.
מאת מיכל יערה כרמי
.
אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.
היא פלטה לאוויר: "אין לי מחלות. אני שומרת להיבדק. ושומרת על קונדומים, תמיד."
היא אמרה עוד דברים, לא בהכרח במילים האלה שכתבתי מיד כשהתיישבתי על החוף, אבל למילים האלה בדיוק היא התכוונה.
"אני לא מוצצת על החוף כל ערב רק בשביל לחפש תשובה לשאלה שאת לא יכולה להפסיק לשאול את עצמך ואת העולם: אני דוחה? יאהבו אותי? אני מוצצת כל ערב כדי להרוויח כסף."
דיברנו על אנשים שחשובים לנו, דיברנו על האופן שבו העולם רואה אותה. אני חושבת שזה מה שהיא אמרה:
"גם השתיקה הפכה לשקר."
חרישית כחתול, חייכנית, היא הביטה בי בהטיית ראש קלה.
איך היא הגיעה לכאן, השתיקה? משגיחה עליי מקרוב, מנסה לתפוס אותי על חם. נועצת מבטים של תלמיד ישיבה שמתגנב למועדון חשפנות.
ככה פתאום היא צחקה ואמרה: "אל תסתכלי עליי כמו בחור ישיבה…"
שתי נשים וג'וינט מקנאביס רפואי ברישיון, והיא הייתה זקוקה לו יותר ממני, כדי להעביר את הזכר של כל כך הרבה זרע שנשפך עליה בשקיקה אלוהית.
הדקות חלפו, היא הלכה.
עיניי התמלאו דמעות. אולי גם העיניים שלה.
לא יודעת.
אולי עוד ניפגש שוב, חשבתי, כשארד אל החוף. אני עם העשרת-אלפים שקל שלי, שהרווחתי בביתי החם והבטוח, והיא עם עשרת-אלפים זיינים שכל מה שהם רוצים זה לגמור לה בפה ולשלם כמה שפחות.
למחרת בערב, אחרי שעישנו שתי סיגריות רגילות וחלקנו שלושה ג'וינטים, נתתי לה אלף שקל. היא שאלה למה.
עניתי: "כי אני לא הייתי צריכה למצוץ. רק הקלדתי את הרעיונות שלי על המחשב ושלחתי".
היא אמרה: "באמת?"
חלק מהדברים שאמרה לי אני זוכרת בשורות קצוצות:
מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר בפה שלי, בני זונות?
מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר מהר?
מה אתם רוצים? כי אני מוכנה ומזומנה,
ואני אכרע לפניכם ברך ואני ארים את החצאית,
ואני אגיש לכם את הפה שלי ואת הגרון שלי,
ואני אחכה,
כל כך הרבה זמן חיכיתי למענכם,
ועכשיו אני רוצה שזה יפלח אותי מהר,
אז תעשו את זה, תעשו את זה כבר, מזדיינים שכמותכם,
תעשו את זה, תעשו את זה, בני זונות,
שיגיע ללילה כבר סוף.
לפעמים הבנתי מדבריה שמחשבות על מוות מהיר הפכו עם השנים לחלק לבלתי נפרד מהחיים שלה, מהאישיות שלה. היא אמרה את זה במין שקט קפוא ומסודר, השתמשה במילה "להיעלם", אבל לא הוסיפה פרטים.
יכולתי לראות בעיניים שלה, בזוויות הפה, את סיפור החיים המיוסר והקרוע שלה. לראות על הפנים שלה את המזכרות שהשאיר עליה העולם שהולך וחרֵב על ראשה, מזכרות שרודפות אותה כמו סיוטים.
באחד מהתקפי הצחוק היא אמרה: "אולי אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחיות."
"אני רוצה לישון, אבל לא יכולה," היה כל מה שיכולתי לומר.
והיא התפוצצה מצחוק ואמרה : "סתומה, זה לא אותו דבר."
אחר כך הוסיפה: "את דווקא בסדר, את. לא הסתכלת עליי ישר בשנאה, לא חיכית בשקט להזדמנות לדפוק לי מבט כמו על מחלה, כמו על רקובה. את לא מסתכלת עליי כאילו אני האויבת שלך. אבל תגידי, אין לך בושה לשבת איתי ככה באמצע הלילה? אני פרוצה, אם לא שמת לב."
פרצי הצחוק שלנו הפריעו לאחרות לעבוד, והקללות שעפו לעברנו, גסות ככל שהיו, רק הצחיקו אותנו עוד. היינו די מסטוליות.
והן היו הכי גסות ששמעתי וכל אחת תיארה איזה פגם מסנוור במקוללת. בכל אופן, בדרך מוזרה, הן שרו את הקללות שלהן, מושכות את הצלילים, מטעימות כמו בשירים של עמליה רודריגז, אולי לא ממש אבל הניגון היה דומה. הצטערתי שלא רשמתי את כולן מיד כי לא אוכל להמציא כאלה לעולם.
זה היה מצחיק וריסק את הלב.
לא סיפרתי לה שמרוב חובות אין לי מספיק כסף לשלם שכר דירה. היא לא הייתה מאמינה. מצד שני אני לא הצטרכתי למצוץ לאף אחד כדי לכסות את החובות שלי, ולפעמים זה נראה כמו הישג בחיים.
השיחות איתה נראות לי שפויות יותר מכל שיחה אחרת עם כל אחת מהחברות שלי רבות התארים. שיחות מטורפות כל אחת בדרכה הייחודית והמפתיעה.
באמצע אחד מפרצי הצחוק הבלתי נשלטים שלנו באה ונעמדה מעלינו אחת החברות שלה, בָּלה מלילות זנות, ממכות, מסמים. היא נעצה בי מבט ואמרה לה: "לילי, כשאת חוזרת אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אבל היא, יותר גרוע, היא יש לה מבט של אחת שוויתרה על הכול. כזה פרצוף, הקליינטים יבכו ויברחו. אני מכירה אנשים. למבטים שלהם יש ריח. ואני יודעת להריח כמו כלב ציד. אם לא, אל תקראו לי סימונה."
לפעמים דקה לפני הבוקר היא עומדת מול הבתים של השכונה שלי וצועקת מהחוף: "בני זונות, אני שונאת אותכם! כשאתם יושנים אני רוצה שלא תתעוררו אף פעם, כולכם. אני רוצה שפשוט תישנו עד שהחיים האלה יעברו, כי אני רק רוצה לרוץ מתחת לחול הזה ולהתכסות. אתם שמה שיושנות, אתם יודעות שאני מחוברת לחיים שלכם, זה אני שמוצצת לבעל שלכם מתי שאתם יושנות."
לא ממש במילים האלה, אבל אלה המילים המדויקות.
לפעמים נדמה לי שהאנשים של הלילה הם רוחות הרפאים של החיים.
החיים העבירו כל אחת ואחת מהן עינויים שיטתיים. והעינויים רוקנו מהן את החיים, גירשו להן את החלומות. גם לי החיים מגרשים את החלומות. אולי כל אחד עובר שיטת עינויים משלו לגירוש החלומות.
פעם שופטת אמרה לה שהיא סובלת מחולשה מוסרית. אז היא ענתה לה: "מותק, אני מגיל ארבע ראיתי איך העולם סובל מהחולשה הזאת שלך, כשאבא שלי אנס אותי. הראשון שלי. למה מה אני כבר עשיתי? מצצתי לכמה דפוקים שהאישה שלהם הלכה לישון במיטה שלה בלילה ותקום לסלון יופי מחר בבוקר?"
ושוב היא התפוצצה מצחוק.
"אני מגיל שתים-עשרה חיה רק בתוך לילות חשוכים כאלה, כמו עכשיו."
אבל בסוף המשפט נראה שמשהו פקע בה. כאילו היא נלחמה ונלחמה ונלחמה – ועכשיו?
עכשיו תש כוחה. משהו התייפח בתוך הצחוק שלה.
אני מכירה את הצליל הזה. כשבתוך הצחוק שלי אני שומעת את הלב שלי מתייפח ובטוחה שחוץ ממני אף אחד לא שומע. אבל כפי הנראה שומעים.
מתחת לפאה הג'ינג'ית יש לה שיער בהיר וחלק והעיניים שלה כחולות וגדולות. העור שלה תלוי עליה כמו שק, העצמות בולטות והשיניים שבורות ומלאות כתמי ניקוטין. העיניים והלחיים שקעו, כמו סימנים של תת-תזונה. יש לה לוק מושלם של רעב ממושך.
אז הבאתי לנו גם תותים ושוקולד משובח. והיא הביאה שני ופלים טוויסט בתיק הקטן שלה. היא זכרה שאמרתי שמתחשק לי טוויסט בסוף כל ג'וינט.
"זנות זאת מחלה כרונית שנגמרת במוות", אמרתי לה. "המוות כבר אורב לך".
"פעם הייתי יפה, הייתי צעירה, הייתי מושכת. בחיי הייתי מושכת," היא מלמלה. לעצמה, כנראה.
"זנות זה לא תנאי פתיחה מזהירים לפנסיה," התעקשתי.
"כן," היא השיבה, מהורהרת. "אני לא יצא לפנסיה ויכתוב שירים."
ואחרי הפוגה קצרה: "מתערבת איתך שאת כותבת שירים."
ועוד: "אני ימשיך להקיא אותם מהפה שלי. אחרי שהם גומרים. אני יורדת על הברכיים מול הים ומנקה את עצמי בלהקיא, בעעעע, ככה כולי מקיאה. ואם זה לא מציצה, אני מכריחה אותם עם קונדום. ועדיין רוצה להקיא."
היא הלכה וחזרה. ובין לבין המשיכה במונולוג:
"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם? היא בפנימייה. וגם לומדת להיות ספרית – פֶן, חפיפה, צבע, תספורת. לעשות ת'אנשים יפים. יאללה 'סתלקי עכשיו, אני צריכה לעבוד."
ואחר כך:
"מתי מתכוון להסתלק המצב רוח הרע של החיים שלך? מה יש לך לא ישנה בלילה? את יש לך פרצוף שגברים אוהבים להציל, לכי תעיפי אותם לשמיים, תעופי את לשמיים, לכי לישון. 'סתלקי, לכי לישון. אבל קודם תביאי לי נדר לי שלא תשכחי אותי כשתוציאי ממך ת'שדים."
היא קירבה את הפנים שלה לפנים שלי, עיניים קרובות לעיניים, כרכה את הידיים שלה על הכתפיים שלי. יכולתי להריח את הריקבון של השיניים שלה.
"ואת גם יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים. אל תדאגי," הבטיחה לי. "מחר יום שישי אני לא עובדת. אל תטיילי פה ככה בלילה, זה מסוכן. את חתיכת משוגעת. מי שלא אוהב אותך, תאמיני לי, מטומטם."
אני עזבתי. קמתי, הזמנתי מונית ועזבתי. אף אחת לא עזבה חוץ ממני.
"ותשתדלי לא למות הלילה, אולי ניפגש במוצאי שבת," זה כל מה שעניתי.
מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב, אם לשניים. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
