האם החשמונאים גרו ביער ביריה שעל יד צפת? ומדוע כונו היוונים 'ילקים'?

פיוטי ארץ ישראל הקדומים חושפים מסורות חנוכה ייחודיות, מפתיעות ומרתקות

מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

בפיוטים לחגים הרבו הפייטנים לכתוב על נושאו המיוחד של כל חג: פיוטי פסח עוסקים ביציאת מצרים, פיוטי חג השבועות – במתן תורה, ופיוטים לפורים – בסיפור מגילת אסתר. אבל רוב פיוטי החנוכה שנכתבו בארץ ישראל עד המאה השמינית אינם עוסקים בניצחון החשמונאים על היוונים. ניצחון זה נזכר ברובם רק ברמז, ובדרך כלל כחלק מאיזו סכמה היסטורית: ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל, הן בבל, מדי, יוון ואדום-רומי (הנזכרות גם ב'מעוז צור' בצד מצרים), או שבע חנוכות, שש מאז 'חנוכת העולם' בימי בראשית ועד לחנוכת החשמונאים, והשביעית – לעתיד לבוא. רוב הפייטנים כמעט לא עסקו ביוונים: את הפיוטים לשבת חנוכה הקדישו לנושא הקריאה המיוחדת בתורה בשבת זו, חנוכת המשכן בימי משה; ובפיוטים ליתר ימות החנוכה הפכו את הנר והאור לסמלים לגאולת ישראל.

 

מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.

 

מדוע נמנעו הפייטנים מסיפור הניצחון? מתברר שבניגוד לחגים אחרים, שהאירועים שחלו בהם מסופרים בהרחבה במקרא, לא הייתה בידי פייטני ארץ ישראל כל 'מגילה' או סיפור כתוב על מלחמת החשמונאים. ספרי המקבים לא נכנסו לקנון ונעלמו, וגם 'מגילת אנטיוכוס' טרם נודעה. הפצתה – למן ראשית המאה העשירית – אכן גרמה למהפכה בפיוטי החנוכה, ומאותה עת ואילך הרבו פייטנים לספר על פרטי המלחמה ביוונים. אבל בידי הפייטנים הקדומים יותר לא היו אלא רסיסי מידע. אפילו נס פך השמן לא היה חלק מהסיפור שסופר בימיהם – הוא מופיע בתקופת האמוראים במקורות בבליים בלבד, ובפיוטי ארץ ישראל הוא אינו מוזכר כלל.

כאשר פייטן החליט בכל זאת לספר את סיפור חנוכה בפיוטו, היה עליו ללקט קטעי סיפורים מכל רחבי ספרות חז"ל. כזה הוא מקרהו של ר' אלעזר בירבי קליר, מגדולי פייטני ארץ ישראל (פעל בראשית המאה השביעית): בקרובה (פיוט לתפילת עמידה) שלו לחנוכה 'אעדיף כל שמונה בשוש נרות' הוא ליקט סיפורים רבים מכל רחבי התלמוד הירושלמי והמדרשים, והצליח להציב תמונה מפורטת של גזירות היוונים שהביאו למלחמה ולניצחון. כל מקור המזכיר צרה כלשהי הבאה מידי היוונים – ולעתים לא רק מידם – הובא בפיוטו. אבל לפעמים מובאות אצלו מסורות ייחודיות, שאינן מוכרות מן התלמודים ומהמדרשים הקדומים. באחת ממחרוזות הפיוט אומר הקלירי על היוונים שהם:

 

נִדְמוּ כְּחֵיוַת נָמֵר
גְּדִיּוֹתַי בְּמַעֲנָם לְנַמֵּר
וַיֵּעוֹרוּ פִּרְחֵי אִמֵּר
מְשָׁרְתֵי כֻולּוֹ כָּבוֹד אוֹמֵר
רְעָצוּם וְתִיכְּנוּ נוֹף עַל מְכוֹנוֹ וְשָׂשׂוּ בְּזֹאת חֲנֻוכָּה

 

כלומר: היוונים היו דומים לחיה ('חיוה', מארמית) המתוארת כנמר בעל ארבעה ראשים שבחזון דניאל (ז, ו), ומסמלת גם שם את מלכות יוון, והם ביקשו להזיק, להכתים ולהחטיא ('לנמר') את ישראל המשולים לצאן ('גדיותי') בדברי גזרותיהם ('במענם'); והדברים הם על פי ויקרא רבה יג, ה (מהדורת מרגליות עמ' רפט): 'כנמר, זו יוון שהיתה מנמרת בגזירותיה'. ואז התעוררו 'פרחי אמר' (כינוי לחשמונאים שיוסבר בהמשך), שהם משרתיו של הקב"ה במקדש (על פי תהלים כט, ט: 'ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד'), והם שיברו וניצחו את היוונים ('רעצום'), כוננו ('ותיכנו') על מכונו את המקדש בירושלים ('נוף' – על שום 'יפה נוף משוש כל הארץ', תהלים מח, ג) ושמחו בחנוכה.

מדוע מכנה הפייטן את החשמונאים 'פרחי אימר'? 'אִמֵּר' הוא אחד מעשרים וארבעה משמרות הכהונה – משפחות של כוהנים שהיו מתחלפים בעבודת המקדש מדי שבוע, במחזור קבוע, שעל פיו כל משמר עבד בירושלים בדרך כלל פעמיים בשנה (רשימתם מופיעה בדברי הימים א כד, ז-יח). 'פרחי אימר' הם אפוא 'פרחי כהונה', הכוהנים הצעירים. אבל מדוע דווקא 'אימר'? האם הדבר מכוון, או שמא אין הם אלא סמל לכוהנים בכלל?

מעיון בפיוטים נוספים מתברר שהפייטנים מציינים פעם אחר פעם שהחשמונאים הם דווקא ממשמר אימר, כפי שכבר הראה לפני שנים רבות מנחם זולאי. כך, דרך משל, בפיוט אחר לחנוכה אומר ר' אלעזר בירבי קליר: 'אַרְבַּעַת רָאשֵׁי נָמֵר / רִצְּצוּ פִרְחֵי אִמֵּר' (הנמר הנזכר בדניאל ומסמל את מלכות יוון היה בעל ארבעה ראשים); ובפיוט ברכת המזון לחנוכה הוא חוזר ואומר: 'אִיַּלְתָּ (=חיזקת) פִרְחֵי אִמֵּר / לְרַצֵּץ רֺאשׁ נָמֵר'; ובעוד פיוט לחנוכה, של פייטן אחר (עלי החבר בן עמרם, בן המאה הי"א): 'אָצָה מַמְלֶכֶת נָמֵר / בָּנִים בְּפֶרֶךְ לְהַגְמֵר / גִּדְּעוּהָ כֺּהֲנֵי אִמֵּר'; ובפיוט נוסף, שמחברו אינו ידוע: 'מִשְׁמַר אִמֵּר עָמְדָה בְּחָזְקָה / נָמֵר דָחֲקָה וּנְחֻשְׁתּוֹ הִדִּיקָה'.

המסורת הפייטנית שהחשמונאים היו דווקא ממשמר אימר אינה ידועה ממקורות מדרשיים. על פי ספר מקבים א (ראש פרק ב) הם היו ממשמר יהויריב – המשמר הראשון ברשימת המשמרות והנכבד מכולם. מה יכול להיות מקור המסורת הפייטנית הייחודית? אין זה מן הנמנע שהיא נוצרה בעקבות דרשה: על פי מסורת ארץ ישראלית, שהייתה נפוצה מתקופת האמוראים, לכל אחד משמות משמרות הכהונה הוצמד שמו של יישוב בגליל. בני ארץ ישראל האמינו שכבר בזמן בית המקדש גרו הכוהנים ביישובים אלה, משמר משמר ויישובו. והנה, מקומו של משמר אימר הוא היישוב 'יַבְנִית' שבאזור יער ביריה, הנכתב גם 'יוונית'. ייתכן אפוא שדרשן או פייטן שרצה לספר שהכוהנים ניצחו את היוונים השתמש בשם מקום זה, שהיה ידוע כעיר של כוהנים, כדי ליצור לשון נופל על לשון, וקבע ש'בני יבנית' (או 'פרחי יבנית') ניצחו את היוונים. שומעיו, שזכרו שבעיר יבנית ישב דווקא משמר אימר, זיהו מעתה את החשמונאים כבני משמר זה.

ואכן, המשחק ב'יוונית' ו'יוונים' חוזר אף הוא בפיוטים. ר' אלעזר בירבי קליר מתאר איך 'פרחי אימר' שניצחו במלחמה מיהרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית / כִּי קִצְּצָה חֲנִית / כָּל לָשׁוֹן יְוָנִית'; ופייטן אחר אומר אף הוא: 'בְּנֵי יְוָנִים בְּיַוְנִית תְּנַדֶּה'. ומעניין שהקלירי, אשר האמין שהחשמונאים גרו ביבנית בגליל אך שמע ממקור כלשהו שהמלחמה פרצה במודיעין (ובלשונו: 'מודיעית'), תיאר בפיוטו איך נסעו הלוחמים מעירם הרחוקה עד מודיעין: 'רָצוּ עַד מוֹדִיעִית / יְוָנִים שָׁם לְהַבְעִית', ורק אחרי הניצחון חזרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית' על הצלחתם.

 

מצפור הר יבנית ביער ביריה. צילום: יעקב שקולניק. מתוך אתר 'הירוק: מטיילים עם קק"ל'

 

מסורת נוספת המופיעה בפיוטי הקלירי משמרת רמזים לדרשה בלתי ידועה על ארבע המלכויות. ארבע המלכויות – בבל, מדי, יוון ואדום – מופיעות במדרשים רבים, והן מזוהות עם הרבה רביעיות שנזכרות בתורה, כגון ארבעת הנהרות היוצאים מעדן – גיחון, פישון, חידקל ופרת (בראשית ב, י-יד), לשונות האופל הנזכרים בברית בין הבתרים – 'אימה, חשכה, גדֹלה, נֹפלת' (בראשית טו, יב); ארבע החיות הטמאות – גמל, שפן, ארנבת וחזיר (ויקרא יא, ד-ז) ועוד. ר' אלעזר בירבי קליר רומז ליוון על פי המדרשים הללו, וכותב: 'בַּעֲמוֹד חִידֶּקֶל בְּנִיבוֹ חַד וְקַל' (השווה ויקרא רבה יג, ה: 'חדקל זו יוון, שהיתה חדה וקלה בגזירותיה); מספר ש'גֵּרָה הֶעֱלָת אַרְנֶבֶת' ומתאר שהיא 'הֻומְשְׁלָה חֲשֵׁיכָה גְדוֹלָה'. והנה, בהמשך הפיוט הוא מתאר איך 'חָלוּ יְלָקִים פָּנִים מְעִיזִּים'. 'ילקים' הוא כינוי ליוונים, אך מה פשרו? יֶלֶק הוא מין ממיני הארבה. האם יש כאן רמז לדרשה או סתם סמל לאויבים הפושטים על הארץ כארבה ומשחיתים אותה?

מתברר שהכינוי 'ילק' ליוונים מופיע בעוד מקומות. ר' אלעזר בירבי קליר עצמו מתאר בפיוט אחר איך היוונים 'גָּבְרוּ וּפָשְׁטוּ כְּיֶלֶק'; וגם פייטן איטלקי בן המאה העשירית, ר' שלמה הבבלי, מתאר את הגעת היוונים במילים 'טָסוּ חַרְגֻּלֵּי יֶלֶק'. חזרה כגון זו אינה מקרית. מדוע בחרו הפייטנים דווקא בילק?

לפני מספר שנים פרסמו מאירה פוליאק וקארינה שלם קטע מתוך פירוש בערבית יהודית לספר יואל, והפרשן הביא בו באריכות דרשה המזהה את מיני הארבה הנזכרים בפתיחת ספר יואל – 'יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל' (יואל א, ד) – עם ארבע המלכויות. נמנים כאן גזם, ארבה, ילק וחסיל; הילק הוא השלישי – כנגד המלכות השלישית, מלכות יוון. מתברר שדרשה זו, המופיעה בטקסט מאוחר יחסית (מסביבות המאה העשירית), ונרמזת במדרש מאוחר נוסף (סדר אליהו רבה כ, על יואל ב, כה), הייתה כנראה כבר מפורסמת בימי ר' אלעזר בירבי קליר, והוא רמז אליה כשכינה את היוונים 'ילקים'.

 

 

רוב פיוטי החנוכה אינם מספרים אפוא את סיפור מלחמת החשמונאים ביוונים והופכים את נס החנוכה, האור והנרות לסמלים. אבל מעט הפיוטים המפרטים קצת יותר בסיפור החנוכה משמרים מסורות עתיקות ומרתקות, אשר לעתים אינן ידועות כלל ממקורות אחרים.

 

לקריאה נוספת בנושא:

ש' אליצור, 'פיוטי החנוכה: סמל מול ריאליה', בתוך: ימי בית חשמונאי – סידרת עידן 19, בעריכת ד' עמית וח' אשל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 310-303.

ע' פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע, כרך א, עמ' 168‑175 (הקרובה 'אעדיף כל שמונה' בשלמותה).

מ' זולאי, 'מי היכה את היוונים בימי החשמונאים'? בספרו: מפי פייטנים ושופכי שיח, בעריכת ש' אליצור, ירושלים תשס"ה, עמ' פו-פט.

מ' פוליאק וק' שלם, 'פירוש אנונימי מן הגניזה ליואל א, א-יב וסמלי ארבע מלכויות במקרא', גנזי קדם א [תשס"ה], עמ' 171‑243.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

 

כתבות חנוכה נוספות:

מה בירכו יהודי הגניזה לכבוד חג החנוכה?

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

שני העיוורים שהפיצו אור קסום




שולמית אליצור

פרופ' שולמית אליצור, מנהלת המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר.

לכתבות נוספות של שולמית אליצור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו