"אבא היקר מכל,
שאלת אותי לאחרונה מדוע אני מתעקש שאני מפחד ממך."
במילים אלו בחר הסופר הצ'כי-יהודי בן ה-35, פרנץ קפקא, לפתוח את המכתב שכתב בנובמבר 1919 לאביו, הרמן קפקא. מרבית חייו ניסה קפקא לברוח מהצל של אביו; הוא סירב להיכנס לעסק המשפחתי – חנות הסדקית שניהלו הוריו בפראג – ובמקום זה בחר לרכוש השכלה כמשפטן. בשנותיו האחרונות הוא מיעט לבקר בבית הוריו וניסה לבנות לעצמו חיים חדשים כמשפטן בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, והיה לסופר שממעט לפרסם.
כל זה נקטע לאחר עוד התערבות הרסנית מצד אביו – התערבות שהובילה לביטול האירוסין של בנו עם יולי ווריצק. קפקא לא יכול היה עוד להכיל את כעסו והטיח באביו את רצף ההתעללויות שהעביר את ילדיו ואת הדרך שבה נפגע קפקא עצמו.
דרך המכתב נחשפת דמות של אב נוקשה ואכזרי – נכון, הרמן אכן עבד קשה כל חייו כדי לפרנס את משפחתו, אך דווקא דמותו הקשוחה, היודעת-כל והרודנית מנעה כל אפשרות לאמפתיה מצד ילדיו. לכך תרמה הנטייה התמידית שלו לדכא את כל רצונות ילדיו ולבטל כל דעה שונה משלו בטענה שהיא תוצר של מוח פגום והוזה. בשלב מסוים, מציין קפקא, כיוון אביו חצי ביקורת ארסית כלפי כל העולם (ובראש ובראשונה כלפיי בנו הבכור) עד שנשאר היחיד בצד הנכון.
"הייתי ילד מפוחד וחששן", כתב קפקא לאביו לפי תרגום המכתב לעברית מאת אילנה המרמן, "ובכל זאת אין ספק שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים, גם אין ספק שאמא פינקה אותי, אבל איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד, איני יכול להעלות בדעתי שלא היה אפשר להשיג ממני כל דבר במילת חיבה, באחיזה שקטה בידי, במבט שוחר טוב".
מקרה אחד מילדותו בצל הרמן התעלה מעל כולם: פרנץ קפקא הילד בוכה ודורש לשתות מים מתוך רצון להציק להוריו, ואביו הכועס עוקר אותו ממיטתו בכוח ונועל אותו במרפסת לקפוא בחורף הצ'כי. הרגע הזה הבהיר לילד כיצד בכל רגע הוא יכול להילקח מהמציאות המוכרת ולהיזרק אל עולם שבו כל החוקים סתומים בעבורו. היה זה מיצוי של הרגע הקפקאי – אותו רגע מפתח שמשוחזר שוב ושוב בכתיבה הבדיונית שלו – מהמפגש של יוסף ק. עם החוק ועד אותו בוקר ארור שבו הקיץ גרגור סמסא מתוך חלומות טרופים וגילה ש"נהפך במיטתו לשרץ ענקי".
ברצף התוכחות הללו בחר קפקא להאיר גם את תכונות האופי החיוביות של אביו, תכונות שהפיחו בו תקווה לשיפור היחסים. הוא נזכר בחיבה בפעם ההיא שבה ביקר אותו הרמן כשהתאושש ממחלה קשה. כיצד התהלך על בהונות והציץ אל חדרו, מנופף בשלום כדי לא להפריע למנוחת בנו. הוא סיפר לאביו שרגעים מסוג זה יכולים לגרום לאדם לבכות מאושר, "כפי שאני בוכה עתה". מבין השורות מתגלה המכתב כמה שהוא באמת – ניסיון נואש של בן ממורמר אך אוהב לקבל אישור מאביו.
כשסיים קפקא לכתוב את המכתב, הוא מסר אותו לאימו. לאחר שקראה את תוכנו החליטה שמוטב שאביו לא יראה אותו כלל והחזירה אותו לבנה. הוא לא ניסה לשלוח אותו בשנית. המכתב ובו 47 עמודים מעולם לא הגיע ליעדו. בעיזבון מקס ברוד שמור המכתב הכתוב במכונת כתיבה (ברוד ציין כי היה זה קפקא שהקליד את המכתב). העמוד האחרון נכתב בכתב ידו של קפקא. לצערנו, לא נוכל לקבוע אם מדובר באותו עותק שהעביר קפקא לאימו, או שמדובר בטיוטה קודמת. גרסה נוספת למכתב, כולה בכתב ידו של קפקא, שמורה בארכיון הספרות הגרמנית בעיירה הגרמנית מרבאך.
"המכתב אל האב" הוא הטקסט האוטוביוגרפי היחיד שהשלים קפקא בימי חייו, ואף על פי שהזכרונות המשוחזרים בין דפיו נבחרו כדי לשרת את הרוח הלוחמנית שבה נכתב, זהו הטקסט שמספק את התמונה החדה ביותר בילדותו של הסופר המודרניסטי הגדול. נהוג להפריד בין הכתיבה הספרותית של קפקא – כתיבה של משלים החסרים נמשל ברור וחד – לבין הכתיבה האישית המורכבת ממכתבים, מיומנים וממחברות הגיגים. את "המכתב אל האב" מתקשים חוקרי קפקא להכניס בלעדית לאחת מהקטגוריות הללו.
קבלו טעימה מארכיון קפקא
