מיוחד | מאה שנה להולדתו של אבא קובנר

"מעולם לא אמר שהמוות עדיף". לאה פילובסקי מתבוננת בשיר מאת אבא קובנר וביחסו למוות ולחיים

אבא קובנר (צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית)

.

מאת לאה פילובסקי

.

לפני מאה שנים נולד אבא קובנר, אחד המשוררים העבריים החשובים ביותר, ואחד המשוררים האהובים עליי באופן אישי. לצערי, אין מרבים כיום לקרוא בשירת אבא קובנר. בזיכרון הציבורי, גם התרבותי, הוא זכור בעיקר כאחד ממנהיגי מרד גטו וילנה וכמחבר הכרוז המפורסם שבו טבע את הביטוי "אל נלך כצאן לטבח", ולאחר מכן כמנהיג פרטיזנים. כמו כן הוא זכור כקצין תרבות במלחמת העצמאות וכמחבר הדפים הקרביים ובהם הדף המפורסם שבו כתב דברים בוטים נגד נפילתם בשבי של לוחמי קיבוץ ניצנים.

אכן, חוויות השואה וחוויות מלחמת העצמאות תפסו מקום נרחב בשירתו של קובנר, ואולם שירתו הייתה תמיד מורכבת מאוד, רבת פנים מאוד, הומניסטית מאוד, ומאוד לא פוליטרוקית. הפואמות שלו שעסקו בשואה הכילו לבטים רבים של מי שלחם בנאצים וכן יחס עדין, כואב ומלא כבוד אל אלה שנספו בלי להילחם. הפואמה "פרידה מהדרום" הכילה, בצד האמונה בצדקת המלחמה, את אחת ההתייחסויות האמפתיות היחידות בשירה העברית, ודאי באותה תקופה, לאסון הפליטות הפלסטיני. "…ועל כל גבעה גרניקה. גרניקה על כל גבעה!" כתב קובנר הציוני האדוק למראה הפליטים הפלסטינים המגורשים וכפריהם הנחרבים.

מעבר לכך כתב קובנר גם שירה אישית מאוד, אך בין שעסק בנושאים כלליים ובין שעסק בנושאים אישיים הייתה שירתו אנושית תמיד, והאדם וחיי האדם עמדו במרכזה.

תקצר כאן היריעה מבחינתי להתייחס למכלול שירתו של קובנר באופן נרחב והולם. על כן בחרתי להתבונן בשיר אחד, אהוב עליי במיוחד, מתוך הפואמה המאוחרת שלו, "סלון קטרינג". תקוותי – לגעת במשהו משירתו רבת העוצמה של קובנר, ולקרב אליה אחרים.

"סלון קטרינג" הוא שמו של בית חולים ניו-יורקי המתמחה בטיפול בסרטן. קובנר, שסבל מסרטן בגרון, שהה וטופל בסלון קטרינג, ושם אף הוצאו מיתרי קולו, אך קולו השירי לא נדם. הפואמה ראתה אור כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1987, זמן קצר לאחר מותו של קובנר. השיר "ולא המוֶת עדיף" הוא מתוך הפרק "חצי מסומם".

 

ולא המות עדיף / אבא קובנר

וּבְלֶכְתּוֹ בְּרֹאשׁ גְּדוּד נִּשְׂרָפִים
וּבְהִתְיַצְּבוֹ אֶל מוּל פְּנֵי אוֹיֵב
וּבְעָמְדוֹ בַּמָּצוֹר
גַּם בְּהִוָּתְרוֹ עַל הַחוֹמָה
לְבַדּוֹ
מֵעוֹלָם לֹא אָמַר שֶׁהַמָּוֶת עָדִיף
שֶׁהַחַיִּים הֵם בְּנֵי הֲמָרָה
נִרְעָשׁ
וְנִפְחָד
מִמְּצוּקוֹת קָשׁוֹת
לֹא בִּקֵּשׁ מֵעוֹלָם
מִשַּׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא
אֶלָּא שֶׁיַּצְלִיחַ דַּרְכּוֹ
וּכְאָבִיו בְּעָבְרוֹ לִפְנֵי הַתֵּבָה
שֶׁהִקְדִּים צְקוּן תְּפִלַּת ש"ץ:
וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה הָאַהֲבָה
לְשִׂמְחָה
וּלְשָׂשׂוֹן
וּלְשָׁלוֹם
אֵל גָּדוֹל
וְגִבּוֹר
וְ. נ. וֹ. רָ. א.

 

בשיר זה מתבונן הדובר בגוף שלישי במבט כפול – אל מותו הקרב בעתיד, ואחורה, אל חייו, שהיו מלאים בסכנות מוות. עם זאת, השיר משורר את ניצחון החיים על המוות, ויתרה מכך, את קדושת ערך החיים.

הדובר מתייחס אל חוויותיו כלוחם וכמפקד שעמד מול פני המוות ואף שלח אנשים אל המוות. הוא מבקש לדבר כאן על עצמו כעל איש מלחמה שהמלחמה נכפתה עליו. הערך העומד בראש מעייניו היה תמיד ערך החיים: "מעולם לא אמר שהמוות עדיף / שהחיים הם בני המרה". הוא נזכר בשואה ובמלחמה, וממצב כאן את עצמו לא כמשורר שואה, לא כמשורר מלחמה, אלא כמשורר החיים, משורר האנושיות.

חלק גדול משיר זה של קובנר, החילוני, הוא במילים של תפילה. הוא מתחבר כאן אל אביו, שחלה ונפטר עוד בנעוריו של קובנר. אלא שאין אלה מילים של אדם המגלה את הדת בסוף חייו. זוהי שירה חילונית, תפילה יהודית חילונית המשתמשת בלשון העברית הדתית: הביטוי "ועל כל פשעים תכסה אהבה" מצוי בספר משלי; הבקשות לחיים, לשלום, לשמחה ולששון מצויות בתפילות לימים טובים; התיאור של האל כ"אל גדול וגיבור ונורא" מצוי בספר דברים ובברכת אבות בתפילת העמידה. כל המילים והביטויים הללו, וכן הביטוי "שדי איום ונורא" והביטוי "ופשעינו תכסה באהבה", מצויים גם בפיוט "הנני העני ממעש", שהוא תפילת הש"ץ ביהדות אשכנז לפני תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, שבין היתר נאמר בה:

 

…וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה
וְכָל צָרוֹת וְרָעוֹת
הֲפָךְ נָא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל
לְשָׂשֹוֹן וּלְשִׂמְחָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ
וְאַל יְהִי שׁוּם מִכְשׁוֹל בִּתְפִלָּתִי

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ
ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
שֶׁכָּל הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם פּוֹעֲלֵי תְפִלּוֹת
יָבִיאוּ תְפִלָּתִי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶך
וְיָפִיצוּ אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ
בַּעֲבוּר כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים
וּבַעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא…

 

שירו של קובנר, כמו התפילות הדתיות בימים הנוראים ובכלל, נוגע בשני מושגים משמעותיים מהעולם היהודי הדתי: אהבה ויראה. ואולם, בעוד האדם הדתי מחפש את האהבה והיראה לאל, כאן הדובר החילוני, גם כשהוא פונה לאל, מחפש את האהבה והיראה לאדם; וכשם שבראייה הדתית אין הכרח לראות באהבה וביראה מושגים דיכוטומיים, כך גם בתפילה החילונית שבשיר, שהאהבה והיראה באות בה בכפיפה אחת. היראה של הדובר גם נובעת מאהבה, גם חותרת אליה, וגם יוצרת אותה.

נוכח אימת המוות ממחלה נזכר הדובר באימת המוות במלחמות, מלחמות שהשתתף בהן ושהוביל אליהן, וחוזר ומדגיש: הבחירה במלחמה הייתה עבורו כדי להבטיח את ערך החיים. שאיפתו היא החיים והשלום. הוא מקדש את החיים, חיי אדם, חיים שאינם בני המרה. מתוך קדושת החיים הוא הרשה לעצמו לשאת נשק מול אלה שאיימו על החיים, וכן לסכן את חיי עצמו וחיי אחרים.

בסוף השיר מפרק הדובר את המילה "ונורא" להברותיה, ומתוך היראה עולה שירת האהבה הגדולה. אהבה שאינה מוחקת את הפשעים, אבל היא מכסה עליהם כאשר היא קיימת. אהבת החיים, אהבת השלום, אהבת האדם.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו