתובת" או גורם שהטיל קללה יוצרים אפקט רגשי כפול: זעזוע וחרדה, מצד אחד, וגיחוך, מצד אחר. הסיפור מתרחש בתוך המציאות היומיומית, אך גם תלוש ממנה, כפי שמבין גם גרגור עצמו:

"מה זה קרה לי?", חשב. לא היה זה חלום.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

הבלבול הזה בין חלום למציאות, מאפיין את כלל יצירתו של קפקא: התרחשויות אבסורדיות המאפיינות חלומות ביעותים, שרירותיות מטרידה, אקראיות, כולם הם חלק בלתי נפרד מן העולם שברא בכתביו. המושג "קפקאי" בא לתאר את התחושה הזו בדיוק: הרגע שבו העולם נראה כסיוט שאין לו הסבר רציונלי.

לצד תחושת ההזיה עולה גם השאלה: מה עכשיו? ואיתה ההבנה שגרגור סמסא אינו שולט בגורלו. באין סיבתיות אין גם רעיון לתוכנית פעולה שתסייע להפוך אותו חזרה לבן אדם, אך האם יוכל להמשיך בשגרת יומו כסוכן מכירות כאילו לא קרה דבר? לא ייתכן, מבין גרגור מייד.

"הגלגול" מרחיב את האופן החדש שבו גרגור תופס את העולם – מבחינה חושית הוא שרץ (כולל הרגלי האכילה והתנועה שלו), ומבחינה שכלית ורגשית הוא בן אדם, אך שכלו ורגשותיו כמעט שאינם מספיקים כדי לתקשר עם בני משפחתו המבוהלים, ורשמיו מתמצים בתחושות חרדה וייאוש.

התגובה המבוהלת של בני משפחתו לשינוי שעבר מבהירה שגם להם אין יד ורגל בגלגול הצורה. מכך יוצא שגרגור נדון להישאר בדמותו זו ללא כל ידיעה אם או מתי יתגלגל בחזרה. מכאן והלאה מתנהלים העניינים באופן לוגי לכאורה, אך מכיוון שבמאורע המחולל של הסיפור אין היגיון, אנו עדיין מצויים בתוך עולם קפקאי.

השקפת עולמו של קפקא האדם לא הייתה שונה בהרבה מזו של גרגור סמסא, ובמובן מסוים הייתה זו דעתו ככותב על העולם בכלל ועל יכולתו של האדם לנווט בתוכו. בסיפור "מֶסר מן הקיסר" תיאר קפקא בטון סרקסטי את החיפוש של בני אדם אחר משמעות נסתרת בשורה מיוחדת שתגיע לאוזניהם בלבד:

הקיסר, כך מספרת האגדה, שיגר מסר אליך, אתה הנתין השפל, הצל הזעיר, הנחבא במרחקים הנידחים מפני השמש הקיסרית. דוקא אליך שלח הקיסר את דבריו ממיטת חוליו האחרון. הוא ציווה על השליח לכרוע אצל מיטתו, ולחש באוזניו את ההודעה. כה רבה היתה חשיבותה בעיניו עד שציוה על השליח לחזור עליה בלחש באזנו. במנוד ראש אישר הקיסר את נכונות המסירה. וכך, לפני כל העדים לגוויעתו, אדירי הממלכה ונסיכיה, מסר את הודעתו.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

כמובן, בעולמו של קפקא אין קיסר ואין בשורה, כך שממילא היא לא תגיע ליעדה לעולם. אותו אדם המצפה למסר חשוב הוא גם זה המתעורר בבוקר על מיטתו ומגלה שהפך לחיה נחותה מסיבות לא ברורות. אין לו כל מרחב פעולה, שכן לא ברור איך ובמי עליו להיאבק כדי לקנות מחדש את צורתו. בעולם כזה מקומו של הערך המוסף של האדם – כולל הרצון החופשי והבחירות האנושיות – הופך שולי ומגוחך.

במכתב שכתב קפקא לחברו מקס בְּרוֹד ב-1918, ניסח כך את השקפתו:

… בכל מקרה אלה היו ימים טובים, והטוב שבהם יכול בקלות לפצות זמנית על היעדר הרצון החופשי. אני אומר זאת בקלות רבה כל כך מפני שבראייתי הפשוטה, מעולם לא הייתי מסוגל לתפוס את מושג הרצון החופשי באופן זריז כמוך…

אם כך, נסכם: סיוט, בלהה, חוסר משמעות, חוסר טעם להיאבק… האם יש בכלל מפלט כלשהו בסיפורו של קפקא? ואיזו דרך פתוחה בפני הקוראים אותו? ובכן, אל מול העולם הספרותי המגובש שקפקא מעמיד, עדיין ישנה יכולת לפעולה אנושית מגוונת – לפרשנויות שונות, להזדהות או לרתיעה, לשיברון לב או לצחוק בריא. ואכן מסופר כי בתקופה מסוימת בחייו נהג קפקא להקריא את סיפוריו במסיבות לקול צחוקם של חבריו, שידעו להעריך את הגרוטסקה.

המודל לכל צורות הפעולה הללו הוא כמובן גרגור סמסא עצמו, אדם שלמרות שינוי צורתו לא הפך לשרץ מוחלט. למרות הניוול שבהווייתו הפיזית ברור כי הוא עדיין אוצֵר קשת של רגשות עזים, מחמלה ועד בושה, טורח להאזין לנגינת כינור מרוממת נפש ומגלה התחשבות בבני משפחתו. מבחינה זו, ההיגיון הפנימי של הסיפור בכל זאת חזק מאוד – על אף גזרות גורל מתעתעות וקשות השמירה על צלם אנוש היא גם בחירה המתבצעת מדי בוקר בבוקרו.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.