גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

האם באמת נכתב הפיוט במגנצא שבגרמניה, או אולי נכתב הרבה קודם לכן בארץ ישראל?

אמירת הפיוט 'ונתנה תוקף קדושת היום' בראש השנה וביום הכיפורים היא ללא ספק אחד השיאים המרטיטים ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפיוט מביא לשיא את אימת הדין, למן תיאור המלאכים המבוהלים, דרך המחשת גזר הדין – 'מי יחיה ומי ימות … מי ישלו ומי יתייסר' וכו', ועד לתיאור אפסות האדם ש'יסודו מעפר וסופו לעפר'; אך אין הוא מייאש: הוא פותח פתח ל'תשובה ותפילה וצדקה' ה'מעבירין את רוע הגזרה', ונחתם בתיאור מרהיב של כבוד ה' ושל מלאכיו המקדישים את שמו.

 

מתוך מחזור וורמייזא, כרך ב, דף 15ב – 16א.

 

ההערצה הגדולה ל'ונתנה תוקף' ניזונה במרוצת הדורות גם מן הסיפור המפורסם, המופיע בספר 'אור זרוע', שקשר בין 'ונתנה תוקף' לבין קידוש השם של ר' אמנון ממגנצא.

 

מעשה רבי אמנון ממגנצא (מובא שוב בהמשך בהגדלה) מתוך ספר 'אור זרוע' לר' יצחק ב"ר משה מווינא, דפוס זיטומיר תרכ"ב

 

ייחוס הפיוט לדמותו האגדית של ר' אמנון ממגנצא, דמות שאין לנו כל מידע נוסף עליה, קבע ל'ונתנה תוקף' זמן ומקום: המקום – מגנצא שבגרמניה, והזמן – ודאי לא לפני סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת עשרה, שכן לפני תקופה זו לא ידוע לנו על קיומה של קהילה יהודית יוצרת במגנצא.

הפיוט 'ונתנה תוקף' הוא 'סילוק': פיוט שתפקידו להעביר לפסוק 'קדוש קדוש קדוש' שבקדושה. הסילוק (מארמית, לשון עלייה ורוממות) חותם סדרת פיוטים המלווים את תפילת העמידה מתחילתה; הסדרה כולה, המאפיינת תפילות שאמרו בהן קדושה (בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים אמרו קדושה רק בחלק מתפילות השבתות והחגים), קרויה 'קדושתא'. הסילוק הוא נקודת שיא בקדושתא.

 

כותרות הפיוט במחזור ורמייזא: הכותרת 'ובכן ולך תעלה קדושה' וכו' באה בראשי סילוקים. אחריה הוסיף המעתיק גם את הכותרת 'סילוק'.

 

עוצמתו של הסילוק 'ונתנה תוקף' גרמה לו להתחבב על קהילות ישראל, והמתפללים דחו מפניו את הסילוק המקורי שבקדושתא למוסף של היום הראשון של ראש השנה, היא הקדושתא 'אופד מאז', פרי עטו של ר' אלעזר בירבי קליר ('הקלירי'); לימים נאמר הסילוק גם ביום השני של החג, יום שבו לא נהגו באשכנז לומר קדושתא כלל; ולא נתקררה דעת המתפללים, עד שלמרות ייעודו הברור לראש השנה, שבו 'כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון' (משנה ר"ה א, ב), העבירוהו אפילו למוסף של יום הכיפורים ודחו מפניו גם את הסילוק שבקדושתא הקלירית 'שושן עמק'. בזמננו נתקבל הסילוק 'ונתנה תוקף' אפילו אצל חלק מעדות המזרח; ולאחר הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום לזכר אחד עשר בני בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור הפך הפיוט לפופולרי גם מחוץ למגזר הדתי בישראל.

לפני כמה עשרות שנים חלה תפנית בחקר הסילוק 'ונתנה תוקף': הוא נתגלה בכתבי יד עתיקים שנשתמרו בגניזה הקהירית. בולט במיוחד כתב יד קדום, שבו מועתק 'ונתנה תוקף' בצד פיוטים המיוחסים ליניי, פייטן ארץ ישראלי בן המאה השישית.

 

'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום, בצד פיוטי יניי: כ"י קמברידג' T-S H 8.6

 

הופעת 'ונתנה תוקף' בקטעי הגניזה העלתה את האפשרות שמדובר בפיוט ארץ ישראלי, הקדום במאות שנים לייסוד קהילות אשכנז בימי הביניים. אבל הגילוי לא היה חד-משמעי: גם כמה פיוטים אשכנזיים קדומים נמצאו בגניזה הקהירית, ואפשר היה להעלות על הדעת שאף סילוק זה הגיע מאשכנז סמוך לעת חיבורו והועתק בין כתבי הגניזה. גם תפוצתו המוגבלת של 'ונתנה תוקף' בגניזה עשויה הייתה לחזק את הפקפוק במוצאו המזרחי.

פיוט בלתי ידוע שהתגלה לפני שנים ספורות עשוי להסיר את כל הספקות: לקראת ראש השנה תשע"ה ראה אור כרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן). אלעזר בירבי קליר, 'הקליר' המפורסם, פעל בארץ ישראל בעיקר בסביבות ראשית המאה השביעית. והנה, בכרך זה נדפסת קדושתא בלתי ידועה שלו למוסף של ראש השנה, הפותחת 'אדן חוג'. על פי מחקרים עדכניים, היא אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב'אדן חוג' (סילוק שנתגלה ושוחזר ע"י ד"ר מיכאל רנד, עמ' 271‑289 בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקלירי חיבר אותו עמד לפניו הפיוט 'ונתנה תוקף', והוא 'מתכתב' עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו.

 

כ"י קמברידג' T-S H 8.2 מתוך הסילוק 'כי מי ידע מחשבותיך' שבקדושתא הקלירית 'אדן חוג'

 

בתיאור יום הדין אומר הקלירי:

כִּי בוֹ סְפָרִים נִפְרָסִים / וְכָל אֲטוּמִים לָאוֹר נֶחְפָּשִׂים

וְגִנְזֵי תַעֲלוּמוֹת שָׁם מִתְיַחֲסִים

כִּי יִדָּרֵשׁ סֵפֶר יְחָסִים / וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים

עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נִכְסִים / טוֹבִים וְרָעִים דַּקִּים וְגָסִים

וְנוֹכַח אִישׁ מַעֲשָׂיו יָשִׂים / וְחוֹתַם יָדוֹ לְנֶגְדּוֹ יָשִׂים

 

זאת במקביל לתיאור שב'ונתנה תוקף':

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

 

בולט יותר קטע אחר, המרחיב את התיאור שב'ונתנה תוקף':

מִי יִחְיֶה / וּמִי יָמוּת // מִי בְקִצּוֹ / וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

ובסילוק הקלירי:

זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר

זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת

 

הקלירי ממשיך ואומר:

זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ

זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה

 

נראה שהוא מתייחס כאן למילים 'מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה', שבנוסחים המקובלים של 'ונתנה תוקף' באות מאוחר יותר (בסדר הבאת הדברים ב'ונתנה תוקף' יש שינויים רבים בין כתבי היד). אבל השינוי העיקרי הוא שבמקום 'רעש' גרס הקלירי 'רחש', והבין זאת כמיתה חיובית, ללא ייסורים (ואכן, הנוסח 'רחש', בשילוב שונה בפיוט, התגלה בכתב יד נוסף מן הגניזה שגם בו מועתק 'ונתנה תוקף' בהקשר של פיוטי יניי, ונראה אפוא שהוא נוסח מקורי).

בנקודה זו משנה הקלירי את מילות הקבע, ובמקום להעמיד זה כנגד זה את הזכאי בדין כנגד החייב, הוא עובר – ושוב בעקבות 'ונתנה תוקף' – לתאר את עונשיו השונים של הנידון למיתה; ולכן כנגד 'זה' המתחייב בדין בא טור נוסף הפותח ב'כי' ועיקרו בנימוק לחיוב זה. העונשים השונים מבוססים על המשך הפיוט 'ונתנה תוקף':

מִי בַמַּיִם / מִי בָאֵשׁ // מִי בַחֶרֶב / מִי בַחַיָּה

וכנגדם מפייט הקלירי:

זֶה יִסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חֻיַּב לַחֶרֶב לְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה

זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חֻיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף

זֶה בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף בְּשָׂרוֹ / כִּי חֻיַּב בְּחִתּוּם יָד מוּסָרוֹ

זֶה בְּשִׁבֹּלֶת יִשָּׁטֵף / כִּי חֻיַּב בְּחֶטְאוֹ כְּאֶרֶז לְהִקָּטֵף

 

ארבע המיתות הללו הן כנגד ארבע מיתות בית דין: החרב היא ה'הרג'; האש – השרפה; מיתה במים היא מיתת חנק; ו'נתחייב אדם סקילה … חיה גוררתו' (ספרי זוטא לבמדבר לה, כב). אך נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי 'ונתנה תוקף'.

בנוסח של 'ונתנה תוקף' במחזורים הנדפסים נוספות עוד כמה מיתות, אשר שתי האחרונות שבהן הן שוב מיתות בית דין:

מִי בָרָעָב / וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה / מִי בַחֲנִיקָה / וּמִי בַסְּקִילָה

 

אצל הקלירי איננו מוצאים התייחסות למיתות אלה (חוץ מ'רעש'-'רחש' ו'מגפה' שנזכרו קודם), ומתברר שבנוסח של 'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום אכן חסרות כל המיתות הללו, ואין שם אלא ארבע המיתות שפייט הקלירי. נראה אפוא שלפני הקלירי עמד נוסח עתיק של 'ונתנה תוקף', התואם בנקודה זו את נוסח קטע הגניזה.

בקטע הבא של 'ונתנה תוקף' באים צמדים של אנשים שנכתבים לחיים, אך זה לחיים טובים וזה לחיי צער וכאב. וזה נוסח הקטע במחזורים הנדפסים:

מִי יָנוּחַ / וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט / וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו / וּמִי יִתְיַסַּר

מִי יֵעָנִי / וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל / וּמִי יָרוּם

 

גם בפסקה זו רבים מאוד שינויי הנוסח בכתבי יד. הקלירי מפייט גם אותה, אך איננו מעמיד 'זה' כנגד 'זה', אלא ממשיך בפסק דין ונימוקו 'כי', ומקדיש לכל אחד מהנידונים מחרוזת שלמה:

זֶה יַעֲשִׁיר מֵרוֹב כָּל הוֹן / כִּי שָׁוֶה (=ראוי) לְעֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

זֶה יַעֲנִי בְּחֹסֶר כֹּל / כִּי חֻיַּב בַּעֲמָלוֹ לְהִצְטָרֵךְ לַכֹּל

זֶה יִשְׁלַו בְּעֹצֶם תֻּמּוֹ / כִּי שָׁאֳנַן בְּטוֹבוֹת כָּל יוֹמוֹ

זֶה יְטֹרַף בְּנֶפֶשׁ מָרָה / כִּי חֻיַּב תַּעֲגוּם בְּחֵט אֲשֶׁר הָמְרָה

 

הקלירי מתייחס כאן רק לצלעיות 'מי יעשיר ומי יעני / מי ישלַו ומי יטורף' (כנוסחן בכתבי יד). לאחר מכן הוא מוסיף עוד צלעית כללית אחת העוסקת שוב בנידונים למוות: 'זֶה מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם / וְזֶה בְּפֶגַע בִּגְזֵירַת שָׁמַיִם', ובהמשך הוא ממשיך בסילוקו ללא זיקה נוספת אל 'ונתנה תוקף'. אבל עצם העובדה שפייטן הפועל במפנה המאה השישית משבץ את 'ונתנה תוקף' ביצירתו מוכיחה ללא ספק שמדובר בפיוט קדום, שהתחבר בארץ ישראל, לכל המאוחר במאה השישית – ואולי על ידי גדול הפייטנים בתקופה זו, הוא יניי.

ומה לגבי אגדת ר' אמנון ממגנצא?

 

מעשה ר' אמנון, מתוך ספר אור זרוע (הגדלה)

 

הקורא את הסיפור בספר 'אור זרוע' יגלה שלא נאמר בו כלל שר' אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק אמר בציבור את מילותיו: 'ואח"כ אמר "ונתנה תוקף: … ואמר "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח" וכו', ולאחר מכן התגלה בחלום אל חכם אחר 'ולימד לו את הפיוט ההוא' (אור זרוע, הלכות ר"ה, סימן רעו). בנוסף על כך, השם 'אמנון' אינו ידוע בין יהודי גרמניה בימי הביניים, אך היה מצוי באותם ימים באיטליה. ייתכן אפוא – כפי שהציע אברהם פרנקל (ציון סז [תשס"ב], עמ' 125‑138) – שיהודי בן איטליה הוא שהביא את הסילוק למגנצא, כידוע לגבי פיוטים רבים נוספים, ועצמתו הגדולה של הפיוט 'כבשה' את לבות האשכנזים וביצרה את מקומו הנכבד במחזוריהם. בימינו, הידיעה שמדובר בפיוט קדום הרבה יותר יכולה רק להוסיף עוד זוהר ליוקרתו הרבה.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

הדברים נדפסו בשינויים קלים ב'מקור ראשון', כ"ט באלול תשע"ד (24/9/14).

לעיון נוסף: ש' אליצור ומ' רנד, ר' אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה, ירושלים תשע"ד, עמ' 155‑160, 271‑289

***

כתבות נוספות:

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

 

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

***

 

 

"וארץ זו שאני נמצא בה, חמה לי מאוד שאין לתאר"

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

בימים חמים אלה, מעניין לבדוק מה מספרים לנו מכתבי הגניזה על היחס של יהודי האזור למזג האוויר. מסתבר שהחום ממש לא הטריד אותם. כמעט ולא מוצאים התייחסות שלהם לחום, לחמסינים, ללחות.

המכתב שלפנינו הוא דוגמה מתועדת יחידה, לעת עתה, לתלונה על החום. במקרה או שלא במקרה, משפחתו של הכותב גרה בסיציליה, ואולי גם הוא הגיע משם. הוא, או אביו, הגיעו למצרים כדי ללמוד עם הרמב"ם בפסטאט. אבל עברו שנים, וכעת מתלונן הכותב "והדה אלבלאד אלדי אנא מ[וגוד פיהא] (וארץ זו שאני נמצא בה) חאמיה עלי כתיר מא תצופת (חמה לי מאוד, שאין לתאר)". לכן מבקש הכותב "לשכון באקלים סיציליה (בסאכן אקלים סקליה)".

 

"והדה אלבלאד אלדי אנא מ[וגוד פיהא] חאמיה עלי כתיר מא תצופת"

 

אקלים, מילה יוונית שמשמעותה אזור, התגלגלה גם לשפה הערבית עם פיתוח מדע הגיאוגרפיה על-ידי הערבים בימי הביניים. באותה תקופה האמינו שהארץ מחולקת לשבע רצועות רוחב, 'אקלימים', אזורים, שלכל 'אקלים' יש מזג-אוויר המיוחד לו, ומכאן המילה 'אקלים' במובן שבו אנו משתמשים היום. מתוך ההקשר במכתב שלנו ייתכן שהכותב התכוון 'אקלים' גם במובן מזג אוויר.

 

המילה היוונית 'אקלים' בגניזת קהיר

 

כאמור, תלונות על חום אינן מתועדות חוץ מזו. לעומת זאת תלונות על קור, גשם, רוחות, חוסר ביגוד מתאים לחורף – אלה קיימות למכביר. נביא רק דוגמה אחת: אדם כותב בעברית נהדרת לבני משפחתו, ממש באותן שנים כמו המכתב הקודם, ומתייחס בהרחבה לחינוך הנדרש לבנו: יש ללמדו לקרוא 'מארבע הפאות', כלומר מכל ארבעת צדדי הספר (כמו ב'חדר'), יש להרגילו לברך ברכות וליטול ידיים, וכן מזהיר האבא את בני המשפחה לשמור על הבן הקטן "לבלתי הניח אותו להידדות בחצר, פן יקראנו אסון מן הסתיו ומקור הזמן, ופן תיפול עליו לבנה מן הקיר".

 

תלונות על קור שכיחות בהרבה בגניזה

 

בקיצור, קח סוודר כשאתה יוצא החוצה ואל תחזור מאוחר!

(המכתב של הסיציליאני הסובל מהחום נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג' TS12.428 ופורסם ע"י יואל קרמר בספר 'משאת משה'. מכתב האב הדואג לבנו נמצא גם הוא בקיימברידג', TS13J20.3, ופורסם בידי מאן בספרו 'היהודים בא"י ובמצרים' כרך ב, עמ' 301)

כתבה זו הופיעה לראשונה בעמוד הפייסבוק של משה יגור, "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום".

 

 

 

סיפורים נוספים מגניזת קהיר:

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

קבלה בחתימת הרמב"ם לטובת פדיון שבויים

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

 

 

 

 

 

 

 

 

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

מעל כל ספר אחר, שימש התלמוד עבור הנאצים בתור ההוכחה הניצחת לנחיתות היהודית ולסכנה הגזעית שהעם היהודי מייצג.

שריפת ספרים בברלין של שנת 1933. מקור: בונדסארכיב, גרמניה

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

 

בכתבה הקודמת התייחסנו להתקפות נוצריות שנעשו על התלמוד מסיבות דתיות. כפי שראינו, התלמוד זוהה עם ההכחשות והשקרים שמפיצים (כביכול) היהודים כנגד ישו, והנצרות בכלל.

גם הנאצים לא טמנו ידם בצלחת בכל הקשור להתקפת התלמוד. הם עשו זאת מסיבות גזעניות. עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933 תאמה את האווירה האנטישמית שגברה בגרמניה, בין היתר בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הפרסומים האנטישמיים לא איחרו לבוא.

 אחד הפרסומים הקשים בתקופה זו כנגד התלמוד הוא ספרון קריקטורות שיצא לאור על יד העיתון האנטישמי Der Hammer בשם "המראה היהודית". הצייר קארל רלניק צייר 35 איורים בעלי אופי אנטישמי מובהק וקישר את כולם לדברי התלמוד. לכל תמונה הוצמד ציטוט מהתלמוד, אך מה  שהעורך "שכח" לציין הוא את המקור המדויק ממנו נלקח כל ציטוט. כך שלא ניתן לאמת את נאמנות הציטוט. מדי פעם נוספו משפטי הסבר לתמונה מתוך דבריהם של אוגוסט רולינג (ראו את הכתבה הקודמת) ואחרים.

 

 

Der Judenspiegel, Leipzig 1926

 

אחת הדמויות הבולטות בגרמניה הנאצית היה יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי Der Stürmer. בעיתון זה פרסמו משכילים נאצים רבים התקפות ארסיות ומפורטות על היהדות והספרות שלה, בעיקר התלמוד. בזמן שעמד לדין במשפטי נירנברג, הודה שטרייכר בראיון שהוא קרא את התלמוד לעומק ומחשיב את עצמו למומחה מוביל בכתבים היהודיים, בעיקר התלמוד.

אולם, הנאצי הבכיר ביותר שכתב אודות התלמוד היה ללא ספק אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצי ולימים גם האחראי על השטחים הכבושים במזרח אירופה. רוזנברג טען בהצטדקות ש "כאשר אנו תוקפים את היהודים, איננו עושים זאת מתוך זלזול בחופש המחשבה, כפי שהם טוענים, אלא כדי לתקוף הסתכלות משפטית המנוגדת  לגמרי לכלל המדינות".

לדבריו ככל שחשיבה מוסרית מוטמעת בתוך אומה, יש פחות צורך בהוראות ובציווי התנהגות. העובדה שליהודים יש כל כך הרבה מצוות ושההלכה נכנסת לפרטי הפרטים של חיי היהודי, מוכיחה את חוסר הבנתם המוסרית. לכן, היהודים דבקים ומדגישים רק שליטה של הוראות טכניות.

בחוברת שפרסם, Unmoral im Talmud "חוסר מוסריות בתלמוד", ב-1920 ושוב בשנות ה-30, מביא רוזנברג מבחר מאמרים מהתלמוד והשולחן ערוך המראים לכאורה את נחיתותם המוסרית של העם היהודי. הוא פותח בהקדמה המתארת את חשיבות התלמוד ליהודים ואומר שכשני שליש מהעם היהודי דבקים בכתבים אפילו לאחר 2000 שנה. רוזנברג טוען שגם דעתם של יהודים שלכאורה אין להם שום עניין בתלמוד או בדת היהודית מושפעים מהכתוב בתלמוד כיוון שהכתוב בה מושרש בעם היהודי. ליהודים מוסר כפול, ומתנהגים בינם לבין עצמם באמות מוסריות שונות מאלו שמפנים כלפי הלא יהודי. ספרו של רוזנברג מחולק לששה פרקים: דיאלקטיקה יהודית, אהבה ונישואין, חוק ומשפט, על העבודה, ישו והלא יהודים והשולחן ערוך. כל פרק פותח בהקדמת הסבר קצרה ובעקבותיה רשימה של ציטוטים רלוונטיים.

 

Unmoral im Talmud, München 1933

 

אחד מאנשיו הבכירים של רוזנברג היה ד"ר יוהאן פול, מי שהיה אחראי על שוד חלק גדול מהספריות היהודיות במזרח אירופה. פול למד תאולוגיה קתולית וכתב שתי עבודות דוקטורט, אחת על הנביא יחזקאל והשנייה על המשפחה היהודית בתקופת הנביאים. הוא ביקר בארץ ישראל ולמד מקרא ועברית באוניברסיטה העברית. הוא אף פרסם מאמרים בנושא ארכאולוגיה של ארץ ישראל.  בהמשך נעשה ספרן בתחום היהדות והגיע עד לתפקיד החשוב של ניהול אוסף היהדות בספריית מכון הרייך להיסטוריה של גרמניה החדשה. הוא פרסם מאמרים בנושא יהדות, ציונות ותלמוד  ואפילו מאמר בנושא הספריות של ארץ ישראל בכתב העת לגרמני לספרנות Zentralblatt fur Bibliothekswesen. מעניין שבמאמר זה הוא מתייחס לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית) ואוספיה. הוא מזכיר את מיסדה ד"ר יוסף חזונוביץ', מנהל הספרייה ד"ר הוגו ברגמן ושמות חשובים אחרים כמו גרשום שלום ואברהם שבדרון.

פול גם כתב שני ספרים בנושא התלמוד היהודי. ספרון בשם Die Religion Des Talmud וספר ארוך יותר בשם Talmud Geist. בספר זה מסביר פול את מבנה התלמוד ואת המחויבות של כל יהודי למה שנכתב בו, כולל יהודים שאינם מגדירים את עצמם כדתיים. הספר משופע בציטוטים המדגישים את שנאת היהודים לגויים ועל האמונה שהיהודים הם עם סגולה. מעניין שתמונת הכריכה של הספר לקוחה מתוך מהדורה מצונזרת של הלכות עבודה זרה לרמב"ם.

 

Talmudgeist, Berlin 1941

 

גישה שונה כלפי התלמוד הכתיב קארל גאורג קון שהיה אחד ממומחי היהדות הגדולים בגרמניה הנאצית. הוא למד תאולוגיה פרוטסטנטית, שפות שמיות ולימודי ברית החדשה ב-Jewish Theological Seminar  ובאוניברסיטת טובינגן. שם, כשהתמנה שנים מאוחר יותר למרצה, לימד קורסים על התלמוד, ציונות, השאלה היהודית ויחס היהדות לנצרות בתלמוד ובשולחן ערוך. בשונה מתוקפי התלמוד שלפניו, הוא נמנע מדברי השנאה התוקפניים ואפילו כתב עליהם בביקורתיות. הוא התרכז יותר בנושא התלמוד כמחקר מדעי. הוא לא השתמש בכתבי אייזנמנגר, רולינג ודומיהם אלא הסתמך על מקורות אקדמיים וניטרליים יותר.

התקפותיו של קון על התלמוד היו הרבה יותר מורכבות ומלומדות משל קודמיו. במקום לתקוף את תוכנם של הספרים, תקף קון את כל מבנה התלמוד. הוא רואה את התלמוד כטקסט משפטי ריקני מבחינה רוחנית המגלם את רוח היהדות כולה. את התורה הוא ראה כעיבוד של אוסף נרטיבים שונים. הוא  תיארך את היהדות עצמה לתקופתו של עזרא הסופר שלדבריו היה זה שחיבר אל הדת היהודית את התורה כיצירה אלוקית. את התקפותיו המעמיקות הוא הפנה כלפיי היהדות הרבנית וצורת חשיבתה. את הגיגיו בנושא זה, פרסם בשלושה מאמרים ארוכים בכתב העת של המכון להיסטוריה של גרמניה החדשה, Forschungen zur Judenfrage,  ואחר כך בחוברת שהוציא ב-1939.

 

הציטוט שלא היה

ניתן לראות בפרסומים השונים את אותם הציטוטים חוזרים על עצמם שוב ושוב. אחד הציטוטים ה"מפלילים" ביותר שמופיע ב 120 שנים האחרונות במאמרים וספרים, הוא ממקור שכלל לא קיים.

המקור הפופולרי הזה הוא "Libbre David 37". שם לפי הציטוט המקובל, מופיע ש"אם יהודי מתבקש להסביר חלק מהספרות הרבנית, עליו לתת רק הסבר שקרי. מי שעובר על צו זה יומת. מסירת מידע אודות יחסינו לדת הגוים, דומה להריגתם של כל היהודים, מפני שלו ידעו הגויים מה אנחנו מלמדים עליהם, היו הורגים אותנו".

לא קיים מסכת בתלמוד או בכל ספר אחר בארון הספרים היהודי מקור בשם Libbre David.

ייתכן שמדובר בספר תהילים (liber זה ספר בלטינית – הספר של דוד). פרק ל"ז בתהילים מספר על מפלתם של שונאי ישראל, אךאין שום התייחסות לשמירת סודות היהדות והסכנות שבגילוים.        יש שטענו שמדובר בטעות כתיב והכוונה לספר "דברי דוד". כך באמת מופיע בפתח ספרו של אלפרד רוזנברג שמביא את הציטוט. יש מספר ספרים בשם "דברי דוד". הראשון שיצא לאור (לובלין תל"א) היה ספרו של רבי דוד לידא. מעניין שאחד ממכריו של רבי דוד לידא היה לא פחות מאייזנמנגר (הוגה נוצרי בו דנו בכתבה קודמת) שבזמנו טען שהוא מתעניין ביהדות למטרת גיור. עברתי על הספר ולא מצאתי שם שום קשר לציטוט המדובר. התיאולוג והמזרחן הרמן סטראק כתב שעבר על שלושה ספרים שונים בשם "דברי דוד" ולא מצא שום התייחסות לדברי השנאה. תיאודור פריטש בספרו Bewis Material ויוסף בלוך בספרו Israel und die Völker מייחסים את  "Libbre David" לשני מקורות מעורפלים.

אם תחפשו את המילים  Libbre David 37 במנוע חיפוש תקבלו אלפי תוצאות מתוך פורומים שונים, אתרים ניאו-נאציים ואתרי דת קיצוניים. כולם מספקים את אותו הציטוט אך איש מהם לא מסביר מהו הספר Libbre David.

פרסומים אנטישמיים לא חייבים להיות מדויקים.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו במשך מאות השנים האחרונות כנגד התלמוד היהודי. בכתבה זו (ובכתבה קודמת) דנו רק בחלק מהמשפיעים  שבהם. ספרים אלו שהזכרנו נמצאים כולם בין מדפי הספרייה הלאומית, לא הרחק מאלפי המהדורות השונות של התלמוד.

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

 

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

כך חגגו קהילות במרוקו את כניסת הבנים ללימודי התורה בחדר.

חתני כאתב. התמונה לקוחה מתוך ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

לאורך הדורות הכירו קהילות יהודיות ברחבי התפוצות אותה אמת היסטורית שאליה נחשף כל הורה צעיר: היום הראשון של בית ספר הוא יום מסעיר, וגם מעט מלחיץ. קהילות יהודיות שונות פיתחו שיטות שונות כדי להקל על כניסת בניהם הרכים ללימודי התורה בחדר. בקצהו הדרומי של מדבר הסהרה, באזור גיאוגרפי בשם תאפילאלת שבמרוקו, התקיים במשך מאות שנים אחד מהטקסים המעניינים והמיוחדים ביותר של כניסה לחדר שנשתמר עד לסוף המאה ה-20.

 

נישואי החתן לתורה

האירוע המרכזי השני בחייו של כל ילד או נער יהודי במרוקו, לאחר הלידה וברית המילה, היה אירוע הקרוי לְכְּתַּאבְּ –  מונח שמשמעותו  בעברית הוא "הכניסה לחדר". סביב האירוע המרכזי הזה התפתח טקס שלם – טקס שזכה לשם התואם "חופת הנעורים" הנזכר בתלמוד.

 

תמונת כלה בטקס חופת הנעורים, שנה לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך אתר מורשת יהודי מרוקו

 

כל חופה יהודית מחייבת (באופן מסורתי) את השתתפותם של חתן וכלה, וכך גם בחופת הנעורים שקיימו יהודי תאפילאלת. חתן בן חמש, המתחיל את לימודיו בחדר, "שודך" לכלה בגילו והשניים נכנסו לחופה סמלית בטקס שלבש צורה של טקס אירוסין.

מרתק לגלות שאפילו לטקס הייחודי הזה התקיימו מספר מגוון של גרסאות בתוך קהילות תאפילאלת עצמן: היו שפצחו בתהלוכת ילדים בעיר שבסופה השליכו החתנים תפוח לנהר, היו שהזמינו את משפחת הכלה ערב קודם לסעוד ביחד תבשיל פתיתים מיוחד. לפעמים אפילו קיימו טקס 'שבת חתן' בבית הכנסת.

חתן וכלה בפאס. הילדה רחל בת אנט (חנה) מפאס ומאיר תרג'מן מארפוד.
התמונה לקוחה מתוך ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

בדומה לטקס אחר המציין את תחילת לימודיו של הילד בחדר – טקס 'אותיות דבש', שבמהלכו מלקק התלמיד הצעיר את אותיות הא'-ב' שנמרחו בדבש, גם חופת הנעורים הינה טקס סמלי המקשר בין הילד לתורה. טקס אותיות הדבש מסמל את מתיקות התורה, חופת הנעורים מסמלת את נישואיו של העולל הרך בשנים לתורה.

 

 

לקריאה נוספת: ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

 

כתבות נוספות:

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?