מלכיאל גרינוולד יכול היה להמשיך לחיות את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל
יש אנשים שמרגישים מוסמכים מספיק בכדי להביע את דעתם על כל נושא בעולם. בדרך כלל נפגוש אותם סותרים כל מה שמישהו אומר בארוחה משפחתית או מציקים לצעירים הפוחזים בזמן שהם מחכים לאוטובוס כי "לנוער של היום אין סבלנות בימינו". כזה היה מלכיאל גרינוולד. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בזה. גרינוולד היה נוהג לחבר מכתבים זועמים – מיני פשקווילים שכאלה, לשכפל אותם, לפזר בתוך מעטפות מבוילות ולשלוח לחבריו לתנועת ה"מזרחי". הכל, כמובן, על חשבונו.
קשה להגיד שהיו לאותו גרינוולד אוסף קוראים נאמנים או שנודעה להגיגיו איזו איכות מהפנטת ומחכימה. מרבית המעטפות ששלח, יש להניח, כלל לא נפתחו. הוא כנראה יכול היה להמשיך את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל.
בסוף שנת 1952 הוציא גרינוולד עוד עלון משוכפל בעותקים רבים. היה זה עוד אחד מאותם מכתבים לחברים ב"המזרחי", הפעם מספר 17, ובו בחר להוקיע דמות מוכרת במדינה הצעירה, ד"ר ישראל קסטנר. קסטנר, מי שעמד בראש ועד ההצלה של בודפשט בזמן השואה, עלה לארץ בתום המלחמה, ייסד עיתון דובר הונגרית והתמנה מספר שנים קודם לכן למשרה הנחשקת של היועץ לשר המסחר והתעשייה, דב יוסף. תחילה עבר הפרסום של גרינוולד נגד ד"ר קסטנר בהתעלמות המחוייכת הרגילה שבה התקבלו מרבית מכתביו, עד שהתגלגל המכתב אל ידיו של השר הממונה.
בעודו סועד במלון בירושלים, נתחב לידיו של השר יוסף המכתב שחיבר גרינוולד. תחילה הוא לא הבין מה הוא קורא בדיוק. ככל שהמשיך החלה התמונה להתבהר, ומבין רצף המשפטים המסורבלים והכתיבה העילגת לפרקים, התחדד המסר: קסטנר אשם בהפקרת מרבית יהודי הונגריה לידי הנאצים, בכך שפעל לארגן רכבת הצלה לקרובי משפחתו וידידיו במפא"י, ובקשרי חיבה קרובים שקשר עם בכירים במשטר הנאצי. לא רק שלא פעל קסטנר להצלת מרבית היהודים – הוא אף הרוויח מרכושם העזוב. על כן, קבע גרינוולד בחדות: "את ד"ר קסטנר צריך לחסל!"
כשהעלה השר בפני יועצו הקרוב את האשמות, דחה אותם קסטנר בביטול. השר והיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לא הרפו, ודרשו מקסטנר לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה. עבורם, הימנעות מפעולה על הטחת האשמות חמורות כל כך כלפי איש ציבור העומד בפני בחירה לכנסת, איננה בגדר אפשרות.
מדוע הסכים קסטנר לתחינותיהם של דב יוסף וחיים כהן? האם נכנע ללחץ של השר, או שפשוט שם לו למטרה לטהר את שמו מהאשמות הנוראיות שטפלו בו – ויהי מה? כך או כך, הייתה זו טעות גורלית עבורו.
כבר בתחילת המשפט היה ברור שהגולם קם על יוצרו. במשפט, שנפתח בינואר 1954, יוצג גרינוולד על ידי עורך הדין שמואל תמיר, אשר תקף בחריפות את קסטנר על שהשתיק ומנע את העברת הידיעות על השואה בפני יהודי הונגריה ובכך מנע את הצלתם (גם אם החלקית). הוא חזר והרחיב את טענתו של גרינוולד: קסטנר פעל לארגן רכבת "מיוחסים" שתבריח את משפחתו ופעילים הקשורים אליו פוליטית בתמורה לחיסול יהודים שלא היו רצויים עליו. מעתה, נודע המשפט דווקא כמשפט קסטנר.
המשפט הפך לסנסציה לאומית. ממשפט שעסק במקור בהוצאת דיבה של עובד ציבור, יוחד גזר הדין ברובו דווקא לפעולותיו של קסטנר עצמו. בגזר הדין קבע השופט הלוי שלא הוכח שקסטנר לקח לעצמו חלק מהאוצרות הגנובים של יהודי הונגריה, וקבע שהעדפת קרובים במקרה טרגי שכזה היא העדפה מובנת וטבעית. אולם, השופט תקף את שיקול הדעת הלקוי של קסטנר ואת התעקשותו הבלתי נלאית לכרות הסכם העברה עם הנאצים בתמורה לסיפוק משאיות וכסף, שהיו נחוצים לרייך השלישי. האמונה שתלה בהבטחותיהם של אייכמן ופקודיו ביטלה כל אפשרות להתריע מפני ההשמדה הקרובה ולאפשר ליהודים רבים ככל שניתן הזדמנות להימלט לפני השילוחים למחנות המוות.
המשפט הזכור ביותר מפסק הדין הופיע בסיכום, ובו קבע השופט שפרשת הקשר בין קסטנר לאדולף אייכמן (המפקד העליון בזירה ההונגרית) הוביל לכך ש"בקבלו את המתנה הזאת (רכבת ההצלה) מכר קסטנר את נשמתו לשטן".
מזועזע ונסער, הגיש קסטנר ערעור לבית המשפט העליון. הוא לא הספיק לחזות בזיכויו הכולל מכל אשמה. בלילה של ה-4 במרץ 1957, חזר קסטנר במסלול הקבוע ממערכת העיתון בו עבד. גבר צעיר ניגש אליו בכניסה לביתו, שאל לזהותו ולאחר מכן ירה לעבר קסטנר שלוש יריות ונמלט במכונית שחיכתה לו בקרבת מקום. אשתו ובתו בת השמונה מצאו את הד"ר מתבוסס בדמו בכניסה לביתם.
בבית החולים הדסה עוד הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה שזרמו למקום. עשרות מברקי דאגה ואיחולי בריאות זרמו לבית החולים, כולל מכתב אחד ממיכאל גרינוולד – מי שהחל את הסאגה שהסעירה את המדינה והובילה לרצח הפוליטי הראשון בישראל (גם אם לא ביישוב). קסטנר נפטר 11 יום לאחר מכן.
גם כעשור לאחר הרצח, המשיך גרינוולד ותקף את קסטנר במכתבים לחברים ב"מזרחי". למעשה, נראה שהעיסוק בקסטנר ובאנשים שפעלו כמותו או שהסתירו את מעשיו רק הלך ותפח עם השנים.
1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות
מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה
סכסוך העבודה שכמעט ועצר את "משפט אייכמן"
תגובות על כתבה זו