הכירו את אמיליה מורפורגו: מוסמכת לשחוט כדת וכדין

בעיר פדובה הוסמכה אמיליה מורפורגו לשחוט עופות על ידי רב העיר שהקפיד על קלה כחמורה. למרות שפוסקי הלכה רבים התירו לנשים לשחוט, בפועל קיימות עדויות על שוחטות בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה היהודית.

מאת הדסה אסולין

הציבור הציוני דתי עובר בשנים האחרונות טלטלות גדולות בשל דרישתן של נשים לשוויון בתחומים שונים של החיים היהודיים. מחד גיסא, נשים דורשות ומקבלות הכרה בזכותן ללמוד תורה, הן מוכרות כפוסקות בתחומים מסוימים של דיני אישות, ויש הצופים כי לא ירחק היום ונשים יכהנו גם ברבנות הקהילה. מאידך גיסא, אנו עדים להקצנה מסוימת בחלק מחוגי הציונות הדתית: כבר שנים רבות אין ריקודים מעורבים בשמחות, בשנים האחרונות נוהגים רבים להציב מחיצה בין מעגלי הגברים והנשים, ואצל משפחות רבות אף מפרידים בין השולחנות של הנשים לשולחנות של הגברים; חיילים דתיים מסרבים לקבל הדרכה מנשים או להשתתף באירועים שבהם שרות חיילות. לאור זאת מעניינת במיוחד התעודה שלפנינו, מח' באייר ה'תרצ"ג (1933), שבה הסמיך הרב גוסטבו קסטלבולונייזי, הרב הראשי של קהילת פדובה שבאיטליה, את אמיליה מורפורגו לשחוט עופות.

אמיליה מורפורגו הייתה שומרת מצוות, וגם הרב קסטלבולונייזי, כמו רובם המוחלט של רבני איטליה, הקפיד על קלה כחמורה ואף סולק על ידי השלטונות מכהונתו כרב בטריפולי בגלל מלחמתו נגד פתיחת חנויות של יהודים בשבת. הרב כתב שהגברת מורפורגו עברה הכנה מספקת בבדיקת הסכין ובשחיטה כשרה של עופות, הן מצד ההלכות והן מהבחינה המעשית. הוא הצהיר שהיא מוסמכת לשחיטת עופות בשל בקיאותה בדינים, בשל היותה יראת שמים ובשל הבטחתה לחזור על דיני השחיטה כל חודשיים.

 

מסורת של שוחטות

ההלכה היהודית אינה אוסרת שחיטה על ידי נשים. המשנה במסכת חולין קובעת: “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן" (חולין א', א'). גם בשולחן ערוך (יורה דעה א', א') פסק רבי יוסף קארו שבשר שנשחט בידי אישה מותר באכילה. הרמ"א (רבי משה איסרליש), המקור הסמכותי לפסיקה האשכנזית, ציין אמנם שלא נהוג שאישה תשחט, אך גם הוא לא אסר זאת. הרב יוסף תאומים — רב בפרנקפורט שעל נהר אודר במאה ה-18, מחברו של החיבור ההלכתי ‘פרי מגדים' — התיר לנשים לשחוט רק אם הסכינים שלהן נבדקו היטב ובתנאי שהן לא נטו להתעלף למראה דם. אלדד הדני, התייר המפורסם בן המאה התשיעית, אסר בספרו על הלכות שחיטה שחיטת נשים, ודבריו עוררו הד בספרות הפסיקה בימי הביניים — אולי עדות לכך שנשים אכן שחטו באותם ימים. מכל מקום, קיימות עדויות היסטוריות על נשים שוחטות, ובין השאר כתבו על כך ראובן בונפיל בספרו ‘במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס', בצלאל רות בספרו 'היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה', ושלמה סימונסון בספרו ‘תולדות היהודים בדוכסות מנטובה'.

 

עיר של חידושים

היהודים הראשונים הגיעו לפדובה בימי הביניים, אך הגטו היהודי הוקם בה רק ב-1601. הקהילה נודעה בשל המספר הגדול יחסית של רופאים יהודים שיצאו ממנה, ובשל היותה מרכז חשוב של לימוד תורה ושל הפצתה, בזכות בתי הדפוס שבעיר — מהראשונים בעולם המערבי. בין תלמידי החכמים הנודעים שישבו בה מוכר במיוחד הרב מאיר בן יצחק קצנלנבוגן, המהר"ם מפדובה (1565-1473), בן דורו של הרמ"א, ששימש ראש ישיבה ורבה של קהילת האשכנזים בעיר.

במאה ה-19 הוקם בפדובה סמינר לרבנים — המוסד הראשון באירופה ששילב לימודים כלליים עם לימודי קודש. הסמינר הוקם על ידי הרב יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) ובין מנהליו היה גם הרב והפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). לסמינר נודעה השפעה רבה על חיי הרוח של יהודי איטליה. ב– 1870 הועבר הסמינר לרומא, שם הוא פועל עד היום.

משפחת מורפורגו מפדובה הייתה משפחה יראת שמים, שומרת מצוות וציונית. אמיליה הייתה אשתו של רנצו חיים, בן למשפחת מורפורגו הידועה שהגיעה לאיטליה ממרבורג שבאוסטריה, ושבניה ישבו בקהילות שונות באיטליה, כולל בפדובה שבצפונה. תרצה, אמו של רנצו חיים, הייתה ידועה בצדיקותה ותמכה ברבנים ובמוסדות בארץ ישראל. מתחת לבית המשפחה בפדובה היה מקווה טהרה. בארכיון המשפחה נמצא תיק המכיל תעודות הסמכה לשחיטה שניתנו למרדכי בן מאיר — אחד מאבותיו של רנצו חיים, לאביו, לו עצמו, וכאמור גם לאשתו אמיליה. נראה שהייתה מסורת משפחתית שעודדה ללמוד שחיטה, אולי מתוך השקפה דתית ואולי כדי להבטיח אספקה של בשר כשר גם בהיעדר שוחט מקצועי.

שלושת ילדיה של משפחת מורפורגו עלו ארצה. ראשון עלה הבן הצעיר, אדגרדו אוריאל. הוא נולד ב-1923, עלה במסגרת עליית הנוער ב-1940 ולמד במקווה ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת אדגרדו אוריאל בבריגדה באיטליה ואִפשר לניצול שואה לעלות לארץ בעזרת תעודותיו. ב– 1947 חזר ארצה והחל ללמוד בטכניון. הוא התגייס להגנה בינואר 1948 ובאפריל 1948 נהרג באחד הקרבות לשחרור חיפה. הבן הבכור, מרקו מרדכי, נולד ב-1920, עזב את האוניברסיטה כדי להצטרף להכשרה באיטליה, עלה לישראל ב-1945 והצטרף לקיבוץ שדה אליהו. הוא נפל באוגוסט 1948 באזור שדה אליהו והשאיר במשק אישה ושתי בנות. הבת האמצעית תרצה הגיעה אף היא לקיבוץ שדה אליהו והקימה שם משפחה. אמיליה ורנצו חיים מורפורגו עלו ארצה אחרי נפילת הבנים והתיישבו בשדה אליהו, שם סיימו את חייהם בקרבת בתם, כלתם ונכדיהם. אמיליה נפטרה בתשרי תשכ"ד (1963), וחודשים אחדים אחר כך נפטר גם בעלה.

 

תעודת ההסמכה של אמיליה מורפורגו

 

התעודה המתירה לאמיליה מורפורגו לעסוק בשחיטה מעידה על רבגוניותם של החיים היהודיים לאורך הדורות, ומוכיחה שמנהגים ומסורות שנראה כאילו התקיימו דורות רבים — כמו הנוהג שנשים אינן שוחטות — לא תמיד משקפים את המציאות ההיסטורית לאשורה.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 22 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

לא יום ולא לילה: בחור ישיבה ליטאי שנקרע בין לימוד תורה ובין מדע

מכתב של בחור ישיבה ליטאי מ-1884 חף מכל התייחסות רגשית ואישית למשפחתו הקרובה, ועוסק כולו בשאלת ההיתר ללמוד שפות זרות ומדעים. הרקע למכתב איננו אידאולוגי ומחברו מתנצל על שאינו יכול להגות בתורה יומם ולילה.

שני נערים יהודיים בחורשה בסמוך לעיר איישישוק. צילום: מוזיאון השואה בוושינגטון

מאת יוחאי בן גדליה

המבקר במוזיאון השואה בוושינגטון נחשף למצבת זיכרון מיוחדת לקהילת איישישוק (Eišiškės) שבליטא. תצוגת הקבע ‘מגדל החיים' מורכבת מכ-1,600 תמונות מתוך האוסף של ילידת המקום, פרופ' יפה אליאך, המספרות בצורה ויזואלית את סיפורה של הקהילה. תיאור טקסטואלי של המקום מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 מופיע בזיכרונותיו של אליעזר אליהו פרידמן, לימים עורך עיתון 'הצופה' הוורשאי:

 

איישישוק … עיר ישנה ובלה, רחובותיה מלאים רפש עד הברכיים, בתיה בתי עץ שפלים ויושביה יהודים רצוצים, שחוחים … אולם עיניהם העמוקות והשחורות הפיקו גם רגש גאווה. כי על כן בני איישישוק הִנמו — מרכז התורה בליטא, שנייה לוולוז'ין הקרובה. גם אמנם בתי המדרש היו מלאים אברכים ככלוב. אברכים מכל הסוגים, מקרוב ומרחוק. כולם ישבו והגו בתורה, ובני העיר הספיקו להם לחם ותבשיל ('ספר הזכרונות', תל אביב תרפ"ו, עמ' 124).

 

ארבעה נערים יהודים באיישישוק, תמונה משנות העשרים של המאה הקודמת
מוזיאון השואה בוושינגטון

 

איישישוק אכן הייתה אחד ממרכזי התורה שבליטא, אך בניגוד למרכזי תורה אחרים, באיישישוק לא הוקם מוסד לפי מתכונת הישיבה הליטאית החדשה, ומרכז התורה בה היה 'קיבוץ הפרושים' שהתרכזו בו אברכים נשואים ו'בחורים' — תלמידים רווקים. במכתב של אחד הבחורים לאמו ולאחיו מ-1884, השמור בארכיון, נעסוק הפעם.

 

שו"ת לאמא

 

בית הכנסת של קהילת איישישוק, ליטא. שנת הצילום לא ידועה
מוזיאון השואה בוושינגטון

 

הבחור, אברהם שיף, דורש בחטף בשלום נמעניו, ומיד עובר לעסוק בעניינים שברומו של עולם, בטקסט המנוסח לפי ז'אנר השאלות והתשובות הרבני:

 

אור ליום ג' מ"ז למטמונים [לספירת העומר, ג' בסיון[ שנת תרמ"ד לפ"ק [=לפרט קטן], אוישישאק. … החיים והשלום אתי, כה ייתן ה' לשמוע גם מכם אמן סלה. "שאלה ותשובה" על אשר כל גדולי וצדיקי דורנו יסכימו ללמד שפת עבר ושפת המדינה, אשר לכאורה דת התורה אינה מסכמת לזאת, כדכתיב “והגית כו' [יומם ולילה]" … וזאת ידוע כי לא זו מטרת האדם לאכול ולהשביע חומרו, כי אם ליתן צדה לנפשו המשכלת, להגות בתורת ה' יומם ולילה, אשר בעבורה שמים וארץ נבראו … ואם כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל בכדי שיעסקו בתורה, נכון הוא לכל איש ישראל אשר יראת ה' בלבבו לעזוב לכל תענוגי עולם הזה להיות תמים עם ה', ולא לשום עין על השני אשר הזמן יצליח לו ואשר אושרו וקניינו מלאה הארץ, כי לא במותו ייקח הכל … ובייחוד איש הרך בשנים אשר לא לקח עדנה רחיים על צווארו ומדאגת הפרנסה לא ידע וכוחו אתו, האיש ההוא נדרש לו להקדיש עתותיו ורגעיו לתורת ה' ולא לשום דבר שבעולם … ואם לא עשה כן מוטב לו שלא נברא.

 

 

בחלק התשובה מציג אברהם שיף את הצורך שבלימוד שפת המדינה, השכלה כללית ומדע כעוד אחד מאילוצי הגלות:

 

אמנם כל זה היה כשישראל שרויים על אדמתם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ומלאכתם נעשו על ידי אחרים, כל מלכי מזרח ומערב מקדימין לפתחיהן, כורעים ומשתחווים להם, עומדים לפניהם כעבדא קמי מרא [כעבד לפני אדונו], וה' משמים השקיף עליהם להריק להם ברכה עד בלי די … יושבים בטח על אדמתם שלווים ושקטים, וקול שודדים לא נשמע בארצם. … אך בעת הזאת, כשאנן בגלותא חשיכא [כשאנו בגלות החשוכה], לחמנו לא ניתן לנו ומימינו לא נאמנים, לעבדים ושפחות נמכרנו ללחם, ואין דורש בעדנו לטוב … כל איש נודד ללחם, אמעריקע ואנגליה לא נכר מאתנו, אך גם שם כאילו ברח מן הארי ובא באוות נפשו אל מאורת הצפעוני, שם יום לא ינוח ולילה לא ישכב; מלאכה תהיה עליו כהעול על השור, ומה' א-להיו ישכח.

 

לפיכך, בעת הזאת אין לו לאדם ברירה אלא לפנות מעט זמן לענייני העולם הזה:

 

וביותר איש הרך בשנים אשר שכלו צלולה כמים, ואם יקבע רגעים אחדים בכל יום ישיג גם החכמה והמדע להיות איש מעורב בין הבריות, וכל רואיו יפיקו רצון ממנו, לכן לחוב קדוש על כל בחורי עמנו ללמוד שפת עבר גם שפת רוסיה, ואם כן יעשה גם תורתו יתקיים בידו, ואם לא כן גם תורתו ישכח ממנו.

 

יומם ולילה

 

הנחת המוצא של שיף, שלפיה “כל גדולי וצדיקי דורנו יסכימו ללמד שפת עבר ושפת המדינה", אינה מובנת מאליה. פרידמן למשל מתאר יחס עוין כלפי ההשכלה באיישישוק:

 

ואחדים מבעלי הבתים — אנשים אדוקים, חרדים קיצונים — מנצחים על כל התכונה. בהם חנפים וצבועים, רודפים באף ובחמה כל אברך אשר נמצא בידו ספר חשוד. מתנפלים על מעונות האברכים ומחפשים בארגזיהם, וכל ספר אשר אינו נושא עליו חותם התורה וההוראה יחרימו. יש שאחרי חיפוש כללי עורכים ‘אוטו-דה-פה' בחצר בית המדרש ('ספר הזכרונות', עמ' 124).

 

מתיאורים אחרים שנכתבו בסוף המאה ה-19 — הזמן שבו נכתב מכתבו של שיף — נראה שבתקופה ההיא המלחמה בהשכלה בקיבוץ הפרושים באיישישוק שככה מעט. שיף גם אינו 'משכיל' אידאולוגי. פנייתו ללימוד שפות ומדע אינה נובעת משאיפתו להשכלה לשמה אלא מרצון להרחיב את אפשרויות הפרנסה — צורך חיוני בקרב בוגרי הישיבות שהתמודדו על משרות רבנות מצטמצמות והולכות.

עם סיום דבריו, מעדכן שיף את משפחתו בקצרה על סדר היום שלו:

 

וזאת הודיעכם, כי הנני עוסק בלימודי כעת בשקידה רבה, וכשעה ומחצה ביום אקדיש גם להשכלה והמדע. ממני, העמוס בעבודה, המקווה לה' להשיג מטרתו, ולמצוא חן בעיני א-לוהים ואדם, ממני, אברהם שיף.

 

המכתב מעיד עד כמה היה שיף שקוע בעולמה של תורה. הוא אמנם הקדיש שעה וחצי ביום להשכלה ולמדע, וגם השאלה שניסח בנויה על יסודות שמקורם בספרות המחשבה היהודית מימי הביניים, שלא היוותה חלק מסדר היום המקובל בישיבה הליטאית, אך הוא מבחין בדבריו בין 'השכלה' לבין 'לימוד' — ביטוי השמור אצלו ללימוד התורה. עיגונו בדל"ת אמות של הלכה בא לידי ביטוי לא רק בהבחנות הלשוניות. כבחורי ישיבה רבים בני גילו מתקשה שיף לתקשר באופן אישי עם שארי בשרו הנמצאים מחוץ לכותלי בית המדרש, ומכתבו נטול גילויים אישיים. את הזמן הקצוב המוקדש אצלו לענייני חול הוא מנצל כדי לכתוב לאמו ולאחיו מכתב לא אישי, המהווה בעצם תרגיל בכתיבה בעברית. כך לפחות מלמדת התנצלותו לקראת סוף המכתב:

 

אמרתי, אם אחפוץ לעלות כל רעיוניי בזאת — קצר הגיליון מהכיל והמצע מהשתרע; וגם העת לא ייתנני להאריך במכתבי, כי לא ארצה לבטל את החוק הקבוע לי בלימוד, לכן אקצר.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 20 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

חדש בספרייה: אוסף שירים נדיר מתימן של סוף המאה ה-16 ובו 200 שירים בשלוש שפות.

"עלמה גברת עלמות עפרה במדבר קדימות", עמ' 124 בדיואן אלחמדי

שירת תימן מעולם לא קפאה על שמריה. כתב יד יוצא דופן שנתרם לאחרונה לספרייה הלאומית, ונושא את השם 'דיואן אַלְחַמְדִּי', מספק עדות מרתקת לכך.

 

להתיר את המותר?

 

במה מתייחד דיואן אלחמדי? ראשית, בשפה שהפיוטים השונים נכתבו בה. או, ליתר דיוק, בשפות. חוקרי התקופה חלוקים ביניהם לגבי המועד המדויק, אך במפנה המאות ה-16 וה-17 הותרה השפה הערבית לשימוש לצרכי קדושה בידי הקהילה היהודית בתימן. עד אז הייתה הערבית שפה מותרת לדיבור ולכתיבה בלבד. יהודים תקשרו בה עם הרוב המוסלמי, ולא פעם גם בינם לבינם, אך עד אז נאסר השימוש בערבית בתור שפת פיוט ושירה. התרת השימוש בערבית בסוגה זו העשירה עמוקות את השירה היהודית-התימנית: שירים רבים החלו להיכתב תוך שתובלו בערבית-יהודית; חציים נכתבו בערבית וחציים בעברית או נכתבו באופן בלעדי בערבית. דיואן אלחמדי היה אחד מכתבי היד הראשונים שחידוש זה בא לידי ביטוי בהם.

עובדה נוספת המייחדת כתב יד זה היא עצם הגדרתו כ'דיואן'. בשירה המוסלמית 'דיואן' הנו שם כולל לאסופת יצירות מאת משורר יחיד. יהודי תימן לקחו הגדרה זו והרחיבו אותה; הדיואן התימני-יהודי המקובל הכיל יצירות של משוררים שונים וחולק (עם הזמן) לסוגות שונות. עיקר ההפרדה הייתה בין שירי קודש המותרים בבית הכנסת, ובין שירי חול – מהם שירי תענוגות ואהבה – המושרים בעיקר בשמחות שאינן נחגגות בבית הכנסת. גם בנוגע לחלוקה זו ראוי לדייק: שירי החול היו על פי רוב שירים היכולים להתפרש, ואכן התפרשו, כשירים אלגוריים. כך לדוגמה, שירי אהבה לאישה התפרשו כאהבה לתורה, לשכינה או לבת ציון היא כנסת ישראל.

 

הללו בורא הנשייה, עמ' 84 בדיואן אלחמדי

 

כאמור, הדיואן שלפנינו מתוארך לאותה תקופת מעבר סוערת, שבה הותר השימוש בערבית כשפת שירה. זאת ועוד, המכירים את הדיואן "הקלאסי" יופתעו גם מצורתו הוויזואלית של דיואן אלחמדי: הדיואן מוכר לרוב כאסופת שירים המאוגדת במעין פנקס צר וארוך. צורה זו אפשרה לשאת אותו ב'קַַמִִיץ' [חלוק הגברים] המסורתי – חולצת שמלה ארוכה בעלת כיס פנימי שבו טמנו בני הקהילה את הדיואן בהליכתם אל בית השמחה (חתונה, ברית מילה) או לכל מקום אחר של התוועדות לשירה. לעומת זאת, צורתו של דיואן אלחמדי היא כשל פנקס מרובע, קטן ושמנמן, אשר לא ייכנס בקלות לכיס. זוהי עדות נוספת להיותו של דיואן אלחמדי תוצר של תקופת המעבר בשירת תימן, בטרם התקבעה צורתו המוכרת של הדיואן.

 

דוגמה ללבוש התימני המסורתי, שנת 1903. צילום: הרמן בורקהרט

 

בתמונה זו תוכלו להתרשם מצורתו של פנקס אלחמדי – מרובע, קטן ושמנמן

 

מה בדיואן אלחמדי?

 

האסופה מכילה 134 דפים, בהם בין 180 ל-200 יחידות של שירים בשלוש השפות השמיות: עברית, ערבית וארמית. מדובר בכתב יד שככל הנראה נעתק בצנעא, בירת תימן.

מובן שלא נוכל לרדת לעומקה של היצירה כולה, אך בין השירים המוכרים בדיואן, אותרו 20 שירים שאין להם כל מקבילה בדיואנים אחרים. על כן, בין היתר, עולה חשיבותו של הדיואן המיוחד הזה למחקר תרבות תימן ולשירת בניה.

 

"קומה הלוך חתן אלי אשתך ואחוז לכוס קדוש בתוך ידך", עמ' 122 בדיואן אלחמדי

 

מרתק לגלות גם את מה שנעדר מכתב היד: בכל מאות עמודיו לא אותר שיר אחד של ר' שלום אלשבזי – גדול משוררי תימן של המאה ה-17 ואילך. עובדה זו מסייעת בתיארוך כתב היד לסוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17.

כתב היד טרם נחקר במלואו, אך כבר עכשיו ניתן לספק שני גילויים מעניינים מתוכו. הראשון הוא שיר מענה ['גַּוַאבּ'] שחיבר משורר אלמוני לשירו הנודע של הרמב"ם. שירו של הרמב"ם נפתח במילים: "בִּשְׂדֵה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים / חָכְמָה אֲשֶׁר אֶל כָּל נְדִיב עָרָבָה". ולכך עונה המשורר התימני: "בִּשְׂדֵה זְרָעִים זָרְעוּ הַזּוֹרְעִים / וַיִּפְּלוּ מַיִם עֲלֵי זַרְעֵיהֶם". שיר המענה חלש ברמתו הפואטית, והסברה היא שהוא אולי פרי עטו של משורר מתחיל שהתנסה בכתיבה.

הגילוי השני הוא של שיר לא מוכר, המשתייך לסוגת 'הללות לתלמידים'. הסוגה כולה הינה טיפוס מיוחד במינו של מיני 'הללות'. 'הללות לתלמידים' הושרו במסיבת הסיום של תלמידים, אשר השלימו את חוק לימודי השחיטה שלהם, כגון עופות, בהמה דקה או בהמה גסה, וקיבלו את ההיתר לשחיטה ממוריהם ומבוחניהם. היו גם שהוסמכו לרבנות, ומעתה יכלו לקדש ולגרש, לייבם ולחלוץ ועוד ועוד.

ב'הלל' שהתגלה נכתב:

וְהַלְלוּיָהּ,

תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם

בְּאַשְׁמוּרָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית עִבְדוּ בּוֹרַאֲכֶם

וְעִבְדוּ אֶת יְיֹיָ תָּמִיד כָּל לֵילְכֶם וְיוֹמְכֶם;

יִתְקַיֵּם עֲלֵיכֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייֹיָ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד,ד)

וְהַלְלוּיָהּ:

 

"תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם", עמ' 139 בדיואן אלחמדי

 

כתב יד זה נתרם על ידי מר עזריאל חמדי, בנם של הרב אהרן בן יהודה חמדי לוי ז"ל ורעייתו נעמה חמדי ז"ל. הוא חלק מעיזבון אביו של מר עזריאל חמדי, לזיכרון עולמים של אביו ואמו.

כתבה זו מתבססת על הרצאתו של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת ההרצאות "חוקר בצהריים" בספרייה הלאומית. אני מודה לד"ר מלמד על עזרתו הרבה בעיבוד ההרצאה לפורמט זה.

 

רכוש אהרן חמדי ז"ל

לכתב היד המלא

עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"

 

 

 

כתבות נוספות:

מגע ראשון עם יהודי צנעא: התמונות הראשונות של יהודי תימן

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

הקרב על העוגב בבית הכנסת

מעבר ליראת השמים ולמסירות הנפש של חברי הקהילה הנפרדת במגנצא, משקף ספר הזכרת הנשמות של הקהילה את הווי המלחמה ברפורמה.

בניית בית הכנסת החדש במיינץ, 1912. תמונה לקוחה מתוך הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

כתבה: הדסה אסולין, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

ספר הזכרת הנשמות של הקהילה הנפרדת במגנצא מטעים אותנו טעמה של מסירות דתית. הדף המצולם כאן הוא מתוך ה'ממורבוך' – פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית ('רעליגיאנס געזעללשאפט') בעיר מיינץ (מגנצא) שעל נהר הריין בגרמניה.

 

"הוא היה אחד מן האנשים אשר עומדים בפרץ בעד אמונתנו הקדושה … היה מונע את רגליו מלילך אפילו פעם אחד לבית תפילת החדשים", מתוך פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית בעיר מיינץ (מגנצא)

 

הקהילה היהודית במיינץ, מן העתיקות בקהילות גרמניה, קיימת לפחות מסוף המאה העשירית לספירה, עת לימד בה רבנו גרשום מאור הגולה. היא המ"ם (מגנצא) בראשי התיבות של קהילות שו"ם (לצד שפיירא – שפייר, וורמייזא – וורמס), מהקהילות החשובות באשכנז בימי הביניים שעברה תהפוכות רבות במשך הדורות. ב-1853 חל פילוג בקהילה בעקבות הכנסת עוגב לבית הכנסת ועריכת שינויים בנוסח התפילה על ידי הרב. היהודים השמרנים הקימו מניין משלהם והזמינו ב-1854 את הרב מרקוס (מאיר) להמן, עורך העיתון Der Israelit ומי שלימים התפרסם בעולם הדתי כמחברם של רומנים היסטוריים 'כשרים' רבים, לכהן כרבם. הקהילה האורתודוקסית חנכה את בית הכנסת שלה ב-1856, ושנה לאחר מכן זכתה להכרה של הרשויות כאגודה אוטונומית. ב-1859 הקים הרב להמן בית ספר שבו למדו ילדי הקהילה לימודים כלליים ולימודי יהדות ברוח האורתודוקסיה.

 

מהדורת ה-21 באפריל של העיתון 'Der Israelit', הכתבה הראשונה עוסקת ביהדות ומוזיקה ביצירתו של ריכרד וגנר

 

הפנקס שלפנינו מכיל שמות של עשרות קהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה שבהן מסרו יהודים את נפשם על קידוש השם. הפנקס מציין בפתיחה, כמקובל, את שמותיהם של גדולי הרבנים: רבנו גרשום מאור הגולה, רש"י, רבנו שמעון הגדול, רבנו יעקב תם, רבנו פרץ, רבנו שמואל בר מאיר ועוד. בהמשך מופיעים שמותיהם של רבנים שכיהנו במיינץ ונשותיהם, החל ברבנית בילה אשת הרב דוד טעבעלה שייער וכלה ברב אהרן ברוך בן הרב הערץ שייער, שנפטר בתרי"א (1851). רשימת הנפטרים מתחילה בשנת תר"ט (1849) ומסתיימת בשנת תרח"ץ (1938), בציון "האשה החשובה והיקרה מרת געלה הנקראת יאהאננא בת גדליה אשת ר' נפתלי יוסף עהרמאן ז"ל", שדקדקה במצוות כל חייה ועלתה בסוף ימיה לירושלים, שם נפטרה ונקברה בהר הזיתים.

הדפים המופיעים כאן מנציחים שלושה מחברי הקהילה ומשבחים את הקפדתם במצוות ובמעשים טובים. העמוד השמאלי משקף לא רק את יראת השמים של הנפטר אלא גם את ההווי הדתי והחברתי של היהדות האורתודוקסית במאה ה-19 ואת מלחמתה ברפורמים. לנפטר היה שם גרמני בנוסף לשמו היהודי, אך הוא היה מבוני בית הכנסת החדש, החזיק לומדי תורה ואף למד כל יום מתוך ספר 'מנורת המאור':

אברהם המכונה פעליקס טעבלעע בן כמר יעקב טעבלעע שהלך כל ימיו באמת ובתמים והיה ירא ה' מאוד … הוא היה אחד מן האנשים אשר עומדים בפרץ בעד אמונתנו הקדושה והיה אחד מן העומדים בראש להתעורר לבנות הבית הכנסת בית תפילת ישראל … והיה מתחזק עצמו לעשות כל מה שאפשר לחיזוק עדתנו עדת ישורון הנקרא רעליגיאנס געזעללשאפט … ואף שהיה קשה עליו הדרך מחמת חוליו, אבל היה מונע את רגליו מלילך אפילו פעם אחד לבית תפילת החדשים אשר בתוכו ארגעל [עוגב] ומעזים לשנות סדר התפילה אשר בידינו.

 

"יזכור אלוהים את נשמת האיש הצדיק הישר החשוב"

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 5 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".