ספר הניגונים

על הסוד שמאחורי ספר הניגונים של חסידות חב"ד ועל החסיד שמואל זלמנוב שנבחר למשימת הצלת הניגונים מתהום השכחה

ספר הניגונים

"מי שיש לו חוש בנגינה
יש לו חוש יותר טוב בחסידות"
(החסיד ר' הלל מפאריטש)
 

שנות השישים, ארצות הברית, אולפן הקלטות טיפוסי. בצידה האחד של הזגוגית טכנאי מקצועי מתארגן להקלטה ובצידה השני מבצעים; זמר ונגן פסנתר מלווה. לא, לא מדובר בזמר פופ מוכר או ב"כוכב" עולה חדש, אלא ביהודי חסידי, עב זקן שגוון קולו המעניין מהווה תרכובת ייחודית של מבטא רוסי ויידישאי המשתלבים זה בזה. "אוֹן וּאַן, נוֹ נֵיים", מכריז הטכנאי, "ואתה….אַה?" תוהה החסיד. "טֵייק וּאַן, טֵייק וּאַן". אנחה קלה נשמעת, הפסנתר פותח בנגינה, החסיד מצטרף "אוי אוי אוי איי ייאי ייאי ייאי". הפסקה. "אוֹן טוּ" מכריז הטכנאי, צלילי הפסנתר נשמעים שוב, כחכוך קל מצד החסיד, מקליטים.

הסצנה שתוארה, אחת מני רבות, לקוחה מתוך העתקי סרטים מגנטיים המשתייכים לאוסף זלמנוב המצוי בארכיון הצליל הלאומי בספרייה הלאומית. הסרטים הללו כוללים הקלטות שונות שערך החסיד שמואל זלמנוב, מי שהופקד על עריכת הפרויקט המתקרא "ספר הניגונים" של חסידות חב"ד ולפרויקט זה תוקדש הרשימה הבאה.

 

 

מהו בעצם "ספר הניגונים" החב"די? ספר הניגונים הוא למעשה אנתולוגיה בשלושה כרכים של מאות ניגוני חב"ד שרוכזו ונערכו במצוותו של האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). הספר מרכז בתוכו טרנסקריפציות (תעתיקים) בתווים של ניגוני חב"ד שונים לצד מבוא ודברי הסבר על אודות הניגונים השונים. במאמר "בשליחות אדמו"ר הריי"ץ: איסוף ושימור ניגוני חב"ד" סוקר המוזיקאי לב לייבמן את הרקע להיווצרותו של ספר הניגונים. הוא מספר שבשנת תרצ"ו (1935) כתב חסיד חב"ד שאול דב זיסלין אל רבי יוסף יצחק שניאורסון ששימש אז כמנהיג החסידות כי אפשר שהגיעה העת להעלות בכתב תווים של ניגוני חב"ד השונים:

"צר לי בראותי אנ"ש [אנשי שלומינו, כלומר קהילת החסידים] יחיו במסיבתם מתחילים [ניגון] ואין מי יגמור, או שגם להתחיל לא ידעו ורק מן האמצע הם מנגנים, וחס ושלום אם לא יוצלו כעת ממנו, חס ושלום, אין להם מי שידע אותם. ואמר לי ר' יחיאל גלפרין נ"י [נרו יאיר] כי אם היה לו רשות מרבינו היה מקיים בקשתי לרושמם כולם [ולא ההתחלות בלבד] ואם לא לפרסמם על כל פנים אם היו תחת ידי ניצולים מאבדון חס ושלום".

ואכן בתגובה למכתב זה נשלחו אל רבי יוסף יצחק שניאורסון תווים שכתב החסיד ר' יחיאל גלפרין. בתגובה כתב שניאורסון כי "יודעי נגן פה לא יכלו לקרוא אותם" והוא מבקש מגלפרין "לקנות נייר טוב ולעשות שרטוט מסודר, ואפשר אשר במחנהו יש מי שהוא יכול לכתוב נאטין [תווים] אז הייתי מבקשו אשר הוא יכתוב תחת השגחתו". תשע שנים יחלפו ובשנת תש"ד (1944) ימנה רבי יוסף יצחק שניאורסון את החסיד ר' שמואל זלמנוב "לסדר חברת ניגוני יהודי חסידי חב"ד (ניח"ח) במטרה לאסוף את ניגוני חב"ד הישנים, לנקותם מהשגיאות בעזרת תלמידי התמימים הקשישים שלמדו בליובאוויטש ולכותבם בתווי נגינה על ידי מומחה לדבר על פי ועד מבקר ולסדרם בדפוס".

 

מכתב מאת הרבי יוסף יצחק שניאורסון אל החסיד ר' שמואל זלמנוב, תמונה מאוסף המשפחה

 

הבחירה בר' שמואל זלמנוב לא הייתה מקרית. זלמנוב שהיה איש אשכולות, חסיד, משכיל ותלמיד חכם, מנהל ישיבת חב"ד בוורשה ובווילנה, "חוזר" ["חוזר" בעגה החב"דית הוא חסיד בעל זיכרון טוב והבנה עמוקה בחסידות שחוזר ומשנן את דבריו של הרבי הנאמרים בשבתות ובימים טובים בהם לא ניתן לתעד את הדברים בכתב], בעל חוש מוזיקלי מפותח, דקדקן וקפדן ומקורב מאוד לרבי יוסף יצחק שניאורסון, נבחר לביצוע המשימה. דרך העבודה כללה איסוף של החומר מפי זקני החסידים שהיו בקיאים בניגונים והעתקה שלהם בתווים.

הכרך הראשון של ספר הניגונים יצא לאור בשנת 1948 בניו-יורק בהוצאת ניח"ח (ניגוני חסידי חב"ד). בכרך זה נכללו 175 מניגוני חב"ד. בעקבות הוצאתו לאור של הכרך הראשון והתקבלותו עודד רבי יוסף יצחק שניאורסון את זלמנוב להוציא כרך נוסף. זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו רבי יוסף יצחק שניאורסון. חתנו וממלא מקומו, רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד, פנה גם הוא לזלמנוב להמשיך בעבודתו "והמתחיל במצוה אומרים לו גמור". לאחר מאמצים רבים יצא לאור הכרך השני של ספר הניגונים עם מספר מצומצם יחסית של ניגונים, 35 במספר, כשהכוונה הייתה להוציא קבצים מצומצמים מסוג זה פעם בפעם. בשנות חייו האחרונות עמל זלמנוב על הוצאת כרך שלישי של ספר הניגונים, עבודה שנקטעה באיבה עת הלך לעולמו בירושלים בשנת 1975. בנו של זלמנוב, הרב ישראל יוסף זלמנוב, שהכיר בחשיבות הפרויקט השלים את המלאכה וכך בשנת 1980 יצא לאור הכרך השלישי של ספר הניגונים החב"די ובו 137 ניגונים נוספים.

 

ר' שמואל זלמנוב, עורך ספר הניגונים, צילום מאוסף המשפחה

 

רישום הניגונים בכתב נערך מאז הוצאתו לאור של כרך התווים הראשון בידי מוזיקאים מקצועיים. את תווי הנגינה של הכרך הראשון כתב החזן ר' יהושע ווייסער ואת תווי הכרך השלישי כתבו המוזיקאים איתן אביצור ויעקב מזור. יעקב מזור, חוקר המוזיקה החסידית, שעבד שנים רבות בארכיון הצליל הלאומי (אז הפונותיקה) ובמרכז לחקר המוזיקה היהודית מספר על המפגש עם זלמנוב, על אישיותו ועל הדיוק שדקדק בביצוע הניגונים:

"יום אחד ביקשו ממני לנגן כינור באחת ההפקות של ניח"ח. פנה אלי חיים צור שהכרתי אותו עוד מימי באקדמיה למוזיקה. מנצח המקהלה היה יוסף מרטון. באחת החזרות נכח גם זלמנוב. במהלך שירת אחד הניגונים הוא התפרץ, פנה אל מרטון וקרא: 'ככה לא שרים!'. מרטון בתגובה טען 'אבל כך כתוב בתווים', אך זלמנוב דחה את טענתו ואמר 'תשיר איך שאני אומר לך' ושר את הקטע השגוי".

על רישום התווים לכרך השלישי של ספר הניגונים מספר מזור: "שישים אחוז מהתווים של הכרך השלישי של ספר הניגונים כתב איתן אביצור ואת החלק הנותר כתבתי אני. זלמנוב שמע עלי מאנדרה היידו. כאשר נפגשנו שאל אותי זלמנוב 'אתה יודע לרשום תווים?' עניתי בחיוב. כאשר ביקש שאפרט – הוא ידע על חלקי ברישום ניגוני הריקוד החסידיים במאמר עם אנדרה היידו – סיפרתי לו שרשמתי תווים של מוזיקה ערבית ושירים תימניים. הוא התרשם ואמר: 'יש לי הקלטות. אני רוצה שתרשום לניסיון כמה ניגונים. את ההקלטות אתה מחזיר לי ומתחייב לא להעתיק אותם'. ואחר שאל: כמה זמן אתה חושב שייקח לך לכתוב את התווים?', עניתי שזה תלוי בסוג הניגון; ניגון ריקוד אוכל לכתוב בכמה דקות ואם הוא ארוך ברבע שעה, אבל אם מדובר בניגון התוועדות או ניגון דבקות, שהוא ארוך ומורכב, זה עשוי לקחת זמן רב.

"הדגשתי שזה תלוי בפירוט שהוא מעוניין בו. 'ובמיוחד', אמרתי, 'צריך להחליט על 'הקנייטשן', לאמור: על הקישוטים. שאלתי אותו באיזה דרגת פירוט הוא מעוניין ואם כל ה'קנייטשים' ירשמו, כי זה ישפיע על זמן הרישום ואפשר שרישום של ניגון אחד יארך גם שש שעות. מתשובתו הבנתי שאין צורך בפירוט מקסימלי אבל כשה'קיינטש' הוא חלק מהמלודיה והוא משמעותי מבחינת הסגנון – חשוב שירשם. סיכמנו על מספר ניגונים וקבענו להיפגש לאחר שבועיים. בפגישה הצגתי לפניו את התווים. הוא עבר עליהם ברפרוף (לא ידעתי באיזו מידה הוא קורא תווים) ואמר: 'עכשיו תשיר אותם, אבל תשיר כמו שכתוב ולא כמו שזכור לך מההקלטה'. הערתי שאף פעם לא הייתי זמר וקולי אינו צלול, והוא אמר 'תשיר בכל זאת. אני רוצה להבין מה רשמת'. שרתי לפי הנחיותיו כמה קטעים מהרישומים. ואז הוא אמר 'טוב זה מספיק. זה בסדר', וקיבלתי את העבודה".

 

ניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף" בביצוע ר' שמואל זלמנוב

 

במקביל לרישום הניגונים בכתב ביקש רבי מנחם מנדל שניאורסון מזלמנוב לתעד את רפרטואר ניגוני חב"ד גם בשמע. הכוונה הייתה להקליט את הניגונים השונים ולהוציאם לאור על גבי תקליטים. באופן זה תתועד המסורת המוזיקלית בעל-פה ובכתב. "בספר הניגונים מתועדת מסורת שמלכתחילה הועברה בעל פה. זו דיאלקטיקה שקיימת מאז שחר ימי כתיבת התורה שבעל-פה. האם אני כותב משהו או שאני מוסר אותו בעל-פה?" אומר מתן ויגודה, חוקר הניגון החסידי ועובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "חשוב להבין את ההקשר שבתוכו נוצר ספר הניגונים", מסביר ויגודה, "אני חושב שאי אפשר לנתק את המפעל והפרויקט הזה מהקשר והיחס למלחמה, לשואה. השבר היה כל כך עמוק והחשש שמסורות שלמות ירדו לתהום השכחה או ישתבשו או יושרו בצורה משובשת הם שהובילוּ לכתיבת הספר. בהוצאה לאור של ספר הניגונים הייתה תחושה חדה וברורה מאוד של משימת הצלה.

"בנוסף לכך חשוב להבין את ההקשר החב"די הייחודי. חסידות חב"ד הייתה תמיד מעודכנת בזמן – החידוש הוא שגם בעבר, לא היססו בחסידות להשתמש בכלים מודרניים כדי לעשות תעמולה – וראו בזה צורך והכרח. חשוב להבין שהמפעל הזה של ספר הניגונים הוא לא רק מפעל של הצלה ושימור כפי שהדגישו רבי יוסף יצחק שניאורסון ושמואל זלמנוב, אלא יותר מכך, מדובר בעבודה יסודית, כמעט מדעית, שמבקשת לאסוף ולאגד את הניגונים בצורה מסודרת לפי קריטריונים כאלה ואחרים. כלומר ליצור תוצר שלם ומקיף של רפרטואר הניגונים החב"דיים. הסדר, התפיסה שהיא שילוב כמעט בלתי אפשרי בין פרגמטיות רבה וסידור רוחני מוקפד אופיינית לחסידות חב"ד".

 

דיוקן של רבי יוסף יצחק שניאורסון יוזם פרויקט ספר הניגונים, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

מה היא אפוא החשיבות הגדולה כל כך שבאיגוד רפרטואר הניגונים? והאם קיימת תופעה דומה בחצרות חסידיות אחרות?
"אין ספק שזה אומר משהו מהותי מאוד על המקום של הנגינה בחסידות חב"ד" אומר ויגודה, "משחר ימי הבעל שם טוב – אבי התנועה החסידית, ועוד קודם לכן, יהודים וחסידים שרו. ולמרות זאת קיימים הבדלים בחשיבות של עולם הנגינה בקרב החסידויות השונות. הדוגמה המובהקת ביותר לעניין הזה היא חסידות בעלז. אם נשאל חסיד בעלז מהדור הקודם, או מן הדור שלפני המלחמה על החשיבות של עולם הנגינה בחסידות בעלז נבין שלעולם הנגינה לא היה שם מקום משמעותי. האתוס היה שחסידות בעלז היא חסידות של לימוד תורה ולא של נגינה.

"חשוב להדגיש, גם בבעלז שרו וגם בבעלז ישנם ניגונים שהושרו ומושרים עד היום, אבל המעמד של הנגינה הוא לא מעמד עליון, אלא משני. מנגד ישנן חסידויות, כמו למשל חסידות מודזיץ' שבהן הנגינה היא נקודת החיות. העובדה שכל אדמו"רי מודז'יץ הלחינו ניגונים בעצמם, מלמדת שעולם הנגינה הוא מרכזי ומשמעותי במיוחד. אדמו"ר חסידי הוא לא אדם שיש לו תרבות פנאי מפותחת. ההנחה החסידית היא שהרבי עסוק בקדושה. זה עניינו. זה לא בהכרח אומר שהוא כל היום יושב ומתפלל או לומד, אלא שכל הדברים שהוא עושה עניינם קדושה, זו התפיסה החסידית. לנגינה יש תפקיד בקודש, זו 'עבודה'. בתורות המודז'יציות משולבים דימויים שנלקחים מעולם הנגינה. ולמרות החשיבות הגדולה הזו, החסידות לא ראתה צורך לקבץ ולאסוף את כלל הניגונים בצורה מסודרת ולהוציאם לאור".

 

רשימות בכתב ידו של ר' שמואל זלמנוב, מתוך אוסף זלמנוב ארכיון הצליל בספרייה הלאומית

 

ויגודה מתייחס אל הניגון החסידי כסוג של תורה חסידית. "ניגון", הוא אומר, "צריך ללמוד כפי שלומדים ומעיינים בתורה חסידית". לדבריו המפעל של ספר הניגונים משקף למעשה את השיטה החב"דית בתוך הגישה החסידית הכללית: "אני לא מתפלא שאף חסידות אחרת לא ראתה לנכון להקים מפעל כזה. אומנם בשנים האחרונות מוקמים מכונים שונים של חסידויות ומוצאים לאור קבצי נגינה, אולם לא מדובר במפעל שדומה בהיקפו לספר הניגונים החב"די המתיימר להכיל את המסורת המוזיקלית המלאה של החסידות. בחינה מדוקדקת של ספר הניגונים מגלה כי לא מדובר באנתולוגיה של ניגוני חב"ד גרידא, אלא הוא פרויקט המלמד על עולם הנגינה בחב"ד".

לא בכדי נבחר החסיד ר' שמואל זלמנוב לערוך את ספר הניגונים החב"די. למרות שהיה בעל חוש מוזיקלי מפותח נראה שלא ידע לקרוא תווים בצורה מקצועית. גם בני משפחתו מאשרים שלדעתם סבם לא הצטיין בקריאת תווים. כיצד יתכן איפוא שאדם הממונה על עריכת אנתולוגיה מוזיקלית מסוג זה לא יהיה בקי בצורה מקצועית בשפת רישום התווים?

"זו בחירה מעניינת מאוד של רבי יוסף יצחק שניאורסון", אומר ויגודה, "הבחירה בזלמנוב איננה מקרית כלל ועיקר. הרבי ידע והכיר היטב את יכולותיו של זלמנוב כאשר הטיל עליו את המשימה ובוודאי ידע שלא שלט בקריאת תווים. לבחור באדם שהמסורת בעל-פה מונחת אצלו היטב בראש היא בחירה מודעת, בכוונה תחילה, רק אדם כזה יכול להגיע לתוצאה המדויקת ביותר. כתיבה של טרנסקריפציה (תעתיק) של תווים אף פעם לא יכולה להיות מדויקת לחלוטין ולשקף את הניגון המושר. בדומה לשפה כתובה שמוגבלת ביחס לדיבור גם כתיבה של תווים תהיה מוגבלת מיסודה. לעומת זאת, אדם שעובד בעיקר עם האוזניים, ששומע את הניגון כל העת, יגיע לתוצאה המדויקת ביותר".

 

תודה לר' ירמיהו זלמנוב על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות:

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

ניגון געגועים לאמא

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

גלגולו של ניגון

 

תולדות הרפואה ב'מעשה טוביה'

מה הקשר בין גוף האדם למגדל? הסיפור והתמונות מהאנציקלופדיה של שנת 1707

בשנת 1677 נרשם צעיר יהודי פולני בן 25 בשם טוביה כהן ללימודי הרפואה באוניברסיטת פרנקפורט. תוך פחות משנתיים שם, הרגישו הוא וחברו הקרוב שהאווירה הסגורה וההצקות האנטישמיות שהיו מנחת חלקם במוסד מקשה עליהם ללמוד. הם עזבו לטובת אוניברסיטה נחשבת ופתוחה יותר, אוניברסיטת פדובה שבאיטליה.

טוביה כהן

טוביה שלנו נעזר לא רק בנחישות שלו כדי להתקדם ולסיים את חוק לימודיו, אלא גם ובעיקר בשליטתו המופלגת בשפות אירופאיות. אף על פי שהצליח להתקדם בלימודיו באוניברסיטה ולזכות בתואר הדוקטורט הנכסף, נאלץ טוביה להודות שהידע המדעי שהיה זמין ונגיש לחבריו הלא יהודיים לספסל הלימודים, לא נמצא בשום מקום בספרים העבריים שהכיר.

את העיוות הזה החליט טוביה לתקן. בשנת 1707, והוא כבר רופא בכיר בחצר הסולטן העות'מאני, סיים והוציא לאור את המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה המדעית העברית: 'מעשה טוביה'.

ספר מעשה טוביה. ויניציא, 1708

כיאה לאנציקלופדיה שחיבר רופא יהודי מאמין, מרבית הספר מוקדש לדיון מעמיק בתיאולוגיה יהודית, כמו גם באנטומיה, ברפואה ובדרכים מדעיות למניעת מחלות. טוביה, שידע כי טקסט רב יכול לעייף את הקורא הלא מיומן, מילא את ספרו באיורים מאירי עיניים. באמצעותם ביקש הרופא להנחיל לקוראיו מושגים מדעיים, וביניהם – את ההרכב הפנימי של גוף האדם.

מערכת הרבייה של האישה

את גוף האדם משווה טוביה לבניין, וספציפית יותר – למגדל או בית בניין השוכן בעיר מוקפת חומות. מדובר בהחלטה לא שגרתית: בימי הביניים הושווה גוף האדם בעיקר לגופים השמימיים שביקום, השוואה שהתיישנה עם פרוץ המהפכה המדעית במאה השש-עשרה והוחלפה בדימוי של גוף האדם כגוף מכני – מלא משאבות וצינורות.

גוף האדם כמגדל. לחצו על התמונה לגודל מלא

כל חלק בגוף האדם מצוין באות, כאשר חלק תואם לה יימצא מסומן בבניין שבצדו. העור המכסה את הראש (א) משמש את הגוף כפי שמשמש הגג את הבניין. האוזניים (ב) הן קרנות הבית, החוטם (ד) הוא החלון האטום והפה והשפתיים (ה) הן פתח העלייה.

ככל שיורדים בקומות הבניין והגוף, מסתעפת ההשוואה של טוביה ונעשית יצירתית יותר: הכבד וכיס המרה הן התנור והכיריים, המשמשות (יש לשער) את הטבח בהכנת האוכל לכל הגוף. אליהם מצטרף האסתומכה (ט), היא הבטן, המתפקדת בתור המבשלה של הבניין. הכליות (נ) הן אוצר המים של הגוף/בניין.

הכליות

גם לפסולת מייעד טוביה מקום בהצגתו – והמעיים (ל) הן צינור השופכין של הבית, המכונה ביצירה – "מעברי הטינוף".

האיבר לפני האחרון שמציג טוביה, למרות שמדובר באחד העליונים, הוא הלב על מפתחיו (ע). איבר ייחודי זה מוצג בתור "הכזוזטרה (גזוזטרה) או בית העששית" – הממוקם במרכז הבניין.

הלב

מוזמנים לעיין בכתב היד המלא

 

כתבות נוספות:

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

האוצר הגנוז של התרבות היהודית יוצא לאור

כתב יד שנרכש לאחרונה חושף כיצד פעלה ספריית ההשכרה הראשונה ביהדות

האוצר הגנוז של התרבות היהודית יוצא לאור

הסכם הדיגיטציה של אוסף גינצבורג מסמן שלב נוסף ביחסים המפותלים של התרבות היהודית עם האוסף השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה.

ברון דוד גינצבורג (אוסף אברהם שבדרון)

ההסכם על דיגיטציה מלאה של אוצר כתבי היד והספרים הנדפסים שנאסף במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים על ידי בני משפחת גינצבורג נחתם השבוע (7.11) בספרייה הלאומית בירושלים.

הסכם זה מציין שלב נוסף בתולדות יחסיה המפותלים והלא פתורים של התרבות היהודית בכלל ושל הספרייה הלאומית בפרט עם אוסף זה השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה, אוסף אשר הוחרם על ידי רשויות הרפובליקה הסובייטית לאחר התבססות מהפכת אוקטובר. מדובר באחד האוספים החשובים ביותר של אוצרות תרבות יהודית, הן בכתב יד הן בדפוס. ההסכם מציין גם את שאיפתה ונחישותה של הספרייה לאפשר לציבור גישה לאוצרות התרבות היהודית באשר הם.

מהו אוסף גינצבורג?

במשך שלושה דורות פיתחה משפחת גינצבורג, 'משפחת האצולה בישראל שברוסיה', אוסף ספרים מיוחד ויוצא הדופן. משפחת גינצבורג הייתה משפחת בנקאים, פילנטרופים ופעילים מרכזיים שפעלה בקהילה היהודית ברוסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים.

הנדבן והאספן היהודי-רוסי יוסף גינצבורג, ראש משפחת גינצבורג

אף שיסודותיה של הספרייה המשפחתית הונחו כבר בימיו של אבי המשפחה, יוסף יוזל גינצבורג והועמקו על ידי הורץ בנו, הרי מי שהפך אותה בסופו של דבר למה שהייתה היה נכדו, צעיר בניו של הורץ, דוד, שהיה הדמות המרכזית בקרב בני הדור השלישי של המשפחה.

ברון דוד גינצבורג (אוסף אברהם שבדרון)

בנוסף לפעילותו הכלכלית והפילנטרופית הענפה על פי מסורת אבותיו, ובנוסף למעמדו המרכזי בחיי הקהילה היהודית ברוסיה ובעולם היהודי בכלל, היה דוד מלומד מוערך, מזרחן, איש מדע היהדות ואיש רוח. הוא שיסד בביתו את 'האקדמיה הרוסית ללימודים אוריינטליים', או בשמה האחר: 'השיעורים הגבוהים ללימודי המזרח', שהיו בעצם מוסד הוראה אקדמי ליהודים שהוא יזם ומימן, בתקופות שבהם נמנע כמעט כליל מיהודים, לא רק ללמוד במוסדות הלימוד האקדמיים הרוסים אלא אף לשהות בערים הגדולות ובכללם בסט. פטרסבורג. שם, בספרייה המשפחתית הגדולה, ייסד את המוסד שהוא עצמו הורה בו תלמוד, ערבית ופילוסופיה יהודית של ימי הביניים, הזמין את גדולי חכמת ישראל ברוסיה של אותו הזמן ללמד בצדו, והעמיד לרשות תלמידיו את אוסף הספרים העצום והייחודי שבנה.

הגדת פסח, פרנקפורט אם מיין (גרמניה) 1725 מתוך אוסף גינצבורג

זלמן שז"ר רובשוב, נשיאה השלישי של מדינת ישראל שנמנה על תלמידי האקדמיה (או ה'שיעורים'), תיאר במאמר מפורט ומרתק את שהתחולל שם באהבה רבה ובהערצה לדמותו של 'הנצר הצעיר של משפחת האצולה בישראל שברוסיה', מי שהביא את אוסף הספרים המשפחתי לשלימות; ולהיות אחד משני האוספים הגדולים של כתבי יד וספרים עבריים בעולם היהודי בעת החדשה בכלל, ומבחינות מסוימות — לחשוב באוספי הספרים העבריים והיהודיים בתולדות חכמת ישראל בתקופה המודרנית.

חשוב לציין כי ספרייתו של הברון גינצבורג בסט. פטרסבורג, שנודעה כאחת הספריות הפרטיות הגדולות והחשובות ברוסיה לא הייתה ספרייה עברית דווקא. מלבד האוסף העברי היא כללה אוספים גדולים ויקרים של ספרים נדירים ברוסית, בלטינית, בצרפתית, בפולנית, בערבית ובשפות מזרחיות אחרות גם כן. על פי אחת ההערכות מנתה הספרייה כארבע עשר אלף ספרים וכתבי יד, מהם כ 2056 כתבי יד עבריים, כאלף כתבי יד בערבית, כשמונת אלפים ספרים עבריים והשאר – ספרים בשאר לשונות. בין כך ובין כך עיקרה של הספרייה, בין בעיני בעליה, בין מבחינת ערכה הסגולי, היה האוסף העברי-יהודי.

ספר תפילה לפי הנוהג הרומי, איטליה המאה ה-15 מתוך אוסף גינצבורג

את האוסף כפי שהיה בזמן מותו של דוד גינצבורג בשנת 1910, סמוך לזמן שבו החלו הגישושים לקראת מכירתו למוסדות מחקר יהודים בעולם, ובעיקר לגוף התורמים העיקרי שהתכוון לרוכשו עבור הספרייה בירושלים, זו שתהיה לימים ל'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי' היא הספרייה הלאומית של ישראל היום, יש לחלק לשני חלקים: אוסף כתבי היד ואוסף הספרים הנדפסים.

אנו יודעים לפי שעה על אוסף כתבי היד לבדו. אוסף זה, שמטבע הדברים עורר את עיקר הסקרנות והעניין בספריית הברון, כלל בשעת מכירתו למעלה מאלפיים כתבי יד עבריים, שהקדום שבהם הוא מן המאה הארבע עשרה והמאוחרים – מן המאה התשע עשרה.

שלט אצולה של ברון דוד גינצבורג, אקס ליבריס מספריית דוד גינצבורג

במכון לצלומי כתבי יד בספרייה הלאומית בירושלים שמורים עתה, בעקבות הצילומים המקיפים שנערכו בשנת 1992, אחרי נפילת מסך הברזל, צילומים של 1913 כתבי יד המכילים בתוכם 4968 חיבורים. מספר כתבי יד אבדו עוד בשנת 1917 אגב טלטולי הספרייה מביתה של משפחת גינצבורג בסט. סט. פטרסבורג, עד שהגיעה לספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, היום – הספרייה הממלכתית הרוסית, שם היא נמצאת עתה.

אין ערוך לאוסף כתבי יד זה. הוא יחיד במינו בתולדות התרבות היהודית. מלבד ערכו הפרטני למחקר של כל כתב יד לעצמו, ערכו רב בכך שכולו נאסף בתקופה קצרה יחסית: במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ועל כן הוא משקף תחומי עניין של סביבה תרבותית מוגדרת יחסית, לאורך זמן, ובעיקר, כפי שמראה המחקר הכמותי-איכותני שערך מר עידן פרץ, האחראי על אוסף הנדירים של הספרייה הלאומית, את תחומי העניין בסביבה המזרח אירופית בפרקי זמן מוגדרים יחסית.

"מגיד דבר מגלה צפונות ומרבה תבונות". אנקונה (איטליה), 1550. מתוך אוסף גינצבורג

לעומת זאת אין בידינו ידיעות מספיקות, בעצם אין בידינו כלל ידיעות לגבי אוסף הספרים העצום שנאסף בספריית הברון. הדעת נותנת כי באוסף זה צפונות הפתעות רבות, החשובות ביותר לתקופה שמן ראשית הספר העברי הנדפס והלאה, למן דפוסי העריסה ודפוסי המאה השש עשרה, מהם ספרים נדירים ובכללם גם ספרים יחידאיים שלא נודעו עד עתה ואשר ערכם כערכו של כתב יד.

יש אפוא לצפות כי חשיפת האוסף הנדפס תביא אותנו לבחינה מחדש של מוסכמות היסטוריות ותרבותיות ולהתאמתן למציאות חדשה, שבה שני אפיקיו הגדולים של האוסף היחיד במינו הזה, פרי רוחו של הברון המלומד ואוהב החכמה, נשפכים סוף סוף אל הים הגדול של הספרות העברית של כל הזמנים.

 

***

כתבות נוספות:

***

השנה היא 1416 ולא ניתן להשיג אפילו אתרוג אחד!

רכישה חדשה: כתב יד מהמאה ה-15 שעוסק בבעיה אקטואלית לסוכות

שוק ארבעת המינים בתל-אביב, 1949. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

אחת הבעיות שמטרידות השבוע יהודים המתגוררים באירופה ומקפידים לברך על אתרוגים איכותיים במיוחד (כאלו המגיעים מאיטליה) היא המחסור בהם, מה שגורם לעלייה ניכרת במחירם.

והנה מסתבר שלפני 600 שנה הוטרדו יהודי אירופה מבעיה דומה ואף חמורה יותר – מחסור מוחלט באתרוגים בשנת 1416. הפרשה העצובה הזו מתועדת בכתב יד שרכשה לאחרונה הספרייה הלאומית בשם שאלות ותשובות מאת חכמי צרפת ואשכנז".

מדובר בפרשה שגרמה למחלוקת קשה בין הרבנים והיא מוארת בטקסט כך: "מעשה היה בעיר טרבו"ט [Trévoux שבמזרח צרפת סמוך לליאון] בשנת קע"ז לפ"ק [תשרי 1416] בפני מהר"ר יוחנן ז"ל, שלא נמצא אתרוג בכל המדינה רק אחד שהובא בטורבו"ט, והי'[ו] להם הרבה שאר מיני'[ם] שבלולב, ולא רצה ליטול אות'[ם] ג' מיני'[ם]… והיה שם מהר"ר מנחם נ"ע [=נוחו עדן], והיה נוטל לולב בלא אתרוג בשאר מיני'[ם] בלבד, גם בח"ה [=בחול המועד], אף בנענועי'[ם] שבהלל. וגם הי'[ה] מקיף [את בימת בית הכנסת] בלא לולב…".

 

הצצה לאותו "מעשה היה בעיר טרבו"ט"

 

כלומר, באותה עיר לא הצליחו להביא אתרוגים באותה שנה ופרנסי הקהילה התלבטו אם ניתן לקיים את המצווה עם שלושה מינים מתוך ארבעה בלבד. אותו ר' יוחנן, כנראה יוחנן טריוויש, דמות רבנית ידועה ומצאצאי רש"י, התנגד לנטילת שלושת המינים, ואילו ר' מנחם, חשב שעדיף ליטול שלושה מאשר לא ליטול מאומה.

לא ברור כיצד הסתיים הוויכוח ואם אכן בראשית המאה ה- 15 בירכו רק על שלושה מינים, אולם ראש אגף האוספים של הספרייה הלאומית, ד"ר אביעד סטולמן, מסביר כי כתב היד הזה נרכש לאחרונה, בשל חשיבותו הגדולה להבנת תולדות ההלכה. קטעים רבים הנמצאים בכתב-היד לא באו בדפוס כלל, וכתב-היד הוא המקור היחידי לאותם קטעים חשובים, שנכתבו על ידי גדולי הרבנים האירופאיים בימי הביניים.

***

כתבות נוספות:

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

הולכים מכות בסוכות: עדות מפתיעה מהמאה ה-12

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

***