.
מאת מרים יחיל-וקס
.
"ילדה, איך קוראים לך?"
לא ידעתי עברית אך הבנתי את השאלה. בזווית העין קלטתי שני זוגות רגליים יחפות משולשלים דרך מעקה ברזל של מרפסת. הזוג הקצר היה של ילד עם גומות חן ועיניים סקרניות, הארוך של ילדה עם פרצוף סוסי ואף עם גבנון. את שניהם ראיתי יום קודם מחלון חדר האמבטיה. הרמתי מבט. הם חייכו אליי ורגליהם התנדנדו ביתר שאת. הילדה קיפלה את רגל ימין וחיטטה בין בהונותיה. לומר את שמי? מה אעשה אם ישאלו עוד שאלה? עיניהם היו מרותקות אל עגלת הבובות שלי. לשום ילדה בסביבה לא הייתה כמוה. היא נראתה אמיתית, גלגליה השחורים היו גבוהים וקפיציים. אמא הרשתה לי לקחת אותה החוצה עם הבובה בתנאי שאשמור עליהם היטב.
הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי. הוצאתי את הבובה מן העגלה כדי שיראו שהיא לבושה בדיוק כמוני, כולל הכסיות, ורגליהם נדמו. כשידי על העליונה הדגמתי כיצד היא עוצמת ופוקחת את עיניה הכחולות. הילד פלט גניחת התפעלות. הילדה פערה עיניים ופה. ליטפתי את פני יפתי שהעניקה לי יתרון רגעי בארץ הזרה, והחזרתי אותה בתודה לעגלה. נעלי הלכה שלי התלכלכו. לא התכופפתי לנקות אותן. ארבע הרגליים היחפות שבו להתנדנד באוויר מעל ראשי חופשיות ומאושרות.
ב"מוסד" אסור היה ללכת יחף. זה נראה לי נעים, אבל אמא אמרה שיחף זה לא תרבותי, אז זה לא תרבותי. היא אמרה לא לצאת מהחדר עד שלא אכיר את הסביבה, אז לא יצאתי כל השבוע. ביומי השני אצלה פתחנו בסיורי ההיכרות. יום־יום חזרתי אחריה בצייתנות על שלטי הרחוב ושמות החנויות "צרכנייה, ירקן, קיוסק – זה לא עברית, מכולת," אף שאת כולם קראתי בלב עוד ביום הראשון בדרכנו לחדרה. גמרתי אומר לרצות אותה בכול, רק שלא תחזיר אותי ל"מוסד". ביום חמישי דקלמתי את השמות כאילו זה עתה שיננתי אותם, והיא הבטיחה שבשבת תרשה לי לצאת החוצה בלעדיה. למחרת עשיתי טעות. העיתון שלה היה מונח על השולחן. קראתי את שמו וכמה מילים מתוכו. עיניה הצטמצמו בחשד. "אז את יודעת לקרוא. למה את מסתירה ממני? ירשת מאביך את הכישרון לקלוט שפות מהאוויר, זו ברכה."
חיבקתי אותה והחלטתי לא לגלות לה שגם את שם הספר שלה באנגלית פענחתי. חוץ מזה לא שיקרתי, ועשיתי בדיוק מה שאמרה. אף פעם לא הלכתי יחפה. ביום השני אצלה היא הלכה לעבודה מוקדם בבוקר ואני קמתי לבד. מיד נעלתי את נעלי הבית בצבע תכלת שהשאירה לי. ירדתי מהמיטה שלה, שבה ישַנּו יחד, ועברתי לשלי שנשארה חלקה, ושוב חזרתי לשלה להריח את ריחה, נועלת וחולצת כל פעם בלי להתעצל, העיקר לא לגעת ברצפה ברגליים יחפות. הייתי מאושרת להתעורר בלי שיעשו לי השכמה, במיטה רגילה ולא במיטת הסורגים שבה כלאו אותי ב"מוסד" אחרי שניסיתי לברוח, מאושרת על שאני לא חייבת ללכת בטור לחדר הרחצה, או לחכות בתור לאוכל, לנדנדה, לבית שימוש, להתפלל במילים שאני לא מבינה, לעשות כל דבר שאומרים לי בלי להבין למה, להיענש על כל שאלה. רציתי לשכוח כמה שיותר מהר את היחד הכפוי ההוא. הזכרתי לעצמי שאמא חוזרת אחר הצהריים ואני כבר לא צריכה לבכות מגעגועים ולחכות לסוף שבוע כדי לראות אותה. הייתי שמחה ועשירה, שליטה יחידה של ממלכה קטנה.
אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע לַחוץ. השקפתי מבעד לחלון אל החצר הרמוסה המגודרת באבן וברזל ומוקפת עצי ברוש. האזנתי לציפורים הנעלמות שצייצו בצמרותיהם המאובקות. התבוננתי בבתי האבן ממול שנראו בדיוק כמו שלנו, שתי קומות וחדרון על הגג. צפיתי בגברים שעברו ברחוב במכנסי חאקי עד הברכיים וגרבי חאקי ארוכים, בנשים שעצרו לנוח, כתמי זיעה תחת בית השחי שלהן ובידיהן סלים כבדים, בילדים וילדות יחפים ששיחקו ברעש על הכביש. רציתי מאוד לקפוץ דרך החלון כפי שעשיתי ב"מוסד", אבל ילדה טובה לא עושה דברים כאלה. טיילתי לחדר האמבטיה. על אריחי הרצפה הסדוקים ניצבו אמבט רחב, כיור זעיר ואסלה גבוהה. מעל האסלה היה חלון גדול ובעדו נראו מדרגות הבית השכן, שם ראיתי את הילד והילדה. חיכיתי קצת אבל הם לא הופיעו. חזרתי לחדר, חיבקתי את הבובה ששלחו לי מחוץ לארץ ושפכתי את תקוותי באוזני החרסינה שלה: הלוואי שאמא תשאיר אותי אצלה לתמיד, הלוואי שהיא תרשה לי לצאת החוצה מחר.
