כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של אחד העם בביתו שברחוב: אחד העם, תל אביב

רחוב אחד העם בתל-אביב, גלויה מתוך אוסף ארכיון העיר פתח תקווה.

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

 

זוועות מלחמת העולם הראשונה, הרדיפות שהביאה על העם היהודי, המחלות והעייפות שפקדו אותו בשנותיו האחרונות, המיאוס מניהול סניף ויסוצקי בלונדון, ההתרגשות לנוכח הצהרת בלפור ובעיקר אותו חלום ישן-נושן: להעביר את שנותיו האחרונות בארץ ישראל, הם ששכנעו את אשר צבי גינצברג – הידוע בכינויו 'אחד העם' – לעלות ארצה בערוב ימיו.

משפרחה לה השמועה, הפכה השאלה איפה ייקבע הוגה זרם הציונות הרוחנית את ביתו החדש לנושא השעה. על פניו הייתה ירושלים הבחירה המתבקשת. האין זאת העיר בה הבטיח שנים קודם לכן לחבר את "ספרו הגדול על היהדות"? מהר מאוד נפסלה העיר הקדושה בגלל החשש שייאלץ להיאבק בה בקנאים ובמתריסים על כל צעד ושעל.

ומה עם חיפה? מדוע שלא יעבור אל עיר העתיד (כפי שהגדירה הרצל, יריבו הגדול). בחיפה התגוררו בתו וחתנו של אחד העם, שמואל ולאה פבזנר, שהיו ממייסדי שכונת "הדר הכרמל" ומראשי היישוב העברי שם, והם בנו להם בית גדול ומרווח שם. אולם גם חיפה נדחתה לבסוף – בעיקר בגלל ריחוקה ממרכז הארץ. קרוב כל כך לשנתו השבעים דחה אחד העם את התענוג שבעלייה ובירידה במורדות הר הכרמל.

לבסוף בחר בתל אביב. בשכונה שצמחה בקצב גידול מהיר, התרכזו רבים מידידיו הוותיקים מימי אודסה, ולעת זקנתו ביקש אחד העם להיות מוקף בסביבה האנושית שכה חיבב והוקיר. העיר המתפתחת, שבה התרכזו חיי התרבות העברית המתחדשת נראתה לו, ודאי, המקום המתאים ביותר לקבוע בו את מושבו.

הידיעה על בואו של המנהיג הציוני הנערץ הניעה את פרנסי תל אביב לפעולה. הם מיהרו לשפץ בית על חשבונם ולהעמידו לרשותו. הבית שנבחר היה ביתו של בן ציון מוסינזון, אחד מראשי הגימנסיה "הרצליה". מוסינזון ויתר בשמחה על הבית, מתוך תקווה שאחד העם יוכל להמשיך ולהיות מעורב בהתפתחותה של הגימנסיה, שהייתה חוד החנית של הפעילות החינוכית הציונית, ויקרה במיוחד ללבו של אחד העם. עם בואו של אחד העם להתיישב בביתו החדש בתל אביב, הסכימה המועצה המקומית פה אחד על הסבת שמו של הרחוב ל"רחוב אחד העם".

 

כתבה המבשרת על בואו של אחד העם ארצה, התפרסמה בעיתון 'דאר היום' בתאריך ה-18 בינואר 1922. לכתבה המלאה לחצו

השמש שסביבה תחוג הספרות העברית ממהרת להנמיך ציפיות

"קבוצת סופרים עברים בתל-אביב": אחד העם, ביאליק, רבניצקי ואחרים. התמונה צולמה בשנת 1925 ונתרמה על ידי מרדכי בן הלל הכהן (המופיע בה). לפריט בקטלוג לחצו

 

משעה שהתמקם בעיר ביקש אחד העם להנמיך את ציפיות כולם: לא, אין הוא מתכוון לחזור ולתפוס את מקומו כשמש שסביבה יתקבצו סופרי הארץ –הוא עייף וחולה ומודאג. כל שהוא מבקש לעצמו היא מעט מנוחה ושהות להשלים את מפעלו הספרותי, כמיטב יכולתו, ולשם כך הוא ביקש מהציבור לכבד את בקשתו ולהניח לו לעבוד.

הציבור לא נענה. ההתלהבות מהגעת 'נביא דורנו' הייתה כנראה גדולה מדי. קשה למנות מוסדות או יחידים שלא ניסו למשוך אותו להצטרף לפעילותם, והאיש שביקש לנוח בארץ כמעט ולא מצא בה רגעי מנוחה ומרגוע. בבוקר כתב איגרות לחברים ותומכים, בצהריים ביקר בגימנסיה הרצליה לפטפט עם המורים על כוס תה, בערב ביקר בוועד העיר, בין לבין שרבט רעיונות, הגיב על ענייני השעה בעיתונות, אירח חברים בביתו ואפילו החל ללמוד שפה חדשה, ערבית.

 

עושים לאחד-העם קצת רעש. שיעור היסטוריה או ספרות שמעביר ד"ר רפאל סופרמן בגימנסיה הרצליה ברחוב אחד-העם. תמונה משנת 1924, מתוך אוסף גימנסיה הרצליה. לפריט בקטלוג לחצו

 

עיסוקיו הקדחתניים הסתירו אך בקושי את הדיכאון שאחז בו בשנותיו האחרונות. מילדות היה ידוע כאדם רציני וחמור סבר, אך עתה לא עמד עוד בדרישות העצומות שהציב לעצמו: "הספר הגדול" כבר לא ייכתב, המאמרים החדשים יאחרו להגיע (אם יגיעו כלל) והוא כבר לא יעמוד כבעבר בראש תנועת התחדשות עברית פורצת דרך. דווקא כשנעשה לדמות קונצנזוס ראה לנכון להחריף את התרסותיו. אולם הפעם הופנו חיצי הביקורת בעיקר כלפי עצמו.

וכך, כשנדמה שהיישוב העברי לא מסוגל לשלוט באצבע המורה שלו מלהצביע על אינספור מוסדות, רחובות ובתי ספר ולקרוא להם בשמו של הפובליציסט והוגה הדעות החד פעמי הזה, התכונן אחד העם בשנתו ה-70 אל מותו הקרב, מאוכזב ומריר מכך שרשימת הישגיו הארוכה להפליא עדיין לא משתווה לרשימת ציפיותיו.

 

חגיגות יום ההולדת השבעים לאחד-העם. במרכז התמונה יושב חתן השמחה, מוקף בסופרים מעריצים, ידידים ובני משפחה. התמונה צולמה ב-28 ביולי 1926 בהדר הכרמל (חיפה). לפריט בקטלוג לחצו

 

שנה לאחר מכן, בתאריך כ"ח בטבת תרפ"ז (2.1.1927) הלך לעולמו והותיר את התנועה הציונית כולה עם שאלה אחת דוחקת: כיצד לכבד את זכר האיש שחי כבר בחייו ברחוב על שמו?

 

על אף שגילו שאחד-העם מפטפט לעתים ברוסית בחוצות תל אביב הגיעו אנשי גדוד מגני השפה לחלוק לו כבוד אחרון. כרזה מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו

מה לא נאמר על האיש עם לכתו?

עם פטירתו התפנו קברניטי היישוב לעסוק בסידורי ההלוויה, הקבורה והזיכרון.

מייד עם פטירתו של אחד העם, בטרם קבורתו, יצר הפסל אברהם מלניקוב מסכת מוות מפניו של המת הדגול.

מסכת המוות של אחד העם, יצר הפסל אברהם מלניקוב. מתוך ארכיון התמונות של הספרייה הלאומית

 

מלניקוב גם התבקש לעצב את המצבה שתוצב על הקבר, בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב, בצורה שתלכוד את גדולתו של האיש. הוא בחר לפסל אובליסק.

 

דגם המצבה שעיצב הפסל אברהם מלניקוב. מתוך ארכיון התמונות של הספרייה הלאומית

 

בצוואתו הוריש אחד העם את כתביו לספרייה הלאומית בירושלים, "אך לפי שיש ביניהם הרבה דברים הנוגעים לאנשים פרטיים ושלא הגיע עוד זמנם להתפרסם", כתב אחד העם בצוואתו, "לכן הנני מתנה מראש, שלא ישתמשו בארכיב הזה לשם פרסום, או איזה שמוש אחר, במשך עשר שנים מיום מותי, בלי רשיון האפוטרופסים הנזכרים למטה".

עשר, עשרים ושלושים שנה אחרי פטירתו עוד המשיכו מכריו, תומכיו וממשיכי דרכו לשבח ולפאר אותו בתור "נביא דורנו", "מורה נבוכי זמננו" וממשיך דרכם של הרמב"ם ומשה רבנו. עד שנות השבעים של המאה הקודמת נלמדו כתביו בבית הספר. למרות ביטול הנוהג החינוכי הזה תהיה זו טעות לקבוע שהעיסוק בחייו וברעיונותיו פחת עם השנים. על העיסוק הערני הזה יעידו הביוגרפיות שנכתבו על האיש, המאמרים והספרים הרבים, הממשיכים להתפרסם גם בימים אלה, אשר מנסים לחשוף את מלוא עוצמתה של השפעתו על המחשבה היהודית הלאומית בתקופה הדרמטית ביותר בתולדותיה.

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר גיל וייסבלאי.

 

התנועה הציונית: תמונות, סיפורים, אישים, כרזות ועוד

 




אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם, בייחוד מהילדים, שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנוסעי ללבנון"

צייר: אבי וורצל

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

זה היה בראשית החופש הגדול – בוקר אחד בא אלי תלמיד שלי, ששמו בועז. הוא סיפר, שבא להיפרד ממני, מפני שהוא עומד לצאת לבית ספר גבוה לשפות בקיימברידג' שבאנגליה, שם יישאר במשך כל חודשי הקיץ וילמד אנגלית יחד עם נערים ונערות מכל קצווי עולם.
"מתי אתה יוצא לדרך?" שאלתי אותו.
"מחר. מחר אני טס".
בתקופה ההיא אירעו כמה וכמה חטיפות מטוסים, על כן הבעתי חשש: "מחר אתה טס? ומה נעשה אם ערבים ינסו לחטוף את המטוס שלך?"

בועז החוויר. היות שהייתי המורה המחנכת שלו, הוא התייחס במלוא הרצינות אל דברי.
ראיתי כך, ומיד ניסיתי להרגיעו: "אל תדאג. יהיה בסדר. קראתי בעיתון שהמטוסים של 'אל על' לא יוצאים לדרך בלי ליווי של אנשי ביטחון".

התלמיד בועז לא ידע זאת באותו הרגע, אבל הוא היה ההשראה ל"בן-הערובה" ולדמותו של בועז אשכול, נער ישראלי שטס ל"סאמר סקול" בקיימברידג', ונחטף בדרך בידי מחבלים.

שטרייט-וורצל מספרת:

איני יודעת אם דברי הרגיעו את בועז או לא, אבל דבר אחד אני יודעת וזוכרת היטב: ברגע שהוא יצא את חדר העבודה שלי, חשתי את ההתרגשות המבורכת, המוכרת לי מכל הפעמים הקודמות, זו ההתרגשות הפיסית המלווה אותי תמיד לכל אורך תהליך הכתיבה. באצבעות רוטטות הכנסתי מיד דף למכונת הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון. במשך כל שעות אותו יום כתבתי בנשימה אחת בלי הפסקה. וכשסיימתי את הפרק כמעט לא הייתי צריכה לתקן בו מאומה.

*

"בן-הערובה" היה ספרה העשירי של אסתר שטרייט-וורצל, מחברת "אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ועוד ספרים אהובים. הספר שרבים מאתנו קראו בשקיקה ובחרדה הוא ספר בן שני כרכים עבי כרס, 793 עמודים בסך הכול.

"בן-הערובה" הוא ספר מרובה עלילות (ההשראה לעלילות הנפרדות לפי שטרייט-וורצל היה הספר "מלחמה ושלום" לטולסטוי), שלכאורה לא קשורות זו בזו, אך שמתאחדות בסוף.

הראשונה, סיפורו של הנער בועז אשכול, דרך חטיפתו, כליאתו, הצלתו, חזרתו ארצה והתמודדותו עם הטראומה שעברה עליו. השנייה, סיפורו של יוסי, סוכן מוסד, שמשימתו שולחת אותו אל קבוצת פלסטינים לוחמת. השלישית, סיפורו של פרנץ יוזף שטרן, איש עסקים גרמני, שלו כמה סודות משפחתיים נשכחים שקושרים אותו אל הארץ ואל העם היהודי.

כמה אתגרים עמדו לפני שטרייט-וורצל כשכתבה את הספר: איך לכתוב על מקומות זרים ועל סיפור חיים זרים ורחוקים משלה? איך לכתוב על אש"ף, ארגון טרור וארגון אויב באותה תקופה, ולערוך תחקיר עליו בעידן שלא היה בו אינטרנט? בהמשך התהליך היה עליה לכתוב מנקודת המבט של טרוריסטים ואנשי אש"ף ולהזדהות איתם לגמרי, ולו באופן זמני, כדי לכתוב באופן משכנע, ולבסוף, לשזור את כל הפרטים לפסיפס אחד שלם.

ועוד דבר, מלאכת התחקיר וכתיבת העלילות המפותלות דרשה מהסופרת לנסוע אל מעבר לים ולהרחיק אפילו מעבר לגבול.

בספרה "מאורי עד אדי – קורות ספרַי" בהוצאת "עמיחי", מספרת שטרייט-וורצל עד כמה היה מסע הכתיבה מרתק וגם מפחיד.

ראשית כול, הוא כלל נסיעה למינכן, שם התארחה שטרייט-וורצל אצל בת דודתה ולמדה להכיר את חיי היום-יום בעיר. בנסיעה שעשו יחד לברלין המערבית והמזרחית יכולה הייתה הסופרת לחוש באופן בלתי אמצעי את האווירה הקודרת והמפחידה ששלטה אז במזרח גרמניה. שטרייט-וורצל מספרת:

מברלין המערבית, המודרנית, העשירה, יצאנו לטיול בן שעות אחדות בברלין המזרחית. כך יכולתי לתאר בספרי את ההבדלים העצומים בין שני חלקי העיר ואת החומה המפרידה ביניהם… כל המאפיינים של ברלין המודרנית, המשוקמת, המוארת והשופעת חיים מכאן וברלין הקודרת, המלאה הריסות שנותרו עוד מימי המלחמה, ברלין שאזרחיה קודרים ועצובים ושלאורחיה אסור לחרוג מעיניו העוקבות בחשדנות של מדריך הטיולים – כל אלה נשארו ונשמרו בספרי… על אף שלא התכוונתי לכך מלכתחילה, הספר שלי הפך במשך הזמן לרומן היסטורי.

באזורים האפלים של מינכן ראתה הסופרת ציורי צלבי קרס, ובדכאו פגשה צעירים גלוחי ראש, לבושי שחורים ונעולי מגפיים, ונחרדה לגלות קבוצות ניאו-נאציות בגרמניה, ששואפות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. את החלקים שהתרחשו בלונדון, כתבה שטרייט-וורצל בהשראת מראות שנחרתו בה מביקור שערכה בה שנים אחדות קודם לכן.

אבל אז, הגיעה שטרייט-וורצל לאתגר הגדול ביותר בספר – איך לכתוב את החלקים על אש"ף ואת החלקים שהתרחשו בלבנון.

שטרייט-וורצל מספרת:

כשכבר עמדתי בשלבים האחרונים של כתיבת הספר, הרגשתי שלא אוכל לכתוב כתיבה אמינה ואמתית ולא אוכל לסיים אלא אם אבקר בלבנון, שלה יש חלק נכבד בתיאורי הספר. על כן שיגרתי מכתב ליצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון. במכתב ציינתי שאני סופרת לבני הנעורים, שאני כותבת ספר, שחלק מעלילתו מתרחש בלבנון. עוד הסברתי שלצורך השלמת הספר אני חייבת לתאר את לבנון, ולא אוכל לעשות זאת מבלי שאבקר בה. לכן ביקשתיו שיצרפו אותי לסיור בלבנון.

להפתעתי – מהר מאוד קיבלתי תשובה קצרה בחתימת רבין. הוא אישר את קבלת מכתבי והודיעני שבעוד ימים אחדים יטלפנו אלי מלשכת דובר צה"ל כדי לסכם את פרטי הסיור.

 

התשובה ששלח יצחק רבין, שר הביטחון דאז, לסופרת אסתר שטרייט-וורצל

 

ואכן, ימים אחדים לאחר מכן טלפנו אלי מהצבא ושאלו אותי לאיזה סיור אני מתכוונת: סיור ברכב הפרטי שלי או כאחת ממשלחת עיתונאים. אמרתי שאיני נוהגת לכן ברור שאני רוצה להצטרף לעיתונאים.
'ומה את מעוניינת במיוחד לראות? איפה את רוצה לבקר?' שאלה אותי החיילת ששוחחה אתי מטעם דובר צה"ל.
אמרתי לה: 'אני רוצה לראות כמה שיותר. ועוד משהו, ואנא אל תצחקי, אני רוצה לחוש את מגע הרוח בנשבה על פני, אני רוצה לנשום את האוויר ולהריח את הריחות. אני רוצה לראות את ההרים, את הארזים הצומחים עליהם, את סגנון בניית הבתים. אני רוצה לבוא במגע עם אנשים, אבל אני משערת זה בלתי אפשרי'.
'אמת,' אישרה החיילת, 'לא תוכלי לפגוש אנשים'.

באותה תקופה מצב הביטחון בלבנון היה גרוע ביותר. כל הזמן שמענו על מכוניות שהתפוצצו בגלל מטעני תופת, על בניינים שקרסו תחתיהם וקברו בחורבותיהם עשרות חיילים שלנו. לכן מרדכי והילדים ממש התחננו לפני שלא אסע ללבנון בגלל הסכנה לחיי. אבל אני לא שעיתי לדבריהם ולא לתחנוניהם, כי ידעתי שאני חייבת להיות בלבנון, מפני שאם לא אהיה שם, לא אוכל לסיים את הספר.

בגלל מצב הביטחון הנסיעה שלי נדחתה כמה וכמה פעמים. אבל הנה סוף סוף הודיעו שביום ד' (איני זוכרת את התאריך) בשמונה בבוקר עלי להתייצב במלון "הצפון" שבקריית שמונה, כי בשמונה וחצי תצא שיירת עיתונאים למסע לאורך לבנון."

 

את הלילה לפני הנסיעה בילתה הסופרת במלון "הצפון":

ניסיתי לקרוא ספר, אבל מחמת ההתרגשות לקראת הצפוי לי ביום המחרת, לא היית מסוגלת להתרכז בכתוב. כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם – בייחוד מהילדים – שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנסעי ללבנון.
(…)
בבוקר השכם התעוררתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי למטה. חדר האוכל היה מלא אנשי צבא, בייחוד קצינים אך גם חיילים פשוטים. אני חושבת שהייתי שם האזרחית היחידה. בעודי סועדת קרב אלי קצין. הוא אמר ששמו עזרא, ושהפקידו אותו כשומר עלי. על כן אסע אמו במכונית, והוא מבקש שאשתדל להיות כל הזמן בקרבתו.
שמחתי שיש לי שומר כה אמין, והבטחתי שלא אעשה בעיות.
לפני שעלינו על המכונית, התבקש כל אחד מהעיתונאים וגם אני ללבוש שכפ"ץ. אחרי כן הסבירו לנו, שהיות שבלבנון אין יודעים אף פעם מאין תיפתח הרעה, אנו צריכים להיות דרוכים כל הדרך, ואם נשמע יריות, עלינו לזנק מהמכונית לעבר התעלה שבצדי הכביש.
ידעתי שהוראה אחרונה זו לא באה בחשבון מבחינתי (שטרייט-וורצל חלתה במחלת הפוליו בילדות ורגלה נפגעה בשל כך), וכך כל שנותר לי היה להתפלל שלא תארע תקלה.
אכן, למזלנו לא אירע כל רע. לבנון היפהפייה לבשה לכבוד ביקורנו מראה של שלום. נסענו צפונה לאורך הגזרה המזרחית, ואני ספגתי אל קרבי את המראות: הבתים, ההרים, הארזים, האגם (קרעון). ראיתי – אני זוכרת – שתי נשים יושבות על מרפסת בית שותות קפה ומשוחחות ביניהן. ראיתי ילדים צועדים לבית הספר. ראיתי כביסה תולה בחצר, ובלבי חשבתי: כמה הכול דומה אצל כולם – אין זה משנה מיהו העם ומהי הארץ, ולמה אפוא פורצות המלחמות?
כל אותו יום סיירנו בלבנון, עד שהגענו למוצב הכי צפוני ומרוחק של צה"ל. שם נותרו שיירי שלג, שחששתי מאוד שמא אחליק עליהם.
הוכנסנו למוצב. חיילים שלנו קידמו את פנינו בברכה. מפקד המוצב הזמין את הקבוצה כולה לארוחת צהריים, שלאחריה הוא נאם לפנינו על חשיבות המוצב מבחינה בטחונית אסטרטגית. העיתונאים האזינו, שאלו שאלות, רשמו רשימות וצילמו לעיתון. הייתי צריכה לשמור את חוויות הביקור בזיכרוני ואחרי כן לשזור את פרטי התרשמותי בעלילת הספר. מבחינה זו לא דאגתי. ידעתי שאזכור.

(…)

למזלנו לא קרה דבר. עברנו את הדרך בשלום. והנה הגענו לשער פאטמה, חצינו אותו, וכבר היינו במושבה מטולה, בתוך גבולות הארץ שלנו, בטוחים מכל רע. ממטולה המשכנו לנסוע לקרית שמונה, וכעבור זמן קצר הגענו למלון "הצפון", שממנו יצאנו בבוקר למסע.
מיד עם הגיעי למלון טלפנתי למשפחתי: "אל תדאגו. חזרתי בשלום. אינני מתעכבת. בזה הרגע אני הולכת לתחנה המרכזית ונוסעת הביתה".
וזה אכן מה שעשיתי. נסעתי הביתה. ישבתי באוטובוס והייתי כל כך מאושרת על שיצאתי מההרפתקה שלי בשלום. כל כך שמחתי על שאני נוסעת שוב בכבישי ארצי ואיני צריכה לחשוש מכל מכונית שבאה ממול שמא היה מכונית תופת, שנהגה רוצה לפוצץ את חיי.
…אחרי שקלטתי את מראות לבנון, יכולתי להסתמך על דמיוני וחושי ועל ידיעות מהעיתונים ומראות מהטלוויזיה, וכך הייתי מסוגלת לתאר גם את צור.
למחרת שוב התחלתי לעבוד מחדש על הספר, ולמרבה הפלא, בשלב זה הכתיבה זרמה במלוא האון, ובמהרה סיימתי את עבודתי."

 

אסתר שטרייט וורצל מקבלת פרס מידי יצחק רבין

 

"בן-הערובה" ראה אור ב-1987, רגע לפני שהתחילה האינתיפדה הראשונה, עשור אחרי הסכם השלום עם מצרים, עשור שהיו בו התקפות על ישובי הצפון, מלחמת לבנון ראשונה ופעולות טרור רבות של אש"ף, ביניהן לא מעט ניסינות חטיפה וחטיפות, כמו חטיפתו של הנער בועז אשכול. הספר נצרב בזיכרון הקוראים בזכות היותו מותח, סוחף ומרגש וגם כי תיאר היטב את הימים ההם עבור בני הארץ ואת החרדה הגדולה שבה גדלנו.

אי אפשר לסיים בלי להזכיר את העטיפה האייקונית של הספר. את העטיפה הנהדרת, צייר האמן אבי וורצל, בנה של הסופרת. כך הוא מספר:

זו העטיפה הראשונה שהמו"ל הסכים לתת לי לעצב, כי בדיוק אז סיימתי את בצלאל. מאז עיצבתי את רוב העטיפות של ספריה, ועיצבתי את התפאורות להצגות שהועלו לפי ספריה. היא מאוד אהבה את שיתוף הפעולה וקראה לזה 'עבודתנו המשותפת'.

 

עטיפת הספר "בן-הערובה" צייר: אבי וורצל

 

לאחרונה מלאו 4 שנים לפטירתה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. הסיפור על "בן-הערובה" ועל הביקור בלבנון הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, שהסופרת הייתה מסורה לה עד כדי כך שהייתה מוכנה להרחיק בשבילה אל מעבר לגבול ואפילו להעמיד את חייה בסכנה.

 

 

כתבות נוספות:

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

 




הכתב הגרמני הגותי שהנאצים אסרו להשתמש בו

יעל ברזילי לוקחת אותנו למסע בעקבות מסמכים משפחתיים ובעקבות הכתב הגותי שהם כתובים בו, שהיום רק מעטים יודעים לפענחו

להרשמה לקורסים בספרייה הלאומית 

 

 

אפילו אבא שלי, שלמרות הכחשותיו היו לו חושים מחודדים לשפות, התקשה בתחילה לקרוא מכתבים שנכתבו לפני המלחמה – ויש לנו רבים כאלה. הקושי לא נעוץ בעובדה שנכתבו על ניירות דקים, שקופים ומתפוררים ולא נובע מהיכולות הגרפיות של הכותבים. האתגר הוא לפענח כתב יד שכבר שנים רבות אינו בשימוש.

קטע ממכתב של נני. ברלין, מאי 1939 (חודש אחרי שנכדיה, הייני ורות, עזבו לפלסטינה)

 

בימי הביניים התפתח באירופה כתב יד שהתבסס על אותיות גותיות. מאסטרים לימדו את תלמידיהם לכתוב בעזרת נוצות או עטים מיוחדים. תצורת הכתב התרחקה במהרה מהמקור הגותי, כך שהכינוי ״גותי״ שמקובל לייחס לו עד היום רחוק מלהיות מדויק. בהדרגה עברו עמים אירופאים לכתב ״הלטיני המודרני״, אבל בנסיכויות הגרמניות המשיכו להשתמש בווריאציות של הכתב העתיק במשך כ-400 שנים. דווקא היטלר היה זה שעצר את הבדלנות הלינגוויסטית הזו, אבל לכך נגיע מיד.

בתקופה של טרום השימוש במכונות כתיבה, יעילות וזריזות כתב היד הייתה קריטית ולכך התאים כתב היד קורנט (kurrent). פירוש שמו הלטיני הוא ״לרוץ״, כדימוי של היד הרצה על הנייר בכתב המחובר. הגרמנים פיתחו תחושות גאווה כלפי הכתב הייחודי שלהם.

אותיות קורנט. התוכלו להבחין בין e ל-n? בין B ל-L?

בעשור השני של  המאה ה-20, פיתח מעצב גרפי בשם לודוויג זיטרלין כתב יד חדש בהזמנת הממשל הפרוסי. המטרה הרישמית בעיצוב המחודש הייתה להקל על הילדים – הכתב מבוסס על קורנט ודומה לו, אך קל יותר לכתיבה וקריאה ומתאים להמונים ולעטים קלים לתפעול שהתפתחו עם הזמן. בכתב החדש לא היה צורך בשינוי לחץ העט על הדף כדי לכתוב ״נכון״. החל בשנת 1917 נלמד בבתי הספר הכתב החדש בלבד, בתחילה בפרוסיה ואז כחוק רייך. כתוצאה מכך הפך הכתב החדש, שנקרא על שם מעצבו זיטרלין (Sütterlin), לכתב הנפוץ בגרמניה בין מלחמות העולם.

צד קידמי ואחורי של תעודת בית הספר של רות, תחילת שנות השלושים. מימין כתב יד זיטרלין, משמאל – השימוש במכונת כתיבה נפוץ בתקופה זו.

 

הדור הוותיק המשיך להשתמש בכתב שלמד בילדותו, כך נני, סבתא רבתא שלי, כתבה ב-1939 את המכתב שבראש הפוסט בקורנט. כשנכתב כבר נחשב כתב זה ל״כתב של זקנים״. סבתי קטה, לעומתה, גדלה בדור המעבר (מעבר לכתב זיטרלין התרחש כשלמדה בבית הספר התיכון). במקביל למעבר לזיטרלין התרחב גם היקף השימוש במכונת כתיבה, אותה סבתי העדיפה.

יומן, כנראה של הטה, בתה של נני, אחותה הבכורה סבתי. כתיבתו החלה במקביל להתפתחות הכתב החדש (בעשור השני של המאה ה-20), כתוב בקורנט.

 

ב-1941 יצא מזכר שנכתב על ידי מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, בו הודיעו שכתב הדפוס המקביל, פרקטור (Fraktur), אינו גרמני כלל ומורכב מ״אותיות יהודיות״ בשם ״שוואבכר״. לדברי הצו, האות היהודית הוחדרה לגרמניה על ידי בעלי העיתונים ובתי הדפוס היהודיים. הצו אסר לכנות את הכתב ״גותי״. כל מוצרי הדפוס מאותו רגע אמורים להשתמש בפונט "אנטיקווה" (Antiqua), פונט ״לטיני מודרני״ ובבתי הספר יש ללמד רק אותו. במקביל לאיסור על כתב הדפוס פסק גם השימוש בכתב היד זיטרלין.

 

הצו של בורמן – למרבה האירוניה כותרת נייר המכתבים עליו הודפס הצו מודפסת בכתב אותו הצו הזה מורה להחרים.

 

קשה להבין את ההחלטה הזו – דווקא הנאצים שהיללו את עליונות התרבות הארית, החליטו לבטל את הכתב שעד כה שימש סמל חשוב של התרבות הגרמנית. בשנות השלושים עודדו הנאצים את השימוש בקורנט-זיטרלין והדפסת ספרי לימוד בפונט הגרמני בעוד הם אוסרים על מו״לים יהודים להדפיס בפונט זה. יש הטוענים שהסיבה האמיתית לצו הזה הייתה להקל על הפצת התעמולה הנאצית בארצות הכבושות. כך או כך, השפעתה של ההוראה נמשכת עד עצם היום הזה – נסתם הגולל על כתבי היד הפרקטור הקורנט והזיטרלין.

בסופו של דבר, בהיותו האוטודידקט שהוא, אבא שלי לימד את עצמו לקרוא את הכתב העתיק והספיק לתרגם לא מעט מכתבים, לעברית רהוטה. לצד מכתבים ומסמכים אחרים השאיר פתקים צבעוניים שמרמזים על תוכנם:

 

תעודת השחרור של יוליוס ב-1885!

 

תעודה הקשורה לתואר הרפואה של קטה, 1923

למרבה הצער פרש אבא מהפרויקט (וממרוץ החיים) ונשארנו עם עשרות כתובים בכתב סתרים. לא קל למצוא מי שיוכל לפענח אותם או להחליט באילו מהם מסתתר דבר מה מעניין (ההגדרה של ״מעניין״ אף היא חמקמקה). הדור הנוכחי מתקשה לקרוא כתבי יד שנכתבו לפני מלחמת העולם השנייה. זמן עבר, דורות התחלפו והשוני בין כתבי היד משמעותי.

בארץ, במסגרת הספרייה הלאומית, מתקיים קורס לפענוח כתבי יד עתיקים (מהרצל עד צווייג) המיועד לדוברי גרמנית המעוניינים לפענח כתבי יד (לצורך פענוח ארכיון משפחה פרטי ועד חקר תרבות). הקורס מתבסס על מסמכים מארכיון הספרייה, שבה נמצא אוסף כתבי יד מרשים של סופרים, אנשי תרבות והוגי דעות יהודים.

כתב היד של פרויד קשה לקריאה במיוחד.

 

הכתבה פורסמה במקור באתר ארכיב-לוג


תודות לד״ר שטפן ליט ארכיבאי הספרייה הלאומית, אחראי האוספים הלועזיים, על שחלק מהידע שלו לצורך כתיבת הפוסט.

ד״ר ליט מרצה בקורס "פענוח כתבי יד, מהרצל עד צווייג" – קורס המיועד לבעלי ידע טוב בשפה הגרמנית, המעוניינים לרכוש את היכולת לפענח כתבי יד בשפה זו. במהלך הקורס תתבצע קריאה מודרכת של מכתבים וחיבורים בכתב יד קורנט מאמצע המאה ה-18 ועד המאה ה-20, כולם מסמכים המצויים באוסף הארכיונים של הספרייה הלאומית. ביניהם מכתבים מאת היינריך היינה, זיגמונד פרויד, תומס מאן, תיאודור הרצל, הרמן כהן, גרשום שלום, שטפן צווייג ואחרים. 

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

חליפת מכתבים בלתי-ידועה של גרשם שלום עם אשתו הראשונה אלזה-אֵשָׁה

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

 

 




אחת ולתמיד: האם סילבסטר היה אנטישמי?

"אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?"

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

מדי שנה בשנה, לקראת השנה האזרחית החדשה, מופיעה מודעה מבהילה על גבי קירות ישראל.  כיאה למודעה בסגנון פשקווילי, מחבריה לא מתחבאים מאחורי טיעונים מפולפלים ופונים מיד לחוגגים העתידיים של הסילבסטר כדי לספר על חקירה קטנה שביצעו ("פתחנו בשבילך ספרי היסטוריה").

 

מקור החג, הנקרא בפי העם "סילבסטר", שואב את שמו מדמותו ההיסטורית של "אפיפיור נוצרי שרצח בעינויים קשים אלפי יהודים". המודעה הקצרה מסתיימת בשאלה – "אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?". התשובה לשאלה הזאת מובנת מאליה, אך האם ההשוואה המופיעה במודעה מוצדקת? או במילים אחרות, האם היה האפיפיור סילבסטר צמא דם?

רוב המידע שלנו על סילבסטר הראשון מתבסס על ההיסטוריוגרפיה של הכנסייה הקתולית. ידוע שהוא נולד במאה השלישית לספירה, ובשנת 314 מונה לבישוף רומא, משרה המצויה בין המשרות החשובות ביותר בכנסייה, וזו שתיהפך בהמשך לאפיפיורות.

אחת האגדות המפורסמות ביותר שנקשרו בדמותו של האפיפיור סילבסטר הראשון עוסקת בעלייתו של הבישוף הנוצרי הרדוף לגדולה. על פי סיפור זה, חיפש הקיסר הרומי קונסטנטינוס מזור למחלת הצרעת שבה נדבק במסעותיו. תחילה פנה הקיסר לרופאיו הפגאנים, והם ייעצו לו לרחוץ בבריכה מלאה בדמם של תינוקות. הקיסר המיואש הורה על הכנת המרחץ, אך לאחר ששמע את זעקת אימותיהן נמלך בדעתו וחנן את התינוקות.

בשמעם על טוב ליבו, ביקרו הקדושים הנוצרים פטרוס ופאולוס את קונסטנטינוס בחלום והורו לו לפגוש את בישוף רומא, סילבסטר, שברח להרים. אצלו, הבטיחו השניים לקיסר, תמצא התשובה. הקיסר נענה להצעת הקדושים והפלא ופלא – נרפא.

היום יודעים שמקור האגדה הוא בכלל מהמאה השמינית, ואין בה אמת. אך בכל זאת, אנו יודעים שקונסטנטינוס הוא זה שקיבל סופית את הנצרות בתור דת לגיטימית, והניע את התהליך שבסופו הפכה הדת הנוצרית מדת שולית ונרדפת לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ומשם – לדת הנפוצה ביותר בעולם עד ימינו.

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

במרבית חייו שימש סילבסטר מנהיג של קבוצת מיעוט חסרת חשיבות, שעוד מנסה לנסח את עקרונותיה. לכן, משהתמנה לבישוף, הקדיש את מרבית זמנו לעיסוק בענייני פנים נוצריים, דוגמת ביסוס עיקרי האמונה של הנצרות, שהוגדרו לראשונה בניקאה בשנת 325, במפגש של ראשי הכנסייה מכל אגן הים התיכון. סילבסטר נפטר ב-31 בדצמבר 335, שהוא גם היום האחרון בלוח השנה הנוצרי, ולאחר מכן הוכר כקדוש. כמנהג הנוצרים, יום מותו של הקדוש נחגג כיום עלייתו השמיימה, ולכן ה-31 בדצמבר נחגג בכל שנה כיום סילבסטר הקדוש.

 

סילבסטר הראשון שוחט הדרקונים. ציור המציג את סילבסטר שוחט דרקון ומחייה את קורבנותיו. ציור פרסקו מאת מאסו די בנקו

 

ומה לגבי רדיפות היהודים המוזכרות לשמצה? בימי חייו נחשבה היהדות לדת לגיטימית, ומאמיניה הורשו לעסוק בפולחנם כפי שהורשו עד אז תחת האימפריה הרומית הפגאנית. היחסים בין הנצרות ליהדות היו מורכבים כבר אז, אך פרעות ביהודים החלו דווקא בימי הביניים, ללא קשר דווקא לסילבסטר. היהודים, סביר להניח, לא היו בראש מעייני האפיפיור וקשה לקרוא לו "אנטישמי" – מונח שכלל לא היה קיים בימי חייו. אפשר לבקר ציון חגים לועזיים, אך יהיה זה עוול היסטורי להעליל על אדם, שבהקשר הזה, היה חף מפשע.