לשון החידות של הפייטנים ידועה ומפורסמת. קריאת פיוטים עתיקים היא משימה קשה ובהחלט מאתגרת.

פיוטים רבים, שנכתבו בארץ ישראל ובסביבתה בשלהי התקופה הביזנטית ובתקופה המוסלמית הקדומה, אי אפשר להבין בלי להכיר על בוריו את המקרא כולו; לזכור שפע של מדרשים; להכיר את הדמויות הפועלות על פי כינויים רמזניים המחליפים את שמותיהן (בהקשר של פורים 'אוֹמֵן' יהיה מרדכי, 'יְתוֹמַת הֶגֶן' – אסתר, היתומה ההגונה, וכך הלאה); ולהיות מיומן בלשון פייטנים ייחודית, שבה 'כְפָץ' פירושו כאשר פצה פיו ואמר; 'חַל' – חילל, 'נֶשֶׁם' – היא נשמה; ו'תַּעַן' היא תענית (כל הדוגמאות – מתוך הפיוט לפורים, 'ויאהב אומן יתומת הגן').

המפורסם בין הפייטנים הכותבים בלשון חידות הוא ר' אלעזר בירבי קיליר, המכונה 'הקליר', פייטן ארץ ישראלי שפעל בראשית המאה השביעית ויצירות רבות שלו נקלטו במחזורי אשכנז (כולל הפיוט 'ויאהב אומן' שצוטט זה עתה). לקראת פורים אפשר להזכיר גם את שורותיו המפורסמות בפיוטו לשבת זכור:

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ
קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ
רְצוּצַי לְרַצֵּץ'

וביאורן:

מיהר ('אץ') רשע בן רשע, הוא עמלק נכדו של עשיו,
להרוג ('לקצץ') את ישראל שהקב"ה קנה לו לעם ('קצוצי', כנראה מלשון קציבת מחיר),
ובדבריו הנשמעים בקול ('בדיבור מפוצץ')
ניסה להרוג ('לרצץ') בישראל, שכבר היו רצוצים בשעבוד מצרים.

 

 

ידועים פחות פיוטיו של מחבר אחר, שהכול מכירים את שמו, אך רק מעטים יודעים שהוא היה פייטן: רב סעדיה גאון.

רס"ג מפורסם כגאון בתורה, כמדקדק, כפילוסוף וכמתרגם ומפרש מקרא, וידוע בחייו הסוערים ומלאי הפולמוסים. אבל הוא היה גם פייטן חשוב, ושירתו חוללה כמה מהפכות בתולדות השירה העברית.

בפיוטיו החידתיים הוא עשוי 'להתחרות' עם פיוטי ר' אלעזר בירבי קיליר.

הפעם נתוודע לקטע קטן מתוך פיוט אחד שלו: יוצר לפרשת שמיני. 'יוצר' הוא פיוט לברכה הראשונה של קריאת שמע, ברכת 'יוצר אור'; והוא נכתב לשבת שקוראים בה את פרשת שמיני שבספר ויקרא, במסגרת מחזור יוצרות שלם שכתב רס"ג לכל פרשיות התורה.

ואגב, במפתיע, הוא לא חתם את שמו ביוצרות אלה: במקום 'סעדיה' או 'סעיד' (שמו הערבי של רס"ג) הוא חתם משום מה תמיד בשם 'שלמה' (גם בצורתו הערבית: 'סלימן'), אבל בכותרותיהם מייחסים המעתיקים את היוצרות הללו למחברם האמיתי, הוא רב סעדיה גאון.

ביוצר לפרשת שמיני מופיע הקטע הבא, הכתוב ככתב חידה לכל דבר:

הַגָּמָל מִשְׁנֵהוּ שָׁף נִצֵּי אֲחִיקָם וְשָׁפָן
וּכְפִרְשַׁת שְׁפִיפוֹן הָיָה לִשְׁפוּפָן
וַיָּשָׁף יָשְׁפֵה מִיִּשְׁפָּן הוּא הַשָּׁפָן
וּפָדַנִי מֶנְהוּ קָדוֹשׁ

 

מה עניינו של קטע זה? ומה משמעותו?

בעיון בו מתברר שרס"ג מספר כאן במילים ספורות את כל סיפור מגילת אסתר. אך מה הקשר בין מגילת אסתר לפרשת שמיני?

 

 

בפרשת שמיני מונה התורה את בעלי החיים האסורים באכילה, ומפרטת במיוחד ארבע חיות שיש להן סימן טהרה אחד אך סימן אחר חסר, ועל כן הן אסורות באכילה:

'אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה, אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.
וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם'

(ויקרא יא, ד-ז).

 

 

כדרכם של חכמים, כאשר נמנים ארבעה פריטים במקרא – הם דורשים אותם על ארבע המלכויות שעמדו על ישראל: בבל, מדי, יוון ואדום (המזוהה עם רומי). גם החיות שלפנינו נדרשות כך: 'את הגמל, זו בבל … את השפן, זו מדי … ואת הארנבת, זו יוון … ואת החזיר, זה אדום' (ויקרא רבה יג, ה).

רב סעדיה גאון בחר לפייט מדרש זה. המחרוזת שציטטנו עוסקת ב'שפן' המזוהה עם מלכות פרס ומדי, היא מלכות אחשוורוש. אך מה פירוש מילותיו?

'הַגָּמָל מִשְׁנֵהוּ שָׁף נִצֵּי אֲחִיקָם וְשָׁפָן'

משמעו: משנהו של הגמל, כלומר מלכות מדי שהיא השנייה אחרי מלכות בבל (המכונה 'הגמל') – ובעיקר המשנה למלך שבה, המן – היה כנחש ('שף', מלשון 'הוא ישופך ראש' [בראשית ג, טו]) ורצה להשמיד את כל היהודים, המכונים 'נצי אחיקם ושפן' – כלומר פרחיהם ('נצי'), צאצאיהם של הגולים מיהודה ששניים מהם היו אחיקם ואביו שפן (מלכים-ב כב, יב).

'וּכְפִרְשַׁת שְׁפִיפוֹן הָיָה'

– והוא היה כארס של נחש ('פִרשת שפיפון', מלשון 'כצפעֹני יפרִש' [משלי כג, לב], ול'שפיפון' כנחש ראה בראשית מט, יז). 'לִשְׁפוּפָן' – המן ביקש להזיק בעיקר למרדכי, בן שבט בנימין; 'שפופן' הוא אחד מבני בנימין שנזכר בדברי הימים א ח, ה – ואחד מבני השבט מייצג כאן את השבט כולו.

'וַיָּשָׁף יָשְׁפֵה מִיִּשְׁפָּן'

– והוא ביקש להחשיך ('וישף', מלשון 'אך חֹשך ישופני', תהילים קלט, יא) את זוהר אבן היָשְׁפֵה שבחושן, שהיא אבנו של בנימין (ראו שמות רבה לח, ט); ובנימין מסומל כאן על ידי 'יִשְׁפָּן', עוד אדם מבני בנימין שנזכר בדברי הימים א ח, כב; 'הוּא הַשָּׁפָן' – ו'הוא', מלכות מדי ופרס, 'השפן' שבפרשה;

'וּפָדַנִי מֶנְהוּ קָדוֹשׁ'

– והקב"ה ('קדוש') פדה אותנו ממנו.

רס"ג נוהג בעוד מקומות לבחור בשמות נדירים מתוך רשימות מקראיות ולהשתמש בהם כסמל לקבוצה שלמה. כאן הוא בחר ב'שפופן' וב'ישפן' משום צלילי שמותיהם הדומים ל'שפן'; ומשום כך נבחרו דווקא 'אחיקם ושפן' לייצג את כל בני גלות יהודה; הנחש נקרא 'שפיפון'; הפעלים המספרים את מעשי המן הם דווקא מהשורש 'שוף' ('שף' לשון נשיכת נחש, ו'וישף' – לשון החשכה); ואפילו אבן החן המסמלת את שבט בנימין – הישפה – נמצאה דרך פלא מתאימה בעיצוריה ל'שפן'. סיפור נס פורים שבכתב החידה הפייטני שלפנינו 'התחפש' אפוא לשפן הקטן לא רק בתוכנו אלא גם בצליליו.

 

 

עוד סיפורי פורים:

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

הכירו את מלכות אסתר – מלכות היופי הראשונות של ארץ ישראל

איפה אתה בפורים? בפורקנון של חולון כמובן!

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

 

 

מגילת אסתר מתייחדת משאר ספרי סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) לא רק משום שאלוהים לא נזכר כלל בין דפיה, אלא גם משום שמותר לאייר עליה מבלי לפגוע בכשרותה ההלכתית. בזכות עובדה זו נשתמרו עד ימינו עשרות רבות של מגילות אסתר מאוירות.

בין אוצרות הספרייה הלאומית שמורה מגילת אסתר מיוחדת במינה שחגגה לאחרונה 400 שנה. מה שמעניין במיוחד במגילה שנוצרה בשנת 1617 הם האיורים המעטרים אותה: נראה שהמאייר, משה בן-אברהם פשקרול, לא חשש להישיר מבט אל הזוועות המתוארות במגילה או אף להקצינן כדי להשיג את האפקט הדרמטי הרצוי. סצנות אלימות רבות, דוגמת עריפת ראשה של ושתי ברגע עקוב מדם ותלייתם של המן ובניו, מאויירות על דפיה. למרות האלימות הגועשת והצבעונית, האספקט המיני בסיפור הוצנע לחלוטין באיורים.

לכל איור הוצמד פסוק ממגילת אסתר אשר מאיר אותו באור מסוים. רק איור אחד מתהדר בתוספות השאובות ממקורות אחרים: איור בו המן הרשע מעניק למרדכי היהודי הלבוש בגדי אבלות את בגדי המלך. בייצוג סצינה זו מופיעים שלושה ילדים המפרשים אותה, ומבין שלושת הפסוקים (הלקוחים כולם מספרים אחרים בתנ"ך), הפסוק השלישי הוא המעניין ביותר – "ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל, כ"ה, י"ד).

משפט זה חושף מעט מכוונת המאייר: מסורת ישראל קישרה את אדום לא עם פרס (העם הנזכר במגילת אסתר), אלא עם האימפריה הרומית, ומכאן שעם הנצרות כולה. היות שמדובר במגילה איטלקית המשופעת בציורים של דמויות מאיטליה הרנסנסית ולא רק מפרס, המסר הנסתר של המאייר היה ככל הנראה כזה המבקש לעודד את יהודי איטליה: אל דאגה, בכל דור ודור ובכל מקום בו ישכנו בני עמו ישראל – ינקום הקדוש ברוך הוא את הפגיעה בהם.

 

צפו במגילה המלאה:

 

עוד סיפורי פורים:

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

הכירו את מלכות אסתר – מלכות היופי הראשונות של ארץ ישראל

איפה אתה בפורים? בפורקנון של חולון כמובן!

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?