המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

שמונה שנים העביר ד"ר ארמטה פיירוטי בארץ ישראל באמצע המאה ה-19. הוא התרשם מהנופים - אבל קצת פחות מה"ילידים"

חן מלול | 29.03.17

• FB share
• Twitter share
• Whatsapp share
• Whatsapp share
• Print

היסטוריה של המדעהר הביתירושליםמסעות לארץ ישראלמפות גדולות – עולם קטןמפות עתיקות

מאז ימי מסעות הצלב הרחוקים, התקיימה באירופה מסורת אמנותית מפוארת שטופחה על ידי אנשים שכף רגלם לא דרכה מעולם בארץ ישראל – ציירי מפות, סופרים ומשוררים – שיצרו ביד אמונה דימויים אמנותיים של ארץ הקודש וירושלים במרכזה. הם הסתמכו לרוב על כתבי הקודש, מקורות יהודיים ונוצרים שונים, ספרי מסעות, שמועות מפה לאוזן או מראות שייצר דמיונם הקודח. אחרים ציירו את העיר על פי מראה עיניים, לעתים קרובות כפי שניבטה מתצפית הר הזיתים. גם ציורים ומראות אלו שהתבססו על המציאות נעשו בטכניקה של ציור חופשי.

רק במהלך המאה ה-19, החלו להופיע מפות של העיר שהתבססו על מדידה. אחד מראשוני משרטטי המפות של ירושלים על בסיס שיטות מדידה מדויקות היה ד"ר ארמטה פיירוטי. שמונה שנים (1861-1854) עשה החוקר, האדריכל והסופר האיטלקי בארץ הקודש, שנים אותם העביר בעבודה מתמשכת בתפקיד האדריכל האזרחי והצבאי של ירושלים בהזמנת מושל המחוז, סוראיה פחה. בזכות מעמדו כפקיד בכיר של המושל, זכה פיירוטי בחופש תנועה נדיר. הוא ניצל אותו כדי להיכנס למקומות קדושים דוגמת הר הבית ומערת המכפלה, מקומות האסורים בכניסה ל"בלתי-מאמינים" – כינויים של כל מי שאינם בני דת האסלאם.

 

מפת חברון, שכם והים התיכון, מתוך אטלס בן שש מפות שפרסם פיירוטי בשנת 1888

 

פיירוטי ביצע חקירות וחפירות במקומות קדושים ברחבי ירושלים ומחוצה לה, ערך תכניות לשיקום העיר ופיקח על מספר מרשים של יוזמות בנייה. בעודו בירושלים פרסם את הספר "ירושלים נחקרת" בשני כרכים ובו ביצע השוואה בין ירושלים התנ"כית ובין ירושלים של זמנו: פרסום המהדורה הראשונה, ובעיקר תרגומה האנגלי, עורר סערה בבריטניה. פיירוטי נתבע על ידי ג'יימס גראהם בתואנה שגנב מהצלם הסקוטי את התמונות המופיעות בספרו. הוא טען בתגובה שאלו תמונות שרכש מידי הצלם היהודי-רוסי מנדל ג'ון דינס. כך או כך, מיהר להסתלק מירושלים.

 

תושבי הארץ בעיניי איטלקי מעודן

גם כשיצא מארץ הקודש, המשיכו המראות והאנשים שפגש להעסיק אותו. הוא המשיך לפרסם את ממצאיו בשורה של ספרים, וגם באירופה ראה עצמו מומחה גדול ולא רק לנופיה ולבניינה של הארץ. את אחד מספריו המוכרים ביותר, והיחיד שתורגם עד כה לעברית, הקדיש לחקר "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל". שמו המלא של החיבור מלמד על המוטיבציה של פיירוטי בכתיבתו: "מנהגים ומסורות בארץ-ישראל אצל תושבי הארץ עתה, המדגימים את אורחות-חייהם של העברים הקדמונים".

 

תכנית מערת המכפלה בחברון. התכנית כוללת חתך רוחבי וחתך אורכי של המערה ומלווה מסביב בפרטים אינפורמטיבים רבים על המקום. התכנית יצאה גם היא כחלק מהאטלס שפרסם פיירוטי בשנת 1888

 

חתך רוחבי של מערת המכפלה מתוך "תכנית מערת המכפלה בחברון"

 

"כל מי שנוטה לייחס לבעלי-חיים בינה, ולא אינסטינקטים בלבד, אילו סייר בארץ-ישראל לאורכה ולרוחבה, חזקה עליו שהיה מוצא טיעונים למכביר לחיזוק התיאוריה שלו, ואפשר אפילו שהיה מגיע לכלל מסקנה (שאינה רחוקה הרבה מן האמת) כי יצורים אלה נבונים המה מבני-אדם רבים. אנוכי, לפחות, לא הייתי יכול להפריך את דבריו, שהרי גם אני כמעט שהגעתי לדעה דומה לאחר היכרות מקרוב, במשך שנים אחדות, עם אלה גם אלה."

(מתוך: מנהגים ומסורות בארץ-ישראל, ארמטה פיירוטי)

בעוד שמבניה הרבים של ירושלים הותירו עליו רושם עמוק וחיובי, תושבי הארץ בה העביר שנים כה רבות נחרטו בזיכרונו לרעה. כיאה לאירופאי בן המאה ה-19, פיירוטי לא חשש להכליל ולזלזל בקבוצות אתניות שלמות: את הערבים, מי שהועיד כצאצאי העברים הקדמונים, ראה כחבורה של אנשים מהירי חמה, רמאים ועצלנים המוכנים לסייע לזר רק תמורת ל"בַּקְשִיש" – שוחד. והרי "איזה הוא התייר בארצות המזרח, ובמיוחד בסוריה, שאינו מכיר את המילה "בַּקְשִיש"? פעמים כה הרבה חזרה והושמעה באזניו, עד שאפילו אחרי שובו לארצו הוא ממשיך להשתמש בה, ובדרך זו כמעט שנתאזרחה גם באירופה."

 

בריכות שלמה, דרומית לבית לחם

 

כדי לאתר את שורשו של מנהג ה"בַּקְשִיש", טען פיירוטי שיש לחפשו בתנ"ך. כיוון שגם אצל העברים הקדמונים היה מנהג ה"בַּקְשִיש" מקובל. מאברהם ועד אלישע, קיבלו גיבורי התנ"ך (האבות הקדמונים של הערבים בני זמנו) שורה של תשורות, מתנות ומנחות פיוס מכל מי שסייע או הרגיז אותם. אהבת השוחד של הגברים הערבים התאימה היטב לאופי הסכסכני של נשותיהם: "מתחת לקפלי הצעיף אפשר להתחסד, לרקום תככים וליזום כל מזימה שניתן להעלות על הדעת".

יחסו של פיירוטי ליהודים היה אמביוולנטי יותר: הוא יצא נגד הדעות הקדומות ועלילות הדם עתיקות היומין שטופלים על בני ה"עם הנבחר", אך לא שכח לבטא את עליונותו האירופאית עליהם: "בעוד שהעברים הקדמונים הקפידו על רחצה וטהרה, הרי צאצאיהם-שלהם נטשו את דרך אבותיהם הקדמונים. בשבתות היהודים לובשים מחלצות, אבל כשאתה מתקרב אליהם מתחוור לך כי ההיטהרות היתה מלבר בלבד, וזאת מפני שקימצו לשלם את דמי הכניסה לבית המרחץ."

ד"ר ארמטה פיירוטי סייע בהבאת מודרניזציה לארץ העתיקה, אך לא שכח לסחוב עמו מארץ האם גם את בת זוגתה: ההתנשאות האירופאית.

 

מפת הר המוריה והר הבית. ככל הנראה המפה בעלת הערך הגבוה ביותר מכל ששת המפות, פיירוטי הורשה להיכנס אל הר הבית, מקום אליו לא הורשו להיכנס יהודים ונוצרים כלל

 

"שיר עגבים": הגרסה המלאה

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,
בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.
בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה
וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;
עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה
בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.
וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,
וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת,
וָאֹמַר: „הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,
עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.
וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת
לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,
וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.
בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;
עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,
עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת
לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,
והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה
כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;
בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת
וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,
בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,
וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.
וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:
„אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,
נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.
וַתֹּאמֶר: „הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי
וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;
הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,
דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;
הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,
עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,
שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,
וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,
גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,
וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,
כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,
רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;
חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,
וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,
לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,
אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,
פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;
כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,
הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק
לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,
וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;
הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,
לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם
וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;
וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,
כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.
תֹּאמֶר: „לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!
„רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;
עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;
אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,
וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.
וָאֹמַר: „שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,
אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

„וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;
שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;
הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,
אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.
וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;
וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,
בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.
וַתֹּאמֶר: „עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,
אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,
עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה
אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה;
ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,
בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי
לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.
כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,
כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;
וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק
כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,
שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.
אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,
וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.
וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק
רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.
אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,
וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ וְלָחֲצָה
לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;
דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.
כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,
חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:
„עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,
כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה
מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;
פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,
חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ
לֵאמֹר: „עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.
בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:
„אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,
הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

הלצות לחג פורים ושיר שבח לנפוליאון

יהודה ליב בן-זאב היה טיפוס מעניין מאוד, שגם חיבר כמה וכמה ספרי מליצה ושיר. בין יצירותיו האחרות:

שיר מיוחד שנכתב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, בו מופיעים הבתים הבאים:

אַך יוֹם כְּלוּלוֹת הוּא יוֹם בּוֹ עַמִּים אֻשָּׁרוּ
בָּשָׂר וְדַם עָרְבוּ הַבְּרִית קִשְׁרוֹ חִזֵּקוּ
שָׁלוֹם אֱמוּנָה עִם אַהֲבָה יַחְדָּו נִקְשָׁרוּ
חוּטִים מְשֻׁלָשִׁים לֹא מַהֵר יִנָּתֵקוּ

נַפּוֹלְאָן מֵאָז נוֹדַע שִׁמְךָ בָּאָרֶץ
תָּמִיד גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ רַבּוֹת פָּעַלְתָּ
כָּל מַעֲשֵׂה אַחֲרוֹן פָּרַץ עַל רִאשׁוֹן פָּרַץ
אַף אֵין בְּכֻלָּם חַד לֹא בוֹ שֵם עַד נָחָלְתָ

שיר שכולו בדיחות והלצות לכבוד חג הפורים, עם חיקויים שונים לתפילות מוכרות, שחלק מהמבקרים מצאו משעשע במידה טעונת שיפור, והשיר "מעוז צור לפורים", שמייחסים לו גם כן, שיר שכולל כמה שורות מחץ כמו "תיכון בית אכילתי ושם יעלה הריח".

נוסף לשירי ההלצה והעגבים, חיבר יהודה ליב בן-זאב גם ספרי עזר ללשון העברית, מילונים לעברית מקראית, ספרי מחקר ותרגומים חשובים, כך שגם מתנגדיו הודו כי למרות "רוחו החופשית", תרם רבות להגות ולשפה העברית.

כאן בקטלוג הספרייה תמצאו עוד ספרים וכתבים, חלקם מקוונים, של יהודה ליב בן-זאב.