הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה: שירים מ"הגטו היהודי" בניו-יורק

סיפורו של מוריס רוזנפלד, המהגר היהודי-פולני שהקדיש את הפסקת הצהריים במפעל האריגה לכתיבת שירה ביידיש מחוויותיו בסוף המאה ה-19.

"הגטו היהודי" בניו יורק, גלויה משנת 1922. מתוך האתר Ephemeral New York

הָה, קַר וְאָפֵל בֵּית-הַמְּלָאכָה;
הַמַּגְהֵץ אַחֲזִיק, אַחֲלִיק, אֶטְפָּחָה.
לִבִּי חַלָּשׁ, אֲכַעְכֵּעַ, אֵאָנַח.
כִּמְעַט לֹא יִתְרוֹמֵם חָזִי הַשַּׁח.
אֵאָנַח וַאֲכַעְכֵּעַ, אֲגַהֵץ,
וּמַחֲשַׁבְתִּי נוֹסַעַת,
רְסִיס חַם יִפֹּל מֵעֵינִי דוֹמַעַת.
הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה
תּוֹסֶסֶת, זָדָה וֱלֹא חֲדֵלָה.

(מתוך השיר: "בית הזיעה", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע בפרויקט בן-יהודה)

 

הכל הכירו את מוריס רוזנפלד ב"סדנת היזע" בניו יורק. את מרבית המשמרת, שהורכבה משש-עשרה שעות עבודה מייאשות, העביר המהגר הפולני-יהודי במאמץ לעמוד בקצב העבודה הקדחתני שדרש מעסיקו. ההפסקות החטופות – הן שהבדילו אותו משאר חבריו למשמרת: בזמן המועט שהקציב בעל המפעל לארוחת הצהריים, הפך הפועל רוזנפלד למשורר מחונן. בהיעדר מצע או כלי כתיבה ראויים, חיבר שירים על נייר העטיפה המחוספס שבו ארזו הפועלים את ארוחת הצהריים שלהם. הוא עזר ליצור ולפתח ז'אנר שירה חדש ביידיש, "שירי סדנת היזע" – שירים בהם חיי ההגירה, העליבות במפעל, המיית מכונות התפירה והמגורים בדירות מתפוררות היו נושאים חוזרים ונשנים.

 

"הגטו היהודי" בניו יורק, גלויה משנת 1922. מתוך האתר Ephemeral New York

עלייתו המטאורית של הפועל-משורר

בשנת 1876, עם הגירת משפחתו לוורשה, נקטעו לימודיו של הנער מוריס רוזנפלד. תחת הנחיית אביו, למד רוזנפלד את משלח היד המשפחתי – הפעלת מכונת תפירה. הנער שהעביר את חייו עד לאותה נקודה בלימוד תלמוד ותורה בחדר, ולמידה עצמאית של גרמנית ופולנית כדי לקרוא שירה בשפות הללו – הפך בגיל 14 לפועל.

הצרות המשיכו לנחות על ראשו בכל אשר פנה: הוא נדד עם משפחתו בחיפוש אחר פרנסה, הכיר בחורה, התחתן והתגרש תוך חצי שנה, גויס לצבא הצאר, התחתן בשנית, נמלט לאמסטרדם והחל לעבוד כחותך יהלומים. הוא זנח את המקצוע וניסה להגר יחד עם אשתו וילדיו לניו יורק, כשל בניסיון השגת אשרה, השתקע עם משפחתו בלונדון. באותה השנה גם החל לחבר את שיריו ביידיש. בשנת 1886 נסחף יחד עם אשתו בנחשול ההגירה לאמריקה והשתקע, הפעם לתמיד, בניו יורק.

 

גלויה המציגה את דמותו של מוריס רוזנפלד, מתוך אוסף האמפרה של הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו

במהלך המשמרות הארוכות עיבד רוזנפלד את מצוקותיו ומחשבותיו ויצק אותן לקובץ "שירי סדנת היזע" שלו. בשיר שכותרתו 'דאר סוועט-שאפ', אחד משיריו המפורסמים, תיאר כיצד ה"אני" העצמי שלו נקבר תחת רעש המכונות, עד שהוא שוכח מקיומו ומדמה עצמו למכונות השנואות עליו. בשיר אחר תיאר סצינה המוכרת לאמהות ולאבות הנאבקים לפרנס את ילדיהם: העובד החוזר הביתה, מותש, מציץ מפתח הדלת בבנו הקטן הישן. השעה מאוחרת והוא מהלך על בהונותיו שמא יעיר את הילד – הזמן היחיד בו הוא זוכה לראותו, רק בחטף.

וכך כתב מוריס רוזנפלד:

יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן קָטָן,
מָתוֹק, מַהְגֶּה כַּסִּיס.
אֶרְאֶה אוֹתוֹ, וַאֲדַמֶּה:
עוֹלָם כֻּלוֹ יָשִׂישׂ.

אַךְ לֹא אֶרְאֶה מַחֲמָד שֶׁלִּי
בְּעֵת שֶׁהִנּוֹ עֵר:
תָּמִיד אֶמְצָא אוֹתוֹ יָשֵׁן –
לַיְלָה אוֹתוֹ אֲבַקֵּר.

עָמָל דּוֹפְקֵנִי לְהַשְׁכִּים,
וּבִמְאֻחָר אָשׁוּב,
וְזָר לִי זֶה נָפְשִׁי-דָמִי,
וְזָר – – מַבָּט אָהוּב

(מתוך השיר: "ילד שלי", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע בפרויקט בן-יהודה)

 

את השירים שחיבר בהפסקות הצהריים הקצרות שלח הפועל-משורר אל שלל עיתוני היידיש שקמו באותה תקופה. השפה הפשוטה והלא מתחכמת, הקול יוצא הדופן בבהירותו ובאנושיותו והמראות המוכרים היטב לקוראי העיתונים הללו (רובם ככולם מהגרים כמותו), הפכו אותו לדמות מוכרת באזור מגוריו. הצלחתו הספרותית הגדולה הראשונה הגיעה בשנת 1898.

שנה קודם לכן, נתקל פרופסור מהרווארד בשם ליאו ויינר בשיריו של רוזנפלד בעיתון. הפרופסור התרשם עמוקות מהכשרון הגולמי, איתר את רוזנפלד, השיג את רשותו לתרגם כמה משיריו ולפרסמם בספר. מכתב בן ארבעה עמודים ששלח רוזנפלד לויינר, לו העניק את הכותרת 'מיין לבנס גשיכטה אין קורץ' (סיפורי חיי בקצרה), שימש בתור הקדמה לאסופת השירים.

הספר "שירים מתוך הגטו" (Songs from the Ghetto) התפרסם בשנת 1898. המהדורה הראשונה נמכרה כולה, והספר תורגם במהרה לשש שפות. הפועל-משורר עזב את העבודה בסדנות היזע והשיג עבודה בשורה של עיתונים שחלקם פרסמו את שיריו שנים קודם לכן.

 

"שירים מתוך הגטו" – מהדורה מקוונת

 

אט-אט התפתחה גם השירה שכתב. הוא זנח את סדנות היזע כנושא מרכזי ביצירתו, והפנה את מבטו אל סצנות אחרות מחיי המהגר היהודי באמריקה. אולם כל הכיבודים והתהילה שבהם זכה, לא הצליחו לנער מראשו את המראות הקשים, המבלבלים והאירוניים בהם נתקל בחייו כמהגר בניו יורק.

 

הדפס תצריב דיוקנו של מוריס רוזנפלד, מאת האמן הרמן שטרוק. על ההדפס נוספה חתימת ידו של שטרוק בעפרון. הדפס זה הופק בשנת 1914 בעיר ניו יורק ונתרם לאוסף על ידי האמן עצמו בשנת 1930. לפריט בקטלוג לחצו

שאלה מציקה שכזאת התעוררה כשראה בחלון אחד ממסעדות הגטו היהודי מראה שטרד את שלוותו: עשרות זבובים עטים על גוש גבינה שהוצא למכירה. כיאה למהגר שהעביר שעות ילדות ארוכות ב"חדר" בפולניה, שאל את עצמו ואת קוראיו האם גוש הגבינה הזה הוא יותר חלבי, או יותר בשרי.

 

(תמונה 4) כתבה הסוקרת את חייו וכתיבתו של מוריס רוזנפלד, התפרסמה ב-20 באפריל 1945 בעיתון "על המשמר". לכתבה המלאה לחצו

 

 

כתבות נוספות

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?

המסע המופלא בעקבות הקולופון

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

בזמן השואה חגגו היהודים את חג החנוכה בגטאות ואפילו במחנות בסתר. הקלטות נדירות מאוסף הספרייה מגלות את שירי החנוכה שנתנו תקווה לילדים בזמן המלחמה.

ילדי רייפלד-ולנר חוגגים את חג החנוכה, 1936, מוזיאון השואה בוושינגטון, ארה"ב

קיץ 1948. בן סטונהיל, יהודי אוהב יידיש ותרבות יהודית, סוחב ציוד הקלטה מקצועי וכבד ברכבת התחתית של ניו יורק. הגיעה אליו ידיעה שפליטים יהודים הובאו להשתכן במלון מרסי באפר ווסט סייד, והוא עושה את דרכו לשם. כשהוא מגיע למלון הוא מגלה לובי שנראה כמו תחנת רכבת אירופית עמוסה אחרי המלחמה: מבוגרים, צעירים וילדים ישבו שם על מזוודות, כולם ניצולי שואה. הוא מקים עמדה בלובי וקורא לפליטים מהתופת לשיר לו כל שיר שהם זוכרים ששרו לפני המלחמה. סטונהיל מקליט מפיהם יותר מ-40 שעות ויותר מ-1,000 שירים שכמעט אבדו לעולם.

נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרו לסטונהיל בעברית, ברוסית ובפולנית, אבל רובם שרו לו בשפת אמם – יידיש. ילדים וילדות הצטופפו סביב מכשיר ההקלטה והתחננו להזדמנות לשיר למיקרופון. הם רצו להקשיב לקולות של עצמם כשסטונהיל השמיע להם אחר כך את ההקלטה. הם היו מלאי התלהבות מפלאי הטכנולוגיה וגם נרגשים לשיר בידיעה שהשירים השמורים איתם מבית אמא ואבא, מבית הספר העברי, מהתנועה, מהגטו, מהמחנה או ממקום המחבוא – ישמרו, בקולות שלהם, לדורות הבאים. בהקלטות אפשר לשמוע לא רק את השירים אלא גם את הניצולים האחרים ברקע – בוכים, צוחקים ואפילו מצטרפים לשירה.

 

בן סטונהיל (במרכז) עם ילדיו, ניו יורק 1948

 

בין הילדים ששרו לסטונהיל היה גם ילד קטן בשם מאיר, ניצול שואה בן 9 שהגיע זה עתה לניו יורק. את השיר הראשון ששר על אדמת ארצות הברית הוא שר לסטונהיל והשיר היה שיר החנוכה "שימו שמן" שחיבר מרדכי בריסמן ושאת מילותיו העבריות כתב לוין קיפניס.

שִׂימוּ שֶׁמֶן, שֶׁמֶן זַיִת,
נֵרוֹת הַדְלִיקוּ, יְהִי אוֹר בַּבַּיִת!

אוֹר לָנוּ! דְּרוֹר לָנוּ!

 

 

לפני המלחמה חגגו את חג החנוכה בתנועות הנוער ובמשפחה, ובזמן המלחמה חגגו את החג בגטאות ואפילו במחנות בסתר. האמונה והתקווה שתקופת הסבל תיגמר והיהודים יצאו שוב לחופשי קיבלה חיזוקים מההיסטוריה של עם ישראל – וחנוכה הפך אחד הסמלים הבולטים בשואה.

 

חנוכה במחנה העקורים Fuerstenfeldbruck בגרמניה, 1945, ארכיון יד ושם 1486/582

 

השיר "אנטיוכוס" הוא אחד משירי החנוכה ששרו הילדים לפני וגם בזמן המלחמה. בהקלטה שר אותו ניצול מגטו לודז' בן 18 והוא מספר בשיר על כל הנסים שקרו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. את המילים כתב יצחק קצנלסון. לחן: אברהם צבי דוידוביץ'.

הָיֹה הָיָה
מֶלֶךְ רָשָׁע, מֶלֶךְ רָשָׁע,
חַרְבּוֹ חַדָּה
וּמְלֻטָּשָׁה, וּמְלֻטָּשָׁה –
אַנְטִיּוֹכָס!
אַנְטִיּוֹכָס!

 

האזנה להקלטות הנדירות של הילדים ניצולי השואה שהקליט בן סטונהיל, מרגשת ומגלה עולם ישן נשכח ודור שלם של אנשים, שכמעט ואבד.
למזלנו, בזכות בן סטונהיל, אנחנו יכולים לשמוע בזמן הזה מעט מהימים ההם.

 

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי בספרייה.
אוסף בן סטונהיל שנמצא בארכיון הצליל קוטלג כולו על ידי איימי סימון.

 

 

כתבות נוספות:

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

לביבה, סופגנין וראשו של הלופרנס

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה




סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

מיליוני ספרים גנבו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ספרים ששימשו את ה"מחקר" הנאצי אודות "הבעיה היהודית".

אנשי ERR מסדרים ספרים גנובים במזרח אירופה (צילום: יד ושם)

מליוני ספרים נגנבו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי הגרמנים ברחבי אירופה. בזמן המלחמה, הוחרמו הספרים מאויבי המשטר הנאצי כגון הבולשביקים, הבונים החופשיים והיהודים. לפי אחת ההערכות בין ספרים אלו, כחמישה מיליון ספרים שנלקחו מספריות יהודיות או אוספים יהודיים במוסדות אחרים. רשימת הספרים הגנובים כללה ספרי קודש, ספרים במדעי היהדות, שירה וספרות עברית, כתבי יד וספרים כלליים במדע ותרבות בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית ושפות נוספות.

מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה (Reichinstituts für Geschichte des Neuen Deutschlands)  שנוסד ב-1935 היה אחד היעדים החשובים של הספרים הגנובים בכלל והספרים היהודים בפרט. לא מזמן נתגלה סידור תפילה שנלקח למוסד זה ולבסוף מצא את דרכו אל בית הכנסת של הספרייה הלאומית.

מנהל המכון היה ההיסטוריון הנאצי וולטר פרנק. חלק מכתביו שפירסם במסגרת המכון נמצאים אצלנו בספרייה.

 

Walter Frank, Deutsche Wissenschaft und Judenfrage, Hamburg 1937

 

שני המתחרים העיקריים על הספרים היהודיים היו המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt) ובית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית (Hohe Schule der NSDAP).

משרד הראשי לביטחון הרייך  מיסודו של היינריך הימלר נחשב לארגון החזק ביותר ברייך השלישי. המשרד כלל בתוכו את הגסטפו, כוחות המשטרה, האייזנצגרופן וארגונים נוספים. המשרד היה אחראי על בטחון המדינה מאויביה מבפנים, זה כלל גם את כל ארצות הכיבוש. המחלקה השביעית של המוסד  שבראשה עמד ד"ר פרנץ אלפרד סיקס אספה ספריות שלמות ממקומות שונים באירופה. מטרתם הייתה לחקור את אויביהם האידיאולוגיים של המשטר הנאצי. כבר בשנת עליית הנאצים לשלטון, היא שנת 1933, החלו החרמות ספרים: בשלב ראשון בעיקר ממרכזים של הבונים החופשיים. בהמשך החלו החרמות גם של ספריות יהודיות. עם סיפוח אוסטריה, גדל האוסף היהודי של המשרד הראשי לביטחון הרייך  ל-85 אלף כרכים. בין הספרים שנלקחו היה אוסף של 24 אלף ספרים שיועדו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (לימים הספרייה הלאומית). כשנכבשו ארצות מזרח אירופה, המשיכו אוספים ספריות ציבוריות ופרטיות להישלח לספרייה המרכזית של הארגון בברלין.

אף על פי שכשני מיליון ספרים הצטברו בספרייה המרכזית של המשרד, את מירב תשומת הלב מיקד המשרד הראשי לביטחון הרייך דווקא  בחומר ארכיוני – מסמכים אישיים, פנקסי קהילות וכל מידע נוסף שיכל לעזור להם בחקר, תיעוד, זיהוי והשמדה של האויבים, ביניהם כמובן גם האויב היהודי.

ספרים ואוצרות שהוחרמו על ידי מטה רוזנברג, במחסן ברטיבור (רייכבורג), גרמניה. צילום: יד ושם

עם התחלת ההפצצות האמריקניות על ברלין ב-1943, הועבר חלק גדול מהאוסף למקומות בטוחים יותר בשלזיה ובוואריה. כ-60 אלף ספרים יהודיים נשלחו לגטו טרייזנשטאט, שם הם קוטלגו וטופלו בנפרד מספריית הגטו. ספרי טרייזנשטאט נמסרו לאחר המלחמה למוזיאון היהודי בפראג. ספרי המשרד הראשי לביטחון הרייך שנשארו בברלין התגלו על ידי הכוחות הסובייטים והאמריקאים (היו שני מבנים נפרדים לספרייה בברלין).

בסופו של דבר רוב אוסף המשרד ובו ספרים וארכיונים יהודיים רבים נפלו לידי הצבא הסובייטי. רק עם קריסת ברית המועצות החלה בדיקת ספרים אלו בידי שלטונות רוסיה. חלק קטן יחסית הוחזרו לבעליהם הקודמים. בין האוספים "ששבו הביתה" אפשר לציין את ארכיון האליאנס בפאריס. אך גורל מרבית החומר שהחרימו הרוסים טרם נודע.

הארגון השני שהתחרה מול ספריית מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה ומול המשרד הראשי לביטחון הרייך בהשגת הספרים (על אף שמבחינת כמות החומר שנגנב, לא הייתה לארגון זה יכולת אמיתית להתחרות מול שירותי הביטחון הנאציים), היו יחידות החרמת הספרים שהקים אלפרד רוזנברג, ה-ERR.

בשנת 1939 החל האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג להניח את היסודות להקמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, ה-Hohe Schule der NSDAP. מוסד זה היה אמור להיות המרכז ללימודים אקדמיים נאציים. היטלר תכנן שבית הספר ייפתח לאחר ניצחונה של גרמניה במלחמה, אך ציווה על רוזנברג להמשיך בעבודת ההכנה – בעיקר בתחום המחקר והספרייה.

אלפרד רוזנברג במטה ה-ERR. (צילום: יד ושם)

בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית היה אמור להכיל 11 מכוני מחקר במספר מקומות שונים בגרמניה בתחומי דת, גזע, פולקלור, לימודים גרמניים ועוד. בפועל מכון המחקר היחיד שהוקם היה המכון לחקר הבעיה היהודית, Institut zur Erforschung der Judenfrage) IEJ). מכון זה פעל בפרנקפורט. כל מוסד אקדמי זקוק לספרייה מכובדת. בדרך כלל רוכשים ספרים או מקבלים כתרומות. לנאצים היו שיטות פשוטות יותר. רוזנברג הקים יחידות מיוחדות שנקראו על שמו, Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg) ERR). תפקידם היה לסייר בספריות הגדולות של ארצות הכיבוש ולארגן את משלוחם של הספרים החשובים לגרמניה. בתחילת המלחמה היה זה בעיקר מצרפת והולנד. שם נשדדו ספריות רבות ומפורסמות וביניהם אוספים ומוסדות יהודיים כמו אוסף הרוזנטיליאנה, אוסף עץ חיים באמשטרדם, ספריית בית המדרש לרבנים וארגון האליאנס בפאריס. את ארכיוני האליאנס הם נאלצו למסור להמשרד הראשי לביטחון הרייך.

אך כשגרמניה פלשה לרוסיה ורוזנברג התמנה כאחראי על שטחי הכיבוש במזרח, נפלו לחיקו ספריות יהודיות רבות עוד יותר. ה-ERR  החרימו כל אוסף שנראה לאנשיו כחשוב ואת השאר שלחו לגריסה או להשמדה. ספרים שהיו מיועדים למכון לחקר הבעיה היהודית נשלחו לפרנקפורט. ספרים שהיו מיועדים למכונים האחרים של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, לכשיקום, נשלחו לספרייה המרכזית בברלין כמו גם ספרים שיעדם לא היה ברור ונזקקו לבדיקה במרכז המיון של הארגון. ספרים שהגיעו לברלין ונתגלו כמיותרים לצרכי בית הספר, פוזרו בספריות של אוניברסיטאות ומוסדות אחרים בגרמניה. חלקם עדיין שם גם היום.

ספרי המכון בפרנקפורט נמצאו לאחר המלחמה על ידי הצבא האמריקאי. הצבא ולאחר מכן ארגון ה-Jewish Cultural Reconstruction פעלו רבות בהחזרת הספרים לבעליהם הקודמים או למוסדות שקיבלו אחראיות על הספרים "היתומים" כמו הספרייה הלאומית.

 

מפה המתארת את תחום הפעילות של הERR. מרכזי איסוף לספרים הגנובים הוקמו במספר ערים באירופה.

 

המכון לחקר הבעיה היהודית  פרסם כתב עת אקדמי בשם 'מאבק עולמי (Weltkampf), חלק מהחוקרים שפרסמו שם את מאמריהם נעזרו כנראה בספרייה הענקית שהצטברה אצלם.

בגיליון קיץ 1941 של כתב העת אנו מוצאים את שמותיהם של כותבי המאמרים. בראש הרשימה מופיע אלפרד רוזנברג בעצמו, אשר פרסם באותו גיליון מאמר על הקשר בין הנאציזם והמדע. בהמשך הגיליון התפרסמו שני מאמרים של מנהל המכון וויליאם גראו. גראו ניהל את המחלקה לחקר הבעיה היהודית במכון הרייך להיסטוריה של גרמניה חדשה (Reichsinstitut) אך מנהל המכון וולטר פרנק פיטרו לבסוף. בעקבות פיטורים אלה קיבל לידיו את ניהול המכון לחקר הבעיה היהודית.

 

Weltkampf die judenfrage in Geschichte und Gegenwart, Frankfurt am Main 1941

בסוף כל גיליון של כתב עת זה מופיעה רשימת ספרים חדשים שהתקבלו במערכת. מדהים לעבור על הרשימה ולראות כמה פרסומים (ספרים ומאמרים) בנושא יהודים נכתבו בעיצומה של המלחמה והשואה. בשנת 1944, בעוד הגרמנים נוחלים תבוסות כואבות במזרח ובעלות הברית מפציצות את ערי גרמניה ומתכוננות לפלוש ממערב, המשיכו אקדמאים אנטישמיים לשבת במגדל השן, לחקור ולפרסם אודות "הבעיה היהודית". מדהים עוד יותר לראות שחלק מהספרים שהגיעו בשנים אלו לספריית המכון לחקר הבעיה היהודית, מקורם בארצות הברית ואנגליה. כיצד הגיעו לגרמניה ממדינות אויב? אולי דרך מדינה ניטרלית?

 

 

גליונות כתב העת ה-Weltkampf הגיעו לספרייה הלאומית לאחר השואה דרך אוסטריה. לשם נשלח מברלין חלק גדול מאוספי הספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית. הם נאספו במנזר טנזנברג ונמצאו שם לאחר המלחמה על ידי הכוחות הבריטיים. בהמשך נמצאו ספרים רבים נוספים וחלק גדול מהם הוענקו לשרידי הקהילה היהודית בווינה. קהילת וינה החליטה לתרום מספרים אלו לספרייה הלאומית בירושלים. אלפים בודדים נשלחו בסוף שנות ה-40. כ-80 אלף ספרים נוספים הגיעו ב-1955. לכל הספרים  נוספה תווית המציינת את העובדה הזו.

 

 

בחלק מהספרים שהגיעו גם כן מאוסטריה לירושלים ניתן לראות את חותמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית – המוסד שדגל ב"חקר היהודים ללא יהודים" (Judenforschung ohne Juden), בצד חותמת הספרייה הלאומית של ישראל.

 

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

מעבר לתמונה – סיפור הצלתו של מכון ייווא בוילנה באתר "יד ושם"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

קו שבר שהיוותה מלחמת העולם הראשונה בתולדות אירופה והעולם מצא לו שלל ביטויים בספרות שנכתבה בעשורים שאחרי המלחמה.

הפסקת האש של חג המולד בחזית המערבית, שנת 1914

"… אם לפחות אפשר היה לקרוא ספר! תמיד אהבתי לקרוא את שניצלר. אבל כמעט בין לילה הוא כוסה באבק בעובי של מטרים. אינני מצליחה לזהות ולהבין את דמויותיו מתחת השכבה האפורה. […] איך אפשר לקרוא שירתו של הופמנסטל בליווי נגינת התותחים? את ספרי המלחמה הרבים, שכעת צומחים כפטריות מהאדמה, בלתי ניתנים לקריאה בכלל."

(אדריאן תומס, מתוך הרומן קתרין מתגייסת, 1930)

 

ספרות ומלחמה, זהו צמד מונחים שעל פניו לא חי זה לצד זו. הפער והניגוד בין תרבות (כאן בצורתה הספרותית) לבין אלימות מלחמתית (כביטוי לפוליטיקה "באמצעים אחרים") נראים גדולים מאוד. למרות זאת, קיימות יצירות ספרותיות רבות שנכתבו בזמן מלחמות או זמן קצר אחריהן. ספרות זו מחולקת לשני סוגים: הספרות האוהדת את פעולות המלחמה ואת הגבורה המשוערת או האמתית של הלוחמים, והספרות המתנגדת למלחמות ומדגישה את ההרס, את המוות ואת הטרגדיות האנושיות שמלוות כל סכסוך מזוין.

העובדה שהספרות האוהדת פעולות מלחמתיות בדרך כלל נעלמת במהרה מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי מעניינת מאוד, וחושפת את הנתון שלמרות ההתלהבות המופגנת בתחילת כמעט כל מערכה צבאית, לא נשאר ממנה הרבה לאורך הזמן. הציטוט המובא לעיל מאת הסופרת היהודייה מאלזס-לוריין, אדריאן תומס, נותן גם מקום להשערה כי ספרות מהסוג הזה בדרך כלל לא הצטיינה באיכותה. בין הסופרים שאהדו מלחמות ואלימות מדינית לא נמנים חתני פרס נובל לספרות, ואילו יש כמה שזכו בפרס יוקרתי זה מהמחנה השני.

רשימת השמות של יצירות אנטי-מלחמתיות שנוצרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה וסופריהן ארוכה, וכותרים רבים שייכים לקנון הספרות העולמית המקובל. כאן יש להזכיר את הסופר הצרפתי רומן רולן (על מהומת הקרב) ואת עמיתו האמריקני ארנסט המינגווי (הקץ לנשק; שניהם חתני פרס נובל לספרות), את הגרמני אריך מריה רמרק (במערב אין כל חדש), את הצרפתי אנרי ברביוס (האש – עד היום לא תורגם לעברית!), ואת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק (החייל האמיץ שווייק). יצירותיהם שייכות בלי שום ספק לקנון הבינלאומי המוכר, תורגמו לשפות רבות (עד ימינו אנו) ושימשו בסיס לעיבודי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.

 

הקץ לנשק מאת ארנסט המינגווי, הוצאת ידיעות אחרונות

בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה החליטו הצרפתים רומן רולן (Romain Rolland) ואנרי ברביוס (Henri Barbusse) להקים תנועת שלום לאינטלקטואלים מכמה מדינות שנקראה "בהירות" (Clarté). מטרת הארגון הייתה הפצת יצירות ספרותיות שמגנות מלחמות ויוצאות נגד השפעתן ההרסנית על התרבות האנושית. ברביוס גם הזמין את שטפן צוייג להצטרף לאותו ארגון (ראו בתמונה את המכתב מאת ברביוס אל צוייג, ככל הנראה מכתב חוזר לאינטלקטואלים רבים). צוייג אמנם היה פציפיסט מוצהר, אך כמעט ולא פנה ביצירותיו בצורה חד משמעית נגד אירועי מלחמת העולם הראשונה, אלא הדגיש את איחולו לעם היהודי, שלא ייכנס לשיכרון הלאומני, שהיה נפוץ מאוד במדינות רבות שהשתתפו במלחמה.

 

מכתבו של אנרי ברביוס לסטפן צוויג

 

האש מאת אנרי ברביוס

 

הרומן האש מאת ברביוס היה מעין "חלוץ" בז'אנר האנטי-מלחמתי. הוא כבר פורסם בשנת 1916 בכתב עת צרפתי ולאחר מכן גם יצא הספר. עם יצירה זו זכה הסופר בפרס הספרות היוקרתי, "פרס גונקור". עוד בימי המלחמה תרגום אנגלי ראה אור, ומיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה יצאה לאור הגרסה הגרמנית. ברביוס כתב את הספר ממבטו האישי בתור חייל במלחמה בשנים 1916-1914. הוא לא הסתיר את הסבל ואת המצוקה של החיילים הפשוטים, שהם הגיבורים בספר זה. הגישה והסגנון היו שונים מהמקובל. בולט בעיקר היעדר השיכרון הלאומי בהשוואה לספרים אחרים שיצאו לאור באותם ימים.

 

שירי המלחמה הגדולה מאת זיגפריד ששון, הוצאה עצמית

 

כמו רוב הסופרים שחשפו את צדדיה המכוערים של מלחמת העולם הראשונה, גם הבריטי (והיהודי) זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) היה חייל פעיל. בתחילת המלחמה התנדב לשירות בצבא הבריטי, אך לאחר כמה פציעות שינה את גישתו. למרות זאת נשאר בצבא ושרד את כל שנות המלחמה. כבר מ-1917 התחיל להוציא יצירות – פרוזה ושירה – שהתמקדו בחוויותיו כחייל: (The Old Huntsman (1917), Counter-Attack (1918 ואחרים (לא תורגמו לעברית). ששון אף כתב שירים שבהם שנות המלחמה הפכו לנושא מרכזי. מבחר מהם פורסם בתרגום לעברית ב-2011 בשם שירי המלחמה הגדולה.

 

במערב אין כל חדש מאת אריך מריה רמרק, הוצאת מחברות לספרות

 

אחד הספרים המפורסמים ביותר בנושא הוא במערב אין כל חדש מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק. ברומן זה, שהפך לרב מכר מיד עם פרסומו ב-1929, מתאר רמרק את גורלם של תלמידי תיכון גרמניים, שהתגייסו היישר מספסל הלימודים לחפיר בחזית המערבית. ספר זה הבליט את המונח של "הדור האבוד": החיילים הצעירים שלומדים מהר מאוד, שכמעט כל הידע האזרחי שרכשו מאבד את ערכו בפעולות המלחמה, ושהדרך חזרה לחיים שגרתיים לא פשוטה. מוטיב זה אף מופיע בהמשך בעוד כמה רומנים אחרים של רמרק. הספר תורגם ליותר מ-50 שפות וראה מהדורה כוללת של כ-20 מיליון עותקים. מיד לאחר פרסומו נעשה סרט הוליוודי על בסיס הסיפור. לאחרונה יצא לאור תרגום חדש של ספר חשוב זה לעברית בתרגומו של גדי גולדברג.

 

קתרין מתגייסת מאת אדריאן תומס

 

האישה היחידה שהצליחה לקבל תשומת לב רבה עם ספרה על מלחמת העולם הראשונה, הייתה אדריאן תומס (Adrienne Thomas), ילידת לוריין (Lorraine) ויהודייה. שמה האמתי היה הרתה לסר (Hertha Lesser). היא חיברה רומן בצורה של יומן פיקטיבי של נערה יהודייה תושבת העיר מיץ (Metz): קתרין מתגייסת (Die Katrin wird Soldat). עם פרוץ המלחמה הגיבורה מתנדבת בצוות אחיות של הצלב האדום בתחנת הרכבת של מיץ ומטפלת בפצועים מהרכבות שחוזרות מהחזית המערבית זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הסופרת לא רק שפכה אור על פן זה של המלחמה, אלא גם הצליחה להבליט את הרבדים השונים בזהות הגיבורה: בתור אזרחית גרמנייה, תושבת לוריין (עם כל הדגשים על התרבות הצרפתית) ובהיותה יהודייה. גם ספר זה היה רב מכר עולמי ותורגם לתשע שפות זמן קצר לאחר פרסומו ב-1930, כבר יותר מעשור לאחר סיום המלחמה!

 

השגעון הגדול מאת אביגדור המאירי, הוצאת דביר

 

החייל האמיץ שווייק מאת ירוסלב האשק, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

 

הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל (במקור: אויגן הפליך – Eugen Hoeflich) חיבר ספר בעקבות מלחמת העולם הראשונה מזווית מיוחדת מאוד. הוא היה חייל וקצין בצבא האוסטרי בכמה מקומות, בסוף בתפקיד מפקד יחידה קטנה בירושלים. בן גבריאל כתב על כך בעיקר בספרו זהב בחוצות, שיצא לאור ב-1946 בעברית (בתרגום של אביגדור המאירי, שאף הוא כתב ספר על מלחמת העולם הראשונה), למרות שנכתב במקור בגרמנית (רק ב-2016 יצאה לאור הגרסה המקורית הגרמנית). בן גבריאל ניגש לנושא בצורה חצי הומוריסטית ומזכיר פה ושם את ספרו של האשק החייל האמיץ שווייק. הנושא, ככל הנראה, לא משך יותר מדי תשומת לב לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה, כך שספר זה עד היום לא זכה בהערכה מלאה.

אין זה המקום לציין את כל הסופרים ואת כל היצירות שנכתבו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לא הוזכרו כאן שמות כמו אלברט ארנשטיין, שמעון דובנו, מיכאיל בולגקוב ואחרים. רוב היצירות נגישות בספרייה הלאומית ואף חומרים ארכיוניים הקשורים לנושא קיימים באוספיה.