נסיעה קצרה | שלושה פרגמנטים מאת טל ניצן

"החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל"

הדר גד, 2017, 60x120

.

מאת טל ניצן

.


ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית, פניהם מעוותות מחדוות ההרס. תחת גלגליה משתפלת תהום. בתוך המכונית יושב ילדֵך. הנה היא נוטה. שממה מסביב, שממה בידייך ובלי לנסות את יודעת, שום קול לא יבקע מגרונֵך.
מה תעשי.

ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית. תחת גלגליה משתפלת תהום. הילד במכונית אינו ילדֵך. ילדך בחוץ איתם, פניו מעוותות מחדוות ההרס.
מה תעשי.

.


על ידי התיישבה אישה שנראתה הדורה מדי לאוטובוס החבוט (כשעליתי זו עדיין הייתה רכבת נוצצת), ומיד שאלה אותי: "את לא פוחדת?"
"ממה?", שאלתי. חשבתי שתאמר 'מפיגועים'.
"ממיעוטים," אמרה.
"אני מיעוט," אמרתי לה, "ואני פוחדת ממך."

.

פתאום

פתאום התעוררתי. איזו בהלה. החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל. והרעש סביבי בלי התחלה ובלי סוף, המון רִשרושים קטנים יחד. לא יחד: זה אחר זה. אחד נופל ועוד אחד נופל ועוד המון נופלים אחריו. מים. מים נופלים. גשם! גשם, סוף-סוף נזכרתי. עכשיו הרעש נשמע נעים יותר ואפילו נדמה שהחושך התבהר קצת. אבל רק נדמה: עדיין לא יכולתי לראות כלום. איפה אני. התחלתי לגשש. שכבתי על משהו קשה, הוא התנדנד קצת. הושטתי יד מחוץ לדבר הזה ולא היה שם כלום, אבל היד ניחשה משהו מתחתיה. הורדתי אותה והיא טבלה במשהו קר וגלי: מים מסביב, מים עולים ועולים. המים יכסו אותי. התחלתי לרעוד. ברגע הזה התעוררו המון שאלות והתחילו לזמזם, אבל אחת גברה על כולן: מי אני. לא זכרתי. עמדתי לטבוע ולא היה לי מושג מי אני. מים נופלים ומים עולים ואין תשובה בחושך. התחלתי למשש את עצמי, מלמעלה. ראש, שיער רטוב. עיניים פעורות, אף דק וישר, שפתיים. צוואר, פטמות, בטן. זין. לרגע לא האמנתי למגע ידי. מיששתי אותו שוב: אין ספק, זין ממש. זכר! צהלתי, אני בן זכר! התהפכתי על הצד ונרדמתי שוב לקול רחשם הסמיך, הגובר, המערסל, המרגיע, של הטיפות והגלים.

 

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. הרומן פרי עטה 'את כל הילדים בעולם' ראה אור בהוצאת אחוזת בית ב־2015. רומן שני עתיד לראות אור השנה.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | קטע מתוך תרגום הספר 'בית פושקין' מאת אנדריי ביטוב

"אולי מה שהדהים אותו יותר מכול היה שקרא את הספר העבה בשקיקה ואפילו בהנאה, ושהקריאה בספרים עבים, מלאכה האמורה לזכות את בעליה במחוות כבוד גדולות לתפישתו, בעצם אינה מתישה כל כך ואפילו אינה משעממת"

הדר גד, 2011, 23x34

.

מתוך 'בית פושקין' / אנדריי ביטוב
מרוסית: מיכאל שקודניקוב

.

האב

תומכים זה בזה, הם מתנהלים בכבדות,
ניגשים אל הגדר, צונחים ארצה על ברכיהם.
שעה ארוכה הם ממררים בבכי, שעה ארוכה
הם מביטים באבן האילמת שבנם טמון תחתיה…
טוּרגֶנייב, 1862(1)

 

לליוֹבָה אוֹדוֹיֶבצֶב, מהאוֹדוֹיֶבצֵבים הידועים,(2) 13 לא זימנו החיים זעזועים מיוחדים — הם זרמו, פחות או יותר. אם לנקוט לשון ציורית, חוט חייו קלח בקצב מדוּד מתוך ידיה של אלוהות עלומה, החליק מבין אצבעותיה. בלי נמרצות יתרה, בלי קרעים ובלי קשרים, שמר החוט על מתח מתון ואחיד ורק מדי פעם היה מתרופף מעט.

למעשה, עצם השתייכותו לשושלת הרוסית העתיקה והמהוללת הוא עניין כמעט שולי. אם הוריו עוד נאלצו להיזכר ביחסם לשם משפחתם ולהגדירו, היה זה בימים הרחוקים ההם כשליובה עדיין לא בא לעולם או היה בבטן אמו. ליובה, מאז זכר את עצמו, לא נאלץ עוד להתמודד עם זה, ויותר משהיה צאצא של אבותיו, נשא את שמם. הוא היה ליובה.

עם זאת בינקותו (ליובה נוצר בשנה ״גורלית״) חווה, או ליתר דיוק הוריו חוו, אי־אלו תזוזות לא נעימות למקום מושבו של אבי המשפחה הנודע, מה שנקרא ל״מעמקי מכרות סיביר״.(3) ליובה זכר הכול במעומעם: היה קר, אימא החליפה את הקימונו שלה (פרחי משי עצומים) בתפוחי אדמה, והוא, ליוֹבוּשׁקָה, רץ פעם לאגם ומצא שלושה רובלים על הגדה. את פינת המים השקטה, את פינת הגדר האפורה והאטומה ואת חלוק האבן, שהוא חטף ממנו מכה כואבת ברגלו מרוב שמחה — את אלה הוא זכר, אותם ואת צבע השטר של שלושת הרובלים. אבל הוא לא היה מסוגל לזכור או להבין שאביו ״עוד יצא בזול״, שאמצעי ענישה ״רכים״ כאלה בכלל לא קיימים אצלנו, ושמה שקרה להם זה מזל גדול וצירוף נסיבות מוצלח, ולוּ גם משום שאת סבו של ליובושקה ״לקחו״ עוד בשנה שבה הוריו נישאו, כמעט עשר שנים קודם לכן, ו״לא נגעו״ בהם כל השנים האלה (העובדה שעצרו את סבו כבר אז מוכיחה שגם לסבו ״היה מזל״, כי זה קרה ״בַּזמן״: מאוחר יותר היו ״מטפלים בו אחרת״, ובמקרה שלו הוא רק נדד מגלות לגלות, לא יותר). והעובדה שלא היו חדשות מסבו — גם זה היה אולי איום ונורא, אבל לאו דווקא לסבו אלא להם עצמם: לעולם אין לדעת מה אדם במצבו עלול לעשות… שלא לדבר על שאר הקרובים, אלה שב״נכר״ — מהם יכולתָ לצפות לכל תרגיל מלוכלך. בקיצור, ״היה יכול להיות יותר גרוע״. אבל כל החישובים המעודדים האלה נסתרו מעיניו של ליובה, שלא היה מסוגל לזכור או להבין אותם אפילו לאחר זמן, כשכבר היה מסוגל אם לא להבין, אז לפחות לזכור — מפני שסבו לא הוזכר בנוכחותו עוד כעשר שנים טובות וכל מה שקרה אישית לו, לליובה, הסתכם איכשהו בְּמה שקרוי ״ילדוּת בזמן מלחמה״. ואמנם זמן קצר לאחר הגלייתם פרצה המלחמה, ביישוב הסְפָר הופיעו עקורים, ולא היה עוד שום דבר חריג במצבה של המשפחה.

בסופו של דבר, מסיבות אלה ואחרות שהוסתרו מליובה תקופה ארוכה אף יותר מקיום סבו ה״חי״, הכול הסתדר, ואחרי המלחמה הם חזרו לעיר הולדתם בתור עקורים כביכול, שלושתם יחד, ללא אבדות. אביו חזר להרצות באוניברסיטה, הגן לבסוף על הדוקטורט וזכה בקתדרה שפעם עמד עליה אביו המזהיר (הדבר היחיד שידע ליובה על סבו). ליובה עצמו למד וגדל, סיים לבסוף את בית הספר והתקבל לאוניברסיטה שאביו לימד בה. אמו, כך נדמה, לא עשתה דבר ורק הלכה והזדקנה.

ליובה גדל במה שקרוי סביבה ״אקדמית״ וחלם מילדותו להיעשות מלומד, אבל רק לא פילולוג כמו אביו ונדמה לו גם סבו, לא ״איש מדעי רוח״. עדיף ביולוג… ביולוגיה הצטיירה בעיניו כמדע ״טהור״ יותר, זאת הסיבה. הוא אהב לראות את אמו מביאה בערבים תה חזק לאביו הספון בחדר עבודתו. האב התהלך בחדר האפלולי, הקיש בכפית על דופן הכוס והיה מדבר עם אמו בקול עמום כמו האור, שמילט מתוך העלטה רק את השולחן ועליו ניירות וספרים. כשלא היה איש בבית, חלט ליובה לעצמו תה חזק במיוחד, שתה אותו דרך מקל מקרוני, והיה נדמה לו אז שהוא חובש לראשו את המצנפת השחורה של איש האקדמיה. כמו אביו, אבל חשוב ממנו…

בתנוחה כזאת הוא קרא את ספרו הראשון, זה היה אבות ובנים. בייחוד התגאה בעובדה שהספר הראשון שקרא מימיו היה עבה ורציני, והתרברב מעט שמעולם לא קרא את הספרונים הדקיקים לילדים, פּאבְקות ופּאבְליקים למיניהם(4) (בלי שיבין שהזכות שהוא זוקף לעצמו היא שנייה במעלה: האודויבצבים פשוט לא החזיקו את הספרונים האלה בביתם. סיבת הדבר לא הוכרזה ולא פורשה — היא בוצעה…) אולי מה שהדהים אותו יותר מכול היה שקרא את הספר העבה בשקיקה ואפילו בהנאה, ושהקריאה בספרים עבים, מלאכה האמורה לזכות את בעליה במחוות כבוד גדולות לתפישתו, בעצם אינה מתישה כל כך ואפילו אינה משעממת (דבר שהצטייר משום מה במוחו הילדי כתנאי הכרחי לנבחרוּת). נוסף על כך הרשימה אותו אצל טורגנייב המילה ״עלמות״ והעובדה שאותן עלמות שתו מעת לעת ״מים ממותקים״. אחרי שדמיין לו את התמונה וסלח לטורגנייב, הסיק ליובה שהוא חי בתקופה טובה יותר מתקופתו של טורגנייב, כי הדברים האלה אינם קיימים עוד בימינו וכי בימים ההם היה עליך להיות איש דגול, כסוף שער, יפה תואר ועבדקן כדי לכתוב משהו שילד קטן (גם אם מוכשר מאוד) כמו ליובה מסוגל לקלוט היום בקלות רבה כל כך. הוא חי בתקופה טובה יותר גם מפני שנולד דווקא כעת ולא אז, דווקא בעת הזאת נולד ליובה המוכשר כל כך והמבין הכול בשלב כה מוקדם… וכך המושג שגיבש ליובה לעצמו בכל הנוגע למה שהוא רציני, התמזג בקרבו לזמן רב עם יישוב דעת וחזוּת מרשימה. אחרי שקרא את ״כל״ פושקין ונתן הרצאה בבית הספר לרגל יובל המאה וחמישים להולדת המשורר, באמת התקשה לשער מה עוד עשוי להידרש ממנו בהמשך הדרך, שנפתחה לפניו בקלות שכזאת והבטיחה גדולות ונצורות: הכול כבר בהישג ידו, ועדיין היו לפניו שנים רבות כמו בילדות. כדי לשאת את הציפייה היה נחוץ ״כוח רצון״, האיכות המאגית־רוחנית של אותן שנים ומהבודדות שקלט ליובה מחוץ למצודה המשפחתית. שם, בכורסה העמוקה שבלעה אותו עד שבצבצה רק המצנפת השחורה, הוא לימד את עצמו שיעורים ראשונים באומץ לב, מפני שכוח הרצון שדי היה בו כדי לפצות את מָרֶסְייב(5) על היעדר רגליו, היה מדולדל אצל ליובה למרות שלמות ידיו. האם דווקא אז הכריז שמדעי הטבע מושכים אותו יותר ממדעי הרוח? אבל זה עלול להישמע פסיכואנליטי מדי. הוריו, שציינו בלבם את הכישרונות של בנם בתחום מדעי הרוח, לא ניסו לחלוק על נטיותיו למדעי הטבע…

חומר הקריאה המועדף על ליובה בעיתונים היה הספדים למדענים (על הספדים לעסקנים פוליטיים נהג לדלג, כי במשפחתו מעולם לא דיברו על פוליטיקה, לא גינו ולא שיבחו, והוא התייחס אליה כאל משהו חיצוני מאוד שאין למתוח עליו ביקורת, אפילו לא מתוך זהירות דווקא — דומה שגם לזהירות לא חינכו אותו — אלא מפני שאין לדבר שום נגיעה אליו. ראוי שעוד נקצה מקום מיוחד לפָּן הזה של חינוכו, ה״אָפוליטיות״, ובינתיים רק נציין אותו). בהספדים למדענים מצא ליובה נימה ערבה להפליא של דקדוקי נימוסים והוקרה, ואז היה מדמיין לעצמו שהוא כבר זקן, מוקף תלמידים רבים, חבר באגודות מחקר רבות, וחייו הצטיירו לו כמו גילויי הוקרה בלתי פוסקים להישגיו. בהספדים הוזכרו גם עמל בלתי נלאה, רצון ברזל ועוז רוח — אבל כל אלה נראו לו איכשהו מובנים מאליהם, גם ליובה הקטן הבין שללא ״עמל״ הכול יישאר בגדר ״חלומות נבובים״ — ולמרות הכול העיקר באותם חלומות היה ונשאר תה חזק, מצנפת וכל הבטלה רבת־הצורות שהאנשים הראויים (או כמו שמקובל לומר משום מה, ״רבי־פעלים״) נהנים ממנה בִּזכות, יש להניח.

ביתם, שנבנה בהידור ובשאננות האופייניים למודרניזם הטרום־ מהפכני, לפי התכנית של בֵּנוּאָה(6) המפורסם; בית שלא היו בו כמדומה אפילו שני חלונות זהים, כי הדירות נבנו על פי רצונו של המזמין, וכל דייר בחר בהתאם לגחמתו: מי חלון גבוה וצר, מי גַבְלִית ומי אפילו חלון עגול — בלי שום סימטרייה ועם זאת מתוך תחושת שלמות שהושגה בנקל; בית ששלטו בו הקווים דמויי האצות של סגנון ״ליבֶּרטי״, שׁגיוניים כמו הילדוּת — בתבליטים, בסבכות המרפסות והמעליות, בוויטראז׳ים ברוח ״עולם האמנות״ ששרדו פה ושם — הבית החביב הזה אכלס פרופסורה לרוב: ישישים שכילו את שארית ימיהם, על בניהם הדיקנים ונכדיהם הדוקטורנטים (אם כי לא כל המשפחות הצליחו להבטיח לעצמן המשכיות נאה ממין זה), מפני שבקרבת מקום שכנו שלושה מוסדות להשכלה גבוהה וכמה מכוני מחקר. הבית עמד ברחוב עתיק, שומם ויפה, בדיוק מול הגן והמכון הבוטניים המפורסמים.

מפלט המדע השקט הזה שָׁבָה את לבו של ליובה מאז ומעולם. הוא צייר בדמיונו את האנשים העמלים מתוך שכחה עצמית נאצלת בבניין הגדול בעל העמודים הלבנים וגם בביתני העץ של המעבדות — עתיקים, כמעט מימי יֵליזָבֵטָה,(7) שהיו פזורים פה ושם ברחבי הפארק הקסום. הרחק מהשאון, הרחק מכל הטכניקה הרועמת, עסקו אנשים בעבודתם הרצינית, בצמחים שלהם… בכל פעם שנערכו הבחירות למועצות הייתה הקלפי של הוריו ממוקמת במכון הבוטני, וליובה העפיל אז אתם בגרם המדרגות הרחב והמחופה מרבד, ובחן ביראת כבוד את דיוקניהם של העבדקנים הדגולים ובעלי משקפי המצבט של מדע הבוטניקה. הם הביטו בו בנוקשות ובלי התלהבות, כמו בסנדלית, אבל האם יכלו לנחש שיום אחד ייאלצו להצטופף כדי לפנות מקום לדיוקנו של ליובה? לבו החסיר במתיקות פעימה ונצבט בהתפעמות מהעתיד המזומן לו.

מאחר שהפרק נקרא ״האב״, זה המקום לומר: לליובושקה היה נדמה שאינו אוהב את אביו. מאז זכר את עצמו היה מאוהב באמו, אימא הייתה בכל עת ובכל מקום. ואילו אביו היה מופיע לרגע, מתיישב אל השולחן — ניצב ללא אמירה, ופניו נראו תמיד כשקועות בצל. בגולמנות, במבוכה ניסה לפתוח במשחק עם ליובה, ברר זמן רב את המילים שיאמר לבנו וטרף אותן מחדש, והיה אומר לבסוף משהו נדוש — ליובה זכר רק את תחושת המבוכה שהסב לו אביו, בלי שיזכור את המילים או את המחווה. לכן בחלוף הזמן כל מפגש חטוף עם אביו (האב היה עסוק מאוד תמיד) הסתכם באותה תחושת מבוכה, מבוכה כללית. זאת אומרת, היה נדמה שאביו אינו מסוגל אפילו לפרוע לליובה כראוי את השער — ליובה היה מתכווץ — או להושיבו על הברכיים. תמיד היה מסב לליובושקה אי־נוחות גופנית מסוימת — ליובושקה נעשה מתוח והרגיש לא בנוח בתוך גופו שלו. אביו לא ידע אפילו לומר ״שלום״ ו״מה נשמע״ — איכשהו כל דבר שיצא מפיו נשמע מהוסס ומזויף, וליובה כבש במבוכה את מבטו או שמח שאיש לא רואה. ליובה זכר במעורפל שפעם ידע אביו להרכיב אותו על ברך אחת: ״בדרך ישרה־ישרה, בדרך חתחתים — והופּ! — הוא נפל לבור: טְרַח!״ כוח לא היה חסר לו… בכל מקרה, מעולם לא ידע להפסיק בזמן, מעולם לא נמאס לו (אולי מרוב שמחה שהדבר עלה בידו?), וליובושקה נאלץ להיות הראשון שמסיים את המשחק. וכך כל ילדותו ראה ליובה את אביו תכופות ומעט, ואפילו לא ידע כיצד פניו נראות: אם הן חכמות וטובות, אם הן נאות… יום אחד, לפתע פתאום, ראה אותן לראשונה. זה כמעט שלושה חודשים הִרצה אביו בשלוחת האוניברסיטה אי־שם בדרום; באותו יום החליטה אימא לשטוף את החלונות, וליובה עזר לה. הם סיימו לשטוף חלון אחד וניגשו לחלון אחר. החדר היה מואר חצי־חצי — באור מאובק ומיתמר ובשמש אביבית גלויה וממורקת — ובאותו רגע פרץ אביו פנימה והקים רוח במכנסי המשי הענקיים שלו, מנופף בתיק חדש ועליו לוחית שנחרטה עליה כתובת הקדשה, שי מתלמידיו אסירי התודה. השמש התנוצצה על גבי הלוחית, ואביו דרך בנעל הלבנה שלו בשלולית שליד הגיגית… אם כן, אימא והוא עמדו בחציו המאובק של החדר, והאב, כמשתמע מזה, בחציו השטוף והאביבי… הוא נראה כמו תשליל, כמו טניסאי, כמו שער הירחון בריאות. שזוף מדי, כסוף שער (שערו הכסיף מוקדם), פניו צעירות וחלקות, מגודל וקולני, בחולצת אפאצ׳י לבנה כמו שערו, שהלמה אותו כל כך והדגישה…

כאן היינו אמורים לתאר צווארון פתוח וצוואר גברי, מוצק ונחשק… זה מעורר בנו סלידה. היה לו צוואר. ליובה הסתכל מרותק מדי בנעל של אביו: האבקה לצחצוח השיניים שעליה נרטבה במהירות, וליובה דמיין בצורה מוחשית מדי את אביו מורח שכבה של רוק על מברשת השיניים ומצחצח את נעליו… כזה היה האב שהוא חקק בזיכרונו, כדי שבעשר השנים הבאות לא יצטרך לשים לב איזהו כעת, אלא ידמיין אותו בדיוק כמו שנחרת אז בזיכרונו — שזוף ובטוח בעצמו — כאילו מאותו יום נפרדו לתמיד, בפרט שליובה זכר אותו כנראה רק כי האב נשקף באותו רגע בפני אמו — נשקף בדמות מבוכה שליובה לא הכיר, בדמות חיוך רפה, כאילו אמו הִצעירה ובאותה שנייה ממש הזדקנה כליל לנגד עיניו, נערה באה בימים בחציו המאובק של החדר. והעיקר, ליובה לא היה קיים מבחינתה באותו רגע. ליובה נמלא קנאה וזכַר. באותו יום הם לא סיימו לשטוף את החלון… ואולם באיזו מידיות משתקפים בנו, בלא מילים ובלא יודעין, חיי האהבה המוצנעת, הזרה, של האחר — נבוכים אל מול זיו לא לנו, אנחנו נתקלים אז באהבה הקבורה בתוכנו ומוֹעדים, ואחר כך מתכנסים בתוך עצמנו: מאוחר מדי, לא בשבילנו… אבל הקדמנו את המאוחר: ליובה עדיין לא היה בשל לתפוש זאת, אף שכבר היה מסוגל בהחלט לחוש את הדברים. ואז גם ״פרשת הרובל״ מסגרה וזיגגה את התמונה האקראית של צווארו השזוף של אביו, צוואר שהיה אהוב אלוהים יודע על מי ומשוכנע באהבתהּ… הרובל עצמו כמעט אינו שייך לעניין, אבל לזמן רב הצטייר בעיניו של ליובה כשטר בעל ערך גבוה, יותר מעשירייה. שכנתם לחצר, קומה חמש בחדר המדרגות, סוסה בָּלה, כלבה ששלושת ילדיה מצצו ממנה את כל לשד החיים — ושהשניאה את עצמה על ליובה לשנים רבות בגלל הרובל הזה! — עצרה אותו, הצמידה אותו אל הקיר באחד המבואות שבחצר, ובזמן שליובה עמד מולה מבויש, סיפרה לו (עתה פרח מזיכרונו אילו מילים הקדימה לכך) שראו את אביו עם גברת צעירה בפארק התרבות והפנאי, אולי אפילו במסעדה, ואביו נתן רובל שלם לקבצן! מה שבייחוד עורר את שנאתה, את עלבונה ואת התרעמותה של השכנה היה ערכו העצום של הרובל… פארק, יפהפייה צעירה, מסעדה על המים, רובל לקבצן — מידה גדושה כל כך של חיי הזולת סימאה גם את עיניו של ליובה, והוא הלך הביתה מָחוץ. נוסיף שהזמנים עדיין היו קשים, מעט אחרי המלחמה… הו, רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, כעבור רבע מאה, גילה ליובה שאיש מהם לא היה זקן אז — כולם היו צעירים! אביו היה רק על סף הארבעים, אמו בת שלושים וחמש, ולשכנה הארורה אפילו לא מלאו שלושים.

שלושה ימים שתק ולא דיבר עם אביו, עד שאמו אמרה: ״מה קרה לך?״ עוד זמן־מה סירב לשתף פעולה, רק כדי להישבר כמעט ברצון, והודה ברובל העצום בשלמותו. הסיפור עשה כנראה רושם ניכר גם על אמו, כי היא התעשתה מיד. פניה כחשו והחומרה שלבשו כוּונה דווקא כלפי ליובה. אחר כך הוא חטף נזיפה קשה ומיומנת, שבדיעבד ברור שהיא הביאה לאמו הקלה גדולה. הגיונה הבלתי מעורער, הגינותה המדודה וניסוחן הבהיר של ההאשמות העידו על ההקלה. שניהם חשו שקיפות ורטט של רוגע, כמו הבל פה על פני ראי. ואז הבל הפה התאדה, על הראי ירדו דמדומים, הכול התעמעם.

אף על פי כן לא הניבה הפרשה דמות חדשה של אביו במקום הדיוקן של אז בשובו הביתה. דמויות קודמות כאמור לא היו, פרט לתצלום מיום הכלולות, ושם הוא אהב את אימא… אימא יעלת חן, עיניים גדולות ועגולות, עדיין לא בת עשרים, מין טורבן על ראשה… כשליובה הִשווה בין שני התצלומים לא היה יכול שלא להתפלא למראה השינוי: שהעגל היפה במגבעת ועם מקל הליכה, זוויות שפתיו עגלגלות כמו גרגירי יער ובעיניו זוך ואֲבַדון נוסח יֵסֵנין,(8) והפר השזוף והשׂבע הזה במכנסי המשי המתרחבים (״גבר מרשים״) — הם אותו אדם. כאילו נולד אביו בבת אחת בשתי המאות, הקודמת והנוכחית, כאילו לתקופות כשלעצמן היו פנים, ולא לאדם היחיד.


1 איוון טורגנייב, אבות ובנים, תרגמה נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 198. גיבור הרומן יבגני בָּזארוֹב, הניהיליסט הראשון בספרות הרוסית (רופא במקצועו), מתעמת עם אביו ועם ״האנשים המיותרים״ שבסביבתו הליברלית והרכרוכית. הוא נוחל ניצחון סמלי בדו־קרב עם בן אצולה קשיש, אבל מת מ״תאונה״ רפואית: הידבקות במחלת הטיפוס בעת טיפול באיכרים חולים.
2 השם אודויבצב מתקשר באופן אסוציאטיבי לבית האצולה אוֹדוֹיֶבסקי, ובפרט לנסיך אלכסנדר אודויבסקי (1839-1802), משורר שהוגלה לסיביר בגלל חברותו בקבוצת קושרים מקרב בני אצולה אידאליסטים, שניסתה להפיל את הצאר החדש ניקולאי הראשון בדצמבר 1825 — ניסיון נפל שזכה לכינוי ״מרד הדֵקַבּריסטים״.
3 טורים משיר שכתב פושקין לאות הזדהות עם הדקבריסטים הגולים: ״בְּמַעֲמַקֵּי מִכְרוֹת סִיבִּיר, שִׁמְרוּ עַל זְקִיפוּת הָרוּחַ״ (אלכסנדר פושקין, הקמתי לי גלעד: מבחר שירים ליריים, תרגמה רנה לטוין, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ׳ 52).
4 הכוונה היא לז׳אנר של ספרות סובייטית לילדים ולנוער, שהאדיר גיבורים כמו פּאבְקָה (פּאבְליק) קוֹרצ׳גין, גיבור הרומן האוטוביוגרפי למחצה כיצד חושלה הפלדה מאת הסופר ניקולאי אוֹסטרוֹבסקי (1936-1904), שכתב אותו בהיותו עיוור ומרותק למיטתו; או פאבליק מוֹרוֹזוֹב (1932-1918), נער שהסגיר את אביו האיכר לשלטונות בימי הקולקטיביזציה של המשקים החקלאיים (על פאבליק מורוזוב ראו: ביאורים).
5 אלכסיי מרסייב (2001-1916), טייס, גיבור מלחמת העולם השנייה. אחרי שמטוסו הופל, זחל פצוע שמונה עשר ימים כדי לחזור ליחידתו. שתי רגליו נקטעו, אבל הוא פיתח שליטה מלאה ברגליו התותבות, חזר לפעילות מבצעית והפיל עוד שבעה מטוסים.
6 אלכסנדר בנואה (1960-1870), אמן, צייר ודמות מובילה בתנועת ״עולם האמנות״ (מיר איסקוּסְטְבָה) בפטרבורג של תחילת המאה העשרים. הקבוצה החדירה לרוסיה השפעות בין־לאומיות, בין השאר את אר נוּבוֹ, שכּונה לעתים סגנון ״ליברטי״ על שמו של סוחר המשי האנגלי ארתור ליברטי, מהראשונים שדאגו לטיפוחו.
7 הצארית יליזבטה משלה ברוסיה בשנים 1762-1741 .
8 סרגיי יסנין (1925-1895), משורר, שם קץ לחייו בעקבות ייאושו מהמהפכה.

.

הרומן בית פושקין, ספר מכונן בתולדות הספרות הרוסית החדשה, שכתיבתו הושלמה ב-1971, ראה אור לראשונה בארצות הברית ב-1978 וזכה לפרסום במולדתו רק לאחר הפרסטרויקה, בגלל איסורי הצנזורה. הרומן תורגם לשפות רבות.
אנדריי ביטוב, חתן פרס פושקין בגרמניה וחתן הפרס לספר הזר הטוב ביותר בצרפת (1990), אחד הסופרים הרוסים הבולטים של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית, נולד ב-1937 בלנינגרד.

 

הספר ראה אור בהוצאת עם עובד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – פרוזה | תעתוע גדול מלמטה

"כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך?" דורית קלנר על 'פתח גדול מלמטה' מאת אסתר פלד

הדר גד, 2013, 145x180

.

מאת דורית קלנר

.

לפני שנים הכרתי מישהו שבכל פעם שעלה הנושא לדיון, בבית קפה או ליד שולחן המטבח, נהג להכריז ולומר – "הומוסקסואלים? אין דבר כזה!" אולי רק רצה להכעיס. אולי באמת התכוון לזה.

ולמה נזכרתי באיש ההוא פתאום? משונה. ודווקא תוך כדי קריאה בספרה של אסתר פלד, פתח גדול מלמטה, ספר שזכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר ואף עוטר בפרס ספיר; ספר המאגד מונולוגים קצרים, מחשבות, הרהורים, ספקות ולבטים, החלטות וחרטות, שאלות של אישה בוגרת, המתבוננת ביחסיה הזוגיים; אישה שלא ניתן לה שם, והיא בה בעת גם אני, או את, או ההיא. כולנו. ואם לא עכשיו, אז היינו. או נהיה, בעוד כמה שנים בוודאי.

ובכל זאת, מדף לדף ומפרק לפרק גברו אצלי תחושת אי־הנוחות, ההתנגדות, הצורך למחות. וגם לאחר שסיימתי והנחתי אותו על המדף, לא אבה הוא, הספר, להניח לי, והמשיך להרגיז, להציק. נדמה היה לי שהגיבורה של אסתר פלד – הכתובה לעילא ולעילא, אין ויכוח – ממש כאותו האיש שפעם הכרתי, חורצת לעומתנו לשון, זיק של שטן בעינה, ואומרת – פמיניזם? אין דבר כזה. אולי היא רק רוצה להכעיס. אולי היא באמת מתכוונת לזה.

אך בניגוד לאיש שהכרתי, שמעולם לא טען שהוא ליברל, או נאור, שלא שמע את שמעו של הפוליטיקלי קורקט, שהוא תוצר של דורו וגילו, ואפילו מתגאה בזה – היא, הגיבורה של פלד, מחושבת וערמומית, מעמידה פנים, מתעתעת בנו. אנחנו הולכות שבי אחר קסמה ומתלוות, כך נדמה לנו, לתהליך של חניכה עצמית, של התמרדות ושחרור האישה מכבלים – מהעמדת הפנים, מהציפיות של הגבר, של החברה, של האישה מעצמה. הלוך וחזור, חזור והלוך סובב הספר. בודק את הגבולות, את היכולות, את המחיר שיש לשלם אם נוותר על הניסיון התמידי, הסיזיפי, למצוא ולרקום גברים וקשרים, אם ניחלץ אל העצמאות, אל החופש, אל הלבד הקורץ – במאמצים. בכוחות, כמעט אחרונים. ושוב למצוא ולרקום, גברים. וקשרים. לפשוט שמלה וללבוש מכנסיים, למרוד בריטואל צביעת השפתיים, השיער, העיניים, להימנע מקישוט החורים. אנחנו לומדות להישיר מבט, החוצה ופנימה. להכיר בחולשות, במניפולציות, בלחצים, לקרוא להם בשם.

הטכניקה של פלד מרתקת, מושכת את הקורא אל הכתוב. היא מלהטטת מולנו בכתיבה מיומנת, משליכה לאוויר פנינים בזו אחר זו ושבה ותופסת אותן. הן פזורות לפנינו, ממתינות, למכביר, כך שאין צורך להתאמץ כשמחפשים דוגמאות – שליתי אותן באקראי, בעלעול בדפי הספר.
באמצעות שימוש בניגודים וסתירות היא בונה אשליה ומנפצת, יוצרת ריחוק אירוני, התבוננות כואבת ובה בשעה מלאת הומור ומלגלגת. היא משתמשת במשפטים קצרים, עובדתיים לכאורה, מצהירים אמיתות בנאליות – "טוב, ממלא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נעשים אדיוטיים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף", ומעמידה לעומתם משפטים הגיגיים, חגיגיים, המסובכים ונקשרים בתוך עצמם במילים ששבות, מהדהדות וחוזרות – "עמדתי בענין לא היתה ברורה לי, ויתרה מזו, לא היה ברור לי איזו עמדה עלי לבטא, כי במצב מעין זה איש הרי אינו מצפה בהכרח שהעמדה שלי ומה שיוצא מפי יהיו זהים […] אפשר לומר שעשיתי את זה כדי להרוויח זמן לפני שאבטא עמדה זו או אחרת. יש לציין שכלל לא התבקשתי לבטא עמדה […]".

פלד מרחיקה עדות. הגיבורה מתבוננת בעצמה, במעשיה, בגופה, מבחוץ, מרחוק – "שמעתי את עצמי אומרת […] גם את זה שמעתי את עצמי אומרת". בדיאלוג מבריק, שכבר צוטט רבות, כמעט בכל ביקורת, היא מנהלת שיחה עם גופה, מתדיינת איתו מה אפשר לעשות – הסרת השיער, דיאטה – כדי למצוא מאהב חדש. היא מפתיעה אותנו ואת עצמה בשאלות רטוריות, טומנת פחים שאנחנו מועדים בהם ונופלים, צוחקים במבוכה מעצמנו, מפתיעה בשילוב משלב גבוה בדיבור נמוך – "מאחורי גבי עוצרת מכונית בחריקה. אני נפנית לראות מי הבא. קול דודי הנה זה בא!", או בשתילת משלב נמוך בקטע גבוה.

כל זה יפה וטוב. נהדר, אפילו. ומרחיב את הלב. ספרות במיטבה. אבל הרי רציתי לדבר על פמיניזם. רציתי לדבר על האישה. ולא רק אני – גילי איזיקוביץ, בריאיון עם הסופרת ב'הארץ', כותבת: "נדמה שאין מנוס מלהתייחס לאקלים המסוים שבו זכתה פלד בפרס, כשמאבקים פמיניסטים חוצי גבולות מתקיימים וכשתנועת MeToo# העולמית היא תופעה שמתייחסים אליה כאל מהפכה בעשייה. 'פתח גדול מלמטה' סומן כזוכה אפשרי השנה הודות לאווירה הציבורית הזו ואפשר שהיא גם תרמה להצלחתו במכירות […] רמז מובלע לכך שספר שהוא פמיניסטי במובהק באורח הנוטע אותו עמוק בתקופה […] כאילו בקלילות רבה, בלי להתנצל, העלתה פלד על הכתב תיאור של החוויה הנשית בעולם” (ההדגשות כאן ולהבא – שלי, ד"ק).

הספר "הוא בראש ובראשונה ספר לנשים", טוענת יוענה גונן במוסף הספרים של 'הארץ' – "לא במובן של הז'אנר המכונה 'צ'יק ליט', אותה ספרות קלילה שמתעסקת בנשיות צעירה בעולם המודרני, אלא במובן כבד בהרבה של היות אשה בעולם". אסתר אדיבי-שושן כותבת ב'תרבות וספרות' כי "לפנינו קול נשי שכמוהו לא נשמע קודם לכן בספרות העברית, המגולל בגוף ראשון יחיד סיפור בדיוני המשולב בכתיבה עיונית־מסאית על ההוויה הנשית […] העדר זה של שם ושאר מאפיינים מגדירים מחלץ את הדמות מהוויה יחידאית לקיום מכליל אוניברסלי". ומנימוקי השופטים בפרס ספיר: "הספר מתאר חוויה נשית מצטברת ויוצר פואטיות נשית, גדולה, חפה מבנאליות או יומרה".

בקיצור, כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך? כי ממש כמו האיש שפתחתי בו, האישה ללא שם, גיבורת הספר, מתכחשת ללמה שמתרחש סביבה. למה שהוא עובדה. למה שכאן ונמצא. והרי אפשר להניח שהיא, משכילה שכמותה, קוראת עיתונים, נוסעת בדרכים, מתחככת באנשים, ובכל זאת לא נטרדה דעתה, לא דבק בה דבר, שמלתה לא הוכתמה ברבב מההוויה הקשה, המדממת, המאיימת של ישראל בשנות האלפיים – לא הכללית ולא הנשית. לגיבורה של פלד אין עניין במה שקורה בעולם סביבה, חברתית או מדינית, ואפילו לא באחוות נשים או בהתבוננות סוציולוגית. כל זה כלל לא קיים עבורה.

וכי למה לה לחשוב על כל זה? הרי ישנם הגברים! האישה כל כולה – מחשבותיה, פעולותיה – נתונה רק להם, ואנחנו, הקוראים, ממשיכים ומסתובבים איתה בסחרחרת הגברים, הגברים, הגברים… עולמה, היא עצמה, מוגדרים על ידם, נצפים מבעד לעדשת היחסים עימם. אם בדרך החיוב – הצורך והשמחה בקִרבה, הגעגועים, האהבה, התשוקה והמין (כשהוא טוב), או בדרך השלילה – הדחף להרחיק את הגבר, להתגונן מפניו, לקנא משום שהוא עם מישהי אחרת, להימנע. הלבד, שהגיבורה מרבה לעסוק בו, לבחון אותו, נמדד כנגד הזוגיות, ולא כערך לעצמו. כשהיא משוחחת עם חברותיה הן מדברות על דבר אחד – הגבר. הוא מסמן טריטוריה, הן אומרות. שיחה עם חברים אף היא סובבת סביב נושא הזוגיות – כן, או לא, ועל מה כדאי, או ראוי, לוותר או לסבול למענה. הגיבורה אמנם מציינת שאת ביתה רכשה בכספה, שהרוויחה בעמלה – אכן, הישג נאה – ובכל זאת היא נזקקת לגבר כשהיא הולכת לקנות מכשיר (שואב אבק. מה יותר מתאים לה?).

