האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה

כך נבחר שמה של המכונית העברית הראשונה, וגם תשובה לשאלה: האם גמלים באמת אוהבים לנשנש סוסיתות?

משפחת שוב והסוסיתא השנייה, 1964. צילום: יוסף שוב

השנה 1959, חלוצת הרכב הישראלית אוטוקרס מודיעה לקהל הרחב על רכב ישראלי חדש פרי פיתוחה. זו לא הודעה של מה בכך – בשנים ממש לא קלות למדינה הצעירה, וכאשר תעשיות רכב רבות בעולם מחרימות את ישראל בשל הלחץ הערבי, רכב כחול לבן זו בשורה של ממש. רק שאלה אחת נשאלה: איך תיקרא המכונית הישראלית?

במהלך שיווקי חביב, אוטוקרס מחליטה לפנות לקהל הרחב שיעזור בהחלטה, ומפרסמת מודעה בעיתונים: "הבו שם למכונית הישראלית". רק שבמקום אייפון, מוצע פרס כספי למנצח.

ההודעה של חברת אוטוקרס על תחרות שמות

כמו רבים בארץ, גם סטודנט הפקולטה לחקלאות ברחובות והחתן הטרי יוסף שוב ראה את המודעה. ההברקה, איך לא, הגיעה אליו בעת ישיבה בשירותים. "יום אחד נכנסתי לשירותים, ואמרתי לעצמי 'מספיק עם זה; או שאני מוצא עכשיו שם או שדי'", משחזר שוב, "ומיד עלה בראשי השם סוסיתא. גם קודם חשבתי על שמות של אתרים ישראליים: חשבתי שמכונית ישראלית, מתאים לה שם של מקום ישראלי. סוסיתא הייתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת, ומיד הבנתי שזה שם יוצא מן הכלל".

תצלום אוויר של האתר הארכאולוגי סוסיתא. צילום: מיכאל אייזנברג

נראה שבערך כולם רצו להיות חלק מההיסטוריה של תעשיית הרכב, ולא פחות מ-2,355 הצעות הגיעו למשרדי ההנהלה בחיפה. וכך, בשבוע האחרון של שנת 1959 התבשר שוב יחד עם שאר עם ישראל כי השם שהוא הציע – "סוסיתא", נבחר. ההנהלה ערכה הגרלה בין אלו שהציעו את השם, שכן היו עוד כמה שהגישו את הרעיון, אך שוב נבחר, וזכה בפרס על סך 500 לירות ישראליות. מכיוון שהוא היה סטודנט שרק התחתן, הכסף הזה לא היה דבר של מה בכך.

אוטוקרס מודיעה על הזוכה בתחרות

אך הזכייה לא הייתה הפרק האחרון ברומן שבין שוב לסוסיתא. לאחר שהתבשר על זכייתו, התעקש והוזמן לבקשתו למפעל לראות במו עיניו איך מייצרים את המכונית הישראלית. מאוחר יותר הגשים חלום נוסף כאשר רכש בעצמו – בזכות הנחה עצומה שקיבל – את הסוסיתא הראשונה שלו.

אך אבוי. הוא נקלע לתאונת דרכים והתנגש באוטו מסוג רנו. לשוב שלום, לסוסיתא קצת פחות.

התאונה של הסוסיתא הראשונה, 1964. צולם בכביש אלוף שדה, רמת גן

 

חובב הסוסיתות הנלהב קנה בדמי הביטוח את סוסיתא מס' 2,

הסוסיתא השניה. צולם ב-1968 בחצר בית משפחת שוב בגני עם. הנוהגת היא שרה שוב. צילום: יוסף שוב

ומאוחר יותר החליף אותה בסוסיתא מס' 3 – הפעם בחר במודל סטיישן.

הסוסיתא השלישית של שוב, מובילה שתילי גרברה למשתלה ברמת גן, 1972 (צילום: יוסף שוב)

 

ילדיו (ובהם כוכב הילדים עמוס שוב ז"ל) אפילו זוכרים את הנסיעות לגן בסוסיתא האהובה. בשנת 1972 עברה המשפחה לשנה לארצות הברית, ושוב נפרד, ובכן – שוב – מהסוסיתא האהובה שלו. הפעם לתמיד.

הסוסיתא השניה. צולם ב-1968, בטיול, לא ברור לאן. המצולם הוא עמוס שוב ז"ל, בן כשנה וחצי. צילום: יוסף שוב

דרך אגב, חוץ מלהיות ממציא השם "סוסיתא", הסטודנט הצעיר הספיק לעשות עוד כמה דברים בחייו. ד"ר יוסף שוב הוא מומחה עולמי ומטפח של פרחי גרברה, ואפילו זכה לפרס שר החקלאות על פועלו.

דר' יוסף שוב בחממת הגרברות בגני עם, 1983

לסיום, שאלנו את ד"ר שוב את השאלה שמטרידה רבים בהקשר לסוסיתא: האם הרכב הכחול-לבן אכן נחשב מעדן לגמלים? "המיתוס על גמלים שאוהבים ללעוס סוסיתות הוא כמובן קשקוש. בדיחה", ענה. אם מומחה עולמי בחקלאות אומר זאת, כנראה הוא יודע על מה הוא מדבר.

הסוסיתא השלישית (דגם Station Wagon) עם חלונות, צולם בשנת 1972, בטיול משפחתי לעמק האלה. צילום: יוסף שוב

 

 

תודה רבה למורן שוב על הסיוע בהכנת הכתבה. מוזמנים לקרוא את הראיון המקיף שערכה מורן עם אביה יוסף

 

כתבות נוספות

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

זיכרונות ילדות מתוקים מהארטיק העברי הראשון

"חוגגים" (כמעט) 100 שנה למלחמות היהודים על משחקי הכדורגל בשבת




פרוזה | "ילדה איך קוראים לך", סיפור מאת מרים יחיל-וקס

"הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי." ילדה שזה מקרוב עלתה ארצה מבקשת להשיל מעליה את זרותה

הדר גד, 2014, 52x69

.

מאת מרים יחיל-וקס

.

"ילדה, איך קוראים לך?"

לא ידעתי עברית אך הבנתי את השאלה. בזווית העין קלטתי שני זוגות רגליים יחפות משולשלים דרך מעקה ברזל של מרפסת. הזוג הקצר היה של ילד עם גומות חן ועיניים סקרניות, הארוך של ילדה עם פרצוף סוסי ואף עם גבנון. את שניהם ראיתי יום קודם מחלון חדר האמבטיה. הרמתי מבט. הם חייכו אליי ורגליהם התנדנדו ביתר שאת. הילדה קיפלה את רגל ימין וחיטטה בין בהונותיה. לומר את שמי? מה אעשה אם ישאלו עוד שאלה? עיניהם היו מרותקות אל עגלת הבובות שלי. לשום ילדה בסביבה לא הייתה כמוה. היא נראתה אמיתית, גלגליה השחורים היו גבוהים וקפיציים. אמא הרשתה לי לקחת אותה החוצה עם הבובה בתנאי שאשמור עליהם היטב.

הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי. הוצאתי את הבובה מן העגלה כדי שיראו שהיא לבושה בדיוק כמוני, כולל הכסיות, ורגליהם נדמו. כשידי על העליונה הדגמתי כיצד היא עוצמת ופוקחת את עיניה הכחולות. הילד פלט גניחת התפעלות. הילדה פערה עיניים ופה. ליטפתי את פני יפתי שהעניקה לי יתרון רגעי בארץ הזרה, והחזרתי אותה בתודה לעגלה. נעלי הלכה שלי התלכלכו. לא התכופפתי לנקות אותן. ארבע הרגליים היחפות שבו להתנדנד באוויר מעל ראשי חופשיות ומאושרות.

ב"מוסד" אסור היה ללכת יחף. זה נראה לי נעים, אבל אמא אמרה שיחף זה לא תרבותי, אז זה לא תרבותי. היא אמרה לא לצאת מהחדר עד שלא אכיר את הסביבה, אז לא יצאתי כל השבוע. ביומי השני אצלה פתחנו בסיורי ההיכרות. יום־יום חזרתי אחריה בצייתנות על שלטי הרחוב ושמות החנויות "צרכנייה, ירקן, קיוסק – זה לא עברית, מכולת," אף שאת כולם קראתי בלב עוד ביום הראשון בדרכנו לחדרה. גמרתי אומר לרצות אותה בכול, רק שלא תחזיר אותי ל"מוסד". ביום חמישי דקלמתי את השמות כאילו זה עתה שיננתי אותם, והיא הבטיחה שבשבת תרשה לי לצאת החוצה בלעדיה. למחרת עשיתי טעות. העיתון שלה היה מונח על השולחן. קראתי את שמו וכמה מילים מתוכו. עיניה הצטמצמו בחשד. "אז את יודעת לקרוא. למה את מסתירה ממני? ירשת מאביך את הכישרון לקלוט שפות מהאוויר, זו ברכה."

חיבקתי אותה והחלטתי לא לגלות לה שגם את שם הספר שלה באנגלית פענחתי. חוץ מזה לא שיקרתי, ועשיתי בדיוק מה שאמרה. אף פעם לא הלכתי יחפה. ביום השני אצלה היא הלכה לעבודה מוקדם בבוקר ואני קמתי לבד. מיד נעלתי את נעלי הבית בצבע תכלת שהשאירה לי. ירדתי מהמיטה שלה, שבה ישַנּו יחד, ועברתי לשלי שנשארה חלקה, ושוב חזרתי לשלה להריח את ריחה, נועלת וחולצת כל פעם בלי להתעצל, העיקר לא לגעת ברצפה ברגליים יחפות. הייתי מאושרת להתעורר בלי שיעשו לי השכמה, במיטה רגילה ולא במיטת הסורגים שבה כלאו אותי ב"מוסד" אחרי שניסיתי לברוח, מאושרת על שאני לא חייבת ללכת בטור לחדר הרחצה, או לחכות בתור לאוכל, לנדנדה, לבית שימוש, להתפלל במילים שאני לא מבינה, לעשות כל דבר שאומרים לי בלי להבין למה, להיענש על כל שאלה. רציתי לשכוח כמה שיותר מהר את היחד הכפוי ההוא. הזכרתי לעצמי שאמא חוזרת אחר הצהריים ואני כבר לא צריכה לבכות מגעגועים ולחכות לסוף שבוע כדי לראות אותה. הייתי שמחה ועשירה, שליטה יחידה של ממלכה קטנה.

אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע לַחוץ. השקפתי מבעד לחלון אל החצר הרמוסה המגודרת באבן וברזל ומוקפת עצי ברוש. האזנתי לציפורים הנעלמות שצייצו בצמרותיהם המאובקות. התבוננתי בבתי האבן ממול שנראו בדיוק כמו שלנו, שתי קומות וחדרון על הגג. צפיתי בגברים שעברו ברחוב במכנסי חאקי עד הברכיים וגרבי חאקי ארוכים, בנשים שעצרו לנוח, כתמי זיעה תחת בית השחי שלהן ובידיהן סלים כבדים, בילדים וילדות יחפים ששיחקו ברעש על הכביש. רציתי מאוד לקפוץ דרך החלון כפי שעשיתי ב"מוסד", אבל ילדה טובה לא עושה דברים כאלה. טיילתי לחדר האמבטיה. על אריחי הרצפה הסדוקים ניצבו אמבט רחב, כיור זעיר ואסלה גבוהה. מעל האסלה היה חלון גדול ובעדו נראו מדרגות הבית השכן, שם ראיתי את הילד והילדה. חיכיתי קצת אבל הם לא הופיעו. חזרתי לחדר, חיבקתי את הבובה ששלחו לי מחוץ לארץ ושפכתי את תקוותי באוזני החרסינה שלה: הלוואי שאמא תשאיר אותי אצלה לתמיד, הלוואי שהיא תרשה לי לצאת החוצה מחר.

"ילדה, איך קוראים לך?"

העמדתי פנים שאני מתקנת את שמיכת הבובה. לענות? אמא השגיחה מאחורי הווילון. לרוץ לבקש את עזרתה? – זה תינוקי. להמשיך ללכת? – זה לא מנומס. שמתי את נפשי בכפי, הרמתי עיניים אל הרגליים המתנדנדות בעליזות ואמרתי: "וירג'יני." הילדה פרצה בצחוק חושף חניכיים. "איזה שם מצחיק! איזה שם מצחיק!" היא לא מחונכת, ניסיתי לגמד בלבי את העלבון. מה מצחיק בשמי? חזרתי עליו ברוחי, פירקתי אותו להברותיו ולא מצאתי בו שום דבר מגוחך. הילד לא צחק. יש לי גם שם חיבה – ויווי, אולי הוא יותר מתאים בעברית. אבל איך לומר להם את זה?

התחלתי ללכת. רק שהילדים הזרים האלה לא יראו אותי בוכה. שמעתי את הילד כועס על הילדה. "טמבלית אחת, מה זה מצחיק? מה זה מצחיק?!" גם את פשר מילותיו אלה ניחשתי, ואת קריאתו "רגע, ילדה, חכי רגע!" הבנתי, ועמדתי. "לי קוראים אמנון ולטמבלית קוראים אהובה," אמר אמנון לעורפי. סבתי על עקבי. הוא הצביע על חזהו, ואהובה, שעדיין צחקה, הצביעה על עצמה. "אמנון. אהובה." חזרתי אחריו, ועל עצמי הוריתי באצבע ואמרתי "ויווי." – "אז את יודעת עברית?" תמהה הטמבלה. נדתי בראשי לאות שלילה ואמנון הכריז: "בטח שאת יודעת, ומחר תדעי יותר. איך אמרת קוראים לך?" – "ויווי. וירג'יני, ויווי." – "ויווי! קלי קלות!" צהל ושיניו הלבנות הבהיקו. "חכי רגע, ויווי!" הוא קפץ ועמד על רגליו, גם הילדה קמה ושניהם נעלמו בתוך הבית. אולי הם באים לשחק איתי? – כן, הנה הם. יחד הופיעו על גרם המדרגות שעליו ראיתי אותם לראשונה, התחרו בדילוג על כמה מדרגות בבת אחת, והתייצבו זה מימיני וזו משמאלי.

אהובה הייתה גבוהה משנינו, אמנון היה בגובה שלי. היה להם ריח שלא הכרתי. רציתי לשאול אותם אם הם אח ואחות או רק חברים ולא ידעתי איך. הם לטשו עיניים בבובה. הוצאתי אותה והדגמתי שוב כיצד היא עוצמת ופוקחת עיניים. הם פלטו מיני "אוח!" ו"אח!", השתוקקו לגעת בחביבתי. לא הרשיתי להם. הידיים שלהם לא היו נקיות, במיוחד שלה, והיא גם לעגה לשם שלי. מוטב לשמור כמה קלפים לעתיד. מה אם הם רק רוצים לשחק בבובה ולא להיות חברים ממש? החזרתי אותה לעגלה. אהובה רצה לחצר שלהם וחזרה עם משהו מאחורי הגב. המשהו יילל. זה היה חתלתול מנומר שהיא רצתה להחליף בבובתי. נדתי בראשי לאמור שזה לא בא בחשבון, אבל הושטתי לה את השמיכה כאומרת: את רשאית לכסות אותה, בתנאי שתתני לי להחזיק את החתלתול. עסקת החליפין התבצעה. אהובה כיסתה את הבובה בדחילו ורחימו. אני ליטפתי את החתלתול והוא הפסיק לילל. חוקי הקרב הובהרו לצדדים.

בבית סיפרתי לאמא על חבריי החדשים. היא אמרה שראתה הכול דרך החלון והיא שמחה בשבילי. רק שלא אקח שום ממתק מידיהם, ולא אלמד מהם ללכת יחפה ולחטט בין הבהונות. הבטחתי לציית להוראותיה וביקשתי רשות לצאת בפעם הבאה בלי כסיות התחרה. היא אמרה שלא תמיד נכון לחקות אחרים. תרבות ונימוס הם עוד צריכים ללמוד בארץ הזאת. שתקתי. ילדה טובה לא מתווכחת. אמצא הזדמנות לאבד אותן.

 

ד"ר מרים יחיל-וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית (תיאטרון החאן, גשר, הבימה, חיפה). תרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ומחזות, משל דיקנס, לסינג, לה-קארה, אטווד ועוד. שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, 'בלי כוונה' (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – 'נורדאו פינת וול־סטריט' (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו'הפרק החסר' (כרמל, 2016).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מיוחד | מסִפרות לחירות

יוצרים מדברים על ספרים משחררים ועל ספרים שצריך להשתחרר מהם

הדר גד, 2009, 80x100

.

"אינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים"

יאיר גרבוז – צייר, סופר, פובליציסט – יצא לחירות מהמתח שבספרי בלשים

מטעמי גיל וגם מטעמי בחירה, מטעמי נטייה מתגברת לשכוח ומטעמי ההנאה והחדווה שבשִכחה, חדלתי, כמעט לחלוטין, לקרוא ספרי בלשים. בעבר קראתי רבים כאלה. אינני מחפש עוד כיצד להעביר את הזמן – הוא עובר בעצמו ואפילו למד לטוס. יוצא מזה שאינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים ואת אלה שמנקים אותם זמנית מחשד. מתוך כך קורה שכאשר הבלש המפורסם אוסף את כל החשודים אל סלון ביתה של הנרצחת אני מגיע לשם לגמרי לא מוכן. שמות נשמטו ממני, תאריכים לא זכרתי מעולם, האביזרים זרים לי וחלק ניכר מרמיזותיו של הבלש בדבר זהות אפשרית של הרוצח תופסות אותי כאורח מספר אחר. מתוך שאיני זוכר את מרבית הקרואים, אין לי שום העדפה לגבי זהות הרוצח ואף אין לי שיח אידאולוגי עם מניעיו. אינני מתעניין יותר במתח עלילתי אלא במתח ספרותי וצורני. אני מתייחס אל השכחה כמשהו חשוב ורצוי שמרענן את הקריאה, מתניע מחדש את המחשבה ומפנה את עוצמת הזרקור אל העמוד הבודד – אל הטקסט כשלעצמו, בלא תלות במעשיות, בהוכחות ובעדי אופי. מעניין אותי מבחן העמוד היחיד כשם שמעניין אותי לפתוח ספר בעמוד שבו עזבתי אותו ולהתחיל משם כאילו מדובר בספר חדש. מכיוון שאף פעם לא הייתי פרקליט, אינני מסוגל לייצג אף דמות ולהגן עליהן. על כן אני מניח להן לנפשן ונהנה מפגישותינו האקראיות ומיחסינו הבלתי מחייבים. לא כזה הוא יחסי אל הסופר/ת, שאותה/ו אני דן בכל שורה שאני קורא. מכיוון שקריאתי היא מסע, הרי מובן שהסופר/ת חייב/ת להשתתף בו… שאר חבריו/ה המומצאים יכולים להישמט בכל שלב שרצוי להם לאורך הדרך. מרגע שחדלתי לקרוא קריאה בולשת וחוקרת ותובעת אינני חש יותר את טעם האכזבה והתפלות כשנחשפים האשמים האמיתיים והסופיים. טקסט בלשי לא מאפשר קריאה דוֹגמת, קריאה ביופסית, קריאה שאי אפשר לספר לחבר'ה. עם זאת, את כל מה שכתבתי כאן אשכח כשיראה אור תרגום חדש של סימנון.

.

***

.

"שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה"

מירי שחם – סופרת, מנחת סדנאות כתיבת זיכרון – השתחררה מהקסם ההמליני של 'שתהיי לי הסכין' (דוד גרוסמן, הספרייה החדשה, 1998)

הספר שתהיי לי הסכין טווה רטוריקה פתיינית מכשפת שקל מאוד ללכת שבי אחריה, מבלי להבחין עד כמה היא הרסנית.

בבסיס הספר מונח חוזה בין גבר ואישה שנתקלו זה בזו באקראי. טיוטת החוזה מנוסחת כבר במכתב הראשון שמפנה צד א', הוא יאיר, לאישה זרה ששמה מרים. יאיר ראה אותה בכנס מחזורים, היא לא הבחינה בו אך משהו בשפת הגוף שלה גורם לו להציע לה חוזה בלעדי של אינטימיות כתובה. "אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת", כתב לה, "אני רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים."

המכתב הראשון שלו אליה עוד כתוב בנימה מאופקת ("אני לא רוצה לפגוש אותך"), מרגיעה ("אל תיבהלי") ומסויגת ("שאוכל לספר לך עלי מדי פעם"), ומרים מקבלת את הצעתו – כפי הנראה, כי את מכתבי התשובה שלה בחר גרוסמן לא 'להראות' לקוראים.

המכתב השני שיאיר שולח כתוב אחרת. זהו מכתב חושפני, מרקד ואובססיבי, נימה שתשלוט מכאן והלאה לאורך הספר כולו. כבר בפתיחת המכתב עולה הטמפרטורה של הטקסט:

"מרים, שלום,
מאז המכתב שלך אני לא עושה כלום, לא מסוגל, לא עבודה, לא חיים, רק רץ סביבך ושואג בלב את שמך, ואם היית פה עכשיו הייתי מחבק אותך בכל הכוח שלי ומפרק את שנינו יחד בכל מה שעולה בי אלייך ברגע הזה (אל תדאגי, אני לא חזק במיוחד) […]"

קל להתפתות לה, לרטוריקה המכשפת שמציעה אינטנסיביות מילולית דוחקת, דחוסה, המונחת כשי נלהב ומבעבע לרגליה של הנמנעת האחת. בעצם יאיר מציע למרים להיסחף לתוך יקום מילולי מקביל, הרבה יותר עמוק ביחס להוויה היומיומית השטחית שמקרישה את כולנו. מרים היא הנבחרת – ואיך אפשר לסרב לבחירה כזאת, בחירה שהיא הכתרה.

ההזמנה הזו לאינטימיות עוררה בי קנאה עצומה, ומן הסתם גם אצל נשים אחרות שגם הן, כמו מרים, 'עשויות מילים'. מדוע אני צריכה להסתפק בקיום האפור, העכור, התמרמרתי. למה לי אין גישה לזרמי מעמקים צלולים שכאלו. גם אני רוצה וידויים סודיים עד אכזריות, מערבולות ורגעי קרבה, שאי אפשר להוציא מהפה אבל אפשר לכתוב ועוד איך.

שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה.

קרבה אנושית מעין זו יכולה להיות דבר נפלא כשהיא סימטרית; בובר כתב על כך את חיבורו "אני ואתה", ובו הוא מתאר תווך רוחני נחשק שמתקיים בין שני סובייקטים. אמנם פני השטח של העלילה הגרוסמנית מתמקדים באפשרות ליצור תווך אני-אתה בובריאני שעשוי כולו מילים, אך בפועל, ברובו המכריע של הספר ניתן פתחון פה רק ליאיר. המונולוג של מרים מגיע רק בעמ' 205, אחרי שהקורא כבר גיבש דעה מוצקה על השניים ועל הדינמיקה ביניהם. בפועל, יאיר משתמש במרים רק כבמה שעליה הוא מרקיד את המילים המאולפות שלו. עבורו היא לא באמת שותפה, אפילו לא נמענת אקראית ששלף; בקריאה מאוחרת ומפוכחת בספר, גיליתי שיאיר זקוק למרים בעיקר כצופה בנהדרותו, אפילו כצופה בהתפעלות שלו ממנה, ולכן הצד שלה מושתק. זו עמדה מנוולת, מרוכזת בעצמה ביחס למי שמעלה על נס את השיתוף האינטימי לפרטי פרטים. לכאורה.

רק בקריאה מאוחרת שמתי לב לחוזה שהתנסח מחדש כבר במכתב השני:

"מגיעות לך התשובות הכי כנות על מה שכתבת ועל זה שבכלל ענית! שהסכמת! שלא נבהלת ממכתב ההתאבדות המאופק שלי…"
רגע. מכתב התאבדות? לא פחות? ובכך הוא מטיל עליה בעקיפין אחריות לשלומו, מלהק אותה לתפקיד המבוגר האחראי שניצב מול שיגעונו של האמן המבצע. אין פה שום סימטריה, לא הייתה כזו מלכתחילה.

אני חושבת שהבראתי סופית מחזיון התעתועים שהספר הזה יצר רק כשקראתי את סוס אחד נכנס לבר. לדב'לה, הגיבור של 'סוס…', יש אותו דנ"א נפשי שיש ליאיר, אותה גישה פסיבית-אגרסיבית, חושפת קרביים ולכאורה חלשה, אבל חולשתו המופגנת היא בעצם מקור כוחו כלפי הזולת. ההבדל בין דב'לה ליאיר הוא שדב'לה עומד על במה, האתיקה הגלויה היא של אמן מול צופה, בניגוד ליאיר שהציע את אותה עסקת חבילה פתיינית, קרביים והכול, אך הציב אותה תחת כותרת אחרת, מתעתעת ומטעה.

.

***

.

"לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים"

עמיחי חסון – משורר ויוצר קולנוע – זכה בחופש לכתוב בזכות 'אבנר ברנר' (דרור בורשטיין, בבל, 2003)

שנים של לימוד גמרא אימנו אותי לקרוא במבט כפול: עין אחת במסכת הנלמדת בכיתה ועין שניה – בספר שמוחבא על הירכיים, מתחת לכרך התלמוד החום והגדול. קשה להעריך כמה ספרים סיימתי ככה, בשעות הבלתי נגמרות של "סדר בוקר", כשהוויות אביי ורבא התערבבו להם בראשי עם עלילות יוזף ק' וניק אדמס וקול הרב המהדהד ברחבי הכיתה. אבל היה גיבור אחד, אבנר ברנר שמו, שהצליח להוציא אותי לחירות ולגרום לי לנסות לכתוב.

עד אז, הספרים שקראתי התרחשו במקומות רחוקים, לאנשים אחרים, עם חיים שנראו מעניינים משלי. לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים. והנה, פתאום, אני קורא כיצד עומד אבנר ברנר, גיבור רומן הביכורים של דרור בורשטיין, וחומק מסגן המנהל "אשר עמד על גרם המדרגות בואכה המסדרון המואר, ובעיניים מתאמצות בלש אחרי תלמידים ללא ציצית […] לא כל תלמיד טעון חיפוש: חלקם פוטרים עצמם מן העינוי בכך שהם מוציאים את הטלית-קטן מחוץ לחולצתם, ולעתים אוחזים אחת מהן בין אגודל ואצבע, כבמין רישול אגב, הנקניקים".

עלילת הספר מתרחשת בשנת 1987, השנה שנולדתי בה, אבל אני זוכר כיצד נדמתה אז כאילו היא מתרחשת בה בעת, בישיבה התיכונית בקצה בני ברק שבה למדתי, עם אותו ריח כפות רגליים בסנדלי שורש עם גרביים, ברכוני ברכת המזון מצופים שאריות אוכל, פרק "הכונס" דף ס' ע"ב, נסיעות ל"סמינר התחזקות" בבית אל, ההברזות מלימודי הקודש אל מועדוני הסנוקר, רוחו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ששוטטה במסדרונות כקבצן המחזר על הפתחים ולא הצליחה להדוף את ההצעות המדהימות – מבחינה מוסרית וכלכלית כאחד – של יו"ר המועצה הדתית למען שימור מעמד צאצאו.

כמו ברומן של בורשטיין, כך גם אצלנו, עמדו במרכז העולם שתי עגלות ריקות ואיש לא ידע כיצד למלא אותן. חשבתי אז, בזמן שקראתי את הספר, מתאמץ לא לצחוק בקול באמצע הכיתה, שאולי אפשר לכתוב את הרגע הזה שאני נמצא בו, שאולי אפשר להעניק לו מבט, סיפור ושפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב פרוזה.

.

***

.

"גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים… לשוב אל העולם וביתר שאת"

אביבית משמרי – עורכת ומו"לית 'פטל', סופרת – נבעטה אל החיים מתוך 'מסעותיי עם דודתי' (גרהם גרין, עם עובד, 1988, תרגום: חנוך ברטוב)

העולם שייך לצעירים? לא במקרה זה. כמתבגרת רגישה ומופנמת, הסופר שדיבר אליי יותר מכול היה איש ביון בריטי מאופק, קתולי, שהסתובב בקולוניות רעות-אווירה ועסק רבות בהכאה על חטא. בעולם שלו ישבתי לבטח אז – החיים נראו כסאה של ייסורים בודדים שיש לשאת בחן, לגלגל בהם דמעה על לחי ולהפוך עוד עמוד בספר של גרהם גרין. גיבוריו היו זוגות קתוליים שנשבו יחד שלא בטובתם, כמרים הנדרסים תחת משטר פאשיסטי ואנשי קולוניות החווים נידוי חברתי. לכולם היו סיבות טובות לסבול, לי קצת פחות, אבל ההזדהות הייתה גדולה.

ואז מצאתי את מסעותיי עם דודתי – כן, זה היה אותו סופר, עם אותו אנטי-גיבור בודד, שזה מכבר חדל להתרגש. אבל בספר הזה של גרין, לשם שינוי, אל חייו של הגיבור נכנסת בסופה דודה אוגוסטה. אישה אקסצנטרית בת שבעים בשיער "אדום, זוהר ומתנשא לתלפיות", עם תפיסה מוסרית גמישה ושפע מחזרים. אוגוסטה סוחפת את המספר האפרורי, שלא ברצונו, למסעות המתארכים והולכים, לזיכרונות מלפני חמישים שנה, ובהמשך לתוך חיים מלאי ריגוש והרי-גורל, מהסוג שתמיד ניסה להתרחק ממנו.

דודה אוגוסטה היא לא רק ההרפתקה והשינוי, אלא גם היכולת להקיף חלקים נרחבים יותר של האנושי. לנוד בראש מול אי-צדק ולעבור הלאה, לשמור אמונים לנצח לסיפור אהבה מפוקפק; לערב בקלות את המרמה עם המהוגנות, ולמַשמֵע את חייך ככל העולה על דעתך. היה זה כאילו החליט גרין שדי לו בטרקלינים המהודרים שבהם נשאו גיבוריו את סבלם. הוא משך את השטיח מתחת לפאתוס וברא עולם שבו התיאטרליות, הסקסיות, הנדודים, המניפולציות, הצחוק הפרוע, מאפשרים ומחייבים למצות את החיים עד תומם.

גרהם כתב עוד ספר קומי אחד, האיש שלנו בהוואנה, אך זה מבוסס על הסתרות מחושבות ומשחק כפול, ואין בו מן הזלילה הפרועה של חומרי החייים, כמו ב'מסעותיי…'. ברגע שהפכתי את הדף האחרון ב'מסעותיי…' ידעתי שלספר הזה אחזור בכל פעם שהמשיכה לטראגי תעלה על גדותיה. קראתי אותו מאז אינספור פעמים ובכל פעם התפעמתי: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ולא כמנטרה ניו-אייג'ית אלא כשילוב של תשוקה ומזל ממזרי.

ההיבלעות בין דפי הספר הזה פועלת פעולה הפוכה מכרגיל: גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים. 'מסעותיי…' אינו מספק אסקפיזם אלא מזכיר שיש לשוב אל העולם וביתר שאת. סוף-סוף ספר שאי אפשר להסתפק בקריאתו אלא יש ללכת בעקבותיו, כמו מדריך מסעות. זכרתי אותו גם ובעיקר בזמנים שהפכו משמימים ודומה היה שלא יסתיימו לעולם. ומדוע שלא יסתיימו? אם דודה אוגוסטה יכולה לארוז מזוודה קטנה ולקנות כרטיס, אוכל גם אני.

הערה לסיום: התרגום של חנוך ברטוב אהוב ומושרש, ועם זאת, ראוי היה שההוצאה תעדכן אותו מעט (או תתרגם מחדש, כפי שנעשה בהצלחה בספרים אחרים של גרין). כך אולי יתאפשר למצוא תרגום קולע יותר למונח "קעק" המתאר דמי שתייה ("קייפ עד קהיר", כשמן של הסיגריות ששימשו אמצעי תשלום, במקור CTC – Cape To Cairo).

.

***

.

"כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי"

יודית שחר – משוררת – השתחררה מכבלים בזכות 'רומנסרו צועני' (פדריקו גרסיה לורקה, ספריית פועלים, 1963, תרגום: רפאל אליעז)

ספרים רבים הוציאו אותי לחירות. זאת לא הייתה חוכמה, בבית שגדלתי בו סטירה או קללה נחשבו תגובה ראויה, והמפלט אל השפיות והשחרור היה השביל לספרייה ביד אליהו. לעיתים הלוך וחזור פעמיים ביום. בילבי בת גרב של אסטריד לינדגרן והאסופית של לוסי מוד מונטגומרי לימדו אותי כבר מגיל צעיר שזה לא משנה אם יש לי אבא או אמא מאחוריי, או אגרוף מאיים מלפניי – עליי לומר את דעתי בצלילות ובביטחון, ולייצר לעצמי חיים ראויים, צודקים. עדיף צבעוניים. ועוד הם לימדו אותי שבכוחי לייצר את הצבעוניות הזאת, יש מאין.

אני יכולה לומר בפירוש, גם אם כרגע הווידוי הזה לא ממש אופנתי במחוזותינו: הספרות המערבית נתנה את הטעם לחיי, בבית טורקי, מסורתי, מדכא, נוקשה. כי בפעם הראשונה קראתי מילים שאמרו ואישרו את מה שהיה ברור לי במוח, שאישה אינה פחותה מגבר, ושיש לה כוח לבצע את כל מה שהיא מייחלת לו. או לפחות את רובו. ושדלות מקורה בחומר, אך היא אינה חייבת לחלחל לנשמה.

אבל יש ספר אחד, ובמיוחד שיר אחד מתוכו, שאת ההלם מחוויית הקריאה שלו לעולם לא אשכח: הייתי כבת שתים-עשרה, נסעתי לשבּת אל אחותי בירושלים. על הקיר ניצבה לה ספרייה, אוצר בלתי נדלה. דפדפתי ושלפתי ספר בכריכה צהובה, רומנסרו צועני, של פדריקו גרסיה לורקה.

הפכתי דפים באקראי ונפלתי על המילים הכי יפות שחוברו יחד: "יקרת לי ירוק, יקרת / ירוק העץ, ירוק הרוח" (מתוך "רומנסה סהרורית", בתרגומו של רפאל אליעז).

כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי. אבל היה להן הטעם והריח שלהן, ומין קסם שלפת ולא הכרתי עד אז. אחר כך למדתי שזה קסמה של המורבידיות.

לורקה לימד אותי מהו טעמה של התהום, לימד אותי שהמוות הוא חלק מהחיים ושהם צועדים יחדיו שלובי זרוע. הוא לימד אותי שלמילים יש כוח שאינו תלוי בדבר, אלא בעצם קיומן. ורק אופן הנחתן זו לצד זו יכול לייצר רסיסי מלח ים בפה, ולכשף את העולם בכחול וירוק.

.

***

.

"ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר"

ליאורה לופיאן – כתבת שטח –  נחלצה מהתפיסות הרומנטיות של 'אהבה ודעה קדומה' (ג'יין אוסטן)

בין ספרה הקלאסי של ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה, ובין סדרת הטלוויזיה הפופולרית סקס והעיר הגדולה יש כמה הבדלים סגנוניים וצורניים, אפשר לומר. אבל עיון בשתי היצירות האמורות מלמד שאידיאל האהבה הרומנטי המערבי לא השתנה במהותו במאתיים השנים האחרונות.

מסקס והעיר הגדולה לא כל כך התרגשתי בשעתו, אבל גאווה ודעה קדומה השביעה במדויק את טעמי האנין: שלא כמו בסקס והעיר הגדולה, נערת הגביע לא כותבת טור מטופש בענייני יחסים ולא מנהלת חיי חברה מטופשים, אלא היא אחות גדולה ואחראית, הבת של אבא, ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר. בסקס והעיר הגדולה כמעט מובן מאליו שהגיבורה תמצא את אביר חלומותיה רק במר ביג שכזה, נכה ברגשותיו ועתיר הון. הפנטזיה הרומנטית האנגלית השנונה תמשיך לחיות כל עוד נשים רבות, רבות מאוד, רואות בגברים שלצידן את מקור מחייתן. ונדמה לי שגם ג'יין אוסטן הייתה מתבאסת לגלות שחלק מסוד הקסם של ספרה הקלאסי נעוץ בשימור של מערכת יחסי הכוחות הכלכליים בין המינים.

ייאמר לזכות גאווה ודעה קדומה שהספר נכתב בתקופה ובמקום של מעמדות ברורים ומוגדרים מאוד, והוא נוהג בכנות רבה באשר ליסודות הארציים מאוד של האהבה הרומנטית. בסקס והעיר הגדולה קרי ברדשואו, איי-קיי-איי ליז בנט, מנהלת אורח חיים ראוותני ונהתני בלב העיר הגדולה, אבל שאלות של מעמד לא ממש עולות ביקום של ארבע החברות הלבנות אך שונות.

כלל יסוד באהבה הרומנטית הוא שהאישה לעולם לא תתאהב בגבר רק בגלל כספו. הכסף הוא רק בונוס חביב, מענק למצטיינות. כלל שני הוא שבין המינים צריך להתקיים איזה פער מעמדי שמייצר קונפליקט ומעניק ממד של גאולה לסיפור, אבל המתח הרומנטי צריך להתקיים בסוגיות של נפש ורוח. רומנטיקה.

יוצא מכאן שנקודת המוצא הכלכלית הסובטילית, המוכחשת, היא שבנדוניה של הכלה יש נפש ובכתובה רשום הגוף. והעסקה הזו היא עסקה מפוקפקת מאוד, לשני הצדדים. הגבר האדיש, השותק, המתקשה ברגשותיו – האם הוא באמת הנסיך עבור חתולה מבית לא הכי טוב? האם הוא מי שיכיל את לילות הנדודים, את ההתמכרויות הקטנות ואת המנהגים המגונים? האם הוא ידע לבכות או לצחוק איתה באותם מקומות?

היום אני יודעת שרומנטיקה – לא בשמיים היא. שכסף זה גם נפש וגם גוף. שאהבה היא לא גאולה שניתנת בגורל. שאין באמת סינדרלות וגם מי בכלל רוצה להיות נסיכה. זה נורא משעמם. ונראה לי שגם ג'יין הייתה מוכנה להקריב מעט מהפופולריות של יצירותיה עבור עולם שבו נשים תוכלנה לבחור באמת להתאהב, בלי עסקאות מפוקפקות של חיים מול מוות, כזה או אחר.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נסיעה קצרה | שלושה פרגמנטים מאת טל ניצן

"החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל"

הדר גד, 2017, 60x120

.

מאת טל ניצן

.


ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית, פניהם מעוותות מחדוות ההרס. תחת גלגליה משתפלת תהום. בתוך המכונית יושב ילדֵך. הנה היא נוטה. שממה מסביב, שממה בידייך ובלי לנסות את יודעת, שום קול לא יבקע מגרונֵך.
מה תעשי.

ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית. תחת גלגליה משתפלת תהום. הילד במכונית אינו ילדֵך. ילדך בחוץ איתם, פניו מעוותות מחדוות ההרס.
מה תעשי.

.


על ידי התיישבה אישה שנראתה הדורה מדי לאוטובוס החבוט (כשעליתי זו עדיין הייתה רכבת נוצצת), ומיד שאלה אותי: "את לא פוחדת?"
"ממה?", שאלתי. חשבתי שתאמר 'מפיגועים'.
"ממיעוטים," אמרה.
"אני מיעוט," אמרתי לה, "ואני פוחדת ממך."

.

פתאום

פתאום התעוררתי. איזו בהלה. החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל. והרעש סביבי בלי התחלה ובלי סוף, המון רִשרושים קטנים יחד. לא יחד: זה אחר זה. אחד נופל ועוד אחד נופל ועוד המון נופלים אחריו. מים. מים נופלים. גשם! גשם, סוף-סוף נזכרתי. עכשיו הרעש נשמע נעים יותר ואפילו נדמה שהחושך התבהר קצת. אבל רק נדמה: עדיין לא יכולתי לראות כלום. איפה אני. התחלתי לגשש. שכבתי על משהו קשה, הוא התנדנד קצת. הושטתי יד מחוץ לדבר הזה ולא היה שם כלום, אבל היד ניחשה משהו מתחתיה. הורדתי אותה והיא טבלה במשהו קר וגלי: מים מסביב, מים עולים ועולים. המים יכסו אותי. התחלתי לרעוד. ברגע הזה התעוררו המון שאלות והתחילו לזמזם, אבל אחת גברה על כולן: מי אני. לא זכרתי. עמדתי לטבוע ולא היה לי מושג מי אני. מים נופלים ומים עולים ואין תשובה בחושך. התחלתי למשש את עצמי, מלמעלה. ראש, שיער רטוב. עיניים פעורות, אף דק וישר, שפתיים. צוואר, פטמות, בטן. זין. לרגע לא האמנתי למגע ידי. מיששתי אותו שוב: אין ספק, זין ממש. זכר! צהלתי, אני בן זכר! התהפכתי על הצד ונרדמתי שוב לקול רחשם הסמיך, הגובר, המערסל, המרגיע, של הטיפות והגלים.

 

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. הרומן פרי עטה 'את כל הילדים בעולם' ראה אור בהוצאת אחוזת בית ב־2015. רומן שני עתיד לראות אור השנה.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך