"יש משהו פרדוקסלי בחוויית ההתבוננות בציורים שלפנינו. הם יפים מאוד, ומושכים את העין – ניכר כי צוירו ביד בוטחת ובמידה של איפוק. רק לאחר ששבו את מבטנו ואנו מתמקדים בפרטים נחשפת לעינינו עלילת זוועה." גיא פרל על ציוריה של אוריה קדרי
בציוריה של אוריה קדרי התבוננתי כמי שמתבונן ביומן. חשתי כי פרושׂ לפניי יומנה של הציירת – יומן המתעד את מסעיה בשכבות העמוקות של נפשה. הלא-מודע הוא מודל הציור של קדרי – והוא ניצב בפניה בעירומו. ניתן להשוות את ציוריה לחלומות, אך ההשוואה לא תהיה מדויקת. ברבים מחלומותינו מיוצגת מציאות העולם והגוף כהווייתה, ואילו ציוריה של קדרי יוצרים מגע עם תנועות הלא-מודע בצורתן הראשונית, צורה המתגלה עם קילוף התודעה מכפיפותה לכללי המציאות. בתור שכאלו, עוררו בי הציורים אסוציאציה ליומן רישום אחר של עמקי הלא-מודע – הספר האדום של קרל גוסטב יונג, אשר הציורים בו מזכירים את אלו של קדרי בעושרם הסימבולי (בכלל זה שכיחותם של סמלים ראשוניים כמו הנחש או האורובורוס). אסוציאציה נוספת, ליומן אחר המתעד את עמקי הלא-מודע, הייתה לי לציוריו הנודעים של הירונימוס בוש, וזאת משום שאל איכות החלום מתלווה ברבים מציוריה של קדרי איכותו של הסיוט. גם עם בוש חולקת קדרי מוטיבים, למשל ביתור הגוף או היטרפות.
יש משהו פרדוקסלי בחוויית ההתבוננות בציורים שלפנינו. הם יפים מאוד, ומושכים את העין – ניכר כי צוירו ביד בוטחת ובמידה של איפוק. רק לאחר ששבו את מבטנו ואנו מתמקדים בפרטים נחשפת לעינינו עלילת זוועה. כאב בלתי נסבל. קדרי היא גם משוררת, וחוויית הקריאה בספרה הראשון, לפני שתפגוש אותי המלה, זהה לחוויית ההתבוננות בציוריה. השירים מאופקים, עדינים ויפים מאוד ורובם ככולם סובבים גרעיני סוד, קושי וכאב עצור. שיר מס' 21 (עמ' 34) מדגים זאת היטב ואף עוסק ישירות בתיאור המתח שבין הריסון והיופי לבין הכאב והמוות: "אֲסוּפָה מְאוֹד / אֲנִי מַחְזִיקָה בַּעֲדִינוּת / אֶת כְּלֵי הַגִּנָּה הַקְּטַנִּים. / שִׂמְחָה עֲלוּמָה מְמַלֵּאת אוֹתִי / כְּשֶׁאֲנִי מְנַקָּה מֵהֶם אֶת פֵּרוּרֵי הָאֲדָמָה / וּמְגַלָּה תַּחְתָּם חֲלֻדָּה. / הַדְּלַעַת הַפִּתְאוֹמִית / שֶׁמְּכַסָּה אֶת הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית / קוֹבַעַת גְּבוּלוֹת חֲדָשִׁים לְמִשְׂחֲקֵי הַמַּחְבּוֹאִים. / כַּמָּה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ הָאֶפְשָׁרוּת לַחְפֹּר בָּאֲדָמָה / וּלְגַלּוֹת בָּהּ בּוֹר עָמֹק וָחַם / בְּדִיּוּק לְמִדּוֹתַי".
בכל הציורים מופיעה בצורה זו או אחרת דמות אנושית. זו דמות עגומה או רדומה, בדרך כלל קטנה וניגפת לפני כוחות ארכיטיפיים עזים המאיימים עליה או שולטים בה ללא מצרים. מקבילה לדמות זו ניתן לראות בדמות הילדה המופיעה ברבים משיריה של קדרי – ילדה בודדה, אבודה, גנוזה או מתה, כבדוגמה שהבאתי קודם ובשיר הבא: "לְאֹרֶךְ הַיַּעַר / פְּזוּרִים מְטִילֵי זָהָב / מְסַמְּנִים אֶת דַּרְכָּהּ / שֶׁל יַלְדָּה שֶׁאָבְדָה. / בְּצִלָּהּ שֶׁל אֵלָה / עַתִּיקַת יוֹמִין / קְבוּרִים / בִּגְדֵי כְּהֻנָּתָהּ / רֵיחַ הַמֹּר / וְלֶחֶם פָּנֶיה" (עמ' 33). ברוב הציורים מופיעה הדמות כעובּר המונח בתוך צורות דמויות רחם. בחלקם הרחם הוא חיק האדמה, כמו בשני השירים שהבאתי מתוך הספר. חשתי כי לצד הדמויות המעונות והמאוימות, מייצגות דמויות עובריות אלו מצב של התכנסות, שהייה, המתנה – כל זאת לקראת לידה מחדש, בעודן אוצרות בקרבן את עוצמתם הגדולה של הסוסים, את הוד הנשרים ואת יופיו השמימי של הטווס.
תגובות על כתבה זו