"ילדה, איך קוראים לך?"
העמדתי פנים שאני מתקנת את שמיכת הבובה. לענות? אמא השגיחה מאחורי הווילון. לרוץ לבקש את עזרתה? – זה תינוקי. להמשיך ללכת? – זה לא מנומס. שמתי את נפשי בכפי, הרמתי עיניים אל הרגליים המתנדנדות בעליזות ואמרתי: "וירג'יני." הילדה פרצה בצחוק חושף חניכיים. "איזה שם מצחיק! איזה שם מצחיק!" היא לא מחונכת, ניסיתי לגמד בלבי את העלבון. מה מצחיק בשמי? חזרתי עליו ברוחי, פירקתי אותו להברותיו ולא מצאתי בו שום דבר מגוחך. הילד לא צחק. יש לי גם שם חיבה – ויווי, אולי הוא יותר מתאים בעברית. אבל איך לומר להם את זה?
התחלתי ללכת. רק שהילדים הזרים האלה לא יראו אותי בוכה. שמעתי את הילד כועס על הילדה. "טמבלית אחת, מה זה מצחיק? מה זה מצחיק?!" גם את פשר מילותיו אלה ניחשתי, ואת קריאתו "רגע, ילדה, חכי רגע!" הבנתי, ועמדתי. "לי קוראים אמנון ולטמבלית קוראים אהובה," אמר אמנון לעורפי. סבתי על עקבי. הוא הצביע על חזהו, ואהובה, שעדיין צחקה, הצביעה על עצמה. "אמנון. אהובה." חזרתי אחריו, ועל עצמי הוריתי באצבע ואמרתי "ויווי." – "אז את יודעת עברית?" תמהה הטמבלה. נדתי בראשי לאות שלילה ואמנון הכריז: "בטח שאת יודעת, ומחר תדעי יותר. איך אמרת קוראים לך?" – "ויווי. וירג'יני, ויווי." – "ויווי! קלי קלות!" צהל ושיניו הלבנות הבהיקו. "חכי רגע, ויווי!" הוא קפץ ועמד על רגליו, גם הילדה קמה ושניהם נעלמו בתוך הבית. אולי הם באים לשחק איתי? – כן, הנה הם. יחד הופיעו על גרם המדרגות שעליו ראיתי אותם לראשונה, התחרו בדילוג על כמה מדרגות בבת אחת, והתייצבו זה מימיני וזו משמאלי.
אהובה הייתה גבוהה משנינו, אמנון היה בגובה שלי. היה להם ריח שלא הכרתי. רציתי לשאול אותם אם הם אח ואחות או רק חברים ולא ידעתי איך. הם לטשו עיניים בבובה. הוצאתי אותה והדגמתי שוב כיצד היא עוצמת ופוקחת עיניים. הם פלטו מיני "אוח!" ו"אח!", השתוקקו לגעת בחביבתי. לא הרשיתי להם. הידיים שלהם לא היו נקיות, במיוחד שלה, והיא גם לעגה לשם שלי. מוטב לשמור כמה קלפים לעתיד. מה אם הם רק רוצים לשחק בבובה ולא להיות חברים ממש? החזרתי אותה לעגלה. אהובה רצה לחצר שלהם וחזרה עם משהו מאחורי הגב. המשהו יילל. זה היה חתלתול מנומר שהיא רצתה להחליף בבובתי. נדתי בראשי לאמור שזה לא בא בחשבון, אבל הושטתי לה את השמיכה כאומרת: את רשאית לכסות אותה, בתנאי שתתני לי להחזיק את החתלתול. עסקת החליפין התבצעה. אהובה כיסתה את הבובה בדחילו ורחימו. אני ליטפתי את החתלתול והוא הפסיק לילל. חוקי הקרב הובהרו לצדדים.
בבית סיפרתי לאמא על חבריי החדשים. היא אמרה שראתה הכול דרך החלון והיא שמחה בשבילי. רק שלא אקח שום ממתק מידיהם, ולא אלמד מהם ללכת יחפה ולחטט בין הבהונות. הבטחתי לציית להוראותיה וביקשתי רשות לצאת בפעם הבאה בלי כסיות התחרה. היא אמרה שלא תמיד נכון לחקות אחרים. תרבות ונימוס הם עוד צריכים ללמוד בארץ הזאת. שתקתי. ילדה טובה לא מתווכחת. אמצא הזדמנות לאבד אותן.
ד"ר מרים יחיל-וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית (תיאטרון החאן, גשר, הבימה, חיפה). תרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ומחזות, משל דיקנס, לסינג, לה-קארה, אטווד ועוד. שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, 'בלי כוונה' (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – 'נורדאו פינת וול־סטריט' (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו'הפרק החסר' (כרמל, 2016).
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
