כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

סחורה ירודה ומחירים מופקעים: הדרך רצופת התלאות להשגת אתרוג כשר במרכז אירופה הקרה של סוף המאה ה-18

במדינות מרכז אירופיות דוגמת פרוסיה, המתאפיינות באקלים קר ולא סלחני בימות החורף, התקשו היהודים להשיג מבעוד מועד אתרוגים כשרים וטריים לחג הסוכות. זה דורות רבים הסתמכו הקהילות היהודיות של מרכז אירופה על ייבוא אתרוגים לחג, עובדה שעוררה בשעתה מתחים רבים בהתחשב בסכנות הכרוכות במשלוח האתרוגים דרך הים. ככל שקרבו החגים, ובמידה שמשלוח האתרוגים הצפוי לא הגיע, עלה מפלס החרדה בלב יהודי האזור. למעשה, קיימות לא מעט עדויות על סוחרים מקומיים המצליחים להערים על הקהילות המיואשות ולמכור להן לימונים בתור תחליף לאתרוגי החג.

אחת הקהילות האלה שכנה בעיירה הפרוסית הלברשטאדט (השוכנת כיום בגרמניה). במהלך המאות ה-17 וה-18 נחשבה הקהילה היהודית בהלברשטאדט לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר במרכז אירופה. בפנקס הקהילה, השמור כיום במחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית, אנו מוצאים תיעוד של החיים היהודיים השוקקים בעיירה בין השנים 1808-1773. התיעוד שהשאירו בני הקהילה בפנקס נעשה באופן כרונולוגי ונכתב בשלל שפות הכוללות את שפת היומיום בעיירה – היידיש, את שפת הקודש – העברית, ואת שפת המלכות – הגרמנית.

יהודי מבוגר מחזיק אתרוג. ציור מאת אלפונס לוי, מתוך אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית

הציפייה מורטת העצבים לאתרוגים הייתה רגש מוכר בקרב קהילת הלברשטאדט. פנקס הקהילה מכיל רישום המתאר בפירוט רב את התלאות שעברו מנהיגי הקהילה במאמצם להבטיח שחג הסוכות יתנהל כסדרו. ביום כ"ח בחודש אלול, ימים ספורים מחגי תשרי של שנת 1796, מופיע בפנקס רישום ביידיש המתאר כיצד פנו מנהיגי קהילת הלברשטאדט לקהילות יהודיות אחרות בניסיון להשיג את הפרי הנחשק, האתרוג לסוכות:

"רב משה אמר בשמו של רבי גיסל, שכתב לפני זמן מה למנהיגי קהילת פרנקפורט כדי לדרוש בדבר האתרוגים ועדיין לא קיבל תשובה", מצוין בדף 201 של הפנקס.

עמודים 102-101 בפנקס הלברשטאדט. לחצו על התמונה להגדלה

הרישום בפנקס אף מוסיף כמה הצעות למנהיגי הקהילה (כנראה עצות שכתבו מנהיגי הקהילה לעצמם) – ובהן, ציינו כי אולי יוטב המצב אם יצרפו מכתב נוסף ובכך ייצרו עוד לחץ על ספקי אתרוגים פוטנציאליים. הרישום מכיל אף תוכנית חלופית, למקרה שהלחצים הנוספים לא ישיגו את המטרה.

הרישום מציין: "רבי גיסל ממשיך לחכות לתשובה ובמקרה שאיש הקשר שלו לא יספק את האתרוגים, אנחנו נקנה מספר אתרוגים ביריד בלייפציג לפני ראש חודש תשרי, ככל שתצטרך הקהילה."

עץ אתרוג, תמונה מתוך אוספי דן הדני

רישום זה, יחד עם החלטת מועצת הקהילה, מלמד אותנו על קיומם של שווקים חלופיים שבהם יכלו מנהיגי הקהילה לרכוש אתרוגים לחג, מקומות שנחשבו מועדפים פחות כיוון שהיו יקרים יותר או שסיפקו אתרוגים באיכות ירודה. אפשר שזו הסיבה שבגינה העדיפו בני הקהילה את האתרוגים המגיעים מפרנקפורט.

אף על פי שהפנקס לא מגלה לנו את תוצאות המאמץ המשותף להשגת האתרוגים לסוכות, הרישום האמור מספק לנו הצצה מעניינת לחיים הדתיים של קהילה יהודית במאה ה-19, ועל שלל הקשיים שעמדו בדרכה לקיים את מצוות חג הסוכות.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הסיפור הלא ייאמן על מחזור התפילות משנת 1272 שנעלם בליל הבדולח והוגנב ממרתפי הגסטפו

10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הבדולח.

זכוכית מנופצת נצצה ברחובות, ושרידים מעלים עשן של בתי-עסק יהודיים ובתי-כנסת היו עדים אילמים לאלימות המשתוללת של האספסוף הנאצי בערב הקודם ולחורבן שנותר אחריה. דממה משונה נפלה על רחובות גרמניה באותו בוקר, אחרי מעצרם וגירושם של 30,000 יהודים מבתיהם למחנות הריכוז, שם ימתינו לגזרה. חרדה אחזה בלבה של הקהילה היהודית בעוד חבריה אומדים את הנזק, חרדים לגורלם ולמה שצופן העתיד.

ד"ר פרידריך מ' אילרט, מנהל המוסדות התרבותיים המקומיים והארכיונאי של העיר וורמס (וורמייזא), הבין מייד ששיעור הנזק עצום, רב וכבד עד שקשה לתפוס אותו. לא רק מקומות העסקים ובתי התפילה היהודיים עצמם אבדו בשריפות; קרוב לוודאי שגם המסמכים ההיסטוריים והארכיונים של הקהילה היהודית נפלו גם הם קורבן. בית הכנסת הגדול של וורמס עלה בלהבות, ואילרט חשש שיחד עם המבנה אבד גם ארכיון הקהילה, שהכיל מסמכים היסטוריים וספרים שאין להם תחליף.

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

הארכיון כלל בין השאר את מחזור וורמס (וורמיזא) סדרת כתבי יד המורכבת משני כרכים, אחד שנכתב ב-1272 והשני ב-1280. במשך מאות שנים שימשו שני כרכי המחזור את חזני קהילת בית הכנסת הגדול של וורמיזא בזמן תפילות החגים.

שני הכרכים נכתבו על ידי מעתיקים שונים, ולא לגמרי ברור היכן. לפי הקולופון – הערת המחבר בסוף הספר – הכרך הראשון נכתב בידי ר' שמחה בר' יהודה הסופר. נראה כי המחזור נכתב בעיר וירצבורג בגרמניה לפי הערת שוליים שמופיעה בתפילת שביעי של פסח: "… כך מנהגו של וירצבורק." במקום אחר צויר סופר האוחז ספר, ובו כתוב: "יהודה הסופר מנורנברק [Nürnberg].  שמחה הסופר. שמעיה הצרפ[תי]" –  כך מתגלה משתתף שלישי בעשיית המחזור, כנראה הצייר.  נירנברג, עירו של אבי הסופר, אינה רחוקה מווירצבורג. בהתבסס על הערות אלה, ועל הציורים הכלולים בכתב היד, שיש להם דמיון לציורים בכתבי-יד לטיניים מווירצבורג, מקובל לחשוב שמקורו של הכרך באיזור זה.

נראה שפליטי קהילת וירצבורג הביאו את המחזור לוורמיזא לאחר חורבן קהילתם בשנת 1298.

המחזור, שכתוב על קלף בכתיבה מפוארת בכתב אשכנזי מרובע, כולל איורים ועיטורים שצוירו בדיו ובצבעים. עם השנים, חזנים שונים, שהמאוחרים בהם פעלו בסוף המאה ה-14, הוסיפו הערות שוליים משלהם לכרך הראשון, מה שמראה שהמחזור שימש לתפילה במשך מאות שנים.

דף ממחזור וורמיזא, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

כתב היד מהמאה ה-13 מכיל גם את הטקסט הנודע הקדום ביותר ביידיש: סופר המחזור כתב ברכה למי שנושא את המחזור הכבד לבית הכנסת. בתוך האותיות המרכיבות את מילת הפתיחה לתפילת טל, שנאמרת באופן מסורתי בפסח, מצויה הברכה המחורזת ביידיש:

גוּט טַק
אִים בְּטַגְֿא
שְ וַיר
דִּיש מַחֲזֹור
אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ
טְרַגְֿא

פירוש הברכה שתרגם חנא שמרוק: "הוא יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת" והיא מיועדת למי שעשה את דרכו אל בית הכנסת ונשא איתו את המחזור הכבד מאוד בדרכי העפר הלא סלולות של וורמס בימי הביניים.

 

ברכה לנושא המחזור החבויה בתוך האותיות "בדעתו". מתוך אוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

במהלך חיפושו הנואש אחר מידע גילה ד"ר אילרט כי ארכיון הקהילה ניצל מהתופת שהחריבה את בית הכנסת הגדול, אך מקום הימצאו של הארכיון וסיפור הישרדותו נותרו בגדר תעלומה. הוא ביקש את עזרתן של עיריית וורמס וממשלת מדינת הסן לבלוש אחר מקור הארכיון, אך למרות מאמציו הכבירים, החיפוש לא הניב פרי.

כעבור שנים, בקיץ 1943, הוזמן ד"ר אלרט על ידי פקידי הגסטאפו המקומי לארמון בדרמשטאדט, כדי לסייע בפענוח כתבי-יד זרים. הוא הובל במורד מדרגות הארמון למרתף כדי לראות את הספרים. אחרי מבט חטוף על מה שהיה מונח לפניו, ד"ר אילרט הבין שהוא מביט בארכיונים של הקהילה היהודית של וורמס. לאחר חיפוש מהיר, הוא גילה שעמוק בתוך ערימת הספרים והמסמכים קבורים שני הכרכים של מחזור וורמס יקר הערך.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

ד"ר אילרט היה נחוש בדעתו להציל את הארכיון ואת המסמכים ההיסטוריים מפני ההשמדה המתבקשת בידי הנאצים. תוך סיכון אישי עצום, הוא החל להעלים באיטיות ובשיטתיות פריטים מהמרתף, והעביר את הארכיון למגדלי אחת הקתדרלות של העיר למשמרת, החלטה שהצילה את המסמכים מחורבן גם כאשר בעלות הברית הפציצו את העיר.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

הארכיון, יחד עם המחזור, שרדו את זוועות המלחמה, וב-1956 נפתח משא ומתן משפטי בנסיון להעביר את ארכיון וורמס לישראל. ביוני 1957, המחזור בן שני הכרכים הגיע לספרייה הלאומית של ישראל, לשימור ולשמירה, ושאר הארכיון של הקהילה היהודית של וורמס הועבר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

מי העז לטנף את תפילות ראש השנה בכתב היד העתיק?

האם השופר הוא קולו של האל?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

חשיפה: סידור התפילה שנכתב על ידי ר' שָלֵם שבזי

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד - "הביצה שהתחפשה" הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר איתו מילדותו בימי השואה

"הביצה שהתחפשה", סיפור וצייר דן פגיס, עם עובד 1973

"הביצה שהתחפשה" היא יצירה קאנונית מהמוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בקריאה לילדים נתפס הסיפור כפשוט ומהנה, עם זאת קיים בו רובד נסתר ועמוק, שנקשר לביוגרפיה של המחבר ולתהליכים חברתיים פוליטיים בחברה הישראלית.

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה 

הסיפור נפתח ב"היה היה", בדומה לפתיחה במעשיות הגרמניות: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה, והיא מתגלגלת לבד בעולם. ברוב המסע משפחתה כאילו אינה קיימת, ויש הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים. פעמיים היא מחפשת חברים, אך הם מתעלמים ממנה ולכן היא מחליטה להתחפש למשהו אחר. היא מתנסה בשמונה תחפושות, בחלקן אבסורדיות, וכל מי שהיא פוגשת לועג לה ומשפיל אותה. לאחר שמונה ניסיונות כושלים מוצאת אותה אימא-תרנגולת, דוגרת עליה והמטמורפוזה מתרחשת: היא נעשית מביצה לאפרוח.

דן פגיס, שסיפר את הסיפור וצייר אותו, הקדיש את הספר באהבה לילדיו מרב ויונתן. האם ביצירה זו הוא מספר להם ולנו את סיפור חייו?

וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת 

כמו הביצה גם פגיס התגלגל לבדו בעולם. כשהיה בן ארבע עלה אביו לארץ בגפו ונטש את המשפחה, אימו מתה במפתיע והוא נשאר לגדול אצל משפחת אימו ברומניה. בגיל אחת עשרה הוא נעקר יחד עם יהודי עירו, מגורש ונשלח בטרנספורט אל מחנות הכפייה והריכוז שם הוא שוהה עד גיל ארבע עשרה. הוא שורד את השואה ובגיל שש עשרה הוא עולה לארץ במסגרת עליית-הנוער, אך אינו מתאחד עם אביו (שהקים משפחה חדשה ושאיתו היה לו קשר סבוך), אלא עובר להתחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. לאחר עלייתו לארץ הוא משנה את שמו מסוורין לדן, וכל חייו הוא שומר זאת בסוד, ואינו מוכן לגלותו אף לאשתו עדה.

דן פגיס עם אביו, שנות ה-30. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016


איזו צורה מוזרה יש לי, ממש צרה צרורה!

הסיפור הזה הוא סיפור חייו ומסע השפלותיו; בתחילה הוא התגלגל לבד בעולם. האם בתקופה זו הוא מנסה למצוא חן ולא מצליח? או להתקבל על-ידי אחרים? מוכן לאבד את זהותו, אך אף אחד אינו מקבל אותו? אולי הוא אינו רוצה להיות יהודי ורואה ביהדותו צרה צרורה? או אולי סודותיו אודות הישרדותו היו קשים מנשוא?

ואכן, במקביל למסע הייסורים של הביצה עובר גם הילד והנער דן (סוורין) מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד, וכל חייו הוא נוצר את סודותיו ומסרב לדבר על קורותיו בשואה.

בפתח שירו "המזכרת" הוא כותב: "העיר שנולדתי בה, רדאוץ במחוז בוקובינה, פלטה אותי כשהייתי בן עשר. בו ביום שכחה אותי, כמו את המת, וגם אני שכחתי אותה. כך היה נוח לשנינו." השכחה לא הייתה דבר נוח אלא דבר הכרחי מפני שהזיכרון היה כואב מדי, הקהילה שממנה בא, קהילת יהודי רדאוץ, נמחתה מעל פני האדמה.

 פתאום היה לה רעיון נפלא: היא תתחפש למשהו אחר!

היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. את מירב האנרגיה משקיעה הביצה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות שבהן נתקלת הביצה אינן מוכנות לקבל אותה, ומוצגות כמנוכרות וחסרות אמפתיה. הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות שאליהן היא רוצה לחבור או שאליהן היא מבקשת להתחפש.

ההתייחסות לביצה באופן זה משותפת הן לדמויות, שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה, והן לביצה עצמה. חוסר הקבלה מוצג כטוטאלי, כזה שאין בו שום פן חיובי: אין לה מיומנות שיש לאחרים: לעמוד, לקפוץ, ללכת. יש לה צורה מוזרה ממש צרה צרורה, היא חסרת תועלת והיא מתגלגלת ומתהפכת – במשמעות הסמלית מדובר באדם הפכפך ומתגלגל גם ממקום למקום וגם מדמות לדמות. הכישלון מביא אותה לדיכאון.

"הביצה שהתחפשה" מתחפשת לפטרייה ומבקשת להיות כאחת הפטריות. ציור של דן פגיס מתוך הספר "הביצה שהתחפשה", עם עובד, 1973


סוף-סוף אתה אתה

רק המפגש עם אימא-תרנגולת מחזיר את הביצה לשורשים וגואל אותה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה אותה למצב של תנועה וקבלה מוחלטת. הביצה הופכת לאפרוח, שכולל שינוי מגדרי מנקבה לזכר.

מיהי האימא המיוחלת, שלא הייתה למשורר, שמביאה עימה את השינוי ואת הגאולה?

האם זו לאה גולדברג, מורתו שהכירה בו, ובאמצעותה הוא עובר מטמורפוזה; משהו בוקע בו, נפתח, ומכניס בו חיים חדשים? או אולי זו האישה שאיתו ומשפחתו החדשה? או אולי זו השירה – הן שירתו והן שירת ימי הביניים שכה אהב ולימד וחקר – שמחזירה אותו לשורשים?

פגיס נעשה למשורר ומתרגם עברי, מרצה בכיר וחבר סגל האוניברסיטה, חוקר שירת ימי הביניים ובשנת 1973 זוכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

דן פגיס בימיו כסטודנט בסמינר הקיבוצים. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016


תני לי להתגלגל בעולם

במקביל לביצה מתחיל בחברה הישראלית, החל מאמצע שנות השישים, תהליך של אובדן זהות. הישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות. אך גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם. חזרה שלנו לשורשים תביא עימה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן בתחום האישי והן בתחום החברה בישראל והתהליכים המתרחשים בה.

רבדים שונים בחברה מזדהים עם היצירה, מפרשים אותה והיא רלוונטית ומרגשת עד היום:

בקורס להנחלת הלשון לנשים מבוגרות בחרו המשתתפות ביצירה זו כחומר שהותיר בהן את החוויה העזה ביותר. לטענתן היצירה שימשה משל לגורלן בארץ. במעברה ביקשו להפכן לישראליות, בחייהן בשכונה ניסו לחנך אותן לתרבות שאינה שלהן. הן מוצאות עצמן, לטענתן, רק במוצאן העדתי המקורי. הן גם אמרו שרק כאשר הביצה מקבלת את עצמה כפי שהיא, היא מסוגלת להיות פורייה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית – הביצה שהתחפשה דן פגיס

 

כתבות נוספות

דן פגיס חוזר אל הקרון החתום

אדון המשוררים אבות ישורון

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

סאלי ביין: יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים

על סאלי ורבקה ביין שניהלו בימי השואה מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים, והלכו למותם עם הילדים

סאלי ביין (מאחור) וילדי הכפר. צילום: ארתור פיינר, באדיבות דגמר דרובס

באוקטובר 1908, בליבו של יער אורנים סמוך לעיירה בייליץ (Beelitz) קם בגרמניה מוסד יחיד מסוגו באותו זמן – מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים. מנהל המוסד היה צעיר יהודי בן 27 בשם סאלי (סמואל) ביין, שעבד עד אז כמורה לילדים חירשים-אילמים.

סאלי ביין. צילום: ארתור פיינר, באדיבות דגמר דרובס

למקום התקבלו ילדים מגיל הגן ועד מתבגרים, מרביתם בעלי צרכים מיוחדים לסוגיהם השונים. חלק קטן מהילדים נשלח לשם בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ובהמשך בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. סאלי ביין ביקש לקבל אותם מתוך תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה, שדגלה בשילוב בין האוכלוסיות.

בתחילת הדרך, סאלי ואשתו רבקה לימדו את הילדים לבדם, אך במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים – שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן, אשר עסקו כולם גם בחינוך נוסף לעבודתם הרגילה. הילדים שהו במוסד כשנתיים, במהלכן למדו מקצועות עיוניים כמו עברית, גרמנית, היסטוריה וחשבון אך דגש רב ניתן לכישורי חיים כמו כללי התנהגות בחברה, הרגלי סדר וניקיון ולמלאכות שונות דוגמת נגרות, בישול וגינון.

שיעור נגרות הצילום מאלבומו של המורה ארתור פיינר

הלימודים התנהלו באווירה יהודית, תוך שמירת שבת, שמירת כשרות, ציון של חגי ישראל ולימודי קודש. בזמן הפנוי נערכו טיולים ומשחקים, אשר התקיימו במשותף לכל הילדים בכפר, ללא הפרדה מגדרית, גילאית או התחשבות בפערים הקוגניטיביים. במהלך השנים למדו במוסד קרוב ל-400 ילדים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.
הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו.

השמיים מעל המוסד החלו להתענן בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. סאלי ביין נאלץ להתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות המוסד ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום. סאלי ביין ניהל מאבק מתמיד כדי שהמוסד יוכל להמשיך לפעול ולא ייסגר.
כשעברו הנאצים לפעילות השמדה, גורלו של המקום למעשה נחרץ. לאוכלוסייה של בעלי צרכים מיוחדים שהם גם יהודים, לא הייתה זכות קיום בגרמניה של הרייך השלישי.

בחודש אפריל 1942 הוצאו קרוב ל-30 ילדים ואנשי צוות מהכפר ונשלחו לגטו וורשה. סאלי כבר הבין לאן נושבת הרוח, אך נותר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו ויזות ליציאה מגרמניה. חודשיים לאחר מכן בא הקץ לתקוות האחרונות שנותרו. ב-13 ביוני 1942 יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל הילדים ואנשי הצוות של הכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. הכפר, שבמשך 34 שנים המה קולות ילדים, דמם.

רבקה ביין. צלם לא ידוע

זמן קצר לאחר הפינוי איכלסו את כפר הילדים נערות מאגודת הנערות הגרמניות – תנועת הנוער לבנות של גרמניה הנאצית. בעשרות השנים האחרונות פועל בשטח הכפר בית ספר תיכון, הנושא את שמו של סאלי ביין. תלמידי בית הספר מכירים את עברו של המקום ומנציחים את זיכרו באופנים שונים.

בניין הלימודים ששימש את ילדי הכפר ומשמש כיום את הגימנסיה על שם סאלי ביין. צילום: רוני דותן וטטיאנה-מתניה רוגה

 

לוח זיכרון בחזית הבניין. צילום: רוני דותן וטטיאנה-מתניה רוגה

את הסיפור הביא לידיעתנו רוני דותן, אשר נחשף אליו במסגרת מיזם קרון השואה והחל לחקור אותו יחד עם טטיאנה-מתניה רוגה מברלין. בעקבות המחקר נאסף מידע על מאות ילדים ואנשי צוות ששהו בכפר ואותרו קרובי משפחתם. אם למי מכם יש מידע נוסף על כפר הילדים או על הילדים ואנשי הצוות ששהו בו, אתם מוזמנים לכתוב לרוני דותן: [email protected]

כתבות נוספות

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

לקרוא אחרת: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

המכתב האחרון של חנה סנש