הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד - "הביצה שהתחפשה" הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר איתו מילדותו בימי השואה

"הביצה שהתחפשה", סיפור וצייר דן פגיס, עם עובד 1973

"הביצה שהתחפשה" היא יצירה קאנונית מהמוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בקריאה לילדים נתפס הסיפור כפשוט ומהנה, עם זאת קיים בו רובד נסתר ועמוק, שנקשר לביוגרפיה של המחבר ולתהליכים חברתיים פוליטיים בחברה הישראלית.

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה 

הסיפור נפתח ב"היה היה", בדומה לפתיחה במעשיות הגרמניות: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה, והיא מתגלגלת לבד בעולם. ברוב המסע משפחתה כאילו אינה קיימת, ויש הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים. פעמיים היא מחפשת חברים, אך הם מתעלמים ממנה ולכן היא מחליטה להתחפש למשהו אחר. היא מתנסה בשמונה תחפושות, בחלקן אבסורדיות, וכל מי שהיא פוגשת לועג לה ומשפיל אותה. לאחר שמונה ניסיונות כושלים מוצאת אותה אימא-תרנגולת, דוגרת עליה והמטמורפוזה מתרחשת: היא נעשית מביצה לאפרוח.

דן פגיס, שסיפר את הסיפור וצייר אותו, הקדיש את הספר באהבה לילדיו מרב ויונתן. האם ביצירה זו הוא מספר להם ולנו את סיפור חייו?

וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת 

כמו הביצה גם פגיס התגלגל לבדו בעולם. כשהיה בן ארבע עלה אביו לארץ בגפו ונטש את המשפחה, אימו מתה במפתיע והוא נשאר לגדול אצל משפחת אימו ברומניה. בגיל אחת עשרה הוא נעקר יחד עם יהודי עירו, מגורש ונשלח בטרנספורט אל מחנות הכפייה והריכוז שם הוא שוהה עד גיל ארבע עשרה. הוא שורד את השואה ובגיל שש עשרה הוא עולה לארץ במסגרת עליית-הנוער, אך אינו מתאחד עם אביו (שהקים משפחה חדשה ושאיתו היה לו קשר סבוך), אלא עובר להתחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. לאחר עלייתו לארץ הוא משנה את שמו מסוורין לדן, וכל חייו הוא שומר זאת בסוד, ואינו מוכן לגלותו אף לאשתו עדה.

דן פגיס עם אביו, שנות ה-30. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016


איזו צורה מוזרה יש לי, ממש צרה צרורה!

הסיפור הזה הוא סיפור חייו ומסע השפלותיו; בתחילה הוא התגלגל לבד בעולם. האם בתקופה זו הוא מנסה למצוא חן ולא מצליח? או להתקבל על-ידי אחרים? מוכן לאבד את זהותו, אך אף אחד אינו מקבל אותו? אולי הוא אינו רוצה להיות יהודי ורואה ביהדותו צרה צרורה? או אולי סודותיו אודות הישרדותו היו קשים מנשוא?

ואכן, במקביל למסע הייסורים של הביצה עובר גם הילד והנער דן (סוורין) מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד, וכל חייו הוא נוצר את סודותיו ומסרב לדבר על קורותיו בשואה.

בפתח שירו "המזכרת" הוא כותב: "העיר שנולדתי בה, רדאוץ במחוז בוקובינה, פלטה אותי כשהייתי בן עשר. בו ביום שכחה אותי, כמו את המת, וגם אני שכחתי אותה. כך היה נוח לשנינו." השכחה לא הייתה דבר נוח אלא דבר הכרחי מפני שהזיכרון היה כואב מדי, הקהילה שממנה בא, קהילת יהודי רדאוץ, נמחתה מעל פני האדמה.

 פתאום היה לה רעיון נפלא: היא תתחפש למשהו אחר!

היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. את מירב האנרגיה משקיעה הביצה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות שבהן נתקלת הביצה אינן מוכנות לקבל אותה, ומוצגות כמנוכרות וחסרות אמפתיה. הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות שאליהן היא רוצה לחבור או שאליהן היא מבקשת להתחפש.

ההתייחסות לביצה באופן זה משותפת הן לדמויות, שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה, והן לביצה עצמה. חוסר הקבלה מוצג כטוטאלי, כזה שאין בו שום פן חיובי: אין לה מיומנות שיש לאחרים: לעמוד, לקפוץ, ללכת. יש לה צורה מוזרה ממש צרה צרורה, היא חסרת תועלת והיא מתגלגלת ומתהפכת – במשמעות הסמלית מדובר באדם הפכפך ומתגלגל גם ממקום למקום וגם מדמות לדמות. הכישלון מביא אותה לדיכאון.

"הביצה שהתחפשה" מתחפשת לפטרייה ומבקשת להיות כאחת הפטריות. ציור של דן פגיס מתוך הספר "הביצה שהתחפשה", עם עובד, 1973


סוף-סוף אתה אתה

רק המפגש עם אימא-תרנגולת מחזיר את הביצה לשורשים וגואל אותה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה אותה למצב של תנועה וקבלה מוחלטת. הביצה הופכת לאפרוח, שכולל שינוי מגדרי מנקבה לזכר.

מיהי האימא המיוחלת, שלא הייתה למשורר, שמביאה עימה את השינוי ואת הגאולה?

האם זו לאה גולדברג, מורתו שהכירה בו, ובאמצעותה הוא עובר מטמורפוזה; משהו בוקע בו, נפתח, ומכניס בו חיים חדשים? או אולי זו האישה שאיתו ומשפחתו החדשה? או אולי זו השירה – הן שירתו והן שירת ימי הביניים שכה אהב ולימד וחקר – שמחזירה אותו לשורשים?

פגיס נעשה למשורר ומתרגם עברי, מרצה בכיר וחבר סגל האוניברסיטה, חוקר שירת ימי הביניים ובשנת 1973 זוכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

דן פגיס בימיו כסטודנט בסמינר הקיבוצים. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016


תני לי להתגלגל בעולם

במקביל לביצה מתחיל בחברה הישראלית, החל מאמצע שנות השישים, תהליך של אובדן זהות. הישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות. אך גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם. חזרה שלנו לשורשים תביא עימה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן בתחום האישי והן בתחום החברה בישראל והתהליכים המתרחשים בה.

רבדים שונים בחברה מזדהים עם היצירה, מפרשים אותה והיא רלוונטית ומרגשת עד היום:

בקורס להנחלת הלשון לנשים מבוגרות בחרו המשתתפות ביצירה זו כחומר שהותיר בהן את החוויה העזה ביותר. לטענתן היצירה שימשה משל לגורלן בארץ. במעברה ביקשו להפכן לישראליות, בחייהן בשכונה ניסו לחנך אותן לתרבות שאינה שלהן. הן מוצאות עצמן, לטענתן, רק במוצאן העדתי המקורי. הן גם אמרו שרק כאשר הביצה מקבלת את עצמה כפי שהיא, היא מסוגלת להיות פורייה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית – הביצה שהתחפשה דן פגיס

 

כתבות נוספות

דן פגיס חוזר אל הקרון החתום

אדון המשוררים אבות ישורון

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך; את תהיי השירה היותר נהדרה ששרו אותה פעם אחת בעולם, ששרו אותה בהדרת קדש וצחות, בנקיות הנפש"

 

כשלא תרו בעיניים מצומצמות את הים החשוך בחיפוש אחר סימן חיים מספינת המודיעין הבריטית, אפשר שהיו אותן העיניים נפגשות לשנייה, ואולי אפילו שתיים, פעם בכל עשר או עשרים דקות של שיטוט מאומץ. התרחשות ספונטנית וקצובה זאת הספיקה ללוי שניאורסון, ליובא בפי שותפתו, שרה, כדי להתאהב עמוקות.

למענה הוא התחיל בכתיבת פנקס חדש, מחברת-כיס שאותה מילא בשירי אהבה, בהרהורי אהבה, בשם האהובה (שרה), במבט שבעיניה, וכל זאת מבלי לשכוח את גוון עורה, חיתוך דיבורה, גזרת גופה, או תכונותיה הרבות והמשתנות.

 

"קראתי שרה". הפנקס של לוי (ליובא) שניאורסון שמור עם ארכיונו האישי בספרייה הלאומית

 

אם ידעה על כך משהו, ספק אם הפריע לה הדבר. היא, שרה, הייתה עסוקה יותר בניסיונות יצירת הקשר של אחיה, ד"ר אהרון אהרונסון. זמן להתאהבויות לא היה לה. את הקלפים על השולחן צריך לשים, בחוץ משתוללת מלחמה אדירה, מלחמת עולם, ובלי הבריטים עלול היישוב העברי להיעקר בכוח, והפעם מי יודע לכמה מאות ואלפי שנים.

וחוץ מזה, יש לה כבר אהוב, במקרה גם החבר הכי טוב של ליובא ההוזה לצידה, אבשלום שמו, אותו אבשלום ששכנע את ליובא להצטרף למרד החשאי בעות'מאנים, אותו אבשלום שהיה הראשון ליצור קשר עם הבריטים, שלהם, אחרי ומעל הכל, מחכים עתה ליובא ושרה כמעט מדי לילה ביחד, בחוף שליד התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית.

 

אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון
אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון

 

אבל ליובא כותב. גם לפני ששמע על מותו של אבשלום פיינברג, החבר הכי טוב שלו, האהוב של שרה, וגם אחרי ששמע, חודשים אחרי שאירע, הוא ממשיך לכתוב. משנודע לו על המוות הנורא מפיו של אהרון אהרונסון, להט הכתיבה לשרה (ולא רק הוא) מתגבר. זה לא בלתי שגרתי אצלו  לכתוב הוא כותב תמיד, על הכל, מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא ממלא מחברת אחר מחברת בשורות צפופות מהרהורים פילוסופיים, עמוסות בתיעוד מפורט של חיי המחתרת, בכל שיחה שאי פעם קיים עם כל אדם שהוא, וגם בשירה שנופלת מהשירה שכתבו המשוררים שהוא מצהיר שקרא בכמה וכמה מחברות ופנקסים.

 

"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך". מתוך מחברת שירי האהבה

 

שרה וליובא לא יעבירו את כל המלחמה בעתלית. הם יצאו לגיחה משותפת וקצרה לקהיר. שם יתוודה ליובא על רגשותיו לשרה, שם תדחה אותו בתואנה שברא אותה מחדש בדמיונו כדמות מיתולוגית שאין לה כל קשר עם דמותה האמיתית. גם זאת תיעד בפנקס האהבה שלו, אהבה שהתגלתה עתה באופן סופי ומוחלט כנכזבת.

 

"כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי". מתוך מחברת שירי האהבה

 

דרכי השניים ייפרדו לזמן מה לאחר מכן. ליובא יחזור לעתלית רק לגיחות קצרות, בעיקר בתפקידו כקצין מודיעין על ספינת הריגול הבריטית מנגם (Managem). על סיפונה ימציא ליובא את השם ניל"י, שבו תיוודע החבורה לימים. הוא יפגוש בחורות עבריות אחרות במסעותיו, וגם עליהן יכתוב בפנקס. אבל לפחות עד תום המלחמה יהיה ליבו שמור לשרה, שחזרה עתה לעתלית, לפקח על פעילות הריגול מהארץ.

 

שרה אהרונסון ולוי שניאורסון בקהיר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש ליובא הקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי. בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות וירתה בעצמה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. גם על המוות הזה ישמע ליובא חודשים לאחר שאירע, גם עליו לא יתגבר עד מותו שלו, בשנת 1975, בגבולות המדינה העברית שסייע להקים.

"יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שכלול שאין את יודעת בעצמך – אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי"

כתבות נוספות

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

 

`;