מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת באופן מפתיע מן השירים העבריים כמעט לגמרי, אבל המילים חלחלו למספר שירים. המוזיקולוגית ענת רובינשטיין הופכת בסוגייה לקראת יום הכיפורים
אפשר היה לצפות שבתודעה הישראלית רוויית המלחמות, המשברים, האסונות וזיכרון השואה, תשמש מנגינת ״כל נדרי״ – על שלל המשמעויות הרגשיות שנקשרו בה – כהשראה לכתיבת שירים; ושמוטיבים מתוכה יהיו נוכחים בלחנים כהשראה או כציטוט, במיוחד כביטוי מוזיקלי בשאלה של זהות. באופן מפתיע, מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת מן השירים העבריים כמעט לגמרי.
האם הישראליות ביקשה למחוק את המסורת? האם דחקה הישראליות את ״כל נדרי״ בחזרה אל כתלי בית הכנסת? בשנים האחרונות עם העדנה והתחיה של הפיוט, היינו מצפים שגם ״כל נדרי״ יעלה על פני השטח.
אין לכך תשובה חד משמעית, והדבר ודאי ראוי למחקר סוציולוגי ופוליטי, לא פחות ממחקר מוזיקולוגי. לעת עתה ניתן להעלות מספר השערות, שחלקן קשור אולי לניסיון של הישראליות בשנותיה הראשונות לייצר רפרטואר מוזיקלי אחיד כחלק מאידאולוגיית ״כור ההיתוך״, המתרחקת מן הגלותיות.
ייתכן ש״כל נדרי״ תפקד בתפיסה הישראלית כייצוג מוזיקלי של הגלות, נתפס כסמל של רפיסות או רגשנות יתר, דימוי המנוגד כביכול לדימוי הצברי-מצ׳ואיסטי הישראלי. ״שלילת הגלות״ המוזיקלית של העשורים הראשונים למדינה לא החזיקה מעמד זמן רב. היא החלה להיסדק בשנות ה-70 עם להקת הנח״ל, שהקליטה את ״הבן יקיר לי אפרים״ (מתוך התפילה של ראש השנה). ״הבן יקיר לי אפרים״ התפרסם ב-1969 לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים, והיה מבשר של הידברות חדשה בין הזמר החסידי לזמר הישראלי, תוך שילוב עם רוק. בהמשך, עם ההצגה ״איש חסיד היה״, ופסטיבל הזמר החסידי, חזרה מוסיקה יהודית לקדמת הבמה והחלה לזכות לאהדת הקהל.
תיאטרון בימות מציג: איש חסיד היה
מדוע נעדר ״כל נדרי״ מתהליך זה?
המנגינה ומוטיבים מתוך ״כל נדרי״ נעדרים מן הזמר העברי, אולם ציטוטים ישירים מן הטקסט מופיעים במספר שירים. הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, שטרפה את כל הקלפים בתודעה הציבורית הישראלית, והשפיעה רבות גם על המוזיקה הישראלית. אומנים ויוצרים הגיבו למלחמה בשלל יצירות, שבהן ציטוטים ישירים מתפילות הימים הנוראים. ״ונתנה תוקף״ בלחן של יאיר רוזנבלום נכתב בעקבות נפילתם של אחד עשר מבני קיבוץ בית השיטה. הלחן המצמרר של הפיוט הזה הפך לאחד הסמלים המוזיקליים שנקשרו במלחמה זו. על תולדותיו של השיר והתקבלותו ראוי דיון נפרד.
שירו של עמנואל צבר ״ברית דמים״ (ידוע גם כ״היובלים והראלים״), שוב בלחן יאיר רוזנבלום ובביצוע מלא ההבעה של מירי אלוני, רווי ביטויים מתוך ״כל נדרי״ ואיזכורים תנ״כיים. השיר נכתב בעקבות נפילתם של שני חיילים ששמם יובל הראל במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הוא פותח במילים ״על דעת המקום ועל דעת הקהל״ – מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״ (״על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״). בפזמון החוזר משולב ״כל נדרי״ עם סיפורו התנ״כי של איוב:
״ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה [מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״]
עוד זה מדבר וזה בא [כפי שנאמר על רעיו של איוב שבאו לנחמו]״
האם החברה הישראלית מקדשת את ״כל נדרי״ (ולצורך העניין, את הליטורגיה של הימים הנוראים בכלל) אך ורק לרגעים של עצב ושכול? ומה גרם לה לדבוק בטקסטים דווקא ולזנוח את המנגינה? האם בשל היות הישראלים דוברי עברית הם מבכרים את הטקסט? האם מנגינת ״כל נדרי״ שייכת לימים עברו, לגלות, מודרת אל בין כותלי בבית הכנסת – אבל הטקסט כוחו עומד כדי להיטען במשמעות כלל ישראלית חדשה? נשאיר שאלות אלו פתוחות.
נסיים בביטוי מוזיקלי אחר של ״כל נדרי״. פרויקט ״שיר של יום״ של אתר ״כיכר השבת״ שואף לייצר חיבור בין הליטורגיה לזמר העברי. הזמר אריאל קנדאבי יצר הלחמה בין ״אסיף״ של איתמר פרת ונעמי שמר, לבין מנגינת ״כל נדרי״ – הפעם לא במנגינה האשכנזית, סביבה נסב מאמר זה, כי אם בנוסח הספרדי ירושלמי. וכך הוא מתאר באתר כיכר השבת: "הביצוע מורכב משני שירים היקרים לליבי ואשר שניהם מסכמים מבחינתי את רוח ימים אלו. בחרתי לשלב בין שני סגנונות מוזיקליים להם אני מחובר מילדות – פייטנות ירושלמית מצד אחד וזמר עברי מצד שני. השילוב שעשינו הוא בין תפילת 'כל נדרי' לבין השיר המיוחד 'אסיף'. תפילת 'כל נדרי' מהווה סיכום השנה וזמן לחשבון נפש אותו כל אחד מאיתנו צריך לעשות. מנגד, השיר 'אסיף' מסמל את חג סוכות, תחילת השנה החדשה והזמן להתחיל מבראשית".
האם זוהי הנוסחה החדשה לשימוש במנגינת ״כל נדרי״ בישראליות היום? ימים יגידו.
אין הרבה מפות שבכוחן להקים לתחייה עיר, ובאופן ספציפי את ירושלים של לפני שבעים ושמונים שנה. מפות שאינן רק רישום סכמטי של רחובות העיר, אלא תיאור של בניינים רבים, מוסדות תרבות ופנאי בצד מבני ממסד, בצורה מפורטת ונאה במיוחד. מפות שמציבות אל נגד עיננו מראות של חיי ירושלים של פעם. כאלה הן מפות ירושלים המצוירות של ספירידון.
מי היה ספירדיון?
את תיאור חייו של ספירידון אנו מוצאים אצל פרופ' קובי כהן הטב: ספירידון היה יליד ירושלים (1894) שכיהן בערוב ימיו בתור נשיא החברה היוונית אורתודוכסית בעיר. בשנות העשרים לחייו למד ספירידיון הנדסת חשמל והנדסה אזרחית בשוויץ. הוא הושפע שם מרעיונות שהתפתחו במדינה באותה תקופה בנוגע להכנת מפות תיירות מודרניות. כאשר חזר לירושלים לא הצליח להתפרנס ולכן החליט לעסוק במשהו שונה – להמציא מפה שתבטא את המרחב העירוני הירושלמי בתלת-מימד.
המפה המצוירת של ספירידון משנות השלושים. לחצו על המפה להגדלה
בתי הכנסת "החורבה" ו"תפארת ישראל":
ספירידון טרח והציג מקרא מפורט ביותר המתאר את השיוך הדתי של מבנים בעיר:
שכונות שהיו ואינן, קמות ומשוחזרות לנגד עינינו:
בתי שכונת התימנים "עזרת נידחים" בסילואן, כמובן עם סימון מגן דוד:
וכן ג'ורת אל ענאב באזור חוצות היוצר של היום:
כמו גם שכונת אמירה בפאתי רחביה:
ניתן להתרשם מן הציורים המפורטים של המבנים השונים:
בית החולים למצורעים, הוא בית הנסן:
מגדל השעון שניצב עד שנת 1934 בסמוך למתחם עיריית ירושלים של היום וביה"ח הצרפתי סנט לואי:
מלון פאלאס המפואר (שבמקומו עומד היום מלון וולדורף אסטוריה) מול בריכת ממילא, בסמוך לקונסוליה של ארה"ב:
בית ספר למל ומולו קולנוע אדיסון המכונה כאן "בית האופרה":
גם במפתו משנת 1945 – מפה המכוונת למזרח, כיוון לא שגרתי במפות ירושלים, ממשיכים ציורי המבנים לתפוס מקום מרכזי.
המפה המצוירת של ספירידון משנת 1945. לחצו על המפה להגדלה
רוב הכיתוב במפה הינו באנגלית, זולת "כיתוב מותאם קהילות": מעט כיתוב ברוסית באזור מגרש הרוסים, מעט כיתוב בערבית בעיר העתיקה ובמזרח העיר, כיתוב ביוונית במושבה היוונית, ושלושה פריטי כיתוב בעברית: שכונת "מאה שערים", רח' "בן מימון", ושכונת "זכרון משה" ובה מבנה קולנוע אדיסון:
רואים מימין את בי"ס אליאנס כי"ח שעליו עומד היום בנין כלל:
במרכז העיר אפשר לראות את תחנת האוטובוסים המרכזית של אגד, במקום שבו נמצאת היום תחנת הרכבת הקלה "יפו מרכז". כמו כן אפשר לראות ציורים ברורים של מבני קולנוע ציון, קולנוע עדן וקולנוע אוריון. וכן של בתי הקפה המפורסמים של אז: קפה וינה וקפה אירופה.
לא רק בתי הקולנוע במרכז העיר מקבלים התייחסות מכובדת, גם הקולנוע במושבה הגרמנית מופיע: קולנוע ריג'נט (קולנוע סמדר של היום):
בשכונת טלביה נמצא ציור של בית המצורעים בשמו "בית מורביה" וכן קונסוליות של טורקיה, איראן, ספרד ויוון:
הקונסוליות של עיראק, לבנון, מצרים, שוויץ וצ'כוסלובקיה שכנו ממערב למושבה היוונית, באזור קטמון:
בדרום ירושלים המפה מרחיקה עד ים המלח וכוללת את מפעל האשלג ששכן בצפונו, את ההרודיון, ואת בית המושל, הוא ארמון הנציב, מעליו מתנוסס הדגל הבריטי.
והנה מתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים, עם ציור בית וולפסון, משכן בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז:
בעיר העתיקה המצודה והקישלה:
המפות מציגות את שמות הרחובות שהיו נהוגים בירושלים בזמן המנדט הבריטי:
דרך ג'וליאן = רח' המלך דוד
הנסיכה מרי = רח' שלומציון המלכה
רח' ממילא = רח' אגרון, רח' יצחק קריב
רח' סיינט פאולוס = רח' שבטי ישראל
רח' סיינט לואיס = רח' שלמה המלך
רח' ג'פרי מבויון = רח' הע"ח
סולטאן סולימאן = רח' הצנחנים
רח' צ'נסלור = רח' שטראוס
אולי בשל מוצאו היווני של מחבר המפה, אזור המושבה היוונית מפורט ביותר:
המועדון היווני = ליד רח' אבנר
דרך בית צפפה = רח' עמק רפאים
דרך המושבה היוונית = רח' רחל אמנו
דרך אפתימיוס (מייסד המושבה) = רח' יהושע בן נון
אחרית דבר
ספירו נ. ספירידון, נולד בירושלים בשנת 1896 ונפטר בה ב- 1952.
היה מהנדס חשמל ואלקטרוניקה עם כשרון טבעי לציור. משרדו שכן בממילא, ובו העסיק מספר צעירים מן הקהילה היוונית של ירושלים וגם לימדם את המקצוע.
נהג לצייר את המפות כאשר היה מצב בטחוני בירושלים שלא איפשר לו להגיע לעבודה בממילא.
בין תחומי העניין שלו היו ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה (תכנן את בית המשפחה בבקעה) וציור קריקטורות.
התעניינותו של ספירידון בארכיאולוגיה הביאה אותו לידי דיונים עם הכומר הבכיר של מסדר האבות הלבנים מכנסיית סנטה אנה על אודות תוואי חומות ירושלים העתיקות. נושא זה בא לידי ביטוי במפותיו הכוללות את סימון תוואי חומות העיר הקדומות.
ב-1948 אולצה המשפחה לעזוב את שכונת בקעה. למזלה, הציעה לה הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית חדר אחד למגורים, בו התגוררו הסבתא, ההורים, ושלוש בנותיהם במשך ארבע שנים.
אחת מהן, מריאן באניאן, בת 81 היום, שמעולם לא עזבה את העיר, (ומציינת כי למרות זאת מעמדה בה הינו "נוכחת-נפקדת"), מסרה לנו את הפרטים המשלימים על אודות אביה, ואנו מודים לה על כך.
המידע על תולדות חייו ופועלו של ספירדיוו הוא ע"פ פרופ' קובי כהן הטב.
גולגולת אדם מאיימת מצוירת בגסות, כמעט בילדותיות. בצידה סכין מגואלת בדם. נתזי הדם שניגרו מהסכין על הרקע השחור מתנקזים לשלוליות וכתמים המזכירים ציורי מערות פרהיסטוריים. לא ברור אם הסצנה הגרוטסקית שהוכרחנו לצפות בה הסתיימה, או שהיא עודנה מתרחשת לנגד עינינו. וכמו בשורה הלקוחה מסדרות משטרה, נאלץ הצופה לקבוע ש"הדם עוד נראה טרי".
לחצו על התמונה להגדלה
מכל המשחקים שאהבה לשחק יד הצייר המשוטטת של נחום גוטמן, משחק-המחבואים היה מועדף פחות מכולם. המציאות, לפחות כפי שחווה אותה צייר בן היישוב העברי קורם המושבות, הערים והקיבוצים, הייתה חומר הגלם שממנו ביקש לעצב את ציוריו, ועם צאת ספרו הראשון לבונגולו מלך זולו בשנת 1939 – גם את כתיבתו.
לעיתים בחר גוטמן לייצג את המציאות בצורה ישרה, כשהציור משמש מעין בבואה למציאות שהוא מתיימר לייצג. וכשלא הצליח לרדת לעומקה של המציאות הנגלית, כיוון שהייתה כאוטית מכדי לתפוס אותה בתמונה יחידה או אכזרית מכדי לייצגה ישירות – פנה אל הסאטירה, והגזים את מה שהלב והמוח סירבו לקלוט. כזה היה מקרה החוברת מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים (תרפ"ט) שהפיק והוציא לאור גוטמן בשנת 1929 עם נחום איתן וסעדיה שושני. החוברת עוקבת אחר המאורעות הרצחניים שנודעו ביישוב העברי בתור מאורעות תרפ"ט.
הזהירו אותו שלא יעשה זאת, שהבריטים לא יאהבו את הרעיון ועוד פחות את הביצוע, שגם אם יעלים את הכיתוב באנגלית ידברו הציורים בעד עצמם, שידו הארוכה של הצנזור תגיע גם אליו. זה לא שלא ידע כיצד לדאוג לשלומה ולכבודה של המלכות. בתקופת השלטון הקודם העות'מאני, הזמין מאיר דיזנגוף את גוטמן בן החמש-עשרה לביקור בהול בביתו. "נוחם", קרא ראש העיר העברית הראשונה בפנים מודאגות, "אנחנו במצב רע, מחרתיים פורים, וג'מאל פאשא, השליט הצבאי של סוריה וארץ ישראל, יבוא לבקר ביפו. הוא רוצה לבוא בעצמו ולבדוק מה מצבו של היישוב היהודי. כמובן שהזמנו אותו לבקר בגימנסיה (הכוונה לגימנסיה הרצליה). מה נעשה כדי למצוא חן בעיניו אם יחליט לבוא?"
זיכרון תחבולותיו המחוכמות של פרופ' בוריס שץ, מורו באקדמיה לאומנות בבצלאל, הוביל אותו לפתרון משלו: "בבצלאל פיסלו את ראשו של ג'מאל פאשא וזה מצא חן בעיניו. אני מציע לצייר פורטרט גדול שלו ולתלות על הגימנסיה. זה ייתן לו כבוד. זה יימצא חן בעיניו". וכך אכן היה.
יותר מעשור לאחר מכן, בשנת 1929, בזמן פרעות תרפ"ט, גוטמן כבר היה גבר צעיר ונשוי בראשית שנות השלושים לחייו. ארבע שנים קודם לכן חזר לארץ ישראל והשתקע בתל-אביב. במושבה רחובות הכיר את אשתו דורה יפה. בתל-אביב יבנו השניים את ביתם המשותף.
דורה ונחום גוטמן. התמונה לקוחה מתוך הספר "צייד הצבעים" מאת לאה נאור, הוצאת יד בן צבי
חמש השנים שהעביר גוטמן באירופה (בעיקר בווינה, בברלין ובפריז) עשו את שלהן. הן ביגרו את נפש הנער הביישן, פיתחו את יכולותיו וכשרונו והפכו אותו לצייר מוכר ונחשק – ועתה לא רק בקרב מכריו של אבא, הסופר ש. בן-ציון.
באמצע אוגוסט תרפ"ט (1929) החלו מעשי האיבה הראשונים – תחילה בהסתערות המון ערבי על רחבת הכותל בעקבות הסתת המועצה המוסלמית העליונה. המתפללים היהודים גורשו מן המקום וספרי התורה שלהם הועלו באש. בימים שלאחר מכן נפרצו סכרי השנאה והאלימות. בתום שבוע הפרעות נספרו 67 גופות יהודי חברון, עשרות הרוגים נוספים בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.
התחושה הרווחת ביישוב הצעיר והפגיע הייתה שהמלכות שצוו היהודים לדאוג בשלומה לא החזירה להם באותו המטבע. הבריטים, האמינו בני ובנות היישוב, על כל כוחם ועוצם ידם, כמעט שלא עשו מאומה לבלימת הפרעות – גם אחרי שדם יהודי זרם ברחובות.
בלי שהתבקש, התחיל גוטמן לנסח תגובה שתהלום את רגשותיו הקשים. בדיו שחורה פשוטה צייר את הפרעות – אלו שראו עיניו, ואלו שקרא עליהן בזעם ובייאוש בעיתונות המנדטורית.
לחצו על התמונה להגדלה
הוא צייר את ההסתה הפרועה שהתנהלה בלא מפריע.
לחצו על התמונה להגדלה
את הרציחות שבוצעו ללא דין (השופטים הבריטים נראו בציורים כמי שלרוב מעלימים עין, ובמקרים אחרים מעטים, אפילו תומכים בנעשה).
לחצו על התמונה להגדלהלחצו על התמונה להגדלה
את המשטרה הערבית מדווחת לבריטים, "הכל בסדר, סיר!"
לחצו על התמונה להגדלה
ואת הצביעות שבהצהרות הבריטיות הרשמיות, ובראשן מנשר הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור, שהוטל ממטוסי חיל האוויר המלכותי בעברית, באנגלית ובערבית.
לחצו על התמונה להגדלהלחצו על התמונה להגדלה
כשסיים גוטמן את שמונה-עשר הציורים המרכיבים את הספר, הציג אותם בפני אשתו דורה שהביטה בהם בספקנות. "אתה לא תמצא הוצאת ספרים שתדפיס את הציורים האלה, זו פגיעה באנגלים", הבהירה לו. גוטמן ידע זאת. "אף עיתון עברי לא יעז להדפיס ציור הפוגע באנגלים. האנגלים יסגרו את העיתון מיד". גוטמן ידע גם זאת. הוא הסביר לה שהוא מעדיף לצייר תמונות שלוות ויפות של ארץ ישראל, אך לא בשעה הזאת. "תראי מה אילצו אותי לצייר!", הסביר.
גוטמן צרר את הציורים חסרי הכיתוב, ויצא איתם לרחוב הרצל בתל-אביב. הוא הניח אותם על המדרכה וחיכה. ההמון ההמום והבוכה התקהל סביב הציורים. הראשון שהציע התייחסות היה הסופר אביגדור המאירי. ציור ביזת צפת הפנט אותו, וכל שהצליח לומר היה, "ובעיתון כתוב: 'יהודי צפת נמצאים בביטחון בבית הממשלה, בעיר שקט". גוטמן מיהר לכתוב את המשפט בתחתית הציור.
לחצו על התמונה להגדלה
עד מהרה נקלעו אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג למקום. יחד חיברו השלושה (השלישי היה גוטמן) כותרות מתריסות לכל הציורים, רובן התבססו על ידיעות אמתיות שדלו – כמעט ללא עריכה – מהעיתונות.
הציור היחיד שנוסף לאחר מכן היה ציור גואלי כבודה של אנגליה. היה זה הציור היחיד שהאירוניה לא משחקת בו כל תפקיד. גוטמן צייר את קבוצת הסטודנטים מאוניברסיטת אוקספורד ששהו בארץ בזמן הפרעות ויצאו להגן בגופם על היהודים הנטבחים.
לחצו על התמונה להגדלה
מבין ההמון המתקהל סביב הציורים פנה נחום אתין לגוטמן בשאלה שעדיין נותרה ללא מענה, "איפה תדפיס את הציורים?". אתין הציע את עצמו כמוציא לאור ואת חברו סעדיה שושני כמדפיס ("אני מכיר אותו היטב. הוא אמיץ. הוא בוודאי יסכים"). בתום שני ימי עבודה מאומצת יצאה לאור החוברת – מחצית הזמן שלקח לשוטרים האנגלים להחרימה. צו מהיר נוסח – אין למכור או לצפות בחוברת.
כתבה על החרמת החוברת, התפרסמה בעיתון 'דבר' בספטמבר 1929ידיעה קצרה על סגירת דפוס שושני, התפרסמה בעיתון 'גלים' בנובמבר 1929
רק בהשתדלות דיזנגוף ונכבדים אחרים ביישוב חמקו גוטמן ושותפיו ממשפט. הדפוס של שושני, שנסגר עקב הפרסום, נפתח מחדש לאחר הבטחה מפורשת שלא ידפיס את החוברת בשנית. את הגלופות ('קלישאות' בשפת התקופה) העביר שושני לאליעזר לוין-אפשטיין, בעל דפוס מפורסם בוורשה, שתרגם אותן ליידיש. בעקבות התרגום, החוברת, שהמנהיג הציוני ועורך עיתון דבר ברל כצנלסון התעקש לקרוא לה ספר, זכתה להצלחה אדירה בעולם היהודי. הציורים של גוטמן התפרסמו בנפרד בעיתונות היהודית העולמית.
ביד הצייר החופשית שלו חייב אותנו גוטמן להישיר מבט אל המאורעות שהיסטוריונים מאוחרים, כמו בני התקופה שחוו אותם, הכתירו כ"יריית הפתיחה של הסכסוך הערבי-יהודי", שעימו אנו חיים עד היום.
הכתבה מבוססת על הביוגרפיה הנפלאה של נחום גוטמן שחיברה לאה נאור, "צייד הצבעים". הספר יצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 2012.
