.

שיחה עם איה קניוק, מחברת "ממלכת האי-רצון", ספר הקיץ של המוסך

» בגיליון הקודם של המוסך: הבחירה ב"ממלכת האי-רצון" לספר הקיץ, וקטע מן הספר

מקום: חצר בית קפה תל אביבי, תחת עץ השקמה

זמן: בין ערביים

משוחחות: איה קניוק, דורית שילה, ריקי כהן

על השולחן: כמה ספלי קפה חזק, מכשיר הקלטה וספר הביכורים של איה קניוק, "ממלכת האי-רצון".

ריקי: נעים מאוד איה, קראנו את הספר שלך, ורצינו קודם כול לשאול אותך למה עכשיו. הכתיבה הגיעה מאוחר? היא לא המדיום הראשון שבו בחרת כדי להתבטא?

איה: ראשית, כן. מאוחר. ובאשר לחלק השני – כמעט להפך. כלומר אם בילדותי מישהו היה אומר עליי שאני אולי רוצה לכתוב, הייתי תופסת את זה כהאשמה, דבר נורא שנאמר עליי ואליי.

דורית: תוכלי להרחיב על זה? זה מאוד מעניין.

איה: ארחיב, אבל אני לא בטוחה… תראו, הייתה סתירה מסוימת כי מאוד אהבתי לקרוא. אהבתי לקרוא ונשענתי על הקריאה, אבל היה בי מעין סירוב לאפשרות שמא זה חלק ממני. הכתיבה הגיעה למרות אני.

דורית וריקי: זה מעניין, כי אמרנו במערכת המוסך שבמהלך הקריאה בספר אין תחושה שזה ספר ראשון. את פשוט הוצאת יצירה שלמה. נדמה כאילו השארת אותה אצלך, שמרת עליה כל השנים האלה, ועכשיו אמרת, הנה היא שלכם.

איה: אני מאוד שמחה לשמוע.

דורית וריקי: גם התפלאנו שאישה כתבה את הספר. ברוב המקרים סופרים גברים כותבים נשים, והנה את בכיוון ההפוך. זאת מתנה גדולה לראות את נפשם של גברים דרך עיניה של אישה. זה מכוון?

איה: לא… אני מניחה שלא. אני אומרת את זה מבלי לדעת יותר מכן. אני משערת, כי מבחינה ביוגרפית, כמו שאמרתי לך מקודם, לא כתבתי בכלל. ליתר דיוק זה לא שקרה המקרה ולא כתבתי, אלא שחיי היו פעולה שלא כתבתי בה. אני מניחה שמשום כך, מהסיבה הזאת ומסיבות אחרות שידועות פחות, ייתכן שזה לא מפתיע שהתגלה לי אותו ספר ראשון דווקא דרך מישהו. באמצעות אותה הזרה מובנית מעצם העובדה שהוא גבר. אני משערת שהיה לי קל יותר. אבל זה לא כל גבר, זה אדם [גיבור הספר]. זה האדם הזה.

דורית: הוא מוכר לך?

איה: תראי, הוא לא מוכר לי ביוגרפית לצורך העניין, והוא גם, בעיניי לפחות, הרבה יותר חזק ושווה ממני, הרבה דברים יותר ממני. אבל הוא כן מוכר לי מתוכי. לא מוכר ממקום שאני יכולה להסביר אותו, אבל כשדיברתי מתוכו כל דבר בו היה טבעי לי. אולי בדבר אחד בקשר אליו אני כן יכולה להגיד גם על עצמי הקיימת מחוץ לסיפור, שיש לנו איזושהי התקיימות פסיכו־פיזית שאני לא בהכרח שמחה איתה, מעין רעש פנימי כזה, הלמות. אף שאדם הוא איש הרבה יותר שלו ממני.

דורית: טוב, שלו הוא לא…

איה: יותר ממני. שלו יותר ממני. לפחות בתפיסתי. ואפשרות אחרת היא שמשום שהוא עצמו כבר בקע, אז הספר הציף אותי והתקיים בתוכי עוד לפני שכתבתי אותו, על אף הבעיה המובנית בהיותי אישה ובהיותו גבר. וגם, מאחר שמאוד הבהלתי את עצמי כשמצאתי שהצורה הפרטית של הרצון שלי היא לכתוב, אני משערת שביני וביני היה לי קל יותר לכתוב גבר. לא בגלל שקל לי יותר לדעת גבר מתוכי, אלא כי היה לי קל יותר מבחינת הדיאלוג הפסיכולוגי שניהלתי עם הבהלה מעצם העובדה שאני באמת עושה פעולה בעולם שלא נקראתי אליה. היה לי מפחיד יותר בתוך העור של עצמי, עור של אישה.

ריקי: את נותנת פה ושם אפיונים נשיים לגברים בספר, גם לארנסט וגם לאדם.

איה: כן, אני שמחה בכלל שהוא יכול לעבור כבן, ושמחה שהוא יכול בכלל לעבור כבן סטרייט. [צוחקות]

ריקי: מעניין אותי כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר, כי הוא נראה כמו ספר שלוקח הרבה שנים לכתוב.

איה: אני לא יכולה בדיוק לדייק, היה בי איזה סירוב אקטיבי מאוד להרפות לתוך אותו דבר שכנראה טבעי לי, כי אני באמת אוהבת לקרוא. הנקודה בזמן שבה עלה בי הספר היא בעצם הנקודה בזמן שבה לא היה לי מה לקרוא. תמיד נשענתי מאוד על הקריאה ופתאום לא היה לי איזה סיפור לרפד בו את כל הזיזים והחרכים, סיפור שהוא אינו אני כדי לדעת אותי. ולא כל ספר מתאים לכך, רק הספרים שיכולים לתת לי את המענה שאני זקוקה לו.

דורית: אילו ספרים למשל?

איה: תראי אני מנסה עכשיו לקרוא אותם שוב ואני הרבה פחות מתפעלת מהם. דוסטוייבסקי למשל, שוב ושוב ושוב, נניח שניים במיוחד – האחים קרמזוב והאידיוט. תומס מאן, יעקב וסרמן שמאוד אהבתי. אבל בעיקר דוסטוייבסקי, טולסטוי פחות. אני יכולה לראות את המקום שאליו פניתי שוב ושוב. התחלתי לקרוא עוד פעם את הר הקסמים, שהוא ספר נפלא, ופתאום מפריע לי שתומס מאן, שאף שידע כל כך הרבה דברים מתוכו, ושום דבר אנושי לא היה זר לו – אני מזהה אצלו דברים שקופים מדי. אז אני שבה וקוראת את הספר הנפלא הזה שקראתי אותו כמה פעמים ואומרת, לא, פה הוא לא ידע משהו על המציאות, ואי־הידיעה שלו מפריעה לי.

דורית: או ראיית מציאות שנכונה לפעם.

איה: מציאות שנכתבה על ידי גברים. גם היום הרבה מאוד גברים לא היו יודעים את זה.

דורית: גם צוויג כזה, אגב, אבל אני חושבת שהוא יותר מרוכך מתומאס מאן. כשצוויג מתאר נפש של אישה או מצב של אישה מרגישים שידע להתבונן.

איה: לצוויג היו כלים פסיכולוגיים כאלה, אבל עדיין זה מאותו מרחק של ניתוח פסיכולוגי ש'יודע את הדמות'. אני מסכימה איתך, קראתי אותו הרבה פעמים, אבל הוא לא היה לי תחליף חיים כמו דוסטוייבסקי.

דורית: אז בואי רגע נחזור לספר. את אישה בעלת מודעות חברתית ועמדה מוסרית בנוגע לחברה ולעולם שהיא חיה בהם. אבל את לוקחת אותנו בספר שלך לממלכה שהיא לא כאן. את מרחיקה את הקוראות והקוראים ממקום מוכר בישראל.

ריקי: "שלווה", בית החולים הפסיכיאטרי בספר, הוא שלוותה?

איה: לא. זה לא דומה בכלל לשלוותה. אמנם הייתי מאושפזת בהרבה בבתי חולים, גם בשלוותה. אבל אף אחד מהם לא היה כמו בתי החולים בספר. יכול להיות שמבלי לחשוב קראתי לזה "שלווה". אבל הוא לא דומה לשלוותה בכלל. ממש לא. הוא גם לא דומה לאף לא אחד מבתי החולים שהייתי בהם בחמש השנים שהייתי מאושפזת ושבהן העבירו אותי מבית חולים לבית חולים. בית החולים האחרון שהגעתי אליו היה בית חולים כרוני, אבל נשארתי בו רק ארבעה חודשים ואז שיחררו אותי. בדרך כלל לבית חולים כרוני נכנסים ולא יוצאים. וזה באמת היה הטיעון של אותו פסיכיאטר ששלח אותי לשם, "היא הרי לא תצא", אז לשם הוא שלח – ויצאתי. אבל מבחינת המקום, אין שום דמיון בין שלוותה לצורך העניין ובין "שלווה" שבספר.

