שמונה שנים העביר ד"ר ארמטה פיירוטי בארץ ישראל באמצע המאה ה-19. הוא התרשם מהנופים - אבל קצת פחות מה"ילידים"
מאז ימי מסעות הצלב הרחוקים, התקיימה באירופה מסורת אמנותית מפוארת שטופחה על ידי אנשים שכף רגלם לא דרכה מעולם בארץ ישראל – ציירי מפות, סופרים ומשוררים – שיצרו ביד אמונה דימויים אמנותיים של ארץ הקודש וירושלים במרכזה. הם הסתמכו לרוב על כתבי הקודש, מקורות יהודיים ונוצרים שונים, ספרי מסעות, שמועות מפה לאוזן או מראות שייצר דמיונם הקודח. אחרים ציירו את העיר על פי מראה עיניים, לעתים קרובות כפי שניבטה מתצפית הר הזיתים. גם ציורים ומראות אלו שהתבססו על המציאות נעשו בטכניקה של ציור חופשי.
רק במהלך המאה ה-19, החלו להופיע מפות של העיר שהתבססו על מדידה. אחד מראשוני משרטטי המפות של ירושלים על בסיס שיטות מדידה מדויקות היה ד"ר ארמטה פיירוטי. שמונה שנים (1861-1854) עשה החוקר, האדריכל והסופר האיטלקי בארץ הקודש, שנים אותם העביר בעבודה מתמשכת בתפקיד האדריכל האזרחי והצבאי של ירושלים בהזמנת מושל המחוז, סוראיה פחה. בזכות מעמדו כפקיד בכיר של המושל, זכה פיירוטי בחופש תנועה נדיר. הוא ניצל אותו כדי להיכנס למקומות קדושים דוגמת הר הבית ומערת המכפלה, מקומות האסורים בכניסה ל"בלתי-מאמינים" – כינויים של כל מי שאינם בני דת האסלאם.
פיירוטי ביצע חקירות וחפירות במקומות קדושים ברחבי ירושלים ומחוצה לה, ערך תכניות לשיקום העיר ופיקח על מספר מרשים של יוזמות בנייה. בעודו בירושלים פרסם את הספר "ירושלים נחקרת" בשני כרכים ובו ביצע השוואה בין ירושלים התנ"כית ובין ירושלים של זמנו: פרסום המהדורה הראשונה, ובעיקר תרגומה האנגלי, עורר סערה בבריטניה. פיירוטי נתבע על ידי ג'יימס גראהם בתואנה שגנב מהצלם הסקוטי את התמונות המופיעות בספרו. הוא טען בתגובה שאלו תמונות שרכש מידי הצלם היהודי-רוסי מנדל ג'ון דינס. כך או כך, מיהר להסתלק מירושלים.
גם כשיצא מארץ הקודש, המשיכו המראות והאנשים שפגש להעסיק אותו. הוא המשיך לפרסם את ממצאיו בשורה של ספרים, וגם באירופה ראה עצמו מומחה גדול ולא רק לנופיה ולבניינה של הארץ. את אחד מספריו המוכרים ביותר, והיחיד שתורגם עד כה לעברית, הקדיש לחקר "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל". שמו המלא של החיבור מלמד על המוטיבציה של פיירוטי בכתיבתו: "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל אצל תושבי הארץ עתה, המדגימים את אורחות-חייהם של העברים הקדמונים".
"כל מי שנוטה לייחס לבעלי-חיים בינה, ולא אינסטינקטים בלבד, אילו סייר בארץ-ישראל לאורכה ולרוחבה, חזקה עליו שהיה מוצא טיעונים למכביר לחיזוק התיאוריה שלו, ואפשר אפילו שהיה מגיע לכלל מסקנה (שאינה רחוקה הרבה מן האמת) כי יצורים אלה נבונים המה מבני-אדם רבים. אנוכי, לפחות, לא הייתי יכול להפריך את דבריו, שהרי גם אני כמעט שהגעתי לדעה דומה לאחר היכרות מקרוב, במשך שנים אחדות, עם אלה גם אלה."
(מתוך: מנהגים ומסורות בארץ-ישראל, ארמטה פיירוטי)
בעוד שמבניה הרבים של ירושלים הותירו עליו רושם עמוק וחיובי, תושבי הארץ בה העביר שנים כה רבות נחרטו בזיכרונו לרעה. כיאה לאירופאי בן המאה ה-19, פיירוטי לא חשש להכליל ולזלזל בקבוצות אתניות שלמות: את הערבים, מי שהועיד כצאצאי העברים הקדמונים, ראה כחבורה של אנשים מהירי חמה, רמאים ועצלנים המוכנים לסייע לזר רק תמורת ל"בַּקְשִיש" – שוחד. והרי "איזה הוא התייר בארצות המזרח, ובמיוחד בסוריה, שאינו מכיר את המילה "בַּקְשִיש"? פעמים כה הרבה חזרה והושמעה באזניו, עד שאפילו אחרי שובו לארצו הוא ממשיך להשתמש בה, ובדרך זו כמעט שנתאזרחה גם באירופה."
בריכות שלמה, דרומית לבית לחם
כדי לאתר את שורשו של מנהג ה"בַּקְשִיש", טען פיירוטי שיש לחפשו בתנ"ך. כיוון שגם אצל העברים הקדמונים היה מנהג ה"בַּקְשִיש" מקובל. מאברהם ועד אלישע, קיבלו גיבורי התנ"ך (האבות הקדמונים של הערבים בני זמנו) שורה של תשורות, מתנות ומנחות פיוס מכל מי שסייע או הרגיז אותם. אהבת השוחד של הגברים הערבים התאימה היטב לאופי הסכסכני של נשותיהם: "מתחת לקפלי הצעיף אפשר להתחסד, לרקום תככים וליזום כל מזימה שניתן להעלות על הדעת".
יחסו של פיירוטי ליהודים היה אמביוולנטי יותר: הוא יצא נגד הדעות הקדומות ועלילות הדם עתיקות היומין שטופלים על בני ה"עם הנבחר", אך לא שכח לבטא את עליונותו האירופאית עליהם: "בעוד שהעברים הקדמונים הקפידו על רחצה וטהרה, הרי צאצאיהם-שלהם נטשו את דרך אבותיהם הקדמונים. בשבתות היהודים לובשים מחלצות, אבל כשאתה מתקרב אליהם מתחוור לך כי ההיטהרות היתה מלבר בלבד, וזאת מפני שקימצו לשלם את דמי הכניסה לבית המרחץ."
ד"ר ארמטה פיירוטי סייע בהבאת מודרניזציה לארץ העתיקה, אך לא שכח לסחוב עמו מארץ האם גם את בת זוגתה: ההתנשאות האירופאית.
תגובות על כתבה זו