מטורה הוא שם העט של מרגוס לאטיק, משורר ומתרגם מרכזי מאסטוניה, מחברם של שמונה ספרי שירה, נוסף לרומן ולספר מסעות. זכה בכמה פרסים חשובים בארצו ובעולם.
גילי חיימוביץ' היא מתרגמת ומשוררת. פרסמה שישה ספרים בעברית, ושני קבצים משירתה ראו אור באנגלית. תרגומי השירה שלה מתפרסמים באנתולוגיות, באתרים, בכתבי עת ובירחונים מרכזיים בארץ ובעולם.
מתוך הסרטון "ציירי לי ציור" ליסמין קיני, על פי שירהּ של חדווה הרכבי
.
מאת ריקי כהן
.
ב-14 במרץ ייפתח זו השנה התשיעית פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל אביב, ובמהלכו, זו השנה הרביעית, ייערך האירוע "סרטים בעקבות משוררים", שעניינו סרטונים המבוססים על שירה. היוצרת והבמאית יסמין קיני אוצרת את המסגרת הזו מאז הקמתה, ובעצמה יוצרת סרטונים כאלה. סרטוניה הוקרנו במסגרות בינלאומיות, כמו פסטיבל "זברה", שכתבתי עליו בעבר במדור זה.
פגשתי את קיני לשיחה על הסוגה האמנותית הזו כשברקע מהדהדים קולות שונים של משוררים/ות על יחסם כלפי סוגה זו; יש הרואים בפרשנות קולנועית לשירה מעין חילול קודש, פגיעה בחירות השירה להיות אמנות חידתית הפתוחה לפרשנויות של כל קורא על פי עולמו הפנימי ומשחררת את המשורר/ת ממניפסט מסוים. קיני מודעת למתח הזה – היא סיפרה למשל שהמשורר מאיר ויזלטיר מתעב את סוגת סרטוני השירה – ומתייחסת אליו בסרטים שהיא עושה, בריאיון שלהלן ואף בדברים שכתבה השנה לקראת האירוע, ומלווים את פרסומיו:
"למה התכוונה המשוררת? שאלה שאסור לשאול משוררים, אבל אפשר לשאול קולנוענים שיוצרים סרטי-שירה. אלה, בוחרים לקחת שיר שנוגע בהם עמוקות ולהפוך אותו ליצירה ויזואלית קולנועית. יצירה המבוססת על השיר, אבל עומדת בפני עצמה. המתח החי בין מילה לתמונה מוליד יצירות מגוונות ומפתיעות, שהמחבר בניהן הוא יכולתן לקרב את אוהבי הקולנוע לשירה ואת אוהבי השירה לקולנוע."
מה הקריטריונים שלך באוצרוּת הסרטונים בפרויקט?
"יש לי את הטעם שלי, אבל חשוב לי מאוד לא לכפות אותו על העולם. כשאני צופה בסרטי שירה לצורך לקטורה אני שמה את הטעם שלי בצד. הדבר שאני מסתכלת עליו זה איפה השירה ואיפה הקולנוע בסרט שאני רואה, ומה האיכות של כל אחד מהם. זו יכולה להיות שירה שאני פחות אוהבת, אבל היא צריכה להיות שירה איכותית, שלמה, עומדת בעולם. אותו דבר בקולנוע, ואני מסתכלת על הממשק בין שני הדברים. אחד הדברים שחשובים לי במיוחד הוא שהסרט לא יהיה אילוסטרציה, סרט לא יכול להיות אילוסטרציה, כמו שהשירה היא לא אילוסטרציה לרגש, היא דבר בפני עצמו. הסרט צריך לצמוח מהשיר. חשוב לי גם שהוא לא יהיה 'על'. הרבה פעמים נשלחים אלינו סרטים דוקומנטריים, וצריך שבתוך הדוקומנטרי הזה יהיה איזשהו פיוט."
אל העשייה הקולנועית הזו הגיעה קיני דרך קשר זוגי מעברה: "למדתי קולנוע בסן פרנסיסקו, ולפני כן הייתי עיתונאית. אני כבר עשרים ומשהו שנים מביימת כתבות, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. לפני שמונה שנים הייתי בזוגיות עם עידו יואב, משורר שפרסם ארבעה ספרים. הוא עבד על ספר והציע לי שאולי אעשה משהו עם הטקסטים שלו, שנפיק משהו יחד, וכך התחלתי – ביימתי כמה סרטונים על פי שיריו, זו יצירה משותפת, הוויזואליה שלי והשירים שלו, שאני בחרתי. בהתחלה לא ידעתי שאלה סרטי שירה. כשאני קוראת שיר, ישר עולה לי בראש דימוי ויזואלי, המילים הופכות לאימג', מציירות לי. השירים שאני מתחברת אליהם הם שירים שמייצרים לי אימג'ים. עבדנו על שלושת הסרטונים הראשונים כשנתיים, בלי תקציב, בעזרת הקשרים שלי, עם צלמים שהסכימו לעבוד בחינם. רכש אותם אוצר של תערוכות וידאו בינלאומיות והם מסתובבים מאז 2014 בתערוכות באירופה. האוצר ההוא רואה בזה וידאו ארט. הגבולות בין וידאו-ארט לסרטי שירה אכן לא ברורים. השנה אני חוקרת את הגבולות האלה בפסטיבל אפוס, וכמה סרטים שאציג שם הם וידאו-ארט ממש, עד כדי כך שהטקסט בהם הוא שולי, מקפצה ליצירה שהיא ויזואלית לגמרי".
זה לא קצת עוול לשירה?
"אני לא מרגישה ככה. להפך, זה מפריח את השירה. זה מתייחס לשירה כמו לאדמה פוריה – לצאת ממנה. כשעשיתי את הסרט 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ', לשיר של חדווה הרכבי, והייתי בשלב כתיבת התסריט – הסיטואציה, רצף הדימויים – זה היה אדרנלין מטורף כי את לא כבולה לז'אנר ולא לחוקים של השפה הקולנועית, את מעל לשפה, כמו שהשירה מעל לשפה. סרטי שירה הם לא במקום שירה, בלי שירה לא יכולים להיות סרטי שירה, זה לא מוחק את המקום של השירה. אמי מחזאית ויש לי כבוד עצום למילים. רק בשנה השנייה שלי ללימודי הקולנוע קלטתי שכל החזיונות שיש לי – זה מה שאני צריכה לעשות, אני אדם מאוד ויזואלי. הפיצוח של מה שצריך לעשות בתוך הפריים הוא משהו שבא לי בקלות, כי אני עושה אותו הרבה שנים, ולפעמים הוא מתוקשר אליי, נוחת בתוך הראש."
ואיך משוררים שאת יוצרת סרטים על פי שיריהם מתייחסים לסרטים, חדווה הרכבי למשל?
"משוררים נחלקים ביחסם לסרטים. יש משוררים שמאוד קשה להם כשהמילים שלהם עוברות מדיום. המקסימום שהם יכולים לקבל זה שילחינו את השיר, וגם עם זה קשה להם. חדווה מאוד אהבה את הסרטים. היא גם אמנית פלסטית, גם היא אדם מאוד ויזואלי. על הבסיס הזה אנחנו מאוד מתחברות, והיא דמיינה דברים אחרים לגמרי. היא אדם פתוח בצורה יוצאת דופן והיא התרגשה מאוד מזה שזה דיבר אליי באופן שונה כל כך מאיך שהיא כתבה את זה".
אחד הסרטים שיצרה קיני על פי שיר של הרכבי הוא "ציירי לי ציור", בכיכובה של רננה רז. הוא מציג סיפור עצמאי ואישי של קיני עצמה: "כשהצגתי לחדווה את התוכנית לסרט הזה היה לה קשה בהתחלה והיא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. ואז היא אמרה, 'אם זה מה שצמח מתוכך – זה מה שאת צריכה לעשות'. וכשהיא ראתה את זה על המסך היא מאוד התרגשה ואמרה, 'איזה יופי, לא הייתי מדמיינת את זה'. התגובה הזו ריגשה אותי יותר מהתגובה של אמא שלי."
מה הייתה המחשבה שלך מאחורי התהליך היצירתי בסרט "ציירי לי ציור"?
"היה לי בראש דימוי, תצלום, שבו רואים את סבתא שלי – אמא של אמא שלי – את אמא שלי ואותי, אני אולי בת שלוש. הוא צולם מתחת לעץ שסק, ליד הבית של סבתא שלי בפרדס חנה. ומי שמכיר את הנפשות הפועלות יכול לראות את המתח בין סבתא שלי לאמא שלי. היה לנו אירוע משפחתי והייתה מתיחות ביני לבין אמא שלי, והבת שלי ניסתה לפשר, לרכך, ופתאום היה לי פלאש לתמונה הזו שלי, ילדה בת שלוש שרואה מתח בין אמא לסבתא ולא יודעת מה לעשות עם זה. זה היה בגוף וגם בזיכרון. ואז חשבתי, מה יכול לבטא את מה שחוויתי שם והרגשתי. באופן טבעי כשאני מחפשת משהו שיהדהד את התחושות שלי אני הולכת לשירה, יש לי ספרי שירה ליד המיטה. הלכתי לספר של חדווה ונפלתי על השיר הזה. למרות שהוא לא נכתב על הנושא הזה, הוא נכתב על הרצון לדיאלוג, וזה חפף את התחושה שלי. זה התחיל מהדימוי ומהתחושה שחיפשו את המילים, ואז המילים חיפשו בחזרה את הסיפור הוויזואלי. אני רואה המון סרטי שירה ויכולה להגיד לך מתי זה בא מהראש, ואז זה בא להיות מין תמך לשירה; הסרטים שלי הם לא כאלה, הם יצירה בפני עצמה. הם לא יכולים בלי המילים האלה, בלי הדימויים האלה ובלי המוזיקה הזו. החזרתיות הזו בשירים של חדווה, והמוזיקליות – זה גם אצלי בתוך הראש."
בסרט אחר שיצרה, על פי השיר "רובוטים" מאת עידו יואב, הצופה מופתעת לגלות שהמציגה הראשית היא לא אחרת מאשר העיתונאית אילנה דיין, לצד רננה רז שקיני מרבה ללהק לסרטיה: "אילנה היא סוג מסוים של שיקוף מקצועי שלי, ורננה היא שיקוף שלי בתוך הבית. אחת הסיבות שאני נעזרת בה כל כך הרבה היא כי רננה מבינה מה אני צריכה בלי שאביים אותה, היא קוראת את השיר ומפנימה אותו. הבחירה באילנה דיין עלתה מתוך השיחות עם עידו על מה שאני רואה שם: רציתי דמות שמדווחת, רציתי את הטקסט כמעין דיווח שלי, במירכאות, על מצבה של האישה. בהתחלה רציתי ללהק את יעקב אילון, אבל הוא סירב להצעה, ואז חשבתי על זה לעומק ואמרתי, איזה מזל שהוא לא הסכים, כי אני צריכה שם שתי דמויות נשיות. אילנה לא הייתה צריכה בכלל לשחק, היא הייתה צריכה לדווח כמו כתבת שטח. לא ייאמן באיזו מהירות היא למדה את הטקסט, היא קראה אותו באותו בוקר ולמדה אותו תוך שנייה. היא אמרה לי, 'אני לא מבינה מה את עושה, זה נורא משונה. אני לא מבינה את הטקסט הזה, אבל זה מוזר מספיק בשביל שאני אסכים לבוא.' כשהיא ראתה את הסרט היא אמרה, 'זה הדבר הכי מקורי שראיתי בחיים'."
"יש משהו פרדוקסלי בחוויית ההתבוננות בציורים שלפנינו. הם יפים מאוד, ומושכים את העין – ניכר כי צוירו ביד בוטחת ובמידה של איפוק. רק לאחר ששבו את מבטנו ואנו מתמקדים בפרטים נחשפת לעינינו עלילת זוועה." גיא פרל על ציוריה של אוריה קדרי
בציוריה של אוריה קדרי התבוננתי כמי שמתבונן ביומן. חשתי כי פרושׂ לפניי יומנה של הציירת – יומן המתעד את מסעיה בשכבות העמוקות של נפשה. הלא-מודע הוא מודל הציור של קדרי – והוא ניצב בפניה בעירומו. ניתן להשוות את ציוריה לחלומות, אך ההשוואה לא תהיה מדויקת. ברבים מחלומותינו מיוצגת מציאות העולם והגוף כהווייתה, ואילו ציוריה של קדרי יוצרים מגע עם תנועות הלא-מודע בצורתן הראשונית, צורה המתגלה עם קילוף התודעה מכפיפותה לכללי המציאות. בתור שכאלו, עוררו בי הציורים אסוציאציה ליומן רישום אחר של עמקי הלא-מודע – הספר האדום של קרל גוסטב יונג, אשר הציורים בו מזכירים את אלו של קדרי בעושרם הסימבולי (בכלל זה שכיחותם של סמלים ראשוניים כמו הנחש או האורובורוס). אסוציאציה נוספת, ליומן אחר המתעד את עמקי הלא-מודע, הייתה לי לציוריו הנודעים של הירונימוס בוש, וזאת משום שאל איכות החלום מתלווה ברבים מציוריה של קדרי איכותו של הסיוט. גם עם בוש חולקת קדרי מוטיבים, למשל ביתור הגוף או היטרפות.
יש משהו פרדוקסלי בחוויית ההתבוננות בציורים שלפנינו. הם יפים מאוד, ומושכים את העין – ניכר כי צוירו ביד בוטחת ובמידה של איפוק. רק לאחר ששבו את מבטנו ואנו מתמקדים בפרטים נחשפת לעינינו עלילת זוועה. כאב בלתי נסבל. קדרי היא גם משוררת, וחוויית הקריאה בספרה הראשון, לפני שתפגוש אותי המלה, זהה לחוויית ההתבוננות בציוריה. השירים מאופקים, עדינים ויפים מאוד ורובם ככולם סובבים גרעיני סוד, קושי וכאב עצור. שיר מס' 21 (עמ' 34) מדגים זאת היטב ואף עוסק ישירות בתיאור המתח שבין הריסון והיופי לבין הכאב והמוות: "אֲסוּפָה מְאוֹד / אֲנִי מַחְזִיקָה בַּעֲדִינוּת / אֶת כְּלֵי הַגִּנָּה הַקְּטַנִּים. / שִׂמְחָה עֲלוּמָה מְמַלֵּאת אוֹתִי / כְּשֶׁאֲנִי מְנַקָּה מֵהֶם אֶת פֵּרוּרֵי הָאֲדָמָה / וּמְגַלָּה תַּחְתָּם חֲלֻדָּה. / הַדְּלַעַת הַפִּתְאוֹמִית / שֶׁמְּכַסָּה אֶת הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית / קוֹבַעַת גְּבוּלוֹת חֲדָשִׁים לְמִשְׂחֲקֵי הַמַּחְבּוֹאִים. / כַּמָּה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ הָאֶפְשָׁרוּת לַחְפֹּר בָּאֲדָמָה / וּלְגַלּוֹת בָּהּ בּוֹר עָמֹק וָחַם / בְּדִיּוּק לְמִדּוֹתַי".
בכל הציורים מופיעה בצורה זו או אחרת דמות אנושית. זו דמות עגומה או רדומה, בדרך כלל קטנה וניגפת לפני כוחות ארכיטיפיים עזים המאיימים עליה או שולטים בה ללא מצרים. מקבילה לדמות זו ניתן לראות בדמות הילדה המופיעה ברבים משיריה של קדרי – ילדה בודדה, אבודה, גנוזה או מתה, כבדוגמה שהבאתי קודם ובשיר הבא: "לְאֹרֶךְ הַיַּעַר / פְּזוּרִים מְטִילֵי זָהָב / מְסַמְּנִים אֶת דַּרְכָּהּ / שֶׁל יַלְדָּה שֶׁאָבְדָה. / בְּצִלָּהּ שֶׁל אֵלָה / עַתִּיקַת יוֹמִין / קְבוּרִים / בִּגְדֵי כְּהֻנָּתָהּ / רֵיחַ הַמֹּר / וְלֶחֶם פָּנֶיה" (עמ' 33). ברוב הציורים מופיעה הדמות כעובּר המונח בתוך צורות דמויות רחם. בחלקם הרחם הוא חיק האדמה, כמו בשני השירים שהבאתי מתוך הספר. חשתי כי לצד הדמויות המעונות והמאוימות, מייצגות דמויות עובריות אלו מצב של התכנסות, שהייה, המתנה – כל זאת לקראת לידה מחדש, בעודן אוצרות בקרבן את עוצמתם הגדולה של הסוסים, את הוד הנשרים ואת יופיו השמימי של הטווס.
מאיר אריאל בתחילת שנות השישים על רקע נוף קיבוץ משמרות. ארכיון משפחת אריאל.
זה לקח לא מעט דיבורים ותחינות, ניסיונות שכנוע ושיחות אל תוך הלילה, עד שבקיץ 1973 התרצה סוף סוף מאיר אריאל, והסכים להקליט כמה שירים לאלבום מלא ראשון. דורי בן זאב דאג לציוד ההקלטה, ונראה שהעבודה המשותפת שלהם מתקדמת היטב. בבוקר ה-6 באוקטובר 73', ישבו השניים באולפן המאולתר ועבדו על שיר. הייתה זו גודה אריאל, אמו של מאיר, שקטעה אותם. משפט אחד היה בפיה, "פרצה מלחמה". עוד באותו היום גויס מאיר אריאל ונשלח יחד עם חבריו לגדוד אל החזית בסיני.
ירושלים של ברזל
את החשבון הפרטי והלאומי שיתחיל בארץ בסיום המלחמה הזאת, החל מאיר אריאל כבר בסיומה של המלחמה הקודמת בה השתתף, שש שנים קודם לכן. מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה שהעמידה אותו, חבר קיבוץ אלמוני בתחילת שנות העשרים לחייו, באור הזרקורים שחיפש לעצמו. ב-11 ביוני 1967, פחות מיממה מסיום הקרבות, הוציא את השיר 'ירושלים של ברזל'. היה זה שיר תגובה מהיר לשיר של נעמי שמר מנקודת מבטו של חייל צנחנים שלחם בקרבות לכיבוש העיר.
במשך השנים שינה מאיר אריאל מספר גרסאות לגבי מועד כתיבת השיר "ירושלים של ברזל". סמוך לסיום המלחמה סיפר שכתב אותו ברגעי המנוחה שבין הקרבות.
מעטפת התקליט "ירושלים של ברזל" משנת 1967
שנים לאחר מכן לעג לשמועות שכתב את השיר בימי המלחמה. שתי הגרסאות (הגרסה שכתב את השיר במהלך המלחמה, והגרסה שכתב אותה אחרי המלחמה) מלמדות על שינוי עמוק כלפיי השיר והפרסום שהביא ליוצרו: דווקא כשנראה שחלומו הגדול מתגשם בחר לקחת צעד אחורה מהתדמית הציבורית שנכפתה עליו – תדמית 'הצנחן המזמר', ומהתגובות הקוטביות של הציבור הישראלי לשיר.
"זהו אולי גם מה שדחף אותי לכתוב את השיר 'ירושלים של ברזל' במקביל ל'ירושלים של זהב'.
כתבתי את השיר יומיים אחרי הכיבוש. ידעתי איזה רעש עשה בארץ שחרור ירושלים, וידעתי איך כל העם 'השתגע' מהשיר 'ירושלים של זהב', גם אני הייתי 'משוגע' מהשיר הזה, אבל אני גם ראיתי איך שיחררו את ירושלים ובמה זה עלה, ומה שהרגשתי באותו זמן ומה שפרץ ממני היה להגיד:
'רגע אחר, רבותי, יש לנו היום הכותל המערבי, אבל לא לפני שיש לנו כך וכך אמהות שכולות. עם ישראל, עכשיו אתה יכול להכנס לירושלים העתיקה, אבל לפניך, נכנסה פה עופרת בגוף החברים שלי'."
ראיון עם מאיר אריאל, מעריב, אוגוסט 1967. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
ביוני 1968 החליף מאיר אריאל את הארץ שיכורת הניצחון בעבור דטרויט האדישה לרעש הישראלי. השנתיים שיעביר מאיר אריאל יחד עם אשתו תרצה ובתם שירז בארצות הברית יעניקו לו את המרחק שחיפש, בעוד שהמפגש הבלתי אמצעי עם הרוקנרול של שנות השישים (בייחוד עם המוזיקה של בוב דילן) יעניקו לו את ההשראה לחקור כיוונים שלא הכיר.
את מלחמת יום הכיפורים העביר מאיר אריאל באחד מאזורי הלחימה הקשים ביותר, נתון יחד עם חבריו להפגזות מאסיביות מן הצד המצרי. חטיבת הצנחנים שאליה גויס הוכנסה בהדרגה לקרבות בחצי האי סיני. עם זאת, ובניגוד לששת הימים, הפעם לא לקח חלק פעיל בלחימה.
כניסת הכוחות לסיני, היום התשיעי למלחמת יום הכיפורים. מתוך אוסף דן הדני
שנה קודם לכן ראה אור בארץ הספר 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי בתרגומו היפה של אהרן אמיר. בין ההפגזות לשעות הבטלה הארוכות קרא מאיר אריאל את הספר. הוא סחב אותו, יחד עם הגיטרה והנשק, לשמירות בסואץ.
"קוֹרֵא "אִיִּים בַּזֶּרֶם" מֵאֵת אֶרְנְסְט הֶמִינְגְוֵי תִּרְגֵּם אֶת זֶה יָפֶה אַהֲרֹן אָמִיר", "איים בזרם" מהדורת 1972, הוצאת עם עובד
דורי בן זאב, שעבד בזמן המלחמה בגלי צה"ל, נשלח לסיני כדי לתעד את הקולות המלחמה מהשטח. הוא איתר את חברו מאיר בריא ושלם, והקליט אותו לתכנית הרדיו שהכין. ארבעה שירים שר מאיר אריאל באותה תכנית, הראשון שביניהם היה 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'.
התכנית המקורית לא שודרה מעולם. בשנת 1986 התראיין מאיר אריאל ברדיו קול ישראל ונשאל בין היתר על ההקלטה שאותרה לא מכבר:
על נסיבות השיר סיפר כי "זה למעשה צילום אותנטי של מצב שהייתי בו, היחידי אולי שאני יכול להצביע עליו מכל השירים שכתבתי. של מצב שבו הייתי ופשוט כתבתי את המצב הזה. אכן ישבתי וקראתי את 'איים בזרם' ובנקודה שאליה הגעתי, יצאתי לשמירה, עשיתי שמירה, חזרתי, כתבתי את השיר והמשכתי לקרוא את הספר. באמת אולי פשוט התחבר הספר עם… הספר פשוט לקח אותי שבי, הרחיק אותי וככה הרגיע אותי מהסיטואציה של סואץ.
פתאום, כאילו מחוזות החפץ האלה שבא לי להיות בהם, בא לי להיות במקומו: יושב שם בבר הזה, מספר להם על הזונות שלו, פתאום נכנסת האהובה שלו, זה בכלל בשבילו דבר אחר, זה מכה אחרת, בשבילי זה היה לבוא לאיזה מצב על הכיפאק בהשוואה למה שקורה לי עכשיו. בלי לתת דין וחשבון על זה שהוא בכלל קרוע, והוא אחד העצובים בעיר. אז מה אני?".
השוואה בין שני שירי המלחמה שחיבר מאיר אריאל מגלה את ההבדלים ביניהם. שניהם שירי עדות של חייל במלחמה. אך בעוד ש'ירושלים של ברזל' הוא שיר של חייל הנזכר בעיר שהפכה לזירת קרב עקובה מדם, 'לילה שקט עבר על כוחותינו' נכתב מתוך האירועים ועדיין מאפשר לדובר בשיר לתפוס מרחק מהם.
שלושת הבתים הראשונים של 'לילה שקט' עוקבים אחר תומס האדסון, גיבור הרומן הבדיוני שלא נזכר בשמו בשיר, "והוא אחד העצובים בעיר". בבית הרביעי צץ שוב הדובר בשיר
"אֲנִי עַכְשָׁו אֶל הַשְּׁמִירָה יוֹצֵא"
בהמשך השיר מבקש הדובר לחזור הביתה (הָיִיתִי טָס, לֹא רַק הוֹלֵךְ מִכָּאן כָּעֵת), או לכל הפחות – להחליף מקומות עם גיבור הרומן שהוא קורא:
הבחירה להתבסס על רומן בפרוזה כמקור השראה ("איים בזרם"), ולא על שיר קיים ('ירושלים של זהב'), הייתה בחירה מודעת. הדיבור החופשי של 'לילה שקט' יחליף מעתה את ההגשה המלוטשת והמוזיקלית של 'ירושלים של ברזל' ויאפיין את שארית הקריירה של מאיר אריאל.
"שירי חג ומועד ונופל", האלבום המלא הראשון של מאיר אריאל, יצא בשנת 1978. 'לילה שקט עבר על כוחותינו' לא נכלל בו. השיר הופיע רק באלבומו השני, "וגלוי עיניים" משנת 1984. הזמר למוד אכזבות הפרסום עיכב את הוצאת השיר בגלל שחשש שהקהל יזהה את השיר עם מלחמת יום הכיפורים. כשכבר הוקלט השיר, חתם את השיר במספר שורות כמו-תלושות באנגלית:
Hey, nice Jewish boy, what are you doing here? Hey, nice Jewish boy, nothing for you here, go home. Hey, nice Jewish boy, you go see some nice Jewish girl back home. Nice Jewish boy, go home
"לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון" היא השורה האחרונה של השיר, שורה החוזרת לעברית ומוציאה אותו מהמרחב שבו נכתב. זוהי גם חזית המלחמה הבאה בה השתתף מאיר אריאל, מלחמת לבנון, הפעם בחיל השריון.
לקריאה נוספת אנו ממליצים על הביוגרפיה 'ארול אחד' שחיבר ניסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי.
