האם כוחות הכישוף של שלמה המלך חבויים בספר הזה?

כמה שיטות שיעזרו לכם לברר אם אתם אוחזים בספר קדמון בעל כוחות מאגיים

'מפתח לקסם של רבי שלמה', כתב יד מן המאה ה-18 שטוען לייחוס מופלא – שלמה המלך

גלו עוד על הזוהר: סיפורים מהאוסף, ספרי זוהר בגישה דיגיטלית, זוהר במגילות וכתבי יד ועוד

היהודים לא המציאו את הפסאודואפיגרפיה, אך הדים לצורת כתיבה זו – המייחסת יצירות מאוחרות לדמויות מוכרות וחשובות בתולדות העמים, ניתן למצוא כבר בתנ"ך.

לא קשה לנחש את הסיבה שהניעה מחברים מאוחרים לוותר על הזכות לראות את שמם מתנוסס על גבי כתבי יד. מדוע שיתעניינו מלומדים ומיסטיקנים מחברה המקדשת את המסורת בת אלפי השנים בנבואות ובחזיונות של אנשים לא מוכרים, כשבאותו מחיר ממש יוכלו לרכוש לעצמם יצירה ש"התגלתה" לא מכבר ומכילה את דבריו של לא אחר מרבי שמעון בר יוחאי (ספר הזוהר), מאברהם אבינו (ספר יצירה) או – אם חשקה נפשכם לחזור עוד יותר בזמן – את הגיגיו של האדם הראשון (ספר רזיאל המלאך).

במשך מאות שנים נאלץ כל קורא להחליט האם הוא מקבל או דוחה את ייחוסה של יצירה מסוימת לאותה דמות גדולה ולהסתמך לשם שיפוטו בעיקר על תחושת הבטן שלו. כיום, בעזרת התפתחויות במחקר ההיסטורי, חוקרת או חוקר הניגשים לתארך יצירה חשודה הטוענת לייחוס מוקדם נעזרים לא פעם באחת או יותר מארבעת השאלות הבאות.

ראשית, מהו האזכור הקדום ביותר של היצירה הנחקרת? לא בהכרח מדובר ביצירה עצמה, אלא באזכור שמה במקורות אחרים. ככל שאזכור זה מרוחק יותר מהתקופה המיוחסת, כך יורדת הסבירות שהוא אכן חובר בה. נדיר שיצירות שחיברו דמויות חשובות נעלמות בלי להשאיר כל זכר, ועוד יותר נדיר שהן צצות "לפתע" – מאות או אלפי שנים לאחר מות מחברן.

שנית, מהי שפת היצירה והאם היא תואמת את הידוע לנו על השפה בה דיבר המחבר שלו היא מיוחסת? לא מספיק לדעת, למשל, שארמית הייתה השפה בה דיבר רבי שמעון בר יוחאי, כדי להסיק שהוא זה שחיבר את ספר הזוהר, ספר שנכתב גם הוא בארמית, היות שמדובר בשני דיאלקטים שונים בתכלית של אותה שפה.

שלישית, מהו הסיפור שנקשר סביב נסיבות חיבור וגילוי היצירה, והאם גם בימינו יישמע סיפור זה הגיוני? התגלות בחלום או מסירה על-טבעית הן התרחשויות שהמחקר ההיסטורי מתקשה לקבל בימינו.

והשאלה האחרונה והחשובה מכולן, האם תואם תוכן היצירה את הידוע לנו על התקופה שבה נטען שנכתבה?

עכשיו, משעה שהונחה המסגרת המחקרית, הבה ניישם אותה על כתב יד חשוד שכזה – עותק בן המאה ה-18 של יצירה מרתקת ומסתורית הידועה בעברית בשם 'מפתח שלמה'.

מדובר בעותק של יצירה מאגית המתארת דרכים שונות ומשונות לגייס את כוחותיהן של דמויות על-טבעיות – מלאכים, שדים, נשמות עליונות ושאר רוחות. העותק בו נעסוק שמור בספרייה הלאומית.

