דני קיי בישראל. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית
32 שנים למותו של נסיך הליצנים היהודי, דני קיי.
לדני קיי התוודעתי לראשונה בילדותי דרך אלבומי התמונות המשפחתיים, סיפורי "הדוד מאמריקה" של אימי וזיכרונותיהם המתוקים של השכנים מנתניה שזכו להכירו מקרוב מהשעות שבהן ביקר את בן דודו (סבי), מריאן קמינסקי.
דני קיי לוחץ יד לכלבו של מריאן קמינסקי. תמונות מהאלבום המשפחתי של בן דודו של דני קיי, מריאן קמינסקי ז"ל
דוד דניאל קמינסקי, שמו המקורי של דני קיי, היה אדם ברוך כישרונות: נוסף על יכולותיו המקצועיות בתחומי הבמה וסגולותיו הייחודיות (כמו השיר "צ'ייקובסקי", שבו מנה קיי במהירות שיא עשרות שמות של מלחינים ופסאודו מלחינים רוסיים בדקה אחת) הוא ניחן בחוש מוסיקלי מדהים, אף על פי שמעולם לא ניגן על כלי כלשהו. הוכחה חיה לכישוריו אלו נתן בשעה שניצח, תוך הפגנת הומור כובש, על תזמורות שונות. בעיקר זכורים לטובה ניצוחיו על התזמורת הסימפונית הישראלית בכמה הופעות צדקה שנערכו בישראל (שאותה פקד עשרות פעמים בחייו ותמך בה ללא תנאי בשעות קשות כמו בעיתות מלחמה). זאת ועוד, היה קיי טייס מעולה ושף מעוטר שהתמחה בבישול סיני.
דני קיי מופיע בישראל. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית
בשנים הראשונות שודרו בחינוכית ובערוץ הראשון מיטב סרטיו של הקומיקאי היהודי: "אנדרו העליז"; "ליצן החצר" (הנפלא); "עושה הנפלאות" (לדעת רבים – סרטו הגדול ביותר); "חג מולד לבן"; "חייו הסודיים של וולטר מיטי"; "הקש בעץ"; "הנס כריסטיאן אנדרסן" ואחרים. נכון שעם השנים הועם במקצת זוהרם של חלק מסרטיו של קיי. מקצתם התיישנו מאוד ואינם מחזיקים מים מבחינה קולנועית גרידא. אבל, וזהו "אבל" גדול מאוד, דבר לא יעמעם את גדולתו וסגולותיו של האמן הנפלא הזה; גם בסרטיו הבינוניים קיי היה הכול מהכול: שחקן משובח, רקדן חינני, זמר זריז לשון, חקיין ובדרן בחסד עליון.
דני קיי מבקר בישראל, 1967. צילום: אוסף דן הדני
מתחילת שנות השבעים הפסיק קיי להופיע בקולנוע. עיקר פעילותו התרכז בטלוויזיה (המופע של דני קיי, תוכנית עטורת פרסים), ובפעילות הומניטרית בלתי נשכחת כגון זו בקרן "יוניצף". מלבד קבלת אוסקר כבוד על מפעל חיים בתחילת שנות השמונים, סיפק קיי כמה הופעות בלתי נשכחות במסגרת המסך הקטן, גם בתפקידים דרמטיים מעולים: בדרמת הטלוויזיה המצויינת "סקוקי" (1981, הוקרן לא פעם בחינוכית ובכבלים), המבוססת על מקרה אמיתי, גילם את מקס פלדמן, יהודי ניצול שואה. אותו פלדמן היה ממובילי המחאה הנחרצת כנגד מצעד של ניאו-נאצים אמריקניים שביקשו לעבור בשכונת "סקוקי", מקום שבו התגוררו יהודים ניצולי שואה רבים. קיי המבוגר היה כבר חולה לב באותן שנים, אך למרות בריאותו הרופפת התעקש לגלם את התפקיד בכל מחיר.
מהאלבום המשפחתי של בן דודו של דני קיי, מריאן קמינסקי ז"ל
ולא נשכח אף את ליבו היהודי החם, כי לא היה ו(כנראה) לא יהיה בהוליווד ידיד אמת לישראל כמו דני קיי.
כך הצהיר האמן ערב צאתו את ישראל בביקורו הראשון בשנת 1956: "יש לי כרגע סיבה רצינית לעצבות. ככל שקרב רגע יציאתי מן הארץ הזאת, אני יותר עצוב. רצוני שתדעו, כי בצאתי מישראל אני אדם אחר לגמרי משהייתי בבואי. ביקורי בישראל היה החוויה הגדולה ביותר בחיי. נוצרה בי תפיסה חדשה. קמה בי אמונה חדשה. כאן ראיתי אנשים זקופי קומה יותר משראיתי בכל ארץ מן הארצות בהן ביקרתי. האמינו לי, שזה לילות אחדים איני יכול לישון בכלל, מרוב התרגשות והתרוממות רוחנית. יש בדעתי לשוב ולבקר בישראל בקרוב, אולי יותר בקרוב מכפי שאתם מתארים לעצמכם. אולם אז לא אבוא כנציג או"ם, או כ"כוכב" אמריקני, או כתייר – אלא כסתם כיהודי פשוט".
הבטיח וגם קיים!
יהי זכרו ברוך.
דני קיי בביקור בישראל. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית
נכתב בידי מירב קיי, קרובת משפחתו של דני קיי וארז בר, חוקר תרבות ומרצה בנושאי קולנוע ומוזיקה
מי הוכתר "אלוף האכילה של ישראל" לשנת 1953?
בשיא תקופת הצנע החליטו ב"העולם הזה" לקיים את תחרות האכלנים הראשונה בישראל
כאשר הכרזנו על תחרות האכילה הודענו כי זוהי תחרות בלי אידאולוגיה, ללא מטרות נשגבות. בעצם, טעינו. לתחרות האכילה שתמונותיה מפורסמות בגליון זה, היו גם אידאולוגיה, גם מטרה: הצחוק.
כך פותח ראש מערכת "העולם הזה" את טורו האישי לקורא היקר, ובו הוא מסביר מדוע החליט העיתון לקיים את תחרות האכילה הראשונה אי פעם במדינה הצעירה, בתקופת צנע שבה אזרחי ישראל מתקשים לספק למשפחותיהם שלוש ארוחות מזינות ביום. והאמת היא שלא מפתיע שמי שיזם את התחרות היא מערכת "העולם הזה" והעורך הראשי אורי אבנרי, שאף פעם לא חששו מפרובוקציות.
שערו של "העולם הזה". 26.11.1953
"הקהל", הוא מסיים את טור המערכת, "לא איבד את חוש ההומור, ומעריך מנה של צחוק גם בעצם תקופת הצנע".
אל התחרות שהתקיימה ב"קפה כנרת" ב-19 בנובמבר 1953 בתל אביב הגיעו שבעה: שישה גברים וגברת אחת. התקנון, פשוט: האדם שיאכל את המספר המקסימלי של מנות בתוך שעה אחת יזכה בתואר 'אלוף האכילה של ישראל 1953'. אך לא היו אלו מנות שף יוקרתיות. כדי להשתלב ברוח הזמן, גם המנות שהוגשו בתחרות היו מנות על טהרת הצנע, שכללו רק כמות בשר קטנה שהוקצבה במיוחד על ידי המפקח על המזונות.
והינה מקצת המנות שהיו צריכים המשתתפים לחסל: מרק, קערת ספגטי, מנת פלפלים ממולאים, גולש ירקות, מנת תפוחי אדמה מבושל במיץ, אטריות וראש כרובית.
היה זה הספגטי שהכריע את המשתתפת היחידה בתחרות, הגברת כוכבה בנאליאל דנאלצה, והביא אותה להסתפק במקום החמישי בלבד. מנות הצנע הכריעו גם עוד ארבעה מתמודדים. לבסוף נשארו רק שניים: נהג מובטל בשם אברהם רפפורט מגבעתיים שבסופו של דבר נאלץ לפרוש בעצת רופאיו, והצעיר שזכה לבסוף בתחרות – הסטודנט הרעב איתמר רוזנטול בן ה-27 שלאחר ניצחונו הכריז בקול: "באתי, אכלתי, ניצחתי!".
שני הפיינליסטים בגמר התחרות. מימין: איתמר רוזנטול הרעב. משמאל: אברהם רפפורט המותש
מה סוד המנצח?
מתברר כי רוזנטול צם מספר ימים, ושעה לפני התחרות הלך לרחוץ בים למרות הגשם והקור. בניגוד למתמודדים האחרים שממש הסתערו על האוכל, הוא העדיף לאכול בנחת. בסיום, דרך אגב, הוא ציין: "לומר את האמת, חזרתי הביתה רעב במקצת".
איתמר רוזנטול. אלוף האכילה של ישראל, 1953
"העולם הזה" העניק לזוכה צלחת ברונזה יוקרתית ועימה, כאמור, את הטייטל היוקרתי: אלוף האכילה של ישראל.
בפברואר 1952 פרסם אפרים קישון טור הומוריסטי ב"דבר" על אדם הנמלט מבית המשוגעים ומצליח לחפור תעלה ברחוב אלנבי. כעבור 17 שנים נולד מהטור אחד הסרטים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי – "תעלת בלאומילך".
אנחנו מביאים פה – כלשונו – את הטור המלא שפרסם קישון ב"דבר". דמויות רבות מאותו טור מבוססות על אישי ציבור אמיתיים שהקהל הכיר, אך נראה כי לא הרבה השתנה, ואפשר שגם היום יש פקידים שתחת עיניהם קודחים משוגעים תעלה אל הים התיכון.
מבית המרגוע לחולי רוח בבת-ים בא החולה חשוך המרפא נפתלי ברמן, מי שהיה מכונאי, בן 36. לפני חמש שנים דחו השלטונות את בקשת ברמן להיתר יציאה, משום שלא המציא במועד אישור על כך, שהוא שפוי בדעתו – ודבר זה טרף את דעתו. ומאז ישב המסכן בתאו הנאה בבת-ים וניסה לחפור יום יום בעקשנות המשוגעים במזלגות ובכפות גנבים "מנהרה לחוץ לארץ".
ועכשיו הוא ברח. בשעות הערב המאוחרות הגיע ברמן לתל-אביב, ירד מן האוטובוס ושם את צעדיו בכיוון מחסני-חומרי-הבניין של "סולל בונה". במשך חצי שעה רחרח סביב הבלוקים הגדולים, אחר כך בזמן החשכה, שירדה על המקום עקב הפסקת החשמל השכיחה, התגנב נפתלי ברמן דרך הפשפש האחורי אל שטח המחסנים…
זה קרה ביום ג'.
2
ביום ה' נפסקה התנועה בתל-אביב. בבוקר השכם הופיע בהצטלבות רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד פועל דרכים בלתי מגולח ובעל מבט מבריק יותר מדי, שמשך אחריו מכונת לחצן קטנה המופעלת במנוע בנזין והמיועדת לתקוע ולסדק את אספאלט הדרכים לשם תיקון. הפועל נטה אוהל קטן באמצע ההצטלבות והניח על הכביש ארבע חביות חלודות כדי לציין בהן לנהגים, שעבודות תיקון ייעשו במקום. בשעה שש וחצי הגיע הפועל אל המנוע וביקע את פני האספאלט בצורת צלב בין ארבע פינות ההצטלבות. אחר כך הלך לאכול ארוחת בוקר.
הסופר אפרים קישון בביתו. הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. צילום: צוות יפפא, פברואר 1973
בשעה עשר הפכה סתימת עורק החיים של התחבורה התל-אביבית את כל העיר לזירת שערוריות בלתי ידועות עד כה. תור הענק של כלי הרכב השונים הגיע עד תחומי פתח-תקווה, ובעלי המכוניות, שלא עלה בידם לצאת את המלכודת המתהדקת והולכת, הפעילו את צופרי מכוניותיהם בלי הרף ובעצבנות גוברת. שוטרים רוכבים ביקשו להשכין סדר בפקודות נמרצות, אך כעבור זמן מה גם הם מצאו את עצמם מוקפים מכל עבר וצד בתוך ה"פקק" ללא ישע. בשעה אחת עשרה התחילו השלטונות לפזר את התור מצד פתח תקווה, אולם פעולתם נתעכבה, הואיל והמשטרה הכלכלית ערכה סריקה בין המכוניות המשותקות ואספה שלל נהדר. בצהריים בא למקום שר המשטרה ונתן הוראה לעשרים ושניים קציני המשטרה שצריך להבטיח את הסדר בכל מחיר. אחר כך יצא השר ברגל ובשצף קצף אל העירייה.
רק איש אחד ויחיד שמר על קור רוחו בערבוביה הכללית והוא הפועל. "טאטאטאטא" – געש וטרטר מבקע האספלט בידו החזקה של נפתלי ברמן ברעש מחריש אוזניים, בהתקדמו איתו באיטיות אך בהתמדה לאורך אלנבי בכיוון לים…
3
שר המשטרה חיפש במשרד העירייה את ד"ר קוּיבישב מנהל "מחלקת המשנה לתיקון דרכים" אבל הלה השתתף דווקא בישיבה חשובה בירושלים, וסגניו לא יכלו לברר לשר את אשר נעשה בשעה ההיא בהצטלבות אלנבי-רוטשילד. מכל מקום שלחו הפקידים מברק בהול לד"ר קויבישב והודיעו על התסבוכת גם לראש העיר.
ראש העיר ביקש דין וחשבון מפורט על מהותן של עבודות התיקון ולשם כך שילח אחד של מזכיריו למקום השערוריה, כדי להתרשם אישית מן המאורעות. המזכיר הנאמן עבר את שרשרת השוטרים המשולשת וניגש ישר אל הפועל באמצע הכביש. שליח העירייה פתח בצעקה מתוך התרגשות מכאן, ומתוך כוונה להתגבר על רעש המבקע מכאן, ושאל את הפועל מתי יגמור את העבודה הארורה שלו?
על זה ענה לו נפתלי ברמן מבלי להסיח את דעתו ואת מבטו מן העבודה בזו הלשון:
– חמור.
המזכיר התבלבל קצת, הסתובב זמן מה סביב הפועל, אך לא העז לפצות פה ואחר כך חזר לעירייה נחרש למחצה. שם הודיע לראש העיר, שהתקשר עם המהנדס הראשי הממונה על הנהלת העבודות, והאינפורמציות שקיבל מפיו, הן מניחות את הדעת בהחלט. ראש העיר נתן הוראה להעביר את העניין לטיפול מחלקת התכנון ולמסור למשטרת התנועה ולוועד הכספים של הכנסת את ההעתקים הדרושים.
למחרת היום הצליחה המשטרה לפזר את תור הענק של כלי הרכב ולהחזיר את הסדר על כנו. אלא שאסרה המשטרה את התנועה לזמן עבודות התיקון לאורך רחוב אלנבי ועל כך הודיעה למשרד הביטחון ולסולל-בונה.
4
המברק התגלגל לידי ד"ר קויבישב רק כעבור שבוע ימים, אבל אז חזר המנהל מיד לתל-אביב. ד"ר קויבישב מצא במשרדו אנדרלמוסיה מרגיזה. הפקידים הפכו את המשרד, בהתחקותם אחרי התיק "עבודות תיקון אלנבי-רוטשילד", מקצה אל קצה. ברם מצאו לרוע מזלם דווקא שני תיקים, אשר דנו באותה עבודה, ולכן לא ידעו מה לעשות איתם. ד"ר קויבישב עיין בתיקים בכובד ראש אך גם הוא לא התמצא בהם כהלכה ולכן שלח אחד מהם ברץ מיוחד לתת-מנהל של מחלקת הביוב, ששהה במקרה בחיפה, ואת האחר שלח אל משרד התחבורה. לזה צירף המנהל מכתב חריף, שבו מחה בכל תוקף על כך, שאין משרד התחבורה דואג כיאות לתנועה תקינה בשעת תיקון דרכים. יועץ משרד התחבורה התרגז על חריפותו הבלתי מוצדקת של המכתב עד כדי כך, שלא השיב עליו, אלא ביקש להעלותו על פרק דיוני הממשלה.
הסופר אפרים קישון בביתו. הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. צילום: צוות יפפא, פברואר 1973
נפתלי ברמן פירק בינתיים את אספאלט אלנבי יומם ולילה והגיע בהתקדמותו הבלתי פוסקת עד רחוב רמב"ם. – "טאטאטאטא" – הרעיש בידו המבקע, בזמן שיושבי הרחוב נוכחו לדעת בבהלה הולכת וגוברת, שמקום מגוריהם נהפך לשממת חרבות אספאלט, שקשה לחצותה ברגל. רבים מן התושבים קבלו לפני המשטרה על הרעש המשגע של מכונת הלחצן והמשטרה העבירה את הקובלנות לרשות מחלקת המודיעין של העירייה, אשר החזירתן אחרי טיפול קפדני וממושך למשטרה.
הוצאת אלנבי ורוטשילד מרשת תחבורת העיר גרמה בזמן הראשון לשיתוקה הגמור של תנועת תל-אביב. הרחובות הצדדיים הוצפו כלי רכב עד בלתי נשוא, ומועצת עיריית תל-אביב נאלצה להקציב סכום עצום וכואב לשם הרחבת הסמטאות הצרות בשביל תנועת האוטובוסים. מובן, שאת התחנה המרכזית היה הכרח להעביר על בנייניה ועל נהגיה לצפון. וכדי לפנות מקום למרכז חיוני זה נאלצו השלטונות להרוס כמה בתי דיור ברובע זה…
5
ד"ר קויבישב מסר דין וחשבון לראש העיר על עמדתו השלילית של משרד התחבורה בשאלת התיקונים ונתן הוראה להתקשר עם סולל-בונה, המבצע את העבודות הציבוריות. בו בזמן ביקש ד"ר קויבישב את התערבותה של הסוכנות היהודית.
הנהלת סולל-בונה פתחה בחקירה נמרצת בקשר לנידון וההסתדרות קבלה עליה, לפי בקשת הסוכנות היהודית לתווך בין העירייה לבין משרד התחבורה. ראש עיריית תל-אביב דרש כתנאי מוקדם להפסיק מיד את העבודות ואילו משרד התחבורה הודיע, שעל רקע אולטימטומים כאלה אין הוא מוכן אפילו לטפל בבקשת ראש העיר תל-אביב. הנהלת סולל-בונה מסרה לעיריית תל-אביב, שעבודות התיקון הנקובות לא ידועות לה בכלל ועל זה הגישה עיריית תל-אביב ערעור לבית הדין ההסתדרותי. ראש העיר שלח מברק לראש הממשלה ולא קיבל תשובה.
6
טאטאטאטא…
רחוב אלנבי – תמונת זוועה והרס. הכביש השומם נהפך לתעלה עמוקה למדי, שעל צדיה מתרוממות גבעות של עפרורית-אספאלט ומעל הרחוב ריחף ענן אבק עדין. בכמה מקומות יצאו מן הצינורות הפגועים מי-ביוב בלחץ עצום, בדומה למזרקה או לבאר נפט. ככלות הכל, אין זה מן הפלא, שרבים מתושבי הרחוב עזבו זמנית את דירותיהם והעתיקון לסביבה שקטה יותר.
בשעה גורלית זו גילה ד"ר קויבישב בגרות מדינית להפליא. בלי מודעה קודמת ביקר במשרד התחבורה ואחרי ויכוח סוער של ארבע שעות רצופות בא לידי הסכם עם נציגי המשרד על הפסקתן של עבודות התיקון מיד, עד שוועדת חקירה פרלמנטרית תכריע בעניין. על החלטתם זו הודיעו למבקר המדינה וליו"ר הכנסת.
אולם כל זה בא מאוחר קצת. לפני שבועיים פנה נפתלי ברמן ליד בניין מוגרבי ימינה – וחמישים ושלושה ימים אחרי התחלת העבודה, ביום ד', בשעה שבע-אפס-שמונה בבוקר, הגיע אל שפת-ים התיכון.
אשר להמשך, אין עניין בו.
מי-הים זרמו בכוח איתן אל התעלה, שנמשכה באמצע אלנבי הנהרס ואחרי רגעים מספר לקלקו את פינות מדרכות רוטשילד. העיר הסתגלה עד מהרה לתופעה החדשה. כבר למחרת נפתח בתעלה שירות סדיר של מוניות-ערבות ותוך ימים הופיעו גם סירות פרטיות על פני התעלה. החיים חזרו באלנבי אל תיקונם.
בטקס החנוכה נאם ראש העיר לפני ציבור של מאה אלף איש והודה ברבים למחלקת התכנון של העירייה ולעובדי סולל-בונה על ביצוע העבודות החלוצי והקפדני להפליא, אשר העלה את העיר לדרגת "ואנאדיג של המזרח הקרוב". ראש העיר קיבל גם זר פרחים ממשלחת ילדי תל-אביב, חובבי השחייה. נפתלי ברמן ישב ברגעים האלה שוב בבת-ים ולא שמע, כשד"ר קויבישב הודיע לעיתונאים, שמחלקתו שוקלת עתה באפשרות להאריך את התעלה עד "הבימה"…
ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.
באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.
האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.
אוי ויי.
האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"
כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.
לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".
הדלקת נרות שבת", אילוסטרציה מאת אלפונס לוי שפרסם הצלם הצרפתי אטיין נורדן , מארכיון הספרייה הלאומית
הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.
מתכון לשירותכם משנת 1973
שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.
פרסומת לגפילטע ביידיש משנת 1949
כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.
כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".
הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.
זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.
מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?
הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.
פוסטר של פסטיבל האוכל היהודי, 'גפילטעפסט'. מתוך אוסף האפמורה של הספרייה הלאומית
וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?
