'הגדה די היטליר' ראתה אור במרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה בעקבות המפנה במלחמה בצפון אפריקה, שבישר את הצלתם של היהודים באיזור זה מידי הנאצים ומדינות הציר. את ההגדה חיבר ברבאט נסים בן שמעון, שהתבסס על ההגדה של פסח (בתרגום לערבית-יהודית) ופרסם באישור הצנזורה הצרפתית בסוף 1943. החיבור מגולל את סבלות היהודים בתקופת השואה מנקודת מבטם של יהודי מרוקו, ומלמד פרק בקורות היהודים בצפון אפריקה בצל נוראות המלחמה.

 

 

 

מאורעות השיא, מנקודת מבטו של הכותב, הם נחיתת הכוחות הבריטיים והאמריקניים בצפון אפריקה ב–8 בנובמבר 1942, וביטול חוקי הגזע נגד היהודים, שכונו תקנון היהודים, מעשה המיוחס בהגדה לשארל דה–גול.

השתלשלות האירועים בין שני המאורעות אף הובאה בסופה של ההגדה בתמצית בעיבוד הקטע 'על אחת כמה וכמה': 'גירשום ממצרים, / ועשו בהם שפטים, / ולקחו מהם את טוברוק, / ורדפו אחריהם עד תוניסיה, / ורדפו אותם עד סיציליה, / והחריבו את עריהם, / והשיבו את היהודים לעבודותיהם, / והצילו לנו את אבותינו, / וביטלו את תקנון היהודים, / ושבו היהודים למשרותיהם, / וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה, / לכפר על כל עוונותינו' (בתרגום מערבית-יהודית).

 

 

מרבית ההגדה מתארת את מסכת התלאות שמצאו את היהודים בתקופת המלחמה ואת המכות שהפליאו בעלות הברית בגרמנים. ההגדה מזכירה מאורעות רבים מקורות יהודי אירופה תחת עול הנאצים, וכולם מוצבים כמקבילה לסיפור השעבוד והעינוי שבהגדה של פסח. המידע הנמסר במסמך זה תורם עוד לבירור השאלה ההיסטורית מה היה היקף הידיעות של יהודי צפון אפריקה (כבמקומות אחרים) על ההשמדה השיטתית והמאורגנת של יהודים מאז קבלתו של 'הפתרון הסופי', אשר הייתה בעיצומה כשנכתב הטקסט.

המחבר מתאר גזרות קשות שנגזרו על היהודים, כמו עבודות הכפייה, סימון בטלאי צהוב וברצועות יד, בניית מחנות ריכוז, ומזכיר בין מעשי הגרמנים את המזימה להשתמש ביהודים כ'גיס חמישי' שיישלח למדינות האויב למטרות ריגול וסיוע. מחבר ההגדה כתב גם כמה פעמים על תכנית הפתרון הסופי: 'צא ולמד מה ביקש גרינג הממזר לעשות לאבותינו, שהיטלר לא גזר אלא על היהודים, וגבלס ביקש לעקור את הכול'.

 

 

הסיפור על חמשת החכמים שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה מוסב בהגדה על חמשת מנהיגי איטליה וגרמניה (מוסוליני, היטלר, גרינג, ריבנטרופ וצ'אנו), שרקחו את מזימתם המרושעת בלילה. הסיפור מסתיים במשחק מילים על יסוד השרח הערבי (התרגום של ההגדה לערבית-יהודית): 'חתתא זאו מלאכי חבלה. / והזזוהום יא סיאדנא. / ורמאוהום פלכושא דצבאח' )עד שבאו מלאכי חבלה / וטלטלום, הו רבותינו, / והשליכום לתנור השחר.

'הגדה די היטליר' כתובה באותיות עבריות ועל בסיס הלשון הערבית–היהודית המשתקפת ב"שרח" (התרגום) להגדה של פסח. בצד הערבית רוב המידע הראלי בחיבור (כגון שמות ומושגים הקשורים במישרין למלחמה) שאוב מן הצרפתית. מינוח פוליטי: 'ליסתאתו דו זויף' (le statut des juifs ; תקנון היהודים; 'לגוליסת' (les Gaullistes; הגוליסטים); 'לא רואיאל איר פורץ' (la Royal Air Force; חיל האוויר המלכותי); 'לבומבארדמאן' (les bombardements; ההפגזות); 'כאמפ דלא כונסתראסיון' (camp de la concentration; מחנה ריכוז); ועוד.

מזיגת הדיבור העממי בתבניות הלשון המסורתיות מן ההגדה של פסח (בעברית מקראית, בארמית או בלשון המשנה) ובתיווך השרח הערבי-יהודי הוליד תוצאות משעשעות ואף פרודיות לכל אורך ההגדה. כך למשל הקטע "מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה?" עובד בעירוב לשון השרח עם לשון הדיבור: טאליאן האדא די חנא נקאתלו. עלא סבבת אס. / עלא סבבת די מוסוליני / מחזזם בהיתליר ויקול ענדאך תגדרוני. / וחרך עליהום מונגומירי / מא כמרס עזינהום למאכארוני. / ותזללאו עליהום לאויתיים ארמי. והרבו דגיא. / וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי. / חין טררדוהום מן מאצאר ומא קדרוס יתקבו. / וחתא לא צום לא מן עמלו אילהום' = איטליה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה? / על שום שמוסוליני כרוך אחרי היטלר ואומר 'הישמר פן תבגדו בי'. / והניע עליהם את מונטגומרי / ולא הספיק בצקם להחמיץ למקרוני. / ונגלתה עליהם הארמייה השמינית וינוסו מיד. / ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי. / כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב [את הבצק] / וגם צום לא עשו להם.

 

 

ניתן לקרוא את ההגדה בשלמותה בלוויית מחקר הסטורי-ספרותי מפורט ותרגום לעברית מודרנית כאן

 

 

כתבות נוספות

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

תשורה קטנה לפסח: הגדת החרות של סטאלין

יהודי מרוקו חוגגים את תבוסת הנאצים

 

32 שנים למותו של נסיך הליצנים היהודי, דני קיי.

לדני קיי התוודעתי לראשונה בילדותי דרך אלבומי התמונות המשפחתיים, סיפורי "הדוד מאמריקה" של אימי וזיכרונותיהם המתוקים של השכנים מנתניה שזכו להכירו מקרוב מהשעות שבהן ביקר את בן דודו (סבי), מריאן קמינסקי.

 

 

דוד דניאל קמינסקי, שמו המקורי של דני קיי, היה אדם ברוך כישרונות: נוסף על יכולותיו המקצועיות בתחומי הבמה וסגולותיו הייחודיות (כמו השיר "צ'ייקובסקי", שבו מנה קיי במהירות שיא עשרות שמות של מלחינים ופסאודו מלחינים רוסיים בדקה אחת) הוא ניחן בחוש מוסיקלי מדהים, אף על פי שמעולם לא ניגן על כלי כלשהו. הוכחה חיה לכישוריו אלו נתן בשעה שניצח, תוך הפגנת הומור כובש, על תזמורות שונות. בעיקר זכורים לטובה ניצוחיו על התזמורת הסימפונית הישראלית בכמה הופעות צדקה שנערכו בישראל (שאותה פקד עשרות פעמים בחייו ותמך בה ללא תנאי בשעות קשות כמו בעיתות מלחמה). זאת ועוד, היה קיי טייס מעולה ושף מעוטר שהתמחה בבישול סיני.

 

 

בשנים הראשונות שודרו בחינוכית ובערוץ הראשון מיטב סרטיו של הקומיקאי היהודי: "אנדרו העליז"; "ליצן החצר" (הנפלא); "עושה הנפלאות" (לדעת רבים – סרטו הגדול ביותר); "חג מולד לבן"; "חייו הסודיים של וולטר מיטי"; "הקש בעץ"; "הנס כריסטיאן אנדרסן" ואחרים. נכון שעם השנים הועם במקצת זוהרם של חלק מסרטיו של קיי. מקצתם התיישנו מאוד ואינם מחזיקים מים מבחינה קולנועית גרידא. אבל, וזהו "אבל" גדול מאוד, דבר לא יעמעם את גדולתו וסגולותיו של האמן הנפלא הזה; גם בסרטיו הבינוניים קיי היה הכול מהכול: שחקן משובח, רקדן חינני, זמר זריז לשון, חקיין ובדרן בחסד עליון.

 

 

מתחילת שנות השבעים הפסיק קיי להופיע בקולנוע. עיקר פעילותו התרכז בטלוויזיה (המופע של דני קיי, תוכנית עטורת פרסים), ובפעילות הומניטרית בלתי נשכחת כגון זו בקרן "יוניצף". מלבד קבלת אוסקר כבוד על מפעל חיים בתחילת שנות השמונים, סיפק קיי כמה הופעות בלתי נשכחות במסגרת המסך הקטן, גם בתפקידים דרמטיים מעולים: בדרמת הטלוויזיה המצויינת "סקוקי" (1981, הוקרן לא פעם בחינוכית ובכבלים), המבוססת על מקרה אמיתי, גילם את מקס פלדמן, יהודי ניצול שואה. אותו פלדמן היה ממובילי המחאה הנחרצת כנגד מצעד של ניאו-נאצים אמריקניים שביקשו לעבור בשכונת "סקוקי", מקום שבו התגוררו יהודים ניצולי שואה רבים. קיי המבוגר היה כבר חולה לב באותן שנים, אך למרות בריאותו הרופפת התעקש לגלם את התפקיד בכל מחיר.

 

 

ולא נשכח אף את ליבו היהודי החם, כי לא היה ו(כנראה) לא יהיה בהוליווד ידיד אמת לישראל כמו דני קיי.

כך הצהיר האמן ערב צאתו את ישראל בביקורו הראשון בשנת 1956: "יש לי כרגע סיבה רצינית לעצבות. ככל שקרב רגע יציאתי מן הארץ הזאת, אני יותר עצוב. רצוני שתדעו, כי בצאתי מישראל אני אדם אחר לגמרי משהייתי בבואי. ביקורי בישראל היה החוויה הגדולה ביותר בחיי. נוצרה בי תפיסה חדשה. קמה בי אמונה חדשה. כאן ראיתי אנשים זקופי קומה יותר משראיתי בכל ארץ מן הארצות בהן ביקרתי. האמינו לי, שזה לילות אחדים איני יכול לישון בכלל, מרוב התרגשות והתרוממות רוחנית. יש בדעתי לשוב ולבקר בישראל בקרוב, אולי יותר בקרוב מכפי שאתם מתארים לעצמכם. אולם אז לא אבוא כנציג או"ם, או כ"כוכב" אמריקני, או כתייר – אלא כסתם כיהודי פשוט".

הבטיח וגם קיים!

יהי זכרו ברוך.

 

 

נכתב בידי מירב קיי, קרובת משפחתו של דני קיי וארז בר, חוקר תרבות ומרצה בנושאי קולנוע ומוזיקה