סמלים מסתוריים ליום שני יחד עם שמות המלאכים הרלוונטיים, מתוך 'מפתח שלמה'

סודותיו של רבי שלמה

 

הניאל (חניאל) היא מלאכית מהמיתולוגיה היהודית, מתוך 'מפתח שלמה'

האזכור הקדום ביותר: מציאת האזכור הקדום ביותר של יצירה היא כמעט תמיד עסק מסובך, ומקרה זה לא שונה. ההיסטוריון היהודי-הלני, יוספוס, היה ככל הנראה הראשון לקשר בין דמותו של שלמה המלך ובין עיסוקו במאגיה. יוספוס מספר בספרו 'קדמוניות היהודים' כי יורשו של דוד חיבר מעל שלושת אלפים ספרים, וביניהם כמה ספרים העוסקים בגירוש שדים. ייתכן שבנקודה זו מסתמך יוספוס על יצירות מאגיה שנפוצו בעולם העתיק ויוחסו לשלמה המלך.

עם זאת, את האזכור הקדום ביותר של היצירה המסוימת שלפנינו, היא 'מפתח שלמה', לא נמצא בעת העתיקה ובוודאי שלא בתקופת התנ"ך, אלא באירופה של המאה ה-13 לספירה. העותק הנמצא בספרייה הוא העתקה של 'מפתח שלמה' שנמצאה במחברת מעזבונו של אבנעזר סיבלי (Sibley), חוקר הטבע הנודע בן המאה ה-18 שהתעסק גם ב"אמיתות העמוקות יותר" – כשהכוונה היא לתורת הנסתר.

תחריט דיוקנו של אבנעזר סיבלי. אמן לא ידוע. מקור: Illustration of the Celestial Science of Astrology משנת 1826

שפת היצירה: פה כבר מסתתר רמז ברור יותר. כתב היד הנמצא בספרייה כתוב בעיקר באנגלית – שפה שלא הייתה קיימת בתקופת שלמה. בהקדמה לחיבור טוען סיבלי שהספר נכתב תחילה בעברית, תורגם לצרפתית עתיקה וממנה לאנגלית. המחקר על אודות כתבי יד מוקדמים יותר של 'מפתח שלמה' כופר בטענה זו, ומוכיח ששפתה המקורית של היצירה היא לטינית. האם יכול היה גבר עברי בן המאה העשירית לפני הספירה, ואפילו הוא החכם באדם, לשלוט בלטינית? השכל הישר אומר שלא. אולם, כאן מדובר באדם שחז"ל סיפרו כי הוא שלט בשפת החיות – כך שאין לדעת.

בניגוד לגרסאות מוקדמות של 'מפתח שלמה', הגרסה המאוחרת הזו מתאפיינת בשפה בהירה ובהוראות פשוטות למשתמש

יום רביעי תחת מרקורי (הוא כוכב חמה), מתוך 'מפתח שלמה'

הסיפור מאחורי היצירה: בניגוד למקובל ביצירה ש"התגלתה" אחרי אלפי שנים בחשכה, העותק הנמצא בספרייה לא מתהדר בסיפור על אודות מקורו של החיבור או גילויו המאוחר. כדי להבין יותר את סיפור הרקע, נצטרך לעיין בכתבי יד אחרים ומוקדמים של היצירה.

רבים מהם מכילים גרסאות שונות של אותו הסיפור, ואם נפשיט את הקישוטים השונים נגיע אל ליבו הפועם: לקראת מותו חיבר שלמה ספר עבור בנו רחבעם (גרסאות מסוימות טוענות שהיצירה היא פרי עבודתם המשותף). הספר המאגי שיצר שלמה נקבר יחד עמו והתגלה אלף שנה לאחר מכן (בידי כהן בבלי באחת הגרסאות). הניסיון לפענח את היצירה תסכל את העוסקים במלאכה והם פנו לעזרה אלוהית, שהופיעה בצורת מלאך. המלאך הסכים לפרש את הכתוב, בתנאי שפירוש זה לא ייפול לידיהם של קוראים שאינם ראויים לכך – אם בשל רשעות אופיים או אמונתם הלוקה בחסר.

כאמור, סיפור זה לא מופיע כלל בעותק של 'מפתח שלמה' הנמצא בספרייה, והוא ככל הנראה הושמט מכל הגרסאות המאוחרות של היצירה.

זימון שדים ורוחות, מתוך 'מפתח שלמה'

תוכן היצירה: נראה שכאן טמונה התשובה שבכוחה לערער את המשוכנעים שמדובר ביצירה אותנטית. אם לפשט יצירה בת מאות רבות של עמודים, ניתן לומר שמדובר במדריך הפעלה מאגי המספק דרכים ברורות ופשוטות לזמן נפשות עליונות ולגרום להן להגשים את כל רצונות המזמן. הזימון המיסטי של נפשות מתבצע בכמה דרכים, כאשר המרכזיות שבהן הוא השימוש בלחשים, באמירות ובציורם של סמלים מיסטים שונים – דוגמת המחומש (Pentacle). קיימת גם אפשרות לפנות ליצורים מיתולוגיים שונים דוגמת נימפות וסטירים, או לשוחח עם נשמות פנים אל פנים (זאת יכולים לעשות רק מעטים).

'המחומש הגדול של שלמה', מתוך 'מפתח שלמה'
הסתייעות ברוח אנגלופיל, מתוך 'מפתח שלמה'

שפע היצורים, הכוחות והסמלים, מלמדים על המקורות המגוונים מהם שאב מחבר היצירה את השראתו. לצד דמויות תנ"כיות – מלאכים או בני אדם, מוזכרים בחיבור יצורים הלקוחים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, בשילוב עם צלבים ושאר סמלים נוצרים. נוסף על כל זה, נמצאו גם לא מעט שמות של דמויות על-אנושיות שאין להן מקבילה בשום מקום אחר מלבד ביצירה זו.

כיצד יכול היה שלמה המלך להכיר את שפע הסמלים המיסטיים והמיתולוגיים, שפע שמרביתו לא היה קיים כלל בתקופתו? תשובה לשאלה הזו לא נמצא בשום עותק של היצירה, קדום ו"אותנטי" ככל שיהיה.

 הכתבה חוברה בעזרתם של גל סופר וד"ר יואל פינקלמן.

 

כתבות נוספות:

האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

נדיר: האנציקלופדיה המדעית העברית הראשונה

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

 




האם החשמונאים גרו ביער ביריה שעל יד צפת? ומדוע כונו היוונים 'ילקים'?

פיוטי ארץ ישראל הקדומים חושפים מסורות חנוכה ייחודיות, מפתיעות ומרתקות

מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

בפיוטים לחגים הרבו הפייטנים לכתוב על נושאו המיוחד של כל חג: פיוטי פסח עוסקים ביציאת מצרים, פיוטי חג השבועות – במתן תורה, ופיוטים לפורים – בסיפור מגילת אסתר. אבל רוב פיוטי החנוכה שנכתבו בארץ ישראל עד המאה השמינית אינם עוסקים בניצחון החשמונאים על היוונים. ניצחון זה נזכר ברובם רק ברמז, ובדרך כלל כחלק מאיזו סכמה היסטורית: ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל, הן בבל, מדי, יוון ואדום-רומי (הנזכרות גם ב'מעוז צור' בצד מצרים), או שבע חנוכות, שש מאז 'חנוכת העולם' בימי בראשית ועד לחנוכת החשמונאים, והשביעית – לעתיד לבוא. רוב הפייטנים כמעט לא עסקו ביוונים: את הפיוטים לשבת חנוכה הקדישו לנושא הקריאה המיוחדת בתורה בשבת זו, חנוכת המשכן בימי משה; ובפיוטים ליתר ימות החנוכה הפכו את הנר והאור לסמלים לגאולת ישראל.

 

מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.

 

מדוע נמנעו הפייטנים מסיפור הניצחון? מתברר שבניגוד לחגים אחרים, שהאירועים שחלו בהם מסופרים בהרחבה במקרא, לא הייתה בידי פייטני ארץ ישראל כל 'מגילה' או סיפור כתוב על מלחמת החשמונאים. ספרי המקבים לא נכנסו לקנון ונעלמו, וגם 'מגילת אנטיוכוס' טרם נודעה. הפצתה – למן ראשית המאה העשירית – אכן גרמה למהפכה בפיוטי החנוכה, ומאותה עת ואילך הרבו פייטנים לספר על פרטי המלחמה ביוונים. אבל בידי הפייטנים הקדומים יותר לא היו אלא רסיסי מידע. אפילו נס פך השמן לא היה חלק מהסיפור שסופר בימיהם – הוא מופיע בתקופת האמוראים במקורות בבליים בלבד, ובפיוטי ארץ ישראל הוא אינו מוזכר כלל.

כאשר פייטן החליט בכל זאת לספר את סיפור חנוכה בפיוטו, היה עליו ללקט קטעי סיפורים מכל רחבי ספרות חז"ל. כזה הוא מקרהו של ר' אלעזר בירבי קליר, מגדולי פייטני ארץ ישראל (פעל בראשית המאה השביעית): בקרובה (פיוט לתפילת עמידה) שלו לחנוכה 'אעדיף כל שמונה בשוש נרות' הוא ליקט סיפורים רבים מכל רחבי התלמוד הירושלמי והמדרשים, והצליח להציב תמונה מפורטת של גזירות היוונים שהביאו למלחמה ולניצחון. כל מקור המזכיר צרה כלשהי הבאה מידי היוונים – ולעתים לא רק מידם – הובא בפיוטו. אבל לפעמים מובאות אצלו מסורות ייחודיות, שאינן מוכרות מן התלמודים ומהמדרשים הקדומים. באחת ממחרוזות הפיוט אומר הקלירי על היוונים שהם:

 

נִדְמוּ כְּחֵיוַת נָמֵר
גְּדִיּוֹתַי בְּמַעֲנָם לְנַמֵּר
וַיֵּעוֹרוּ פִּרְחֵי אִמֵּר
מְשָׁרְתֵי כֻולּוֹ כָּבוֹד אוֹמֵר
רְעָצוּם וְתִיכְּנוּ נוֹף עַל מְכוֹנוֹ וְשָׂשׂוּ בְּזֹאת חֲנֻוכָּה

 

כלומר: היוונים היו דומים לחיה ('חיוה', מארמית) המתוארת כנמר בעל ארבעה ראשים שבחזון דניאל (ז, ו), ומסמלת גם שם את מלכות יוון, והם ביקשו להזיק, להכתים ולהחטיא ('לנמר') את ישראל המשולים לצאן ('גדיותי') בדברי גזרותיהם ('במענם'); והדברים הם על פי ויקרא רבה יג, ה (מהדורת מרגליות עמ' רפט): 'כנמר, זו יוון שהיתה מנמרת בגזירותיה'. ואז התעוררו 'פרחי אמר' (כינוי לחשמונאים שיוסבר בהמשך), שהם משרתיו של הקב"ה במקדש (על פי תהלים כט, ט: 'ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד'), והם שיברו וניצחו את היוונים ('רעצום'), כוננו ('ותיכנו') על מכונו את המקדש בירושלים ('נוף' – על שום 'יפה נוף משוש כל הארץ', תהלים מח, ג) ושמחו בחנוכה.

מדוע מכנה הפייטן את החשמונאים 'פרחי אימר'? 'אִמֵּר' הוא אחד מעשרים וארבעה משמרות הכהונה – משפחות של כוהנים שהיו מתחלפים בעבודת המקדש מדי שבוע, במחזור קבוע, שעל פיו כל משמר עבד בירושלים בדרך כלל פעמיים בשנה (רשימתם מופיעה בדברי הימים א כד, ז-יח). 'פרחי אימר' הם אפוא 'פרחי כהונה', הכוהנים הצעירים. אבל מדוע דווקא 'אימר'? האם הדבר מכוון, או שמא אין הם אלא סמל לכוהנים בכלל?

מעיון בפיוטים נוספים מתברר שהפייטנים מציינים פעם אחר פעם שהחשמונאים הם דווקא ממשמר אימר, כפי שכבר הראה לפני שנים רבות מנחם זולאי. כך, דרך משל, בפיוט אחר לחנוכה אומר ר' אלעזר בירבי קליר: 'אַרְבַּעַת רָאשֵׁי נָמֵר / רִצְּצוּ פִרְחֵי אִמֵּר' (הנמר הנזכר בדניאל ומסמל את מלכות יוון היה בעל ארבעה ראשים); ובפיוט ברכת המזון לחנוכה הוא חוזר ואומר: 'אִיַּלְתָּ (=חיזקת) פִרְחֵי אִמֵּר / לְרַצֵּץ רֺאשׁ נָמֵר'; ובעוד פיוט לחנוכה, של פייטן אחר (עלי החבר בן עמרם, בן המאה הי"א): 'אָצָה מַמְלֶכֶת נָמֵר / בָּנִים בְּפֶרֶךְ לְהַגְמֵר / גִּדְּעוּהָ כֺּהֲנֵי אִמֵּר'; ובפיוט נוסף, שמחברו אינו ידוע: 'מִשְׁמַר אִמֵּר עָמְדָה בְּחָזְקָה / נָמֵר דָחֲקָה וּנְחֻשְׁתּוֹ הִדִּיקָה'.

המסורת הפייטנית שהחשמונאים היו דווקא ממשמר אימר אינה ידועה ממקורות מדרשיים. על פי ספר מקבים א (ראש פרק ב) הם היו ממשמר יהויריב – המשמר הראשון ברשימת המשמרות והנכבד מכולם. מה יכול להיות מקור המסורת הפייטנית הייחודית? אין זה מן הנמנע שהיא נוצרה בעקבות דרשה: על פי מסורת ארץ ישראלית, שהייתה נפוצה מתקופת האמוראים, לכל אחד משמות משמרות הכהונה הוצמד שמו של יישוב בגליל. בני ארץ ישראל האמינו שכבר בזמן בית המקדש גרו הכוהנים ביישובים אלה, משמר משמר ויישובו. והנה, מקומו של משמר אימר הוא היישוב 'יַבְנִית' שבאזור יער ביריה, הנכתב גם 'יוונית'. ייתכן אפוא שדרשן או פייטן שרצה לספר שהכוהנים ניצחו את היוונים השתמש בשם מקום זה, שהיה ידוע כעיר של כוהנים, כדי ליצור לשון נופל על לשון, וקבע ש'בני יבנית' (או 'פרחי יבנית') ניצחו את היוונים. שומעיו, שזכרו שבעיר יבנית ישב דווקא משמר אימר, זיהו מעתה את החשמונאים כבני משמר זה.

ואכן, המשחק ב'יוונית' ו'יוונים' חוזר אף הוא בפיוטים. ר' אלעזר בירבי קליר מתאר איך 'פרחי אימר' שניצחו במלחמה מיהרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית / כִּי קִצְּצָה חֲנִית / כָּל לָשׁוֹן יְוָנִית'; ופייטן אחר אומר אף הוא: 'בְּנֵי יְוָנִים בְּיַוְנִית תְּנַדֶּה'. ומעניין שהקלירי, אשר האמין שהחשמונאים גרו ביבנית בגליל אך שמע ממקור כלשהו שהמלחמה פרצה במודיעין (ובלשונו: 'מודיעית'), תיאר בפיוטו איך נסעו הלוחמים מעירם הרחוקה עד מודיעין: 'רָצוּ עַד מוֹדִיעִית / יְוָנִים שָׁם לְהַבְעִית', ורק אחרי הניצחון חזרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית' על הצלחתם.

 

מצפור הר יבנית ביער ביריה. צילום: יעקב שקולניק. מתוך אתר 'הירוק: מטיילים עם קק"ל'

 

מסורת נוספת המופיעה בפיוטי הקלירי משמרת רמזים לדרשה בלתי ידועה על ארבע המלכויות. ארבע המלכויות – בבל, מדי, יוון ואדום – מופיעות במדרשים רבים, והן מזוהות עם הרבה רביעיות שנזכרות בתורה, כגון ארבעת הנהרות היוצאים מעדן – גיחון, פישון, חידקל ופרת (בראשית ב, י-יד), לשונות האופל הנזכרים בברית בין הבתרים – 'אימה, חשכה, גדֹלה, נֹפלת' (בראשית טו, יב); ארבע החיות הטמאות – גמל, שפן, ארנבת וחזיר (ויקרא יא, ד-ז) ועוד. ר' אלעזר בירבי קליר רומז ליוון על פי המדרשים הללו, וכותב: 'בַּעֲמוֹד חִידֶּקֶל בְּנִיבוֹ חַד וְקַל' (השווה ויקרא רבה יג, ה: 'חדקל זו יוון, שהיתה חדה וקלה בגזירותיה); מספר ש'גֵּרָה הֶעֱלָת אַרְנֶבֶת' ומתאר שהיא 'הֻומְשְׁלָה חֲשֵׁיכָה גְדוֹלָה'. והנה, בהמשך הפיוט הוא מתאר איך 'חָלוּ יְלָקִים פָּנִים מְעִיזִּים'. 'ילקים' הוא כינוי ליוונים, אך מה פשרו? יֶלֶק הוא מין ממיני הארבה. האם יש כאן רמז לדרשה או סתם סמל לאויבים הפושטים על הארץ כארבה ומשחיתים אותה?

מתברר שהכינוי 'ילק' ליוונים מופיע בעוד מקומות. ר' אלעזר בירבי קליר עצמו מתאר בפיוט אחר איך היוונים 'גָּבְרוּ וּפָשְׁטוּ כְּיֶלֶק'; וגם פייטן איטלקי בן המאה העשירית, ר' שלמה הבבלי, מתאר את הגעת היוונים במילים 'טָסוּ חַרְגֻּלֵּי יֶלֶק'. חזרה כגון זו אינה מקרית. מדוע בחרו הפייטנים דווקא בילק?

לפני מספר שנים פרסמו מאירה פוליאק וקארינה שלם קטע מתוך פירוש בערבית יהודית לספר יואל, והפרשן הביא בו באריכות דרשה המזהה את מיני הארבה הנזכרים בפתיחת ספר יואל – 'יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל' (יואל א, ד) – עם ארבע המלכויות. נמנים כאן גזם, ארבה, ילק וחסיל; הילק הוא השלישי – כנגד המלכות השלישית, מלכות יוון. מתברר שדרשה זו, המופיעה בטקסט מאוחר יחסית (מסביבות המאה העשירית), ונרמזת במדרש מאוחר נוסף (סדר אליהו רבה כ, על יואל ב, כה), הייתה כנראה כבר מפורסמת בימי ר' אלעזר בירבי קליר, והוא רמז אליה כשכינה את היוונים 'ילקים'.

 

 

רוב פיוטי החנוכה אינם מספרים אפוא את סיפור מלחמת החשמונאים ביוונים והופכים את נס החנוכה, האור והנרות לסמלים. אבל מעט הפיוטים המפרטים קצת יותר בסיפור החנוכה משמרים מסורות עתיקות ומרתקות, אשר לעתים אינן ידועות כלל ממקורות אחרים.

 

לקריאה נוספת בנושא:

ש' אליצור, 'פיוטי החנוכה: סמל מול ריאליה', בתוך: ימי בית חשמונאי – סידרת עידן 19, בעריכת ד' עמית וח' אשל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 310-303.

ע' פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע, כרך א, עמ' 168‑175 (הקרובה 'אעדיף כל שמונה' בשלמותה).

מ' זולאי, 'מי היכה את היוונים בימי החשמונאים'? בספרו: מפי פייטנים ושופכי שיח, בעריכת ש' אליצור, ירושלים תשס"ה, עמ' פו-פט.

מ' פוליאק וק' שלם, 'פירוש אנונימי מן הגניזה ליואל א, א-יב וסמלי ארבע מלכויות במקרא', גנזי קדם א [תשס"ה], עמ' 171‑243.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

 

כתבות חנוכה נוספות:

מה בירכו יהודי הגניזה לכבוד חג החנוכה?

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

שני העיוורים שהפיצו אור קסום




מה בירכו יהודי הגניזה לכבוד חג החנוכה?

אספנו כמה ברכות ואיחולים לחג שנמצאו בגניזת קהיר

מכתב בערבית-יהודית, בו איחל הכותב לנמענו "בהדה אלאיאם אלשריפה (בימים אלו הנכבדים), אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים (המפורסמים ומוכרים ב'הנסים') מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה [מילה מטושטשת] כל נביא וחוזה"

חג החנוכה זכה למעמד חשוב אצל יהודי הגניזה, אף שאיננו באופן רשמי 'חג'.

אנשים שלחו זה לזה במכתבים ברכות ואיחולים כמו "מי שעשה נסים לאבותינו בימים האלו ובחודש הזה יעשה עמנו ועמכם נסים ונפלאות". אספנו כמה ברכות ואיחולים כאלו שנמצאו בגניזת קהיר.

 

קטע ממכתב בערבית-יהודית. הכותב שולח ברכות לנמען ולקרובים רבים המבורכים "באפצ'ל אלסלאם" (בשלום רב-חסד, נגיד), ומבקש לשלוח את שלומו ("סלאמי") גם "ללמולי (לאדוני) אלשיך יעקוב ש'צ' (ראשי תיבות 'שמרו צור'), ואלשיך ט'אהר, וסאיר אלאצחאב (ושאר החברים)"

 

אדם אחר באמצע המאה ה-11 שלח לידיד נכבד הזמנה "שנתוועד למחר בבית הכנסת", והוסיף איחול: "אלוהים ישים ימי החנוכה עליו ועל כל אשר לו סימן טוב וסימן ברכה".

 

"אלוהים ישים ימי החנוכה עליו ועל כל אשר לו סימן טוב וסימן ברכה"

 

אדם נוסף, שכתב מכתב בערבית-יהודית, איחל לנמענו "בהדה אלאיאם אלשריפה (בימים אלו הנכבדים), אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים (המפורסמים ומוכרים ב'הנסים') מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה [מילה מטושטשת] כל נביא וחוזה".

 

"בהדה אלאיאם אלשריפה אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים"

אף התכנסויות משפחתיות לא נעדרו – במכתב ששלח יוסף לקרוב משפחתו הוא כותב: "ואנא אקול אנני אצל אליכם עלי אלחנוכה (ואני אומר כי אגיע אליכם לכבוד החנוכה)".

 

"ואנא אקול אנני אצל אליכם עלי אלחנוכה"

 

חג חנוכה שמח!

 

(שני המכתבים הראשונים נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', וסימנם TS10J 14.9, TS8J22.7. המכתב השלישי, בערבית-יהודית, נמצא בספרית ה-JTS וסימנו ENANS2.5. הביקור המשפחתי בחנוכה נזכר במכתב באוסף לואיס-גיבסון, LIT2.140)

 

הכתבה פורסמה במקור בדף הפייסבוק "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"

 

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

כתבות נוספות

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

שני העיוורים שהפיצו אור קסום




כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

הקלטה ישנה של ג'ו עמר בבית הנשיא שלחה אותנו למסע בעקבות ה-שיר של חנוכה

מסיבת חנוכה של צה"ל, אוסף אדי הירשביין

מאת: ד"ר עמליה קדם

 

באוסף הקלטות השידור של קול ישראל בספרייה מצאנו "הדלקת נרות ומעוז צור" שהוקלטו בבית הנשיא בשנת 1957. ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958:

 

 

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי בסגנון נגינת העוּד ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר ומסלסל את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין באופן כללי "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" אך אין מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר – אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

הטקסט של "הנרות הללו" הוא מימי הגאונים ואמירתו אחרי הדלקת נרות חנוכה התקבלה בכל קהילות ישראל. מדובר בטכסט פרוזאי, כלומר אין בו כל חריזה או משקל או מבנה פואטי. ובכל זאת, בלחן הזה יש שני משפטים מוסיקליים (א' וב') שנשמעים כבית ופזמון ומושרים לסירוגין בפי המקהלה והסולן:

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין
ב – על הנסים ועל הפורקן
ב – ועל הגבורות ועל התשועות
א – ועל הנפלאות ועל הנחמות

סולן
ב – שעשית לאבותינו
ב – בימים ההם בזמן הזה

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן
ב – על ידי כהניך הקדושים
ב – וכל שמונת ימי החנוכה

מקהלה
א – הנרות הללו קודש הם
א – ואין לנו רשות להשתמש בהם

סולן
ב – אלא לראותם בלבד
ב – כדי להודות לשמך על ניסך

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן ומקהלה יחד
ב – על נפלאותיך ועל ישועותיך

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה ומאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי. מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד.

דוגמה 1 – מתוך הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

 

 

דוגמה 2: מתוך הספר החשוב והפופולרי "בעל תפלה" של החזן אברהם בר מברלין, 1877:

 

 

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, וכך ברגע שמצטטים אותן, משתמשים בהן בתוך תפילות שונות, מסמנים לקהילה שהחודש או החג או האירוע המסוימים קרבים ובאים, או כבר הגיעו. כך, למשל, מקובל לשיר את ברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש, במנגינה המתאימה לאותו חודש: בלחן של הקינה "אלי ציון" לפני חודש אב, בלחן של הפיוט לפסח "אדיר הוא" לפני חודש ניסן ובלחן של "מעוז צור" לפני חודש כסלו.

החזן וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון מציג את המנגינות התקופתיות האלה בספרו "Jewish Music – Its Historical Development" מ-1929 כחלק חשוב במבנה הליטורגיה האשכנזית:

 

 

קוראי התווים שביניכם יוכלו להבחין שהסיום של נעימת "מעוז צור" בדוגמה של אידלסון, שונה מעט מן הסיום המוכר לרובנו היום בארץ. אפשר לשמוע את הגרסה הזאת, שהיא כנראה הגרסה שהייתה מקובלת אצל יהודי דרום גרמניה, מפיו של ההיסטוריון והמומחה ליהדות פרנקפורט, מרדכי ברויאר, בהקלטה מראיון שנערך איתו בארכיון הצליל בשנת 2003:

 

בשירון Songs of My People מ-1937 מציג הרי קופרסמית גרסה נוספת להדלקת נרות ושירת מעוז צור, שגם היא שונה אך במעט בסיום הפיוט:

 

 

יש בידינו הקלטות מאותה תקופה בארה"ב שבה שרים ילדים את הגרסה הזאת בדיוק, לאחר שכנראה למדו בגן או בבית הספר בהשראת השירון הזה.

 

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא (שהיה אז יצחק בן צבי) השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות?

המשך השיטוטים באוסף ההקלטות של ארכיון הצליל מראה שלא מעט משפחות ספרדיות, ממוצאים שונים, שרות גם הן, בבית, את "מעוז צור" האשכנזי הזה.

הנה לדוגמה משפחת רקנטי, מסלוניקי, יוון, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1968:

 

או משפחת מיוסט, ממרוקו, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1978:

איך הגיע מעוז צור האשכנזי למשפחות מצפון אפריקה? האם הם הכירו אותו כבר שם, אולי בהשפעת בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה? אולי שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, המשודרת לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והפכה אותו במידה רבה מ"אשכנזי" ל"כלל יהודי" או אפילו ל"ישראלי".

ואפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

במאמרו על כתיבת הפיוט "מעוז צור" כותב אברהם פרנקל:

"[שהפיוט נקרא] גם 'זמר' (ולא סתם 'פיוט'), כלומר הם נועדו מעת חיבורם להיות מושרים במסגרת משפחתית, בדומה לשירי השבת, הנקראים גם הם 'זמירות של שבת'. מתקבל על הדעת שלכל שירי ה'זמר' היו גם מנגינות ידועות. שלא כפיוטי בית הכנסת, ששירתם מיועדת לחזנים ו'בעלי תפילה' מקצועיים, מיועדים פיוטים אלה לקהל הרחב. זאת הסיבה שכל פיוטי הזמירות שהזכרנו אינם מופיעים בדרך כלל בכתבי יד של סידורים ומחזורים המיועדים לחזני בית הכנסת, אלא הועתקו בדרך כלל בקונטרסים קטנים המיועדים לשימוש ביתי בשעת הסעודה או אחריה, וכן לאחר ההבדלה.

[הפיוט משקף] את השלבים הראשונים של אימוץ נורמות הפייטנות הספרדית אל תוך המרחב האשכנזי. תהליך אימוץ זה, שעיקרו חל במחצית השנייה של המאה השתים עשרה, נעשה בתחילתו בכבדות, תוך שמירה חלקית על סגנון, שפה, תבניות פיוט ולחנים אשכנזיים."

באימוצו של הלחן האשכנזי ל"מעוז צור" על ידי בני הקהילות הספרדיות השונות, מפרס ועירק ועד מרוקו, אפשר לראות מעין סגירת מעגל שתחילתו באימוץ נורמות הפייטנות הספרדית על ידי האשכנזים, אי אז במאה ה-12, וסופו בספיגתו המוחלטת של הלחן האשכנזי אל המרחב הרב-עדתי הישראלי.

 

* ד"ר עמליה קדם היא מוזיקולוגית העוסקת בהתפתחות המוזיקה של בית הכנסת האשכנזי ושל קהילות אשכנזיות בישראל. היא עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל, שם היא אחראית על הנגשת אוספי ההקלטות הדיגיטליים.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

כתבות נוספות

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

לביבה, סופגנין וראשו של הלופרנס