"החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל"
.
.
•
ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית, פניהם מעוותות מחדוות ההרס. תחת גלגליה משתפלת תהום. בתוך המכונית יושב ילדֵך. הנה היא נוטה. שממה מסביב, שממה בידייך ובלי לנסות את יודעת, שום קול לא יבקע מגרונֵך.
מה תעשי.
ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית. תחת גלגליה משתפלת תהום. הילד במכונית אינו ילדֵך. ילדך בחוץ איתם, פניו מעוותות מחדוות ההרס.
מה תעשי.
.
•
על ידי התיישבה אישה שנראתה הדורה מדי לאוטובוס החבוט (כשעליתי זו עדיין הייתה רכבת נוצצת), ומיד שאלה אותי: "את לא פוחדת?"
"ממה?", שאלתי. חשבתי שתאמר 'מפיגועים'.
"ממיעוטים," אמרה.
"אני מיעוט," אמרתי לה, "ואני פוחדת ממך."
.
פתאום התעוררתי. איזו בהלה. החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל. והרעש סביבי בלי התחלה ובלי סוף, המון רִשרושים קטנים יחד. לא יחד: זה אחר זה. אחד נופל ועוד אחד נופל ועוד המון נופלים אחריו. מים. מים נופלים. גשם! גשם, סוף-סוף נזכרתי. עכשיו הרעש נשמע נעים יותר ואפילו נדמה שהחושך התבהר קצת. אבל רק נדמה: עדיין לא יכולתי לראות כלום. איפה אני. התחלתי לגשש. שכבתי על משהו קשה, הוא התנדנד קצת. הושטתי יד מחוץ לדבר הזה ולא היה שם כלום, אבל היד ניחשה משהו מתחתיה. הורדתי אותה והיא טבלה במשהו קר וגלי: מים מסביב, מים עולים ועולים. המים יכסו אותי. התחלתי לרעוד. ברגע הזה התעוררו המון שאלות והתחילו לזמזם, אבל אחת גברה על כולן: מי אני. לא זכרתי. עמדתי לטבוע ולא היה לי מושג מי אני. מים נופלים ומים עולים ואין תשובה בחושך. התחלתי למשש את עצמי, מלמעלה. ראש, שיער רטוב. עיניים פעורות, אף דק וישר, שפתיים. צוואר, פטמות, בטן. זין. לרגע לא האמנתי למגע ידי. מיששתי אותו שוב: אין ספק, זין ממש. זכר! צהלתי, אני בן זכר! התהפכתי על הצד ונרדמתי שוב לקול רחשם הסמיך, הגובר, המערסל, המרגיע, של הטיפות והגלים.
תגובות על כתבה זו