פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

זה היה בראשית החופש הגדול – בוקר אחד בא אלי תלמיד שלי, ששמו בועז. הוא סיפר, שבא להיפרד ממני, מפני שהוא עומד לצאת לבית ספר גבוה לשפות בקיימברידג' שבאנגליה, שם יישאר במשך כל חודשי הקיץ וילמד אנגלית יחד עם נערים ונערות מכל קצווי עולם.
"מתי אתה יוצא לדרך?" שאלתי אותו.
"מחר. מחר אני טס".
בתקופה ההיא אירעו כמה וכמה חטיפות מטוסים, על כן הבעתי חשש: "מחר אתה טס? ומה נעשה אם ערבים ינסו לחטוף את המטוס שלך?"

בועז החוויר. היות שהייתי המורה המחנכת שלו, הוא התייחס במלוא הרצינות אל דברי.
ראיתי כך, ומיד ניסיתי להרגיעו: "אל תדאג. יהיה בסדר. קראתי בעיתון שהמטוסים של 'אל על' לא יוצאים לדרך בלי ליווי של אנשי ביטחון".

התלמיד בועז לא ידע זאת באותו הרגע, אבל הוא היה ההשראה ל"בן-הערובה" ולדמותו של בועז אשכול, נער ישראלי שטס ל"סאמר סקול" בקיימברידג', ונחטף בדרך בידי מחבלים.

שטרייט-וורצל מספרת:

איני יודעת אם דברי הרגיעו את בועז או לא, אבל דבר אחד אני יודעת וזוכרת היטב: ברגע שהוא יצא את חדר העבודה שלי, חשתי את ההתרגשות המבורכת, המוכרת לי מכל הפעמים הקודמות, זו ההתרגשות הפיסית המלווה אותי תמיד לכל אורך תהליך הכתיבה. באצבעות רוטטות הכנסתי מיד דף למכונת הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון. במשך כל שעות אותו יום כתבתי בנשימה אחת בלי הפסקה. וכשסיימתי את הפרק כמעט לא הייתי צריכה לתקן בו מאומה.

*

"בן-הערובה" היה ספרה העשירי של אסתר שטרייט-וורצל, מחברת "אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ועוד ספרים אהובים. הספר שרבים מאתנו קראו בשקיקה ובחרדה הוא ספר בן שני כרכים עבי כרס, 793 עמודים בסך הכול.

"בן-הערובה" הוא ספר מרובה עלילות (ההשראה לעלילות הנפרדות לפי שטרייט-וורצל היה הספר "מלחמה ושלום" לטולסטוי), שלכאורה לא קשורות זו בזו, אך שמתאחדות בסוף.

הראשונה, סיפורו של הנער בועז אשכול, דרך חטיפתו, כליאתו, הצלתו, חזרתו ארצה והתמודדותו עם הטראומה שעברה עליו. השנייה, סיפורו של יוסי, סוכן מוסד, שמשימתו שולחת אותו אל קבוצת פלסטינים לוחמת. השלישית, סיפורו של פרנץ יוזף שטרן, איש עסקים גרמני, שלו כמה סודות משפחתיים נשכחים שקושרים אותו אל הארץ ואל העם היהודי.

כמה אתגרים עמדו לפני שטרייט-וורצל כשכתבה את הספר: איך לכתוב על מקומות זרים ועל סיפור חיים זרים ורחוקים משלה? איך לכתוב על אש"ף, ארגון טרור וארגון אויב באותה תקופה, ולערוך תחקיר עליו בעידן שלא היה בו אינטרנט? בהמשך התהליך היה עליה לכתוב מנקודת המבט של טרוריסטים ואנשי אש"ף ולהזדהות איתם לגמרי, ולו באופן זמני, כדי לכתוב באופן משכנע, ולבסוף, לשזור את כל הפרטים לפסיפס אחד שלם.

ועוד דבר, מלאכת התחקיר וכתיבת העלילות המפותלות דרשה מהסופרת לנסוע אל מעבר לים ולהרחיק אפילו מעבר לגבול.

בספרה "מאורי עד אדי – קורות ספרַי" בהוצאת "עמיחי", מספרת שטרייט-וורצל עד כמה היה מסע הכתיבה מרתק וגם מפחיד.

ראשית כול, הוא כלל נסיעה למינכן, שם התארחה שטרייט-וורצל אצל בת דודתה ולמדה להכיר את חיי היום-יום בעיר. בנסיעה שעשו יחד לברלין המערבית והמזרחית יכולה הייתה הסופרת לחוש באופן בלתי אמצעי את האווירה הקודרת והמפחידה ששלטה אז במזרח גרמניה. שטרייט-וורצל מספרת:

מברלין המערבית, המודרנית, העשירה, יצאנו לטיול בן שעות אחדות בברלין המזרחית. כך יכולתי לתאר בספרי את ההבדלים העצומים בין שני חלקי העיר ואת החומה המפרידה ביניהם… כל המאפיינים של ברלין המודרנית, המשוקמת, המוארת והשופעת חיים מכאן וברלין הקודרת, המלאה הריסות שנותרו עוד מימי המלחמה, ברלין שאזרחיה קודרים ועצובים ושלאורחיה אסור לחרוג מעיניו העוקבות בחשדנות של מדריך הטיולים – כל אלה נשארו ונשמרו בספרי… על אף שלא התכוונתי לכך מלכתחילה, הספר שלי הפך במשך הזמן לרומן היסטורי.

באזורים האפלים של מינכן ראתה הסופרת ציורי צלבי קרס, ובדכאו פגשה צעירים גלוחי ראש, לבושי שחורים ונעולי מגפיים, ונחרדה לגלות קבוצות ניאו-נאציות בגרמניה, ששואפות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. את החלקים שהתרחשו בלונדון, כתבה שטרייט-וורצל בהשראת מראות שנחרתו בה מביקור שערכה בה שנים אחדות קודם לכן.

אבל אז, הגיעה שטרייט-וורצל לאתגר הגדול ביותר בספר – איך לכתוב את החלקים על אש"ף ואת החלקים שהתרחשו בלבנון.

שטרייט-וורצל מספרת:

כשכבר עמדתי בשלבים האחרונים של כתיבת הספר, הרגשתי שלא אוכל לכתוב כתיבה אמינה ואמתית ולא אוכל לסיים אלא אם אבקר בלבנון, שלה יש חלק נכבד בתיאורי הספר. על כן שיגרתי מכתב ליצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון. במכתב ציינתי שאני סופרת לבני הנעורים, שאני כותבת ספר, שחלק מעלילתו מתרחש בלבנון. עוד הסברתי שלצורך השלמת הספר אני חייבת לתאר את לבנון, ולא אוכל לעשות זאת מבלי שאבקר בה. לכן ביקשתיו שיצרפו אותי לסיור בלבנון.

להפתעתי – מהר מאוד קיבלתי תשובה קצרה בחתימת רבין. הוא אישר את קבלת מכתבי והודיעני שבעוד ימים אחדים יטלפנו אלי מלשכת דובר צה"ל כדי לסכם את פרטי הסיור.

ואכן, ימים אחדים לאחר מכן טלפנו אלי מהצבא ושאלו אותי לאיזה סיור אני מתכוונת: סיור ברכב הפרטי שלי או כאחת ממשלחת עיתונאים. אמרתי שאיני נוהגת לכן ברור שאני רוצה להצטרף לעיתונאים.
'ומה את מעוניינת במיוחד לראות? איפה את רוצה לבקר?' שאלה אותי החיילת ששוחחה אתי מטעם דובר צה"ל.
אמרתי לה: 'אני רוצה לראות כמה שיותר. ועוד משהו, ואנא אל תצחקי, אני רוצה לחוש את מגע הרוח בנשבה על פני, אני רוצה לנשום את האוויר ולהריח את הריחות. אני רוצה לראות את ההרים, את הארזים הצומחים עליהם, את סגנון בניית הבתים. אני רוצה לבוא במגע עם אנשים, אבל אני משערת זה בלתי אפשרי'.
'אמת,' אישרה החיילת, 'לא תוכלי לפגוש אנשים'.

באותה תקופה מצב הביטחון בלבנון היה גרוע ביותר. כל הזמן שמענו על מכוניות שהתפוצצו בגלל מטעני תופת, על בניינים שקרסו תחתיהם וקברו בחורבותיהם עשרות חיילים שלנו. לכן מרדכי והילדים ממש התחננו לפני שלא אסע ללבנון בגלל הסכנה לחיי. אבל אני לא שעיתי לדבריהם ולא לתחנוניהם, כי ידעתי שאני חייבת להיות בלבנון, מפני שאם לא אהיה שם, לא אוכל לסיים את הספר.

בגלל מצב הביטחון הנסיעה שלי נדחתה כמה וכמה פעמים. אבל הנה סוף סוף הודיעו שביום ד' (איני זוכרת את התאריך) בשמונה בבוקר עלי להתייצב במלון "הצפון" שבקריית שמונה, כי בשמונה וחצי תצא שיירת עיתונאים למסע לאורך לבנון."

את הלילה לפני הנסיעה בילתה הסופרת במלון "הצפון":

ניסיתי לקרוא ספר, אבל מחמת ההתרגשות לקראת הצפוי לי ביום המחרת, לא היית מסוגלת להתרכז בכתוב. כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם – בייחוד מהילדים – שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנסעי ללבנון.
(…)
בבוקר השכם התעוררתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי למטה. חדר האוכל היה מלא אנשי צבא, בייחוד קצינים אך גם חיילים פשוטים. אני חושבת שהייתי שם האזרחית היחידה. בעודי סועדת קרב אלי קצין. הוא אמר ששמו עזרא, ושהפקידו אותו כשומר עלי. על כן אסע אמו במכונית, והוא מבקש שאשתדל להיות כל הזמן בקרבתו.
שמחתי שיש לי שומר כה אמין, והבטחתי שלא אעשה בעיות.
לפני שעלינו על המכונית, התבקש כל אחד מהעיתונאים וגם אני ללבוש שכפ"ץ. אחרי כן הסבירו לנו, שהיות שבלבנון אין יודעים אף פעם מאין תיפתח הרעה, אנו צריכים להיות דרוכים כל הדרך, ואם נשמע יריות, עלינו לזנק מהמכונית לעבר התעלה שבצדי הכביש.
ידעתי שהוראה אחרונה זו לא באה בחשבון מבחינתי (שטרייט-וורצל חלתה במחלת הפוליו בילדות ורגלה נפגעה בשל כך), וכך כל שנותר לי היה להתפלל שלא תארע תקלה.
אכן, למזלנו לא אירע כל רע. לבנון היפהפייה לבשה לכבוד ביקורנו מראה של שלום. נסענו צפונה לאורך הגזרה המזרחית, ואני ספגתי אל קרבי את המראות: הבתים, ההרים, הארזים, האגם (קרעון). ראיתי – אני זוכרת – שתי נשים יושבות על מרפסת בית שותות קפה ומשוחחות ביניהן. ראיתי ילדים צועדים לבית הספר. ראיתי כביסה תולה בחצר, ובלבי חשבתי: כמה הכול דומה אצל כולם – אין זה משנה מיהו העם ומהי הארץ, ולמה אפוא פורצות המלחמות?
כל אותו יום סיירנו בלבנון, עד שהגענו למוצב הכי צפוני ומרוחק של צה"ל. שם נותרו שיירי שלג, שחששתי מאוד שמא אחליק עליהם.
הוכנסנו למוצב. חיילים שלנו קידמו את פנינו בברכה. מפקד המוצב הזמין את הקבוצה כולה לארוחת צהריים, שלאחריה הוא נאם לפנינו על חשיבות המוצב מבחינה בטחונית אסטרטגית. העיתונאים האזינו, שאלו שאלות, רשמו רשימות וצילמו לעיתון. הייתי צריכה לשמור את חוויות הביקור בזיכרוני ואחרי כן לשזור את פרטי התרשמותי בעלילת הספר. מבחינה זו לא דאגתי. ידעתי שאזכור.

(…)

למזלנו לא קרה דבר. עברנו את הדרך בשלום. והנה הגענו לשער פאטמה, חצינו אותו, וכבר היינו במושבה מטולה, בתוך גבולות הארץ שלנו, בטוחים מכל רע. ממטולה המשכנו לנסוע לקרית שמונה, וכעבור זמן קצר הגענו למלון "הצפון", שממנו יצאנו בבוקר למסע.
מיד עם הגיעי למלון טלפנתי למשפחתי: "אל תדאגו. חזרתי בשלום. אינני מתעכבת. בזה הרגע אני הולכת לתחנה המרכזית ונוסעת הביתה".
וזה אכן מה שעשיתי. נסעתי הביתה. ישבתי באוטובוס והייתי כל כך מאושרת על שיצאתי מההרפתקה שלי בשלום. כל כך שמחתי על שאני נוסעת שוב בכבישי ארצי ואיני צריכה לחשוש מכל מכונית שבאה ממול שמא היה מכונית תופת, שנהגה רוצה לפוצץ את חיי.
…אחרי שקלטתי את מראות לבנון, יכולתי להסתמך על דמיוני וחושי ועל ידיעות מהעיתונים ומראות מהטלוויזיה, וכך הייתי מסוגלת לתאר גם את צור.
למחרת שוב התחלתי לעבוד מחדש על הספר, ולמרבה הפלא, בשלב זה הכתיבה זרמה במלוא האון, ובמהרה סיימתי את עבודתי."

"בן-הערובה" ראה אור ב-1987, רגע לפני שהתחילה האינתיפדה הראשונה, עשור אחרי הסכם השלום עם מצרים, עשור שהיו בו התקפות על ישובי הצפון, מלחמת לבנון ראשונה ופעולות טרור רבות של אש"ף, ביניהן לא מעט ניסינות חטיפה וחטיפות, כמו חטיפתו של הנער בועז אשכול. הספר נצרב בזיכרון הקוראים בזכות היותו מותח, סוחף ומרגש וגם כי תיאר היטב את הימים ההם עבור בני הארץ ואת החרדה הגדולה שבה גדלנו.

אי אפשר לסיים בלי להזכיר את העטיפה האייקונית של הספר. את העטיפה הנהדרת, צייר האמן אבי וורצל, בנה של הסופרת. כך הוא מספר:

זו העטיפה הראשונה שהמו"ל הסכים לתת לי לעצב, כי בדיוק אז סיימתי את בצלאל. מאז עיצבתי את רוב העטיפות של ספריה, ועיצבתי את התפאורות להצגות שהועלו לפי ספריה. היא מאוד אהבה את שיתוף הפעולה וקראה לזה 'עבודתנו המשותפת'.

לאחרונה מלאו 4 שנים לפטירתה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. הסיפור על "בן-הערובה" ועל הביקור בלבנון הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, שהסופרת הייתה מסורה לה עד כדי כך שהייתה מוכנה להרחיק בשבילה אל מעבר לגבול ואפילו להעמיד את חייה בסכנה.

כתבות נוספות:

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס