ספר הניגונים

על הסוד שמאחורי ספר הניגונים של חסידות חב"ד ועל החסיד שמואל זלמנוב שנבחר למשימת הצלת הניגונים מתהום השכחה

תמר זיגמן | 07.12.17 |
Share
ספר הניגונים
"מי שיש לו חוש בנגינה
יש לו חוש יותר טוב בחסידות"
(החסיד ר' הלל מפאריטש)
 

שנות השישים, ארצות הברית, אולפן הקלטות טיפוסי. בצידה האחד של הזגוגית טכנאי מקצועי מתארגן להקלטה ובצידה השני מבצעים; זמר ונגן פסנתר מלווה. לא, לא מדובר בזמר פופ מוכר או ב"כוכב" עולה חדש, אלא ביהודי חסידי, עב זקן שגוון קולו המעניין מהווה תרכובת ייחודית של מבטא רוסי ויידישאי המשתלבים זה בזה. "אוֹן וּאַן, נוֹ נֵיים", מכריז הטכנאי, "ואתה….אַה?" תוהה החסיד. "טֵייק וּאַן, טֵייק וּאַן". אנחה קלה נשמעת, הפסנתר פותח בנגינה, החסיד מצטרף "אוי אוי אוי איי ייאי ייאי ייאי". הפסקה. "אוֹן טוּ" מכריז הטכנאי, צלילי הפסנתר נשמעים שוב, כחכוך קל מצד החסיד, מקליטים.

הסצנה שתוארה, אחת מני רבות, לקוחה מתוך העתקי סרטים מגנטיים המשתייכים לאוסף זלמנוב המצוי בארכיון הצליל הלאומי בספרייה הלאומית. הסרטים הללו כוללים הקלטות שונות שערך החסיד שמואל זלמנוב, מי שהופקד על עריכת הפרויקט המתקרא "ספר הניגונים" של חסידות חב"ד ולפרויקט זה תוקדש הרשימה הבאה.

 

 

מהו בעצם "ספר הניגונים" החב"די? ספר הניגונים הוא למעשה אנתולוגיה בשלושה כרכים של מאות ניגוני חב"ד שרוכזו ונערכו במצוותו של האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). הספר מרכז בתוכו טרנסקריפציות (תעתיקים) בתווים של ניגוני חב"ד שונים לצד מבוא ודברי הסבר על אודות הניגונים השונים. במאמר "בשליחות אדמו"ר הריי"ץ: איסוף ושימור ניגוני חב"ד" סוקר המוזיקאי לב לייבמן את הרקע להיווצרותו של ספר הניגונים. הוא מספר שבשנת תרצ"ו (1935) כתב חסיד חב"ד שאול דב זיסלין אל רבי יוסף יצחק שניאורסון ששימש אז כמנהיג החסידות כי אפשר שהגיעה העת להעלות בכתב תווים של ניגוני חב"ד השונים:

"צר לי בראותי אנ"ש [אנשי שלומינו, כלומר קהילת החסידים] יחיו במסיבתם מתחילים [ניגון] ואין מי יגמור, או שגם להתחיל לא ידעו ורק מן האמצע הם מנגנים, וחס ושלום אם לא יוצלו כעת ממנו, חס ושלום, אין להם מי שידע אותם. ואמר לי ר' יחיאל גלפרין נ"י [נרו יאיר] כי אם היה לו רשות מרבינו היה מקיים בקשתי לרושמם כולם [ולא ההתחלות בלבד] ואם לא לפרסמם על כל פנים אם היו תחת ידי ניצולים מאבדון חס ושלום".

ואכן בתגובה למכתב זה נשלחו אל רבי יוסף יצחק שניאורסון תווים שכתב החסיד ר' יחיאל גלפרין. בתגובה כתב שניאורסון כי "יודעי נגן פה לא יכלו לקרוא אותם" והוא מבקש מגלפרין "לקנות נייר טוב ולעשות שרטוט מסודר, ואפשר אשר במחנהו יש מי שהוא יכול לכתוב נאטין [תווים] אז הייתי מבקשו אשר הוא יכתוב תחת השגחתו". תשע שנים יחלפו ובשנת תש"ד (1944) ימנה רבי יוסף יצחק שניאורסון את החסיד ר' שמואל זלמנוב "לסדר חברת ניגוני יהודי חסידי חב"ד (ניח"ח) במטרה לאסוף את ניגוני חב"ד הישנים, לנקותם מהשגיאות בעזרת תלמידי התמימים הקשישים שלמדו בליובאוויטש ולכותבם בתווי נגינה על ידי מומחה לדבר על פי ועד מבקר ולסדרם בדפוס".

 

מכתב מאת הרבי יוסף יצחק שניאורסון אל החסיד ר' שמואל זלמנוב, תמונה מאוסף המשפחה

 

הבחירה בר' שמואל זלמנוב לא הייתה מקרית. זלמנוב שהיה איש אשכולות, חסיד, משכיל ותלמיד חכם, מנהל ישיבת חב"ד בוורשה ובווילנה, "חוזר" ["חוזר" בעגה החב"דית הוא חסיד בעל זיכרון טוב והבנה עמוקה בחסידות שחוזר ומשנן את דבריו של הרבי הנאמרים בשבתות ובימים טובים בהם לא ניתן לתעד את הדברים בכתב], בעל חוש מוזיקלי מפותח, דקדקן וקפדן ומקורב מאוד לרבי יוסף יצחק שניאורסון, נבחר לביצוע המשימה. דרך העבודה כללה איסוף של החומר מפי זקני החסידים שהיו בקיאים בניגונים והעתקה שלהם בתווים.

הכרך הראשון של ספר הניגונים יצא לאור בשנת 1948 בניו-יורק בהוצאת ניח"ח (ניגוני חסידי חב"ד). בכרך זה נכללו 175 מניגוני חב"ד. בעקבות הוצאתו לאור של הכרך הראשון והתקבלותו עודד רבי יוסף יצחק שניאורסון את זלמנוב להוציא כרך נוסף. זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו רבי יוסף יצחק שניאורסון. חתנו וממלא מקומו, רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד, פנה גם הוא לזלמנוב להמשיך בעבודתו "והמתחיל במצוה אומרים לו גמור". לאחר מאמצים רבים יצא לאור הכרך השני של ספר הניגונים עם מספר מצומצם יחסית של ניגונים, 35 במספר, כשהכוונה הייתה להוציא קבצים מצומצמים מסוג זה פעם בפעם. בשנות חייו האחרונות עמל זלמנוב על הוצאת כרך שלישי של ספר הניגונים, עבודה שנקטעה באיבה עת הלך לעולמו בירושלים בשנת 1975. בנו של זלמנוב, הרב ישראל יוסף זלמנוב, שהכיר בחשיבות הפרויקט השלים את המלאכה וכך בשנת 1980 יצא לאור הכרך השלישי של ספר הניגונים החב"די ובו 137 ניגונים נוספים.

 

ר' שמואל זלמנוב, עורך ספר הניגונים, צילום מאוסף המשפחה

 

רישום הניגונים בכתב נערך מאז הוצאתו לאור של כרך התווים הראשון בידי מוזיקאים מקצועיים. את תווי הנגינה של הכרך הראשון כתב החזן ר' יהושע ווייסער ואת תווי הכרך השלישי כתבו המוזיקאים איתן אביצור ויעקב מזור. יעקב מזור, חוקר המוזיקה החסידית, שעבד שנים רבות בארכיון הצליל הלאומי (אז הפונותיקה) ובמרכז לחקר המוזיקה היהודית מספר על המפגש עם זלמנוב, על אישיותו ועל הדיוק שדקדק בביצוע הניגונים:

"יום אחד ביקשו ממני לנגן כינור באחת ההפקות של ניח"ח. פנה אלי חיים צור שהכרתי אותו עוד מימי באקדמיה למוזיקה. מנצח המקהלה היה יוסף מרטון. באחת החזרות נכח גם זלמנוב. במהלך שירת אחד הניגונים הוא התפרץ, פנה אל מרטון וקרא: 'ככה לא שרים!'. מרטון בתגובה טען 'אבל כך כתוב בתווים', אך זלמנוב דחה את טענתו ואמר 'תשיר איך שאני אומר לך' ושר את הקטע השגוי".

על רישום התווים לכרך השלישי של ספר הניגונים מספר מזור: "שישים אחוז מהתווים של הכרך השלישי של ספר הניגונים כתב איתן אביצור ואת החלק הנותר כתבתי אני. זלמנוב שמע עלי מאנדרה היידו. כאשר נפגשנו שאל אותי זלמנוב 'אתה יודע לרשום תווים?' עניתי בחיוב. כאשר ביקש שאפרט – הוא ידע על חלקי ברישום ניגוני הריקוד החסידיים במאמר עם אנדרה היידו – סיפרתי לו שרשמתי תווים של מוזיקה ערבית ושירים תימניים. הוא התרשם ואמר: 'יש לי הקלטות. אני רוצה שתרשום לניסיון כמה ניגונים. את ההקלטות אתה מחזיר לי ומתחייב לא להעתיק אותם'. ואחר שאל: כמה זמן אתה חושב שייקח לך לכתוב את התווים?', עניתי שזה תלוי בסוג הניגון; ניגון ריקוד אוכל לכתוב בכמה דקות ואם הוא ארוך ברבע שעה, אבל אם מדובר בניגון התוועדות או ניגון דבקות, שהוא ארוך ומורכב, זה עשוי לקחת זמן רב.

"הדגשתי שזה תלוי בפירוט שהוא מעוניין בו. 'ובמיוחד', אמרתי, 'צריך להחליט על 'הקנייטשן', לאמור: על הקישוטים. שאלתי אותו באיזה דרגת פירוט הוא מעוניין ואם כל ה'קנייטשים' ירשמו, כי זה ישפיע על זמן הרישום ואפשר שרישום של ניגון אחד יארך גם שש שעות. מתשובתו הבנתי שאין צורך בפירוט מקסימלי אבל כשה'קיינטש' הוא חלק מהמלודיה והוא משמעותי מבחינת הסגנון – חשוב שירשם. סיכמנו על מספר ניגונים וקבענו להיפגש לאחר שבועיים. בפגישה הצגתי לפניו את התווים. הוא עבר עליהם ברפרוף (לא ידעתי באיזו מידה הוא קורא תווים) ואמר: 'עכשיו תשיר אותם, אבל תשיר כמו שכתוב ולא כמו שזכור לך מההקלטה'. הערתי שאף פעם לא הייתי זמר וקולי אינו צלול, והוא אמר 'תשיר בכל זאת. אני רוצה להבין מה רשמת'. שרתי לפי הנחיותיו כמה קטעים מהרישומים. ואז הוא אמר 'טוב זה מספיק. זה בסדר', וקיבלתי את העבודה".

 

ניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף" בביצוע ר' שמואל זלמנוב

 

במקביל לרישום הניגונים בכתב ביקש רבי מנחם מנדל שניאורסון מזלמנוב לתעד את רפרטואר ניגוני חב"ד גם בשמע. הכוונה הייתה להקליט את הניגונים השונים ולהוציאם לאור על גבי תקליטים. באופן זה תתועד המסורת המוזיקלית בעל-פה ובכתב. "בספר הניגונים מתועדת מסורת שמלכתחילה הועברה בעל פה. זו דיאלקטיקה שקיימת מאז שחר ימי כתיבת התורה שבעל-פה. האם אני כותב משהו או שאני מוסר אותו בעל-פה?" אומר מתן ויגודה, חוקר הניגון החסידי ועובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "חשוב להבין את ההקשר שבתוכו נוצר ספר הניגונים", מסביר ויגודה, "אני חושב שאי אפשר לנתק את המפעל והפרויקט הזה מהקשר והיחס למלחמה, לשואה. השבר היה כל כך עמוק והחשש שמסורות שלמות ירדו לתהום השכחה או ישתבשו או יושרו בצורה משובשת הם שהובילוּ לכתיבת הספר. בהוצאה לאור של ספר הניגונים הייתה תחושה חדה וברורה מאוד של משימת הצלה.

"בנוסף לכך חשוב להבין את ההקשר החב"די הייחודי. חסידות חב"ד הייתה תמיד מעודכנת בזמן – החידוש הוא שגם בעבר, לא היססו בחסידות להשתמש בכלים מודרניים כדי לעשות תעמולה – וראו בזה צורך והכרח. חשוב להבין שהמפעל הזה של ספר הניגונים הוא לא רק מפעל של הצלה ושימור כפי שהדגישו רבי יוסף יצחק שניאורסון ושמואל זלמנוב, אלא יותר מכך, מדובר בעבודה יסודית, כמעט מדעית, שמבקשת לאסוף ולאגד את הניגונים בצורה מסודרת לפי קריטריונים כאלה ואחרים. כלומר ליצור תוצר שלם ומקיף של רפרטואר הניגונים החב"דיים. הסדר, התפיסה שהיא שילוב כמעט בלתי אפשרי בין פרגמטיות רבה וסידור רוחני מוקפד אופיינית לחסידות חב"ד".

 

דיוקן של רבי יוסף יצחק שניאורסון יוזם פרויקט ספר הניגונים, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

מה היא אפוא החשיבות הגדולה כל כך שבאיגוד רפרטואר הניגונים? והאם קיימת תופעה דומה בחצרות חסידיות אחרות?
"אין ספק שזה אומר משהו מהותי מאוד על המקום של הנגינה בחסידות חב"ד" אומר ויגודה, "משחר ימי הבעל שם טוב – אבי התנועה החסידית, ועוד קודם לכן, יהודים וחסידים שרו. ולמרות זאת קיימים הבדלים בחשיבות של עולם הנגינה בקרב החסידויות השונות. הדוגמה המובהקת ביותר לעניין הזה היא חסידות בעלז. אם נשאל חסיד בעלז מהדור הקודם, או מן הדור שלפני המלחמה על החשיבות של עולם הנגינה בחסידות בעלז נבין שלעולם הנגינה לא היה שם מקום משמעותי. האתוס היה שחסידות בעלז היא חסידות של לימוד תורה ולא של נגינה.

"חשוב להדגיש, גם בבעלז שרו וגם בבעלז ישנם ניגונים שהושרו ומושרים עד היום, אבל המעמד של הנגינה הוא לא מעמד עליון, אלא משני. מנגד ישנן חסידויות, כמו למשל חסידות מודזיץ' שבהן הנגינה היא נקודת החיות. העובדה שכל אדמו"רי מודז'יץ הלחינו ניגונים בעצמם, מלמדת שעולם הנגינה הוא מרכזי ומשמעותי במיוחד. אדמו"ר חסידי הוא לא אדם שיש לו תרבות פנאי מפותחת. ההנחה החסידית היא שהרבי עסוק בקדושה. זה עניינו. זה לא בהכרח אומר שהוא כל היום יושב ומתפלל או לומד, אלא שכל הדברים שהוא עושה עניינם קדושה, זו התפיסה החסידית. לנגינה יש תפקיד בקודש, זו 'עבודה'. בתורות המודז'יציות משולבים דימויים שנלקחים מעולם הנגינה. ולמרות החשיבות הגדולה הזו, החסידות לא ראתה צורך לקבץ ולאסוף את כלל הניגונים בצורה מסודרת ולהוציאם לאור".

 

רשימות בכתב ידו של ר' שמואל זלמנוב, מתוך אוסף זלמנוב ארכיון הצליל בספרייה הלאומית

 

ויגודה מתייחס אל הניגון החסידי כסוג של תורה חסידית. "ניגון", הוא אומר, "צריך ללמוד כפי שלומדים ומעיינים בתורה חסידית". לדבריו המפעל של ספר הניגונים משקף למעשה את השיטה החב"דית בתוך הגישה החסידית הכללית: "אני לא מתפלא שאף חסידות אחרת לא ראתה לנכון להקים מפעל כזה. אומנם בשנים האחרונות מוקמים מכונים שונים של חסידויות ומוצאים לאור קבצי נגינה, אולם לא מדובר במפעל שדומה בהיקפו לספר הניגונים החב"די המתיימר להכיל את המסורת המוזיקלית המלאה של החסידות. בחינה מדוקדקת של ספר הניגונים מגלה כי לא מדובר באנתולוגיה של ניגוני חב"ד גרידא, אלא הוא פרויקט המלמד על עולם הנגינה בחב"ד".

לא בכדי נבחר החסיד ר' שמואל זלמנוב לערוך את ספר הניגונים החב"די. למרות שהיה בעל חוש מוזיקלי מפותח נראה שלא ידע לקרוא תווים בצורה מקצועית. גם בני משפחתו מאשרים שלדעתם סבם לא הצטיין בקריאת תווים. כיצד יתכן איפוא שאדם הממונה על עריכת אנתולוגיה מוזיקלית מסוג זה לא יהיה בקי בצורה מקצועית בשפת רישום התווים?

"זו בחירה מעניינת מאוד של רבי יוסף יצחק שניאורסון", אומר ויגודה, "הבחירה בזלמנוב איננה מקרית כלל ועיקר. הרבי ידע והכיר היטב את יכולותיו של זלמנוב כאשר הטיל עליו את המשימה ובוודאי ידע שלא שלט בקריאת תווים. לבחור באדם שהמסורת בעל-פה מונחת אצלו היטב בראש היא בחירה מודעת, בכוונה תחילה, רק אדם כזה יכול להגיע לתוצאה המדויקת ביותר. כתיבה של טרנסקריפציה (תעתיק) של תווים אף פעם לא יכולה להיות מדויקת לחלוטין ולשקף את הניגון המושר. בדומה לשפה כתובה שמוגבלת ביחס לדיבור גם כתיבה של תווים תהיה מוגבלת מיסודה. לעומת זאת, אדם שעובד בעיקר עם האוזניים, ששומע את הניגון כל העת, יגיע לתוצאה המדויקת ביותר".

 

תודה לר' ירמיהו זלמנוב על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות:

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

ניגון געגועים לאמא

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

גלגולו של ניגון

 

תגיות

תמר זיגמן

עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. בעלת תואר דוקטור במוזיקולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

לכתבות נוספות של תמר זיגמן >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו