מנהג הנפת דגלי שמחת תורה מלווה את עם ישראל כבר מאות בשנים, ובכל זאת נראה שדווקא כאן, במדינת היהודים, עברו הדגלים המקושטים את השינויים העיצוביים והסגנוניים הגדולים ביותר.

​כשלא היו עסוקים בנעיצת מרפקים אחד בשני במהלך ההקפות בניסיון לגעת ולנשק את ספר התורה הצועד בראש, העסיקה שאלת השתתפותם של ילדי הקהילה בחג שמחת תורה את היהודים במזרח אירופה כבר במאה ה-16. כדי לפתור את השאלה המציקה עיצבו מבוגרי הקהילה חפץ סמלי המתאים למידותיהם הקטנות של הילדים – דגל שמחת תורה.

 

 

המנהג החביב נפוץ במהרה ברחבי קהילות שונות בעם היהודי. איפה שלא נסתכל נמצא את דגלי שמחת התורה: בחיתוכי עץ מאמסטרדם במאה ה-18, בגלויות ברכה מן המאה ה-19 בניו יורק וגם במדינת ישראל הצעירה. מנהג הנפת דגלי שמחת תורה מלווה את עם ישראל כבר מאות בשנים, ובכל זאת נראה שדווקא כאן, במדינת היהודים, עברו הדגלים המקושטים את השינויים העיצוביים והסגנוניים הגדולים ביותר.

 

 

מדגל עול תורה ומצוות לדגל לאומי

במזרח אירופה עיצבו היהודים את צורת דגל שמחת תורה באופן המזכיר דגלי אבירים וערים באירופה, כשמוטיבים יהודיים ממלאים את הדגל. בכך רמזו בני הקהילה שדגלם של היהודים – בניגוד למסורת הנוצרית – הוא דגל של תורה ומצוות, ולא סמל של לוחמה ושפיכות דמים.

 

 

בעידן הציונות והחלוציות כל חשש שכזה נעלם כליל. על דגלי שמחת התורה החלו להופיע שלל מסרים לאומיים: תמונתו של הרצל נשזרה במסורת המחודשת, מגן הדוד המוכר צויר יחד עם ספרי תורה, ומשפטים לאומיים דוגמת "בעד עמנו, ארצנו ותורתנו" נכתבו על הדגלים הציוניים.

 

 

כבר בראשית ההתיישבות הציונית "נוצלו" דמויות מופת בעם ישראל לקידום מטרות ציוניות. בבלארוס של שנת 1902 הופיעה על דגל שמחת תורה דמותו של משה רבנו, כשהוא אוחז במה שנראה כחוקה החדשה של עם ישראל, בה כתוב בין היתר: "עוד לא אבדה תקותנו".

החל משנות ה-30 זנחו החלוצים את הדמויות החסידיות שהופיעו באופן מסורתי על דגלי שמחת התורה עבור ילדים ארץ-ישראליים בלבוש תנועות הנוער. לעתים הצטרפו לאותם צברים גם עולים מהתפוצות השונות, לבושים בלבוש מסורתי יותר. עם קום המדינה החלו סוף סוף להופיע ציורי ילדות צוהלות המנפנפות יחד עם חבריהן לכיתה או לשכונה בדגלים, דבר שלא היה עולה בדעתם של יהודי מזרח אירופה.

 

 

 

השמחה והצהלה של ראשית ההתיישבות והקמת המדינה הועכרו מעט בשנות ה-50 וה-60. הגעגועים והכמיהה להתאחד עם אתרים היסטוריים ודתיים רבי משמעות ניכרו היטב בעיצוב הדגלים: הכותל, קבר רחל ומגדל דוד הופיעו בהם שוב ושוב.

מלחמת ששת הימים שינתה את המצב מקצה לקצה. משעה שאוחדה ירושלים והכותל עבר לרשות המדינה הצעירה, הפך הכותל (יחד עם קבר רחל) לזירה המצוירת בה צוהלים הילדות והילדים על הדגלים. גם הגיבורים החדשים של האומה, חיילי צה"ל, החלו לצוץ על פני הדגלים. אדריכלי הניצחון האדיר של ששת הימים תפסו את מקומם של חסידי העבר.

 

 

שנות ה-80 הביאו עמן את ההתפצלות המוכרת לנו עד היום: קהילות חילוניות יותר באופיין המשיכו לייצר דגלים המציגים בנות ובנים יחדיו, ואף הגדילו לעשות כשהוסיפו דמויות מצוירות פופולריות שהקשר בינן ובין החג מוטל בספק, בעוד קהילות דתיות יותר החזירו דמויות דתיות (חדשות או ישנות), או הציבו אך ורק בנים חובשי כיפה בסביבת בית הכנסת.

 

 

 

 

הסידור והרישום הקטלוגי של אוסף דגלי שמחת תורה התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

***

כתבות נוספות:

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

***

מאת: טליה בר

 

קרמיקאית חילונית, בוגרת בצלאל, נכנסת לבית כנסת בערב יום כיפור.

תפילה. הכל חדש. להתמצא במחזור- האתגר הגדול. (חברה עוזרת לי).

נאחזת במילים כמו חתול שמטפס על עץ ומשתדל שלא ליפול. עיני נעוצות בטקסט.

ופתאום, מנגינה מוכרת…שן ילדי, שן… שיר ערש מילדותי.

 

 

אבל המילים אחרות:

"כי הנה כחומר ביד היוצר"

הילדות נסוגה אחורה והקרמיקאית מתעוררת.

"ברצותו מאריך וברצותו מקצר" – תאור מקצועי של תהליך העבודה על האובניים.

 

 

אני משתאה אל מול הידע בתחום…והנה זה נמשך גם לבית השני:

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת

הפסל בתאור מדוייק של מהות העבודה שלו.

וזה ממשיך: נפח הברזל, ומנפח הזכוכית, והחייט, והצורף. כולם בתאור של שתי שורות שנוגע בלב המלאכה שלהם.

אני משתאה. מה לתפילה היהודית ולבעלי המקצוע? ומי הוא הפייטן שיודע להגדיר את מהות המלאכה בצורה כל כך מדוייקת?

התפילה הסתיימה. ואני יוצאת עם השאלה…והנה המקור לפיוט, מפתיע אותי שבעתיים:

נבואת ירמיה, פרק י"ח:

א "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת ה' לֵאמֹר.
ב קוּם וְיָרַדְתָּ, בֵּית הַיּוֹצֵר; וְשָׁמָּה, אַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבָרָי.
ג וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם.
ד וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר–בְּיַד הַיּוֹצֵר; וְשָׁב, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר, לַעֲשׂוֹת.
ה וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמוֹר.
ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל–נְאֻם-יְהוָה; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל"…

 

הקב"ה שולח את ירמיה לסטודיו. להסתכל על הקדר בפעולתו. ירמיה יבין את הדברים לעומקם, רק כשיראה את פעולת בעל המלאכה. הממשית. הארצית. רק אז יוכל לקבל את הנבואה השמיימית ולהבין אותה לעומקה. בגוף ורוח.

ואז הבנתי, ובמהלך השנים עוד ועוד: היהדות מחוברת לחיים היטב. שמים וארץ עובדים ביחד.

מאירים אחד את השני ומעמיקים את ההבנה והפעולה אחד של השני.

משניות לא רק עוסקות בעניינים ברומו של עולם אלא בקדר שנשבר לו הכד כי מישהו עבר לידו עם קרש.

הפוסקים וההוגים העמוקים ביותר, הכירו את החיים מקרוב. והיו בתוך תוכם. דרשו וחקרו בהם.

השתתפו בהם. ראו אותם, דרכם, ומעליהם.

יום כיפור. אני בבית הכנסת. מחכה בקוצר רוח לפיוט "שלי" (הפיוט של בעלי המלאכה אני קוראת לו בלב).

שמים וארץ, אדם ואלוהות, מהות וחיים, מילים ולחן, נמסכים לאחדות אחת. מעשה מופלא.

הכנסו והווכחו במו אזניכם.

אלפי פיוטים מחכים לכם באתר הפיוט והתפילה