בשעה שקראתי בספרה של פלד חשבתי על ג'יין אוסטין. נדמה שהאישה חסרת השם בפתח גדול מלמטה יושבת עדיין בטרקלין, מציצה בחלון ותוהה אם הגבר יבוא. אמנם מכוניתו החליפה את הסוס הדוהר, הסקס את חילופי הדברים המצוחצחים אל מול כרכוב האח, ובמקום האֵם, החברה היא שאומרת שכדאי להתפשר ולא להישאר לבד. אבל הגיבורה שלנו – אותה האישה ממש. שום דבר לא קרה לה במאות השנים שחלפו מאז. אמנם לפעמים היא רוקעת ברגלה בחן ואומרת, די, מאסתי בשמלות. מאסתי במר דארסי. ייתכן, היא מעיזה לומר, שמוטב יהיה לה ולנו בלעדיו, שאפשר להיות רווקה זקנה. זה לא נורא כל כך, היא חושבת, להישאר לבד. לצאת לשוח ביערים, באפרים, או לטפס בבוץ על הגבעה – זה היינו הך.

וזה לא שאני חושדת בפלד שאין לה ידע או דעה בנושא, להפך. אבל מתמיהה אותי – יותר מזאת, מעציבה אותי – הבחירה הנלהבת לאמץ את הספר הזה כייצוג ההוויה הנשית. רב לנו, אני חושבת, לשוב ולהתכנס אל הפתח שלמטה, לחדור עם הגבר, כמו הגבר, להתבונן אל תוכנו, פנימה. הייתי רוצה שהגיבורות שלנו ישלחו מבט עז, חריף ונבון החוצה. שיעזו ויבקעו מן הפתח, בועטות, היישר אל העולם.

 

אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה', הוצאת בבל, 2017.

.

דורית קלנר, סופרת, בעלת תואר שלישי בכימיה מהטכניון בחיפה, מילאה תפקידי ניהול בכירים בתעשייה. ספר הביכורים שלה, 'עמקפלסט' (ידיעות ספרים, 2014), זכה בפרס שרת התרבות ונכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. ספרה השני, 'עונות מעבר' (ידיעות ספרים, 2017), זכה בציון לשבח בפרס ברנר.

 

 הספר ראה אור בהוצאת בבל

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | "יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים", סיפור ביכורים מאת מיכל יערה כרמי

"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם?" אישה במעגל הזנות ואישה מהבניין ממול נפגשות על החוף לג'וינטים ושיחות

הדר גד, 2015, 50x70

.

מאת מיכל יערה כרמי

.

אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.

היא פלטה לאוויר: "אין לי מחלות. אני שומרת להיבדק. ושומרת על קונדומים, תמיד."

היא אמרה עוד דברים, לא בהכרח במילים האלה שכתבתי מיד כשהתיישבתי על החוף, אבל למילים האלה בדיוק היא התכוונה.

"אני לא מוצצת על החוף כל ערב רק בשביל לחפש תשובה לשאלה שאת לא יכולה להפסיק לשאול את עצמך ואת העולם: אני דוחה? יאהבו אותי? אני מוצצת כל ערב כדי להרוויח כסף."
דיברנו על אנשים שחשובים לנו, דיברנו על האופן שבו העולם רואה אותה. אני חושבת שזה מה שהיא אמרה:

"גם השתיקה הפכה לשקר."

חרישית כחתול, חייכנית, היא הביטה בי בהטיית ראש קלה.

איך היא הגיעה לכאן, השתיקה? משגיחה עליי מקרוב, מנסה לתפוס אותי על חם. נועצת מבטים של תלמיד ישיבה שמתגנב למועדון חשפנות.

ככה פתאום היא צחקה ואמרה: "אל תסתכלי עליי כמו בחור ישיבה…"

שתי נשים וג'וינט מקנאביס רפואי ברישיון, והיא הייתה זקוקה לו יותר ממני, כדי להעביר את הזכר של כל כך הרבה זרע שנשפך עליה בשקיקה אלוהית.

הדקות חלפו, היא הלכה.

עיניי התמלאו דמעות. אולי גם העיניים שלה.

לא יודעת.

אולי עוד ניפגש שוב, חשבתי, כשארד אל החוף. אני עם העשרת-אלפים שקל שלי, שהרווחתי בביתי החם והבטוח, והיא עם עשרת-אלפים זיינים שכל מה שהם רוצים זה לגמור לה בפה ולשלם כמה שפחות.

למחרת בערב, אחרי שעישנו שתי סיגריות רגילות וחלקנו שלושה ג'וינטים, נתתי לה אלף שקל. היא שאלה למה.

עניתי: "כי אני לא הייתי צריכה למצוץ. רק הקלדתי את הרעיונות שלי על המחשב ושלחתי".

היא אמרה: "באמת?"

חלק מהדברים שאמרה לי אני זוכרת בשורות קצוצות:

מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר בפה שלי, בני זונות?

מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר מהר?

מה אתם רוצים? כי אני מוכנה ומזומנה,
ואני אכרע לפניכם ברך ואני ארים את החצאית,
ואני אגיש לכם את הפה שלי ואת הגרון שלי,
ואני אחכה,
כל כך הרבה זמן חיכיתי למענכם,
ועכשיו אני רוצה שזה יפלח אותי מהר,
אז תעשו את זה, תעשו את זה כבר, מזדיינים שכמותכם,
תעשו את זה, תעשו את זה, בני זונות,
שיגיע ללילה כבר סוף.

לפעמים הבנתי מדבריה שמחשבות על מוות מהיר הפכו עם השנים לחלק לבלתי נפרד מהחיים שלה, מהאישיות שלה. היא אמרה את זה במין שקט קפוא ומסודר, השתמשה במילה "להיעלם", אבל לא הוסיפה פרטים.

יכולתי לראות בעיניים שלה, בזוויות הפה, את סיפור החיים המיוסר והקרוע שלה. לראות על הפנים שלה את המזכרות שהשאיר עליה העולם שהולך וחרֵב על ראשה, מזכרות שרודפות אותה כמו סיוטים.

באחד מהתקפי הצחוק היא אמרה: "אולי אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחיות."

"אני רוצה לישון, אבל לא יכולה," היה כל מה שיכולתי לומר.

והיא התפוצצה מצחוק ואמרה : "סתומה, זה לא אותו דבר."

אחר כך הוסיפה: "את דווקא בסדר, את. לא הסתכלת עליי ישר בשנאה, לא חיכית בשקט להזדמנות לדפוק לי מבט כמו על מחלה, כמו על רקובה. את לא מסתכלת עליי כאילו אני האויבת שלך. אבל תגידי, אין לך בושה לשבת איתי ככה באמצע הלילה? אני פרוצה, אם לא שמת לב."

פרצי הצחוק שלנו הפריעו לאחרות לעבוד, והקללות שעפו לעברנו, גסות ככל שהיו, רק הצחיקו אותנו עוד. היינו די מסטוליות.

והן היו הכי גסות ששמעתי וכל אחת תיארה איזה פגם מסנוור במקוללת. בכל אופן, בדרך מוזרה, הן שרו את הקללות שלהן, מושכות את הצלילים, מטעימות כמו בשירים של עמליה רודריגז, אולי לא ממש אבל הניגון היה דומה. הצטערתי שלא רשמתי את כולן מיד כי לא אוכל להמציא כאלה לעולם.

זה היה מצחיק וריסק את הלב.

לא סיפרתי לה שמרוב חובות אין לי מספיק כסף לשלם שכר דירה. היא לא הייתה מאמינה. מצד שני אני לא הצטרכתי למצוץ לאף אחד כדי לכסות את החובות שלי, ולפעמים זה נראה כמו הישג בחיים.

השיחות איתה נראות לי שפויות יותר מכל שיחה אחרת עם כל אחת מהחברות שלי רבות התארים. שיחות מטורפות כל אחת בדרכה הייחודית והמפתיעה.

באמצע אחד מפרצי הצחוק הבלתי נשלטים שלנו באה ונעמדה מעלינו אחת החברות שלה, בָּלה מלילות זנות, ממכות, מסמים. היא נעצה בי מבט ואמרה לה: "לילי, כשאת חוזרת אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אבל היא, יותר גרוע, היא יש לה מבט של אחת שוויתרה על הכול. כזה פרצוף, הקליינטים יבכו ויברחו. אני מכירה אנשים. למבטים שלהם יש ריח. ואני יודעת להריח כמו כלב ציד. אם לא, אל תקראו לי סימונה."

לפעמים דקה לפני הבוקר היא עומדת מול הבתים של השכונה שלי וצועקת מהחוף: "בני זונות, אני שונאת אותכם! כשאתם יושנים אני רוצה שלא תתעוררו אף פעם, כולכם. אני רוצה שפשוט תישנו עד שהחיים האלה יעברו, כי אני רק רוצה לרוץ מתחת לחול הזה ולהתכסות. אתם שמה שיושנות, אתם יודעות שאני מחוברת לחיים שלכם, זה אני שמוצצת לבעל שלכם מתי שאתם יושנות."

לא ממש במילים האלה, אבל אלה המילים המדויקות.

לפעמים נדמה לי שהאנשים של הלילה הם רוחות הרפאים של החיים.

החיים העבירו כל אחת ואחת מהן עינויים שיטתיים. והעינויים רוקנו מהן את החיים, גירשו להן את החלומות. גם לי החיים מגרשים את החלומות. אולי כל אחד עובר שיטת עינויים משלו לגירוש החלומות.

פעם שופטת אמרה לה שהיא סובלת מחולשה מוסרית. אז היא ענתה לה: "מותק, אני מגיל ארבע ראיתי איך העולם סובל מהחולשה הזאת שלך, כשאבא שלי אנס אותי. הראשון שלי. למה מה אני כבר עשיתי? מצצתי לכמה דפוקים שהאישה שלהם הלכה לישון במיטה שלה בלילה ותקום לסלון יופי מחר בבוקר?"

ושוב היא התפוצצה מצחוק.

"אני מגיל שתים-עשרה חיה רק בתוך לילות חשוכים כאלה, כמו עכשיו."

אבל בסוף המשפט נראה שמשהו פקע בה. כאילו היא נלחמה ונלחמה ונלחמה – ועכשיו?

עכשיו תש כוחה. משהו התייפח בתוך הצחוק שלה.

אני מכירה את הצליל הזה. כשבתוך הצחוק שלי אני שומעת את הלב שלי מתייפח ובטוחה שחוץ ממני אף אחד לא שומע. אבל כפי הנראה שומעים.

מתחת לפאה הג'ינג'ית יש לה שיער בהיר וחלק והעיניים שלה כחולות וגדולות. העור שלה תלוי עליה כמו שק, העצמות בולטות והשיניים שבורות ומלאות כתמי ניקוטין. העיניים והלחיים שקעו, כמו סימנים של תת-תזונה. יש לה לוק מושלם של רעב ממושך.

אז הבאתי לנו גם תותים ושוקולד משובח. והיא הביאה שני ופלים טוויסט בתיק הקטן שלה. היא זכרה שאמרתי שמתחשק לי טוויסט בסוף כל ג'וינט.

"זנות זאת מחלה כרונית שנגמרת במוות", אמרתי לה. "המוות כבר אורב לך".

"פעם הייתי יפה, הייתי צעירה, הייתי מושכת. בחיי הייתי מושכת," היא מלמלה. לעצמה, כנראה.
"זנות זה לא תנאי פתיחה מזהירים לפנסיה," התעקשתי.

"כן," היא השיבה, מהורהרת. "אני לא יצא לפנסיה ויכתוב שירים."

ואחרי הפוגה קצרה: "מתערבת איתך שאת כותבת שירים."

ועוד: "אני ימשיך להקיא אותם מהפה שלי. אחרי שהם גומרים. אני יורדת על הברכיים מול הים ומנקה את עצמי בלהקיא, בעעעע, ככה כולי מקיאה. ואם זה לא מציצה, אני מכריחה אותם עם קונדום. ועדיין רוצה להקיא."

היא הלכה וחזרה. ובין לבין המשיכה במונולוג:

"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם? היא בפנימייה. וגם לומדת להיות ספרית – פֶן, חפיפה, צבע, תספורת. לעשות ת'אנשים יפים. יאללה 'סתלקי עכשיו, אני צריכה לעבוד."

ואחר כך:

"מתי מתכוון להסתלק המצב רוח הרע של החיים שלך? מה יש לך לא ישנה בלילה? את יש לך פרצוף שגברים אוהבים להציל, לכי תעיפי אותם לשמיים, תעופי את לשמיים, לכי לישון. 'סתלקי, לכי לישון. אבל קודם תביאי לי נדר לי שלא תשכחי אותי כשתוציאי ממך ת'שדים."

היא קירבה את הפנים שלה לפנים שלי, עיניים קרובות לעיניים, כרכה את הידיים שלה על הכתפיים שלי. יכולתי להריח את הריקבון של השיניים שלה.

"ואת גם יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים. אל תדאגי," הבטיחה לי. "מחר יום שישי אני לא עובדת. אל תטיילי פה ככה בלילה, זה מסוכן. את חתיכת משוגעת. מי שלא אוהב אותך, תאמיני לי, מטומטם."

אני עזבתי. קמתי, הזמנתי מונית ועזבתי. אף אחת לא עזבה חוץ ממני.

"ותשתדלי לא למות הלילה, אולי ניפגש במוצאי שבת," זה כל מה שעניתי.

 

מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב, אם לשניים. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך