בשנת 1860, והוא בן 17, עזב אלפונס לוי את בית הוריו שבאזלס הכפרית ויצא אל פריז במטרה לפתח את כישרון הציור שלו. הוא מצא עבודה בתור שוליה לצייר והפסל ז'אן-לאון גרום. בגיל 22 החל לבסס את מעמדו כמאייר קומי המגיב על אירועי השעה, ועבד עבור שורה של מגזינים צרפתיים נחשבים. הוא הגחיך בציוריו את שלטונו המושחת ואופיו הגחמני של הקיסר נפוליאון השלישי, תקף את שני הצדדים במלחמת פרוסיה-צרפת והעמיד את עטו בשירות המהפכנים של הקומונה הפריזאית לאחר התבוסה הצרפתית במלחמה – אותה תבוסה שלאחריה הועברו אלזס ולוריין לידיי גרמניה שהוקמה לא מכבר.
היו שסברו שהטלטלות הפוליטיות והחברתיות האדירות שחזה בהן, וההתפכחות הכואבת שהייתה מנת חלקו של הצייר הפרוגרסיבי, הן שהובילו את לוי להקדיש חלק ניכר מהקריירה המאוחרת שלו לעיסוק בעולם שליו יותר, עולם שעזב בהיותו לא יותר מנער. אך התבוננות מעמיקה יותר בקריירה של לוי מגלה סיפור אחר.
כבר בשנות השלושים לחייו חבר לוי למספר עיתונאים (ביניהם דניאל שטובן ולאון קהון) ואייר עבורם סצנות שונות מחייהן של משפחות יהודיות-מסורתיות, חיים שהיו שונים בתכלית מחייו של האמן הפריזאי. ההחלטה להקדיש את האנרגיה היצירתית שלו לעיסוק בנושאים יהודיים-מסורתיים הייתה החלטה מודעת מצדו של הצייר: הוא חזר בציוריו אל מחוזות ילדותו באלזס כיוון שהאמין שדרך חיים זו עתידה להיכחד באירופה.
במאה שבה חומות הגטו היהודי שעוד נותרו באירופה נפרצו זו אחר זו, סיפקו הסצינות שצייר אלפונס לוי צורך מהותי. יהודים אירופאיים שנהרו לאיזור כדי לנצל את האפשרויות החדשות והמסעירות שנפתחו בפניהם בערים הגדולות של מערב אירופה ואמריקה, נעזרו ביצירותיו של לוי כבגשר אל העבר המסורתי ההולך והנעלם. יצירות אלו הופיעו לא רק בעיתונים ובספרים פרי עטם של כותבים אחרים, אלא הודפסו כגלויות יחידות.
בשנת 1902 הוציא לוי לאור את הספר "ציורים מחיי היהודים", בו איגד את היצירות הנבחרות שלו. גם בעיסוק מסורתי זה לא זנח לוי את נטיותיו הפוליטיות הקודמות: את הספר פותחת הקדמתו של המבקר הספרותי והאנרכיסט הצרפתי-יהודי ברנרד לזאר.
כתבות נוספות
כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד
שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"
1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?
