הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של אחד העם בביתו שברחוב: אחד העם, תל אביב
זוועות מלחמת העולם הראשונה, הרדיפות שהביאה על העם היהודי, המחלות והעייפות שפקדו אותו בשנותיו האחרונות, המיאוס מניהול סניף ויסוצקי בלונדון, ההתרגשות לנוכח הצהרת בלפור ובעיקר אותו חלום ישן-נושן: להעביר את שנותיו האחרונות בארץ ישראל, הם ששכנעו את אשר צבי גינצברג – הידוע בכינויו 'אחד העם' – לעלות ארצה בערוב ימיו.
משפרחה לה השמועה, הפכה השאלה איפה ייקבע הוגה זרם הציונות הרוחנית את ביתו החדש לנושא השעה. על פניו הייתה ירושלים הבחירה המתבקשת. האין זאת העיר בה הבטיח שנים קודם לכן לחבר את "ספרו הגדול על היהדות"? מהר מאוד נפסלה העיר הקדושה בגלל החשש שייאלץ להיאבק בה בקנאים ובמתריסים על כל צעד ושעל.
ומה עם חיפה? מדוע שלא יעבור אל עיר העתיד (כפי שהגדירה הרצל, יריבו הגדול). בחיפה התגוררו בתו וחתנו של אחד העם, שמואל ולאה פבזנר, שהיו ממייסדי שכונת "הדר הכרמל" ומראשי היישוב העברי שם, והם בנו להם בית גדול ומרווח שם. אולם גם חיפה נדחתה לבסוף – בעיקר בגלל ריחוקה ממרכז הארץ. קרוב כל כך לשנתו השבעים דחה אחד העם את התענוג שבעלייה ובירידה במורדות הר הכרמל.
לבסוף בחר בתל אביב. בשכונה שצמחה בקצב גידול מהיר, התרכזו רבים מידידיו הוותיקים מימי אודסה, ולעת זקנתו ביקש אחד העם להיות מוקף בסביבה האנושית שכה חיבב והוקיר. העיר המתפתחת, שבה התרכזו חיי התרבות העברית המתחדשת נראתה לו, ודאי, המקום המתאים ביותר לקבוע בו את מושבו.
הידיעה על בואו של המנהיג הציוני הנערץ הניעה את פרנסי תל אביב לפעולה. הם מיהרו לשפץ בית על חשבונם ולהעמידו לרשותו. הבית שנבחר היה ביתו של בן ציון מוסינזון, אחד מראשי הגימנסיה "הרצליה". מוסינזון ויתר בשמחה על הבית, מתוך תקווה שאחד העם יוכל להמשיך ולהיות מעורב בהתפתחותה של הגימנסיה, שהייתה חוד החנית של הפעילות החינוכית הציונית, ויקרה במיוחד ללבו של אחד העם. עם בואו של אחד העם להתיישב בביתו החדש בתל אביב, הסכימה המועצה המקומית פה אחד על הסבת שמו של הרחוב ל"רחוב אחד העם".
משעה שהתמקם בעיר ביקש אחד העם להנמיך את ציפיות כולם: לא, אין הוא מתכוון לחזור ולתפוס את מקומו כשמש שסביבה יתקבצו סופרי הארץ –הוא עייף וחולה ומודאג. כל שהוא מבקש לעצמו היא מעט מנוחה ושהות להשלים את מפעלו הספרותי, כמיטב יכולתו, ולשם כך הוא ביקש מהציבור לכבד את בקשתו ולהניח לו לעבוד.
הציבור לא נענה. ההתלהבות מהגעת 'נביא דורנו' הייתה כנראה גדולה מדי. קשה למנות מוסדות או יחידים שלא ניסו למשוך אותו להצטרף לפעילותם, והאיש שביקש לנוח בארץ כמעט ולא מצא בה רגעי מנוחה ומרגוע. בבוקר כתב איגרות לחברים ותומכים, בצהריים ביקר בגימנסיה הרצליה לפטפט עם המורים על כוס תה, בערב ביקר בוועד העיר, בין לבין שרבט רעיונות, הגיב על ענייני השעה בעיתונות, אירח חברים בביתו ואפילו החל ללמוד שפה חדשה, ערבית.
עיסוקיו הקדחתניים הסתירו אך בקושי את הדיכאון שאחז בו בשנותיו האחרונות. מילדות היה ידוע כאדם רציני וחמור סבר, אך עתה לא עמד עוד בדרישות העצומות שהציב לעצמו: "הספר הגדול" כבר לא ייכתב, המאמרים החדשים יאחרו להגיע (אם יגיעו כלל) והוא כבר לא יעמוד כבעבר בראש תנועת התחדשות עברית פורצת דרך. דווקא כשנעשה לדמות קונצנזוס ראה לנכון להחריף את התרסותיו. אולם הפעם הופנו חיצי הביקורת בעיקר כלפי עצמו.
וכך, כשנדמה שהיישוב העברי לא מסוגל לשלוט באצבע המורה שלו מלהצביע על אינספור מוסדות, רחובות ובתי ספר ולקרוא להם בשמו של הפובליציסט והוגה הדעות החד פעמי הזה, התכונן אחד העם בשנתו ה-70 אל מותו הקרב, מאוכזב ומריר מכך שרשימת הישגיו הארוכה להפליא עדיין לא משתווה לרשימת ציפיותיו.
שנה לאחר מכן, בתאריך כ"ח בטבת תרפ"ז (2.1.1927) הלך לעולמו והותיר את התנועה הציונית כולה עם שאלה אחת דוחקת: כיצד לכבד את זכר האיש שחי כבר בחייו ברחוב על שמו?
עם פטירתו התפנו קברניטי היישוב לעסוק בסידורי ההלוויה, הקבורה והזיכרון.
מייד עם פטירתו של אחד העם, בטרם קבורתו, יצר הפסל אברהם מלניקוב מסכת מוות מפניו של המת הדגול.
מלניקוב גם התבקש לעצב את המצבה שתוצב על הקבר, בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב, בצורה שתלכוד את גדולתו של האיש. הוא בחר לפסל אובליסק.
בצוואתו הוריש אחד העם את כתביו לספרייה הלאומית בירושלים, "אך לפי שיש ביניהם הרבה דברים הנוגעים לאנשים פרטיים ושלא הגיע עוד זמנם להתפרסם", כתב אחד העם בצוואתו, "לכן הנני מתנה מראש, שלא ישתמשו בארכיב הזה לשם פרסום, או איזה שמוש אחר, במשך עשר שנים מיום מותי, בלי רשיון האפוטרופסים הנזכרים למטה".
עשר, עשרים ושלושים שנה אחרי פטירתו עוד המשיכו מכריו, תומכיו וממשיכי דרכו לשבח ולפאר אותו בתור "נביא דורנו", "מורה נבוכי זמננו" וממשיך דרכם של הרמב"ם ומשה רבנו. עד שנות השבעים של המאה הקודמת נלמדו כתביו בבית הספר. למרות ביטול הנוהג החינוכי הזה תהיה זו טעות לקבוע שהעיסוק בחייו וברעיונותיו פחת עם השנים. על העיסוק הערני הזה יעידו הביוגרפיות שנכתבו על האיש, המאמרים והספרים הרבים, הממשיכים להתפרסם גם בימים אלה, אשר מנסים לחשוף את מלוא עוצמתה של השפעתו על המחשבה היהודית הלאומית בתקופה הדרמטית ביותר בתולדותיה.
הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר גיל וייסבלאי.
התנועה הציונית: תמונות, סיפורים, אישים, כרזות ועוד
תגובות על כתבה זו