המכתב שהתחיל את משפט קסטנר

מלכיאל גרינוולד יכול היה להמשיך לחיות את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל

כרוז של המפלגה הקומוניסטית הישראלית

יש אנשים שמרגישים מוסמכים מספיק בכדי להביע את דעתם על כל נושא בעולם. בדרך כלל נפגוש אותם סותרים כל מה שמישהו אומר בארוחה משפחתית או מציקים לצעירים הפוחזים בזמן שהם מחכים לאוטובוס כי "לנוער של היום אין סבלנות בימינו". כזה היה מלכיאל גרינוולד. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בזה. גרינוולד היה נוהג לחבר מכתבים זועמים – מיני פשקווילים שכאלה, לשכפל אותם, לפזר בתוך מעטפות מבוילות ולשלוח לחבריו לתנועת ה"מזרחי". הכל, כמובן, על חשבונו.

קשה להגיד שהיו לאותו גרינוולד אוסף קוראים נאמנים או שנודעה להגיגיו איזו איכות מהפנטת ומחכימה. מרבית המעטפות ששלח, יש להניח, כלל לא נפתחו. הוא כנראה יכול היה להמשיך את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל.

בסוף שנת 1952 הוציא גרינוולד עוד עלון משוכפל בעותקים רבים. היה זה עוד אחד מאותם מכתבים לחברים ב"המזרחי", הפעם מספר 17, ובו בחר להוקיע דמות מוכרת במדינה הצעירה, ד"ר ישראל קסטנר. קסטנר, מי שעמד בראש ועד ההצלה של בודפשט בזמן השואה, עלה לארץ בתום המלחמה, ייסד עיתון דובר הונגרית והתמנה מספר שנים קודם לכן למשרה הנחשקת של היועץ לשר המסחר והתעשייה, דב יוסף. תחילה עבר הפרסום של גרינוולד נגד ד"ר קסטנר בהתעלמות המחוייכת הרגילה שבה התקבלו מרבית מכתביו, עד שהתגלגל המכתב אל ידיו של השר הממונה.

 

המכתב שפתח את פרשת קסטנר, מתוך אוספי הספרייה

בעודו סועד במלון בירושלים, נתחב לידיו של השר יוסף המכתב שחיבר גרינוולד. תחילה הוא לא הבין מה הוא קורא בדיוק. ככל שהמשיך החלה התמונה להתבהר, ומבין רצף המשפטים המסורבלים והכתיבה העילגת לפרקים, התחדד המסר: קסטנר אשם בהפקרת מרבית יהודי הונגריה לידי הנאצים, בכך שפעל לארגן רכבת הצלה לקרובי משפחתו וידידיו במפא"י, ובקשרי חיבה קרובים שקשר עם בכירים במשטר הנאצי. לא רק שלא פעל קסטנר להצלת מרבית היהודים – הוא אף הרוויח מרכושם העזוב. על כן, קבע גרינוולד בחדות: "את ד"ר קסטנר צריך לחסל!"

כשהעלה השר בפני יועצו הקרוב את האשמות, דחה אותם קסטנר בביטול. השר והיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לא הרפו, ודרשו מקסטנר לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה. עבורם, הימנעות מפעולה על הטחת האשמות חמורות כל כך כלפי איש ציבור העומד בפני בחירה לכנסת, איננה בגדר אפשרות.

מודעה משנת 1947, המדגימה את מעמדו הרם של קסטנר ביישוב

מדוע הסכים קסטנר לתחינותיהם של דב יוסף וחיים כהן? האם נכנע ללחץ של השר, או שפשוט שם לו למטרה לטהר את שמו מהאשמות הנוראיות שטפלו בו – ויהי מה? כך או כך, הייתה זו טעות גורלית עבורו.

כבר בתחילת המשפט היה ברור שהגולם קם על יוצרו. במשפט, שנפתח בינואר 1954, יוצג גרינוולד על ידי עורך הדין שמואל תמיר, אשר תקף בחריפות את קסטנר על שהשתיק ומנע את העברת הידיעות על השואה בפני יהודי הונגריה ובכך מנע את הצלתם (גם אם החלקית). הוא חזר והרחיב את טענתו של גרינוולד: קסטנר פעל לארגן רכבת "מיוחסים" שתבריח את משפחתו ופעילים הקשורים אליו פוליטית בתמורה לחיסול יהודים שלא היו רצויים עליו. מעתה, נודע המשפט דווקא כמשפט קסטנר.

עורך הדין שמואל תמיר בזמן "משפט קסטנר", מתוך אוסף אדי הירשביין

המשפט הפך לסנסציה לאומית. ממשפט שעסק במקור בהוצאת דיבה של עובד ציבור, יוחד גזר הדין ברובו דווקא לפעולותיו של קסטנר עצמו. בגזר הדין קבע השופט הלוי שלא הוכח שקסטנר לקח לעצמו חלק מהאוצרות הגנובים של יהודי הונגריה, וקבע שהעדפת קרובים במקרה טרגי שכזה היא העדפה מובנת וטבעית. אולם, השופט תקף את שיקול הדעת הלקוי של קסטנר ואת התעקשותו הבלתי נלאית לכרות הסכם העברה עם הנאצים בתמורה לסיפוק משאיות וכסף, שהיו נחוצים לרייך השלישי. האמונה שתלה בהבטחותיהם של אייכמן ופקודיו ביטלה כל אפשרות להתריע מפני ההשמדה הקרובה ולאפשר ליהודים רבים ככל שניתן הזדמנות להימלט לפני השילוחים למחנות המוות.

המשפט הזכור ביותר מפסק הדין הופיע בסיכום, ובו קבע השופט שפרשת הקשר בין קסטנר לאדולף אייכמן (המפקד העליון בזירה ההונגרית) הוביל לכך ש"בקבלו את המתנה הזאת (רכבת ההצלה) מכר קסטנר את נשמתו לשטן".

מזועזע ונסער, הגיש קסטנר ערעור לבית המשפט העליון. הוא לא הספיק לחזות בזיכויו הכולל מכל אשמה. בלילה של ה-4 במרץ 1957, חזר קסטנר במסלול הקבוע ממערכת העיתון בו עבד. גבר צעיר ניגש אליו בכניסה לביתו, שאל לזהותו ולאחר מכן ירה לעבר קסטנר שלוש יריות ונמלט במכונית שחיכתה לו בקרבת מקום. אשתו ובתו בת השמונה מצאו את הד"ר מתבוסס בדמו בכניסה לביתם.

ד"ר ישראל קסטנר בשידור של "קול ישראל" בהונגרית, מתחילת שנות החמישים

 

בבית החולים הדסה עוד הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה שזרמו למקום. עשרות מברקי דאגה ואיחולי בריאות זרמו לבית החולים, כולל מכתב אחד ממיכאל גרינוולד – מי שהחל את הסאגה שהסעירה את המדינה והובילה לרצח הפוליטי הראשון בישראל (גם אם לא ביישוב). קסטנר נפטר 11 יום לאחר מכן.

גם כעשור לאחר הרצח, המשיך גרינוולד ותקף את קסטנר במכתבים לחברים ב"מזרחי". למעשה, נראה שהעיסוק בקסטנר ובאנשים שפעלו כמותו או שהסתירו את מעשיו רק הלך ותפח עם השנים.

 

 

מכתב שחיבר גרינוולד כמעט עשור לאחר רצח קסטנר, מתוך אוספי הספרייה

כתבות נוספות

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את "משפט אייכמן"

 

 

 

 




רקמת החיים של רות דיין

משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן

רות דיין. צילום: יעל רוזן

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות

רות דיין, האמא של יעל ואודי ואסי ומשכית נולדה בירושלים כבת למשפחת שוורץ. כשהייתה פעוטה נסעו הוריה ללימודים בלונדון ושם נולדה אחותה ראומה (לימים ראומה וייצמן). כשחזרו ארצה הייתה כבר בשנות התיכון שלה, וכשהיא חדורת אידאלים, ביקשה לעבור לבית הספר החקלאי בנהלל וללמוד חקלאות.

בנהלל הכירה את משה דיין והשניים התאהבו. הם נישאו כשהייתה בת 18, וכשהייתה בת 22 כבר הייתה אם לבת הבכורה יעל.

רות דיין עם משה דיין ועם בתם יעל, 1939. מתוך אוספי ביתמונה, "מראה עיניים", הספרייה הלאומית

אל רות ומשה ויעל, הצטרפו גם הילדים אהוד ואסי. בעקבות עבודתו של דיין, עברה המשפחה מנהלל לירושלים.

 

האחים יעל (במרכז), אהוד (מימין) ואסי (משמאל) דיין בנהלל. תמונה מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. ארכיון אסי דיין בספרייה הלאומית

בשעה שמשה דיין עבד בשליחות המדינה בתחומי הצבא והממשל, עבדה רות דיין בשליחות הסוכנות היהודית וסייעה בקליטת עולים חדשים. כיוון שהייתה בקיאה בחקלאות, היא נשלחה לעבוד בתור מדריכה חקלאית ולעזור בקליטת העובדים ביישובי העולים. המטרה הייתה ללמד את העולים את יסודות החקלאות, להכיר להם את מוצרי המזון המקומיים ולעזור להם להשתלב בחיי הארץ. במילותיה של רות דיין: "ללמד אותם איך לחיות בארץ הזאת".

בגלל הקשיים שהיו בארץ באותה עת, חלה תפנית בעלילה. השליחות ללמד חקלאות, נעשתה לשליחות לעזור לעולים למצוא משלח יד. השליחות לסייע לעולים למצוא משלח יד נעשתה לשליחות לסייע לעולים להפוך את עבודות היד למקור פרנסה. מכאן נטוו החוטים שמהם תירקם לימים התוכנית להקמת חברת האופנה משכית.

רות דיין מספרת בראיון לבתיה דונר: "לולא המחסור במים ומגפת העכברים במושבים שבהרי יהודה, הייתי ממשיכה ללמד את נשות המושבים, ככל המדריכות החלקאיות, בישול וגידול ירקות. אולם, שתילי הירקות נאכלו על ידי עכברים. ראיתי שאין לי אפשרות לעסוק במה שהגעתי למענו. הייתי צריכה להוכיח את עצמי, ולכן החלטתי לרתום את הידע והמיומנויות של התושבים ביישובי העולים למטרות שיפור תנאי החיים שלהם."

משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן.

דיין: "המטרה הייתה להפוך את עבודת הכפיים למקור פרנסה. לא לשמר את המסורת לשמה, כי אם לסייע לאנשים להתערות בחברה באמצעותה. ראיתי שהעולים, בעיקר אלה שהגיעו מארצות-ערב, הביאו איתם מלאכות שלא הכרנו כאן. במשך הזמן 'הדביקו' לי את נושא טיפוח עבודות-היד בארץ, אבל הרעיון הבסיסי של משכית היה למצוא דרך להפוך את עבודות היד למקור פרנסה."

היוזמה התרחבה לכעשרים ישובי עולים. עוד מדריכות חקלאיות חברו לרות, יצרו קשרים וליוו את העולות והעולים שעסקו במלאכות יד מסורתיות. גם מדריכת הרקמה נחמה בראון הצטרפה. בישובים נפתחו סדנאות למלאכת יד והתוצרים נמכרו בחנויות של ארגון ויצ"ו בירושלים ובתל אביב.

רות דיין סיפקה את חומרי הגלם והעבירה אותם למעברות שבהם עסקו באריגה, ברקמה ובצורפות. משה דיין היה זה  שהעניק למיזם את השם הראשון – "אשת חיל".

רות דיין ביקשה לרתום את משרד העבודה לטובת המיזם ופנתה בבקשה לפתח קורסים מקצועיים עבור העולים ולממן עבודה יזומה. גולדה מאיר, שרת העבודה באותם ימים, נענתה לבקשה, הקימה מחלקה לעבודת נשים במסגרת משרד העבודה ופנתה אל רות דיין כדי שתנהל אותה.

מטרות החברה שנוסדה בתור חברה ממשלתית היו לטפח תעסוקת בית בייחוד ביישובי עולים חדשים, לרכז ולהפיץ את חומרי הגלם הדרושים לתעסוקה הנ"ל, ולשווק את התוצרת בארץ ומחוץ לארץ.
טדי קולק היה אחד מחברי הנהלת החברה, בתור חלק מתפקידו במשרד ראש הממשלה. זאב שרף, מזכיר הממשלה, היה זה שהציע לה לקרוא לחברה בשם משכית, לפי הפסוק בספר משלי, כ"ה: "תפוחי זהב במשכיות כסף".
כך יצאה משכית לדרך.

בשנה הראשונה יצרו עבור משכית שטיחים, עבודות רקמה, עבודות צורפות ועבודות קש, הכול בסגנונות שונים ובהתאם לארצות מוצאם של העולים.

דיין מספרת: "משכית נתנה לכל מי שנגע בה את האפשרות לראות את המרכיב ההומני שבתחום האומנות. משכית הראתה את האדם שמאחורי המוצר. משכית הפכה למותג של אומנויות, של מצוינות בעבודה, ובעיקר, של הקשר דרך האומנות לאנשים שעוסקים במלאכה."

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

דיין מספרת על העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים ועם החומרים: "היחס שלי לעובדי מלאכת המחשבת קשור לכך שהם עובדים באופן ישיר עם החומר. ידעתי את כל סוגי האריגה, הם נתנו לי לגעת בכל מה שהם עשו. הדבר שקסם לי שהוא שכל העבודה נעשית באופן ישיר עם בני-אדם, עם משפחות, שהעבודה היא חלק מן החיים. גם ביניהם. הכל כמו ממלכה שלמה."

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

כאן בתמונה אפשר לראות את רות דיין דרך הנול, בשעה שהיא יושבת לצד האורגים: "בתהליך הייצור של מלאכת המחשבת את יושבת במשך שעות עם האנשים. עצם העובדה שיושבים פנים אל פנים, למשל, עם האורג בנול שנראה כמנגן בנבל, מיד נוצר הקשר האנושי."

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

דיין מסכמת: "משכית הייתה כמו משפחה. מבחר המוצרים ומגוון היוצרים שעבדו במשכית היה עצום. אנשים יצרו בשביל משכית או בתוך משכית. מפעל השטיחים, המתפרה, הצורפות, בגדי הילדים – אנשים חיו את זה ויצרו הרמוניה של כל סוגי היצירה."

 

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

 

בשנת 1955 הצטרפה למשכית מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף. היא הייתה המעצבת הראשית ומי שנתנה למשכית את הסגנון ואת הטון. "לולא פיני, לא הייתה משכית", אמרה עליה רות דיין.

 

פיני לייטרסדורף בתערוכה של משכית. צילום: יעל רוזן

בשנת 1955 הוקם במגדל העמק מפעל אריגה של משכית שגם ערך קורסים להכשרת עובדים. את המפעל ניהל ג'ורג' קשי, אורג מומחה יליד עיראק. מי שסייע לו היה בנו אלברט.

בראיון ליערה שחורי מספרת מרים דוד שהייתה עובדת במפעל: "עבדנו בשני צריפים. בכל צריף היה נול אחד. באותה תקופה מגדל העמק הייתה מורכבת מצריפים. קשי לימד את העבודה. עבדתי בסלילים ובהשחלה על מחטים."

הבן אלברט, אורג-אומן בזכות עצמו, לא רק המציא דוגמאות של בדים עבור משכית, אלא גם הכין תכנית מקיפה ומפורטת להקמת מפעל אריגה למאה נולים לעבודות-יד עשירות גונים ודוגמאות. המפעל היה אמור לייצר עבודות לא רק עבור השוק המקומי, אלא גם עבור השוק העולמי והיה אמור להעסיק כמאתיים עובדים.

מפעל האריגה של קשי במגדל העמק, קשור לרגעים עצובים ומרגשים במיוחד בהיסטוריה של משכית, כפי שמספרת רות דיין:

"במלחמת סיני נהרג אלברט, בנו של ג'ורג' קשי, מנהל מפעל האריגה במגדל העמק, ויד ימינו. אלברט הוא שתכנן את הנולים במפעל ואף עסק בעיצוב אריגים. לאחר שקיבל את צו הקריאה, הפקיד בידי אלברט דוגמת בד לורקס עם צמר, שהוא עצמו עיצב, וביקש שאדאג להעביר את הדוגמה לייצור במפעל. אלברט לא חזר מן המלחמה."

 

אלברט קשי ז"ל "צעיר שהיה אומן במלאכת האריגה ונפל במערכת סיני".

דיין ממשיכה לספר: "לאחר שנודע דבר נפילתו בקרב, כאשר ישבנו שבעה, פיני ואני יחד עם בני המשפחה, החזיק האב בידו כל הזמן את דוגמת הבד. פתאום קם הזקן ודוגמת הבד בידו, הלך לבית המלאכה והתחיל לארוג את הבד, שהיה לצוואת בנו. הייתה תחושה שמשכית ניצחה את המוות. קראנו לבד הזה בשם 'בד סיני'. פיני עיצבה מבד זה גלימה עם פרווה לבנה וברדס. סיפרתי את הסיפור הזה בתצוגת האופנה הראשונה של הבונדס בבית המלון פונטנבלו בארצות-הברית. אלפיים איש נכחו באולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. לא היה איש באולם שלא הזיל דמעה."

כעבור שנה, נחנך במגדל העמק מפעל האריגה החדש של "משכית", מפעל האריגה על שמו של אלברט קשי.

עיתון "למרחב", 22.2.1957

 

מפעל האריגה של "משכית" על שם אלברט קשי. מגדל העמק, 1960. צילום: פריץ כהן, לע"מ

השנים הבאות היו שנות פריחה למשכית. ב-1961 הועסקו במפעליה כבר כאלף עובדים. בזכות חומריה ועיצוביה הייחודיים, היא נעשתה חברת אופנה בעלת שם לא רק בארץ אלא גם בזירת האופנה העולמית.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתח עידן חדש בדברי ימי משכית. אחרי מלחמת ששת הימים היה הדו-קיום הישראלי-ערבי לאחד ממקורות ההשראה החשובים של החברה. רות דיין נסעה בעצמה לכפרים ואיתרה את הרוקמות הערביות המקומיות, כשהיא מבקשת לשתף גם את האוכלוסייה הפלסטינית בעבודה.

רות דיין. צילום יעל רוזן

דיין מספרת: "כשהגעתי לעזה אחרי 67', הלכתי אל אותו איש שעבד עבור משכית ב-56'. התחלנו לתת להם דוגמאות וצמר של משכית והם ייצרו בעזה את השטיחים שעוצבו בעבר בשדה-בוקר. בכל מקום היו לי אנשים שהכרתי עוד מקודם. מאות נשים עבדו בבית ג'אללה, בבית לחם ובעזה. היה לי חשוב שאנשי צוות משכית, שאין להם קשר לערבים ושאינם אוהבים ערבים, ילמדו להתייחס אליהם דרך העבודה המשותפת, דרך הביקורים אצל המשפחות. הקמנו את משכית כי אי-אפשר היה לעשות דבר אחר. אחר-כך היה לזה ייעוד שונה."

רות דיין. צילום: יעל רוזן

 דיין מסכמת: "אנחנו לא התיימרנו לעשות בגד לאומי. אבל, בגד ישראלי – כן! הבגד הישראלי עשוי מחומרי המקום, מהידע ומהמיומנות של אנשי המקום ומתנאי הקיום בארץ."

 

כל הזכויות לתמונות הנהדרות של רות דיין ופיני לייטרסדורף שמורות לצלמת יעל רוזן.


הציטוטים של רות דיין מתוך הראיון לבתיה דונר מופיעים בספר: "משכית – מארג מקומי", מוזיאון ישראל תשס"ג

 

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות

כתבות נוספות

כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

הפתקים הקטנים שהועברו לגולדה מאיר נחשפים

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"




מסה | הסופר שהיה לרחוב

"ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו." שירי שפירא על היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט

טלי (רויטל) אמיתי-טביב, בית חיים נחמן ביאליק

.

מאת שירי שפירא

.

אני קוראת ספרים באוטובוסים כי זו דרך יעילה לשלב בין שני תחביבים – נסיעה בתחבורה ציבורית וקריאה – וגם כי נדמה לי שזו דרך להביא את הספרות אל המרחב הציבורי, שבהחלט לא יזיק להוסיף לו מעט יופי ומשמעות. אבל לזכותו של המרחב הציבורי ייאמר שלפעמים הוא מביא את הספרות אלינו, בלי שנשים לב. לאחרונה נתקלתי בשיר של סופר היידיש אהרן צייטלין (1899–1973) שהדגים היטב איך דבר כזה יכול להתרחש, ולמעשה מתרחש סביבנו כל הזמן. הנה תצלום השיר מגיליון 30 של כתב העת "די גאָלדענע קייט" משנת 1958, שיצא בתל אביב בעריכת אברהם סוצקבר:

 

 

והנה תרגום השיר לעברית בידי אהרן צייטלין עצמו, בקובץ רוח ממצולה (הוצאת יבנה, תשל"ה):

 

בִּרְחוֹב צֵיטְלִין בְּתֵל־אָבִיב

בְּפוֹלִין נִדְּמָה רַעֲמוֹ,
בְּשׁוֹאַת־הַכָּרֵת.
וּבְתֵל־אָבִיב, בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ,
אֲהַלֵּךְ רְתֵת,
בְּרַעַד־שַׁעַל:
עוֹד מְעַט וְיַעַל,
מִקְצֵה הָרְחוֹב בּוֹא יָבוֹא בְּאַדִּיר.
יַעֲבֹר, יֵחָפֵז
אֶל נֵס בְּאַפְסֵי־הֶעָתִיד מִתְנוֹסֵס,
וּזְקָנוֹ כַּסּוּפָה עֲפַר־אֶרֶץ מַדְהִיר.
אַחֲרָיו יִשְׁטְפוּ רְחוֹבוֹת הָעִיר,
גַּג רוֹדֵף גַּג, חוֹרֶגֶת כָּל דֶּלֶת.
נִסְעָרִים פְּעוּרֵי־פֶה בָּתֵּי קָפֶה,
מַגָּשׁ מְעוֹפֵף מִידֵי הַדַּיֶּלֶת – –
אַךְ שֶׁקֶט בָּרְחוֹב. שְׁלוֹם־שֶׁמֶשׁ, צְחוֹק־יֶלֶד –
וְאוֹר עַל שֶׁלֶט.

(תל־אביב תשי"ט)

 

לשם הבהרה, אהרן צייטלין אינו כותב על עצמו בשיר הזה. רחוב צייטלין בתל אביב נקרא על שם אביו, הלל צייטלין (1871–1942), שהיה סופר, עיתונאי והוגה ביידיש ובעברית. צייטלין הבן כותב על הפליאה שאוחזת בו למראה רחוב במדינת ישראל הנקרא על שם אביו (ואולי הפליאה מתעצמת נוכח העובדה שגם הוא עצמו מונצח ברחוב הזה, בהיותו נושא את השם צייטלין, כגלעד לאביו שנרצח בידי הנאצים). כשחושבים על כך, אכן מדובר בפלא גדול. צייטלין האב בוודאי לא היה מתאר לעצמו ששמו יתנוסס בלב המדינה היהודית החדשה, סמוך לרחובות הנקראים על שם פרישמן ודובנוב, או שיוביל לרחוב י"ד ברקוביץ, שבו נמצא בית שלום עליכם. גם צייטלין הבן בוודאי לא העז לחלום על כך. כשקורה הדבר, הוא כותב על כך ביראה שחבויה בה גם נימת ביטול, או ליתר דיוק התבטלות בפני העולם הבא: על פי השיר, שלט בפינת רחוב הוא אמנם אופן הנצחה, אך אין בו מספיק בשביל לגעת בנצח. גם שאר הרחובות בתל אביב אינם נשארים במקומם כתחנה הסופית של המתים והמכובדים, אלא עליהם לתור אחר הנצח בממד אחר, גבוה יותר (במקור ביידיש היעד הזה ניכר עוד יותר, בשל אזכורו של המשיח).

השיר של אהרן צייטלין הוביל אותי לחשוב על האופן שבו סופרים נעלמים מן העולם וחוזרים אליו לאחר המוות, נשמותיהם מגולגלות בשמות של רחובות. כאמור, צייטלין לא הסתפק בשלט של רחוב, אלא חיפש לרוחו של אביו מקום נכבד יותר בעולם האמת, ואיתו גם לרוחות של שאר גדולי תרבות היידיש והעברית, שעלו ארצה רק כשמות רחובות ומוסדות. זו הייתה עלייה סמלית, שהשתתפו בה אחרי מותם.

אכן, אין לצפות מצייטלין לקבל שלט כתחליף לאב ולאדם המרשים שאבד. אבל אני רוצה לשהות לרגע בממד הארצי עד כאב של הספרות ולבדוק לאילו היבטים טריוויאליים אך חשובים של החיים הספרות יכולה לחדור, ולהראות כמה הדבר משונה אך משמעותי.

לכאורה קשה מאוד למצוא סדקים שדרכם הספרות יכולה לחדור אל חיי היום-יום, אבל בעצם היא בכל מקום. הספרות היא לא רק שלטי רחובות, פסלים בכיכרות ודיוקנאות סופרות וסופרים על גבי שטרות – אבל גם זו דרך לצרוך אותה, ולו כדרך אגבית, שאינה כרוכה בקריאה. עמוס עוז כותב בסיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002) על ילדות שהתאפיינה בדלות חומרית בכל התחומים פרט לשפע הספרים שמילאו את בית ההורים. הוא מספר שבאותה תקופה לא רצה להיות סופר, אלא ספר, כי האנשים מתים והספרים ממשיכים לחיות אחריהם. להבדיל מצייטלין, עוז מוצא גישה אל הנצח דווקא בחותם הפיזי שמשאירה הספרות, ואינו מניח את קיומן של נשמות דגולות בעולם האמת. בשמות הרחובות יוסף קלאוזנר וש"י עגנון הוא עוסק בנימה רכילותית ומבודחת, ומציג את מיקומם בירושלים לא רק כאות כבוד, אלא כזכר לעוינות בין מי שהיו שכנים בחייהם ובמותם הונצחו במרחק בטוח זה מזה. במקום אחר באותו רומן אוטוביוגרפי מונומנטלי, עוז מראה שהעדות הפיזית לקיומה של הספרות גם מאפשרת להחזיר את הספרות אל חיי היום-יום, ולהיזכר שגם סופרים הם ככל בני האדם. כך הוא מספר על עמוס הילד שהגיש לסבו שטר חדש של עשר לירות ועליו דיוקנו של ח"נ ביאליק:

"בעיני סבא נצנצה אותו רגע דמעה קטנה, אך תוך כדי התרוממות-הנפש קיפלו אצבעותיו את השטר החדש ותחבוהו בזריזות ובלי היסוס ישר אל תוך כיס פנימי בז'קט שלו.

עשר לירות היו סכום נכבד מאוד בזמן ההוא, ובייחוד בשביל קיבוצניק כמוני. נדהמתי:

'סבא, מה אתה עושה? הלוא אני הבאתי לך רק כדי שתראה ותשמח, ובעוד יום-יומיים ודאי יגיע שטר כזה גם לידיך.'
'נו מה,' משך סבא בכתפיו, 'הרי ביאליק נשאר חייב לי עשרים ושניים רובל.'"

לכאורה יש משהו אנטי-ספרותי בגיוס ובמיסוד של ספרות וסופרים לשם האחדות הלאומית או לפיאור המרחב הציבורי, מטרות שלא תמיד הולמות את רוחם של אישים אלה. אבל דבריהם של אהרן צייטלין ועמוס עוז אינם עוסקים במיסוד לשם המיסוד, אלא הם מדגימים היטב את היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט. לפעמים מספיק לנקוב שם של סופר כדי להבהיר את כוונתנו, כמו במקרה הפופולרי של המונח "קפקאי", שמסתיר בחובו עולם מושגים מסועף. מרתק האופן שבו אנחנו מתקהלים ומתכנסים, מקימים מפעלים שלמים בשמם של סופרים (לצערי עם סופרות זה קורה פחות). שמות של סופרים – ולעיתים הם בלבד – משמשים תירוץ מצוין לפעילות חוץ-ספרותית. קל מאוד להבחין בכך בתולדות ספרות היידיש, ספרות כל כך צעירה ועם זאת כל כך מודחקת. השימוש בשלושה אישים מרכזיים – מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם – בתור סמלים ובתור תירוץ להקמת מועדונים, לכינוס אספות, חגיגות ומאספים, סיפק לממשיכיה של ספרות היידיש תשתית אד-הוקית לקידום ספרות שנוצרה כמעט יש מאין. צריך לזכור שאמנם המקרה של ספרות היידיש בולט בגלל חייה הקצרים וגדיעתה בטרם עת, אבל למעשה כל ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו.

כפי שהראיתי כאן בשני טקסטים נבחרים, הפעילות החוץ-ספרותית מזינה בתורה את הספרות מחדש. בכך אינני מתכוונת רק לכתיבת טקסטים ספרותיים על הנושא של רחובות ושטרות המעוטרים בשמות ודיוקנאות של סופרים, אלא גם לכך שסמלים מתחום הספרות, והספרות עצמה כסמל, מעניקים לטקסטים נקודת מוצא לדיון, דבר-מה להיבנות עליו ואף להתגושש עמו. כמובן, יש טעם בהשחתת זמן בקריאה ובכתיבה כי לספרות יש מה להעניק לחיים, ויש טעם בנוכחות שלה בהם גם מעבר להיבט הסמלי; מנגד, כדי שהספרות תוכל לפעול בהתמדה ובהצלחה, היא זקוקה למוסדות, לתקציבים ולקהילות.

נתקלתי בשיר הנהדר של אהרן צייטלין כשקטלגתי את גיליונות "די גאָלדענע קייט" במסגרת עבודתי במפתח עיתונות יידיש.* מוזרה ומופלאה בעיניי המחשבה שהפריחה האדירה אך קצרת המועד של עיתונות היידיש בכל קצוות העולם ממלאת חלק גדול כל כך בשגרת היום שלי, כשאני יושבת מדי שבוע בשבוע ועוברת על עיתונים מרתקים ביידיש מווילנה ומניו יורק, ממלחמת העולם הראשונה וממלחמת ששת הימים. הייתה מוזרה ומופלאה בעיניי גם ההליכה ברחוב צייטלין בדרכי לרחוב י"ד ברקוביץ, בתקופה שבה למדתי בבית שלום עליכם. בייחוד עכשיו, אחרי שקראתי את השיר של אהרן צייטלין, יהיה עוד חלק במרחב הציבורי שימלא אותי פליאה. קריאת ספרות יכולה להועיל לא רק כדרך לברוח מהחיים עצמם אל מציאות אחרת. אם כבר, אני מעדיפה להעניק לה תפקיד אחר, ארצי יותר: לטעון את המזוהה והמוכר במשמעות חדשה.

 

* מפתח עיתונות יידיש הוא מאגר מידע ביבליוגרפי המנגיש לחוקרים ולקוראים חומרים מעיתונות היידיש מאמצע המאה ה-19 ועד המחצית השנייה של המאה ה-20.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג 'ספרים באוטובוסים'. לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן 'נעורים ללא אל' מאת אדן פון הורבאט (עם עובד, 2017).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מיוחד | מאה שנה להולדתו של אבא קובנר

"מעולם לא אמר שהמוות עדיף". לאה פילובסקי מתבוננת בשיר מאת אבא קובנר וביחסו למוות ולחיים

אבא קובנר (צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית)

.

מאת לאה פילובסקי

.

לפני מאה שנים נולד אבא קובנר, אחד המשוררים העבריים החשובים ביותר, ואחד המשוררים האהובים עליי באופן אישי. לצערי, אין מרבים כיום לקרוא בשירת אבא קובנר. בזיכרון הציבורי, גם התרבותי, הוא זכור בעיקר כאחד ממנהיגי מרד גטו וילנה וכמחבר הכרוז המפורסם שבו טבע את הביטוי "אל נלך כצאן לטבח", ולאחר מכן כמנהיג פרטיזנים. כמו כן הוא זכור כקצין תרבות במלחמת העצמאות וכמחבר הדפים הקרביים ובהם הדף המפורסם שבו כתב דברים בוטים נגד נפילתם בשבי של לוחמי קיבוץ ניצנים.

אכן, חוויות השואה וחוויות מלחמת העצמאות תפסו מקום נרחב בשירתו של קובנר, ואולם שירתו הייתה תמיד מורכבת מאוד, רבת פנים מאוד, הומניסטית מאוד, ומאוד לא פוליטרוקית. הפואמות שלו שעסקו בשואה הכילו לבטים רבים של מי שלחם בנאצים וכן יחס עדין, כואב ומלא כבוד אל אלה שנספו בלי להילחם. הפואמה "פרידה מהדרום" הכילה, בצד האמונה בצדקת המלחמה, את אחת ההתייחסויות האמפתיות היחידות בשירה העברית, ודאי באותה תקופה, לאסון הפליטות הפלסטיני. "…ועל כל גבעה גרניקה. גרניקה על כל גבעה!" כתב קובנר הציוני האדוק למראה הפליטים הפלסטינים המגורשים וכפריהם הנחרבים.

מעבר לכך כתב קובנר גם שירה אישית מאוד, אך בין שעסק בנושאים כלליים ובין שעסק בנושאים אישיים הייתה שירתו אנושית תמיד, והאדם וחיי האדם עמדו במרכזה.

תקצר כאן היריעה מבחינתי להתייחס למכלול שירתו של קובנר באופן נרחב והולם. על כן בחרתי להתבונן בשיר אחד, אהוב עליי במיוחד, מתוך הפואמה המאוחרת שלו, "סלון קטרינג". תקוותי – לגעת במשהו משירתו רבת העוצמה של קובנר, ולקרב אליה אחרים.

"סלון קטרינג" הוא שמו של בית חולים ניו-יורקי המתמחה בטיפול בסרטן. קובנר, שסבל מסרטן בגרון, שהה וטופל בסלון קטרינג, ושם אף הוצאו מיתרי קולו, אך קולו השירי לא נדם. הפואמה ראתה אור כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1987, זמן קצר לאחר מותו של קובנר. השיר "ולא המוֶת עדיף" הוא מתוך הפרק "חצי מסומם".

 

ולא המות עדיף / אבא קובנר

וּבְלֶכְתּוֹ בְּרֹאשׁ גְּדוּד נִּשְׂרָפִים
וּבְהִתְיַצְּבוֹ אֶל מוּל פְּנֵי אוֹיֵב
וּבְעָמְדוֹ בַּמָּצוֹר
גַּם בְּהִוָּתְרוֹ עַל הַחוֹמָה
לְבַדּוֹ
מֵעוֹלָם לֹא אָמַר שֶׁהַמָּוֶת עָדִיף
שֶׁהַחַיִּים הֵם בְּנֵי הֲמָרָה
נִרְעָשׁ
וְנִפְחָד
מִמְּצוּקוֹת קָשׁוֹת
לֹא בִּקֵּשׁ מֵעוֹלָם
מִשַּׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא
אֶלָּא שֶׁיַּצְלִיחַ דַּרְכּוֹ
וּכְאָבִיו בְּעָבְרוֹ לִפְנֵי הַתֵּבָה
שֶׁהִקְדִּים צְקוּן תְּפִלַּת ש"ץ:
וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה הָאַהֲבָה
לְשִׂמְחָה
וּלְשָׂשׂוֹן
וּלְשָׁלוֹם
אֵל גָּדוֹל
וְגִבּוֹר
וְ. נ. וֹ. רָ. א.

 

בשיר זה מתבונן הדובר בגוף שלישי במבט כפול – אל מותו הקרב בעתיד, ואחורה, אל חייו, שהיו מלאים בסכנות מוות. עם זאת, השיר משורר את ניצחון החיים על המוות, ויתרה מכך, את קדושת ערך החיים.

הדובר מתייחס אל חוויותיו כלוחם וכמפקד שעמד מול פני המוות ואף שלח אנשים אל המוות. הוא מבקש לדבר כאן על עצמו כעל איש מלחמה שהמלחמה נכפתה עליו. הערך העומד בראש מעייניו היה תמיד ערך החיים: "מעולם לא אמר שהמוות עדיף / שהחיים הם בני המרה". הוא נזכר בשואה ובמלחמה, וממצב כאן את עצמו לא כמשורר שואה, לא כמשורר מלחמה, אלא כמשורר החיים, משורר האנושיות.

חלק גדול משיר זה של קובנר, החילוני, הוא במילים של תפילה. הוא מתחבר כאן אל אביו, שחלה ונפטר עוד בנעוריו של קובנר. אלא שאין אלה מילים של אדם המגלה את הדת בסוף חייו. זוהי שירה חילונית, תפילה יהודית חילונית המשתמשת בלשון העברית הדתית: הביטוי "ועל כל פשעים תכסה אהבה" מצוי בספר משלי; הבקשות לחיים, לשלום, לשמחה ולששון מצויות בתפילות לימים טובים; התיאור של האל כ"אל גדול וגיבור ונורא" מצוי בספר דברים ובברכת אבות בתפילת העמידה. כל המילים והביטויים הללו, וכן הביטוי "שדי איום ונורא" והביטוי "ופשעינו תכסה באהבה", מצויים גם בפיוט "הנני העני ממעש", שהוא תפילת הש"ץ ביהדות אשכנז לפני תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, שבין היתר נאמר בה:

 

…וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה
וְכָל צָרוֹת וְרָעוֹת
הֲפָךְ נָא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל
לְשָׂשֹוֹן וּלְשִׂמְחָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ
וְאַל יְהִי שׁוּם מִכְשׁוֹל בִּתְפִלָּתִי

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ
ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
שֶׁכָּל הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם פּוֹעֲלֵי תְפִלּוֹת
יָבִיאוּ תְפִלָּתִי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶך
וְיָפִיצוּ אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ
בַּעֲבוּר כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים
וּבַעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא…

 

שירו של קובנר, כמו התפילות הדתיות בימים הנוראים ובכלל, נוגע בשני מושגים משמעותיים מהעולם היהודי הדתי: אהבה ויראה. ואולם, בעוד האדם הדתי מחפש את האהבה והיראה לאל, כאן הדובר החילוני, גם כשהוא פונה לאל, מחפש את האהבה והיראה לאדם; וכשם שבראייה הדתית אין הכרח לראות באהבה וביראה מושגים דיכוטומיים, כך גם בתפילה החילונית שבשיר, שהאהבה והיראה באות בה בכפיפה אחת. היראה של הדובר גם נובעת מאהבה, גם חותרת אליה, וגם יוצרת אותה.

נוכח אימת המוות ממחלה נזכר הדובר באימת המוות במלחמות, מלחמות שהשתתף בהן ושהוביל אליהן, וחוזר ומדגיש: הבחירה במלחמה הייתה עבורו כדי להבטיח את ערך החיים. שאיפתו היא החיים והשלום. הוא מקדש את החיים, חיי אדם, חיים שאינם בני המרה. מתוך קדושת החיים הוא הרשה לעצמו לשאת נשק מול אלה שאיימו על החיים, וכן לסכן את חיי עצמו וחיי אחרים.

בסוף השיר מפרק הדובר את המילה "ונורא" להברותיה, ומתוך היראה עולה שירת האהבה הגדולה. אהבה שאינה מוחקת את הפשעים, אבל היא מכסה עליהם כאשר היא קיימת. אהבת החיים, אהבת השלום, אהבת האדם.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך