מאת יוחאי בן גדליה
המבקר במוזיאון השואה בוושינגטון נחשף למצבת זיכרון מיוחדת לקהילת איישישוק (Eišiškės) שבליטא. תצוגת הקבע ‘מגדל החיים' מורכבת מכ-1,600 תמונות מתוך האוסף של ילידת המקום, פרופ' יפה אליאך, המספרות בצורה ויזואלית את סיפורה של הקהילה. תיאור טקסטואלי של המקום מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 מופיע בזיכרונותיו של אליעזר אליהו פרידמן, לימים עורך עיתון 'הצופה' הוורשאי:
איישישוק … עיר ישנה ובלה, רחובותיה מלאים רפש עד הברכיים, בתיה בתי עץ שפלים ויושביה יהודים רצוצים, שחוחים … אולם עיניהם העמוקות והשחורות הפיקו גם רגש גאווה. כי על כן בני איישישוק הִנמו — מרכז התורה בליטא, שנייה לוולוז'ין הקרובה. גם אמנם בתי המדרש היו מלאים אברכים ככלוב. אברכים מכל הסוגים, מקרוב ומרחוק. כולם ישבו והגו בתורה, ובני העיר הספיקו להם לחם ותבשיל ('ספר הזכרונות', תל אביב תרפ"ו, עמ' 124).
ארבעה נערים יהודים באיישישוק, תמונה משנות העשרים של המאה הקודמת
מוזיאון השואה בוושינגטון
איישישוק אכן הייתה אחד ממרכזי התורה שבליטא, אך בניגוד למרכזי תורה אחרים, באיישישוק לא הוקם מוסד לפי מתכונת הישיבה הליטאית החדשה, ומרכז התורה בה היה 'קיבוץ הפרושים' שהתרכזו בו אברכים נשואים ו'בחורים' — תלמידים רווקים. במכתב של אחד הבחורים לאמו ולאחיו מ-1884, השמור בארכיון, נעסוק הפעם.
שו"ת לאמא
בית הכנסת של קהילת איישישוק, ליטא. שנת הצילום לא ידועה
מוזיאון השואה בוושינגטון
הבחור, אברהם שיף, דורש בחטף בשלום נמעניו, ומיד עובר לעסוק בעניינים שברומו של עולם, בטקסט המנוסח לפי ז'אנר השאלות והתשובות הרבני:
אור ליום ג' מ"ז למטמונים [לספירת העומר, ג' בסיון[ שנת תרמ"ד לפ"ק [=לפרט קטן], אוישישאק. … החיים והשלום אתי, כה ייתן ה' לשמוע גם מכם אמן סלה. "שאלה ותשובה" על אשר כל גדולי וצדיקי דורנו יסכימו ללמד שפת עבר ושפת המדינה, אשר לכאורה דת התורה אינה מסכמת לזאת, כדכתיב “והגית כו' [יומם ולילה]" … וזאת ידוע כי לא זו מטרת האדם לאכול ולהשביע חומרו, כי אם ליתן צדה לנפשו המשכלת, להגות בתורת ה' יומם ולילה, אשר בעבורה שמים וארץ נבראו … ואם כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל בכדי שיעסקו בתורה, נכון הוא לכל איש ישראל אשר יראת ה' בלבבו לעזוב לכל תענוגי עולם הזה להיות תמים עם ה', ולא לשום עין על השני אשר הזמן יצליח לו ואשר אושרו וקניינו מלאה הארץ, כי לא במותו ייקח הכל … ובייחוד איש הרך בשנים אשר לא לקח עדנה רחיים על צווארו ומדאגת הפרנסה לא ידע וכוחו אתו, האיש ההוא נדרש לו להקדיש עתותיו ורגעיו לתורת ה' ולא לשום דבר שבעולם … ואם לא עשה כן מוטב לו שלא נברא.
בחלק התשובה מציג אברהם שיף את הצורך שבלימוד שפת המדינה, השכלה כללית ומדע כעוד אחד מאילוצי הגלות:
אמנם כל זה היה כשישראל שרויים על אדמתם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ומלאכתם נעשו על ידי אחרים, כל מלכי מזרח ומערב מקדימין לפתחיהן, כורעים ומשתחווים להם, עומדים לפניהם כעבדא קמי מרא [כעבד לפני אדונו], וה' משמים השקיף עליהם להריק להם ברכה עד בלי די … יושבים בטח על אדמתם שלווים ושקטים, וקול שודדים לא נשמע בארצם. … אך בעת הזאת, כשאנן בגלותא חשיכא [כשאנו בגלות החשוכה], לחמנו לא ניתן לנו ומימינו לא נאמנים, לעבדים ושפחות נמכרנו ללחם, ואין דורש בעדנו לטוב … כל איש נודד ללחם, אמעריקע ואנגליה לא נכר מאתנו, אך גם שם כאילו ברח מן הארי ובא באוות נפשו אל מאורת הצפעוני, שם יום לא ינוח ולילה לא ישכב; מלאכה תהיה עליו כהעול על השור, ומה' א-להיו ישכח.
לפיכך, בעת הזאת אין לו לאדם ברירה אלא לפנות מעט זמן לענייני העולם הזה:
וביותר איש הרך בשנים אשר שכלו צלולה כמים, ואם יקבע רגעים אחדים בכל יום ישיג גם החכמה והמדע להיות איש מעורב בין הבריות, וכל רואיו יפיקו רצון ממנו, לכן לחוב קדוש על כל בחורי עמנו ללמוד שפת עבר גם שפת רוסיה, ואם כן יעשה גם תורתו יתקיים בידו, ואם לא כן גם תורתו ישכח ממנו.
יומם ולילה
הנחת המוצא של שיף, שלפיה “כל גדולי וצדיקי דורנו יסכימו ללמד שפת עבר ושפת המדינה", אינה מובנת מאליה. פרידמן למשל מתאר יחס עוין כלפי ההשכלה באיישישוק:
ואחדים מבעלי הבתים — אנשים אדוקים, חרדים קיצונים — מנצחים על כל התכונה. בהם חנפים וצבועים, רודפים באף ובחמה כל אברך אשר נמצא בידו ספר חשוד. מתנפלים על מעונות האברכים ומחפשים בארגזיהם, וכל ספר אשר אינו נושא עליו חותם התורה וההוראה יחרימו. יש שאחרי חיפוש כללי עורכים ‘אוטו-דה-פה' בחצר בית המדרש ('ספר הזכרונות', עמ' 124).
מתיאורים אחרים שנכתבו בסוף המאה ה-19 — הזמן שבו נכתב מכתבו של שיף — נראה שבתקופה ההיא המלחמה בהשכלה בקיבוץ הפרושים באיישישוק שככה מעט. שיף גם אינו 'משכיל' אידאולוגי. פנייתו ללימוד שפות ומדע אינה נובעת משאיפתו להשכלה לשמה אלא מרצון להרחיב את אפשרויות הפרנסה — צורך חיוני בקרב בוגרי הישיבות שהתמודדו על משרות רבנות מצטמצמות והולכות.
עם סיום דבריו, מעדכן שיף את משפחתו בקצרה על סדר היום שלו:
וזאת הודיעכם, כי הנני עוסק בלימודי כעת בשקידה רבה, וכשעה ומחצה ביום אקדיש גם להשכלה והמדע. ממני, העמוס בעבודה, המקווה לה' להשיג מטרתו, ולמצוא חן בעיני א-לוהים ואדם, ממני, אברהם שיף.
המכתב מעיד עד כמה היה שיף שקוע בעולמה של תורה. הוא אמנם הקדיש שעה וחצי ביום להשכלה ולמדע, וגם השאלה שניסח בנויה על יסודות שמקורם בספרות המחשבה היהודית מימי הביניים, שלא היוותה חלק מסדר היום המקובל בישיבה הליטאית, אך הוא מבחין בדבריו בין 'השכלה' לבין 'לימוד' — ביטוי השמור אצלו ללימוד התורה. עיגונו בדל"ת אמות של הלכה בא לידי ביטוי לא רק בהבחנות הלשוניות. כבחורי ישיבה רבים בני גילו מתקשה שיף לתקשר באופן אישי עם שארי בשרו הנמצאים מחוץ לכותלי בית המדרש, ומכתבו נטול גילויים אישיים. את הזמן הקצוב המוקדש אצלו לענייני חול הוא מנצל כדי לכתוב לאמו ולאחיו מכתב לא אישי, המהווה בעצם תרגיל בכתיבה בעברית. כך לפחות מלמדת התנצלותו לקראת סוף המכתב:
אמרתי, אם אחפוץ לעלות כל רעיוניי בזאת — קצר הגיליון מהכיל והמצע מהשתרע; וגם העת לא ייתנני להאריך במכתבי, כי לא ארצה לבטל את החוק הקבוע לי בלימוד, לכן אקצר.
הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 20 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".