ריקי: במידה מסוימת את כותבת דברים טובים על בית החולים הזה. בסך הכול הצוות מיטיב והמקום הומאני. אני חושבת שקצת בלבלת אותי עם הסטיגמה שיש לי על בתי חולים.

איה: את צודקת. לי עצמי יש דווקא סטיגמה מאוד גרועה עליהם. את רואה, הנה לא חשבתי על זה… ובכל זאת כך יצא המקום הזה. זה נכון שהוא לא מקום שלילי. לא חשבתי על זה.

דורית: כי אולי כך רצית? תיקון שלך?

איה: תראי, אפילו לא מדויק לקרוא ל'שלווה' שבספר שלי בית חולים, וגם לא מדויק לקרוא לו בית הבראה כמו בהר הקסמים. בשנים שהייתי בטיפולים נתקלתי באנשים שכבר לא היה ברור אם הם באמת, בעיקר באברבנאל. זה בית חולים כרוני והיו בו אנשים שכבר שלושים שנה שם. הרבה מהם ניצולי שואה שנפגעו. מקום ששוהים בו אנשים שמשהו פקע בחייהם ובנפשם ולא הייתה מערכת שידעה או הבינה מה לעשות איתם. הם נדחפו למקום שהוא רחב מספיק בשבילם, שרשת החרכים שבו מספיק גדולה. אז במובן הזה "שלווה" דומה למקום כזה. לא מטפלים שם באף אחד, זה מעין מקום של אנשים שהעולם ויתר עליהם, שהם בקצה של הקצוות.

דורית: אבל באותה מידה יכולת לכתוב ספר שבו המוסד מפלצתי, מקום נורא ואיום שמענה אנשים. אבל אף אחד לא מעונה בספר שלך. לא על ידי הממסד בכל אופן.

איה: אני לא יודעת מה לומר על זה, כי כל הדברים קרו בלי שאתכנן אותם בדיוק. וגם, אני מודה, בדיעבד, הנה, מן הראוי היה שאני עצמי, באופן פוליטי, אדבר על בתי חולים ואסביר את הפרובלמטיקה, אעיד עליה וגם אערער עליה. לא עלה בדעתי שאני בכלל לא עוסקת בזה, לא לשה את זה. לא דנה בזה. לא שואלת… לא חשבתי על זה בכלל. איך לא חשבתי מה אני אומרת בזה… אני. שיש בי כל כך הרבה דעות לגבי המוסדות האלה.

ריקי: אולי זה טוב, כי הספר הוא לא מניפסט.

איה: אולי בגלל ש"שלווה" לא דומה לשום מקום שהייתי בו, יכול להיות באמת שהוא מתחבר לכל העניין הזה עם הרצון.

דורית: את יכולה להרחיב על זה? הרי הספר נע סביב נושא הרצון. חשבנו במערכת שאת מתייחסת אל הכתיבה כאל מעשה של רצון ושהוא סממן של שפיות, אם הבנו אותך נכון, שיש חיבור בין הדברים.

איה: ראשית יש. זה לא סתם שהמערכת האבולוציונית דאגה שיהיו דברים שהם רפלקס. כמו הנשימה. אנחנו לא צריכות לקום בבוקר ולבחור לנשום. זאת אומרת יש דברים שככל שהם יותר קיומיים, יש להם גם הרבה פעמים כשלים מובְנים בגלל העובדה שהם רפלקסים והעולם מורכב יותר מרפלקסים. יש לזה השלכות. אבל לצורך העניין, הרצון שאני מדברת עליו הוא לא מה לרצות, אני לא מדברת על מושא הרצון, אני לא מדברת על דברים בעלי ערך או משמעות. אני אומרת לרצות שזה טיפה הרחבה של לנשום. לרצות לאכול. כשבן אדם אומר אני חי, אני קיים, הוא לא אומר אני רוצה להיות קיים. זאת התפלפלות כזאת. בעבר, בגלל סיפור חיי, המילה רצון הייתה מבחינתי מילה שסירבתי לדעת. לא רציתי ולא ידעתי, נעתי עם הרוח. גם כתלמידת בית ספר הייתי ככה, לא למדתי אלא אם מישהו ביקש ממני, הלכתי לשם, הלכתי לפה.

דורית: "נרציתי"

איה: בדיוק. נרציתי. כך הייתי. נרציתי. וברגע שהרצון נדחף לפתחי, נכנסתי ממש לבהלה קיומית שבקצה שלה יכולתי לעשות דברים ממש הרסנים כלפי עצמי, בלי כרגע להיכנס לשאלה מדוע, אבל זה דבר עמוק בי מאוד. והייתה סתירה מאוד גדולה בין האפשרות שלי כ"נרצית" ובין הדבר הכי מובהק שהסכמתי לרצות אותו – לקרוא. גם לא הסכמתי לבחור, זה היה קורה במקרה ודבר גרר דבר. אבל בגלל שזה כן דבר שקיים, החיבור הזה בין רצון ופעולה, אפשר למשל לראות אותו אצל ילדים קטנים, לא מלמדים אותם רצון כמו דברים אחרים, הוא נמצא במקום מאוד בסיסי. מקום גולמי מאוד.

דורית: אז היום הכתיבה היא אקט של הרצון?

איה: הכתיבה מבטאת את העובדה שאני מעיזה להתקיים בתוך רצון. באותה מידה יכולתי גם לרצות לא לכתוב. הכתיבה מבחינתי מייצגת את רשות הרצון. אבל זה לא הרצון לכתוב. בספר ארנסט קורא ל"שלווה" "ממלכת האי רצון", בעברית זה מאוד יפה – "האי רצון" שיכול לנשב בו רצון בהעדרו וגם במובן של אי, Island. זאת לא התפיסה שלי של בתי חולים לחולי נפש, אבל כן התפיסה של ארנסט שעומד בראש אחד כזה בספר. זה המקום שבא אחרי הרצון, המקום שבו הרצון פקע, בקע, חדל, איננו. זאת ממלכת האי־רצון.

ריקי: כמו למשל בבודהיזם, שמדבר על השחרור מרצון.

איה: נכון. אף שהבודהיזם, אני לא בקיאה ממש, לפחות בחלקו יש בו העניין של להיות איפה שאת. באופן כללי כל קידוש, כל פדסטל האי רצון, למשל אפילו אצל נזירות, כמעט מבהיל ומרתיע אותי.

דורית: כמו שבספר שלך אין צד אחד, יש רצון ויש אי רצון, אין סיבה אחת וכל דבר בו מורכב. יש דברים שצריך אומץ גדול לומר. למשל סיפורו של פייר. הוא "אהב" את בתו של בת זוגו בת השלוש־עשרה? הוא אנס אותה? את לא מוותרת לו אבל גם לא שופטת אותו.

ריקי: אני דווקא כן הרגשתי שיש אהדה לפייר על האובדן שלו.

איה: אתן צודקות בשאלות שלכן, אבל אני לא חשבתי על זה.

ריקי: אולי נתחיל מהדבר הכי פשוט, מה את חושבת על המעשה של פייר?

איה: תראי, אילו הייתי פוגשת את המעשה של פייר מחוץ לספר… אני קודם כול רוצה רגע לפתוח סוגריים, לצאת מחוץ לספר ולומר משהו עליי. הדבר שלדעתי שאני צריכה לעשות ולא עושה מספיק הוא כתיבה פוליטית.

ריקי: את לא כותבת דברים פוליטיים?

איה: לי ולחברתי תמר גולדשמיד יש אתר פוליטי, מחסן מילים – דיווחים מהגדה המערבית,  שהרבה זמן לא כתבתי בו. ובלי לשפוט כרגע מה אני עושה יותר טוב, יותר קל לי לכתוב ספר, סיפור, זה פשוט יוצא לי.

דורית: בכתיבה יש מעשה פוליטי? אקט מוסרי או של מחויבות?

איה: לא. הכתיבה היא זו שמנחמת אותי ואומרת לי שזה בסדר גם לכתוב את הפרוזה. כאילו אלה היתדות והדבר נעשה פתאום אפשרי לי והידיים שלי זורחות בתשוקה. ואם נחזור לשאלה שהתחילה את השיחה על הפוליטי, אני יכולה להגיד שאם מחוץ לספר היו מניחים לפתחי את הסיטואציה של פייר אז הייתי מתקשה. אני כל כך מלאת זעם בחוץ, זעם שלעיתים חוטא בנוקשות כלפי טבע האדם. אז במובן זה אני משערת שהייתי חמורה מאוד לגבי פייר. בואו נאמר שהייתי מסרבת לראות את המורכבות. הייתי אומרת – לא אני! אם הקורבן תרצה למצוא את המורכבות, אסכים דרכה לשקול. אבל אני שמחה שאני באמת מתגלה לעצמי בכתיבה כזו שיכולה להכיל יותר מורכבות. אם יש דבר שאני מקווה לו, זה שהכתיבה שלי היא לא כמו שאני בחיים.

ריקי: באילו מסגרות את פעילה פוליטית?

איה: עד שהקמנו את האתר ועד שהתחלתי ללכת לכיוון פוליטי, כבר הייתי בתוך איזה מהלך של רצון.

דורית: כלומר יכולת לנקוט עמדה פוליטית כלשהי?

איה: לנקוט עמדה פוליטית, זאת לא הייתה הבעיה. הבעיה הייתה לעשות פעולה בעולם, ללכת לאיזה מקום מעצמי, לא רק להיקרא. כל פעם עלו בי בקיעים והמערכת שבי שבה וריסקה את ראשית הרצון. אני היא ששמה מטילי איסור על כל דבר, מהפיזי ומהרוחני ועד הנפשי. אז הבקיעים היו. לא הייתי בקיאה בכלל במה שנעשה במדינה, אני ממש בימים אלה מכתתת רגליים ומלמדת את עצמי. יש לזה יתרונות וחסרונות כי אני לא הוחתמתי, דהיינו לא נספגו בי הדברים מתוך מערכת החינוך שמהם הייתי צריכה להיחלץ. הם מראש לא נספגו בי.

דורית: מה למשל היית צריכה ללמוד? עובדות כמו איפה עובר הקו הירוק?

איה: לא ידעתי גם את העדרו המכוון, מה שנקרא. אז הדברים קרו וככה הגעתי לפעילות פוליטית והתחלתי להצטרף למה שבא מעצמו, למשל האנרכיסטים ותעאיוש. אבל זה לא המזג שלי ללכת באופן הזה, יצא שהצטרפתי לא רק באופן אידאולוגי אלא באופן פרקטי, וכך הגעתי למחסומים ולקלנדיה, ופשוט התחלתי ללכת לשם עוד ועוד.

דורית: הלכת לבד למחסום? בשביל להתבונן?

איה: אני בכלל לא הלכתי… לא הייתי עצמאית בהתחלה. צעדתי בשבילים שאחרים שרטטו. הצטרפתי לכל מיני פעולות כי משהו בי היה חסר שקט, אז הלכתי עם מה שהזדמן. אבל יש משהו שהוא יותר מתאים לי לבד והייתי צריכה קודם להתחזק בתוך המקום. כששבתי וחזרתי למחסום קלנדיה הוא הפך למרכז שהכרתי בו אנשים ופניתי לדרך עצמאית יותר. זאת גם חולשתי, אגב, ככל שהאירוע גדול יותר כך אני מתקשה בו, מערכת העצבים שלי מתכווצת. אני צריכה לראות את האדם הבודד, המסוים, עם הפנים והשם הפרטי, ואז אני גם מבינה יותר וגם יכולה יותר לשאת. אחרת אני פשוט כמעט לא עומדת בזה. וכך חזרתי לקלנדיה ופגשתי שם את תמר, שהייתה עצמאית מהתחלה וצילמה. נפגשנו במחסום ושתינו נתבקשנו לכתוב על אירוע מסוים שהציף אותי מאוד. ביקשתי לראות את הווידאו שלה וככה התחברנו. מהרגע שפגשתי אותה נהיה לי קל יותר פתאום לא להצטרך את הארגונים השונים. מאז אנחנו מתהלכות לבד מול המציאות בדרכנו. אחר כך הקמנו את האתר כדי להציג את נקודת המבט שלנו מבלי להיתלות בשום מרחבים אחרים.

דורית: ומה בנוגע למרחבים אחרים שאת נעה בהם? המרחבים של השפה. בעצם גדלת בשתי שפות.

איה: קונקרטית אני נולדתי בארצות הברית לאמא ששפתה היחידה היא אנגלית. נגזר מזה שזאת שפתי הראשונה. הוריי באו לכאן, או היגרו, כשהייתי קטנה מאוד מאוד. אבל אמא שלי לא דיברה עברית, ועד היום לא מדברת עברית. האנגלית אם כן עטפה אותי בצורה מאוד מובהקת ועזה וחד־משמעית, כי אמא שלי הייתה זו שבערש שלה גדלתי. אף על פי שכבר חייתי בתוך עולם של עברית, מכיוון שאמא שלי לא מדברת עברית, השפה האנגלית תמיד נכחה בבית. למרות העובדה שמגיל שנה וחצי–שנתיים אני בסך הכול חיה בתוך עולם העברית, האנגלית היא מאוד שפת אם.

דורית: האנגלית זה בעצם אמא?

איה: כן, אמא.

דורית: לא רצית לכתוב באנגלית אף פעם?

איה: לא. לא. נראה לי שלא, אף שיש בתוכי שתי שפות טבעיות. האנגלית היא שפה טבעית, משפחתי באמריקה תטען שהאנגלית היא לא רק שפה טבעית לי אלא היא השפה שלי, הם התפלאו שאני כותבת בעברית, כי אני נשמעת להם כזו ששפתה היא אנגלית. אבל זה לא מדויק. במובן הטבעי של המילה זאת אכן שפתי. אבל במובן של אפשרויות העולם, של אוצר מילים – העברית היא שפתי. וגם יש בי אהבה לעברית. האנגלית היא שפה אקלקטית. כמעט לכל תת־קיום יש שם. אבל היא לא שפה שיש בה עיקרון מובנה, זאת אומרת אין בה אשכולות מילים כמו בעברית או כמו בערבית, משפחות של מילים, שהאותיות משחקות בה אחת עם השנייה ועם השורשים. עברית היא שפה סמיכה יותר. אמנם חולשתה היא בכך שעל מילה אחת נגזר לטפל ביותר מדבר אחד, אבל זה גם כוחה. המילה בעברית מהדהדת בהרבה רמות ושכבות משמעות.

דורית: את יודעת שאת נשמעת עכשיו יותר כמו מתרגמת מאשר סופרת.

איה: אני אוהדת את התרגום, אני רואה בזה כישרון שמצית את דמיוני, אבל הוא לא שלי. אין לי היכולת לעבור משפה לשפה בקלות. אני יכולה לשהות בשפה אחת ואחר כך באחרת, אבל אני לא יודעת לנוע ולנוד ממנה, השפה היא פלסטלינה, אבל לא המעברים בין השפות. אבל אני שונה מאנשים שלמדו שפות במובן הזה שהאנגלית והעברית הן הגורל שלי, לא בחרתי אותן מפאת יופיין. ואם נחזור לשאלה שלך, לכתוב באנגלית לא היה שאלה מבחינתי על אף היותה שפת אמי.

ריקי: אני רוצה לשאול אותך על אימהוּת. על ההחלטה שלך לתאר את האימהוֹת בספר שלך כפי שאת מתארת אותן – הן כולן בעיתיות.

איה: אני חייבת קודם כול להגיד שאימהוּת זה נושא שמאוד מעניין אותי. מעניין זאת מילה לא מדויקת… אגב גם בספר הבא שלי, שאני כותבת בימים אלה, יש אמא, יותר נורמלית [צוחקת]. בואו נאמר שברגע שאדם עלה בי אז כל השאר נגזרו מעצם זה שהוא עלה בי. כולל אמא שלו. אין לי תשובה למה האימהות בספר כאלה, אבל אני יכולה לומר שכן, אני מביטה במושג האימהות מהרבה מאוד טעמים. אחד הטעמים או אחד הדברים הוא שלתפיסתי המושג הזה באמת נחוץ לי, כאפשרות עולם, כי אני לא אֵם… אבל גם כי זה המקום שהוא מחוץ למוסר. זאת אומרת הא־מוסרי. זאת אומרת שהוא מקום אחר… לתפיסתי שלי זה פשוט הרגש הכי חזק שיש. אבל שוב אני אומרת את זה מבלי שאני עצמי נגעתי בו.

דורית: את בעצם אומרת שאת הרגש הכי חזק שיש את לא מרגישה?

איה: זה די מוזר כמה קל היה לי לא להרהר על הספר שלי; באמת באף אחד מהדברים שהעליתן לא הרהרתי. אין לי תשובה על הדבר הזה של האימהות. מבחינתי אלה האימהוֹת שבסיפור. נגזר עליהן להיות כאלה כי זה הסיפור. אני לא יודעת מה קדם למה. אבל אני לא אומרת שאני לא מרגישה את הרגש הזה, אבל אני ודאי לא יודעת אותו, כי אני לא אמא. אבל אני חושבת שאני כן מרגישה אותו. אני מתקרבת אליו מבלי להיות…

ריקי: תודה רבה איה, היה מענג ומחכים ומעניין כל כך לפגוש אותך. תודה שהגעת מירושלים לשוחח איתנו.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

תקלה זמנית במערכת השמש / יולי מלכא

.

למחרת היא לא זרחה. לא זרחה לפי כל הדעות, לפי כל הזמנים, לפי כל היומנים וכל הלוחות, לפי האשכנזים ולפי הספרדים. לא זרחה בזמן ירושלים ולא בזמן ישראל, לא בשעות מלאות ולא בשעות חלקיות. לא זרחה כל היום. מתפללים חרוצים הגיעו לתפילת ותיקין אך לא עמדו לתפילת שמונה עשרה שהרי היא לא הנצה, החמה. אף אחד לא היה יכול להבחין בין תכלת ללבן, בין יום ובין לילה, גם לא השׂכוִי. ילדים שגרו במישור החוף חיפשו אותה בים, כי שם היא נראתה לאחרונה. הים היה חשוך וקר. מטיילים עלו על הרים גבוהים ולא מצאו.

העולם היה חשוך מאוד ומואר מאוד בו־זמנית – אורות של טלפונים נצנצו בכל מקום וחברת החשמל עבדה בתפוקה מלאה ובשיא של כל הזמנים. הכול היה מואר באורות הניאון כמו בשתים־עשרה בלילה, אף על פי שהשעונים הראו צהרי היום. רק בעזה היה חושך, כרגיל. במשרד הביטחון בקריה ניסו לבדוק אם השמש לא זרחה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. לא. רק בגבולות ישראל, מהירדן עד הים. כולל הרשות.

הקווים והרשתות קרסו. אנשים התקשרו לכל המוקדים האפשריים אבל אף מוקד לא ידע מה לענות. במנוע החיפוש של גוגל היו אינספור וריאציות של שאלות שהקלידו הגולשים בניסיון לגלות את התשובה.

פרשת בֹּא, זאת עם הארבה והחושך, נעשתה אקטואלית במיוחד. אסטרונומים, חוקרי חלל ואסטרופיזיקאים הכירו היטב את תופעת ליקוי החמה, אבל עכשיו זה היה משהו אחר ולא היו להם כל תשובה, פתרון או אפילו התחלה של השערה.

אף אחד לא הצליח לתאר בדיוק מה זה אומר, אבל לכולם הייתה אותה תחושה מעיקה ומטרידה שלעיתים מכנים אותה תחושת חרדה קיומית.

.

*

.

היא מעולם לא לקחה יום חופש, מעולם לא איחרה, מעולם לא נעדרה ללא סיבה מוצדקת. תמיד עשתה את המוטל עליה, בדייקנות, בחריצות ובהתמדה מעוררת השתאות. לעיתים הירח הסתיר אותה, אבל כולם ידעו שזה זמני. שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכפולות של אלפי שנים, היא לא פספסה אף לא יום אחד. והיום נשבר לה. היא סיננה קללה בשפה שמית עתיקה, כיבתה את הטלפון והתכסתה בפוך קליל מעונן מאחורי הים. אלפי שעונים מעוררים שצלצלו, צפצפו, שרו  וקראו כתרנגולים ברחבי ישראל באותו בוקר לא הזיזו לה את גבותיה החמות. היום אני לא קמה ושיתהפך העולם. מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך. אז היום היא לא תזרח, אפשר לחשוב. מה יעשו לה? יחליפו אותה? יביאו שמש מגלקסיה אחרת?

היא עצמה עיניים ושקעה בשנת שמש מתוקה. והעולם התהפך.

.

*

.

גיל חיכה.

חמישה עשר בני משפחת ויסוצקי מניו ג'רזי עמדו לצידו על פסגת המצדה, רועדים מקור למרות מעילי היוניקלו החדישים שלגופם. רוברט, סטנלי וסמואל האחים לבית ויסוצקי, נשותיהם וילדיהם המתבגרים היו מלאי התרגשות קולנית, למרות ואולי בגלל השעה המוקדמת. על מסך האפליקציה הראו הספרות שש ושלושים בדיוק, ותשע מעלות צלסיוס. קר, אבל נהדר. בעוד דקות אחדות תזרח השמש ויום חדש יתחיל. משפחת ויסוצקי, היום הראשון בטיול המרגש שלהם לישראל, בפעם הראשונה בחייהם. איזו פתיחה מושלמת ליום ראשון מושלם!

תכתובת המיילים בין גיל לרוברט, האח הבכור, המארגן של הטיול, הייתה קצרה ועניינית.  רוברט ציין ששמע על גיל מחברים אחרים שביקרו בארץ, וגם קרא עליו בטריפאדוויזר. מדריך מעולה, אינטליגנטי וידען, יודע להתאים את הטיול לקבוצה כמו כפפה ליד, ממליצים בחום על גיל ישראלי. הם סגרו תאריכים ומחירים ובמייל השלישי רוברט כתב לו כך:

היי גיל, מה שלומך?

אז לגבי התוכנית – כמו שכבר הזכרתי, זו פעם ראשונה שלנו בארץ ונשמח לראות הכול. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להתחיל את הטיול בזריחה במצדה. קראנו ושמענו מחברים שזו אחת החוויות המדהימות והמיוחדות ביותר בישראל. אנחנו נוחתים בשעה שמונה בערב, ננוח כמה שעות במלון בתל אביב ונהיה מוכנים לצאת לדרך כדי להגיע בזמן לזריחה הראשונה שלנו בארץ.

אחר כך – הכול פתוח ואנחנו שלך! נשמח אם תוכל לכתוב ולשלוח לי בהקדם את התוכנית המשוערת של הטיול כדי שאוכל לעבור עליה עם אשתי ושאר בני המשפחה. למלונות אנחנו נדאג.

מחכים לשמוע ממך,

תודה רבה על הכול,

כל טוב,

רוברט.

"וי אר אול יורס" הדהדו בראשו מילותיו של רוברט. כבר עשרות פעמים הוא עשה את זה. מתעורר בחושך, נגרר ללובי של אחד ממלונות הטיילת, שותה קפה שחור מגעיל, מתעפץ על הכורסאות הירוקות וחושב על פרטי הפרטים של היום הארוך ארוך שעומד לפניו, עוד לפני שהלילה נגמר. אין מה לומר, זה כסף מעולה. בסך הכול זה גם די נחמד רוב הזמן, אנשים טובים, מקומות יפים.  ואחרי שתזרח השמש הכול ייראה הרבה יותר טוב. החושך תמיד מקשה.

המחשבה על הזריחה מילאה אותו אופטימיות וציפייה. יהיה יום טוב היום עם הוויסוצקים. מהפגישה הקצרה בשדה והנסיעה העייפה למלון הם עשו עליו רושם של משפחה קלילה ושמחה, הפי ג'וּז כאלה. אולי רק חוץ מסטנלי? אחיו הצעיר של רוברט נראָה קצת ספקני, או ביקורתי, הוא לא הצליח להבין בדיוק. שטויות. בטח סתם עייף, כמו כולם, בכל זאת טיסה טרנס־אטלנטית. הוא אוכל אותם בלי מלח. יהיה יום טוב.

בעשרה לשלוש התייצבו בלובי ראשוני הוויסוצקים – רוברט ואליסה, רעננים ושמחים כאילו לא טסו חצי עולם וישנו שעתיים. אחריהם נסחבו שלושה מתבגרים ממורמרים שזריחה במצדה לא עניינה אותם כהוא זה. הם היו גמורים מהטיסה, עצבניים מהשעה המוקדמת להחריד שבה העירו אותם, וזועמים על התוכנית הקריפית של אבא שלהם. תמיד הוא והשטויות שלו! אי אפשר לנוח כמו בני אדם אחרי טיסה של ארבע־עשרה שעות? למה חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו? זריחה אפשר לראות כל יום!  כאילו, מישהו יגנוב לכם את השמש?

בתוך כמה דקות המיניבוס הקטן התמלא בשאר הוויסוצקים המתעוררים לאיטם, סך הכול שישה מבוגרים ותשעה ילדים בתפרוסת גילים שבין שבע לשמונה־עשרה. המבוגרים ישבו מקדימה עם רוברט ואליסה העליזים והילדים נמרחו על המושבים עם אוזניות ונרדמו מיד. וכעבור כמה שעות, אחרי נסיעה מפותלת וטיפוס מאומץ בסוללה, הם עמדו על פסגת המצדה וחיכו.

גיל התחיל לחשוד קצת לפני שש, כשהשמיים לא התבהרו כמו תמיד בדקות שלפני הזריחה. החושך היה מוחלט וגמור ובלי שום סימן לאור מתקרב. ועכשיו השעה הייתה כבר שבע ורבע וכלום לא קרה. בני משפחת ויסוצקי הראו סימני חוסר נחת אבל עוד לא הצליחו להגדיר מה בדיוק מפריע להם.

הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתכוון לכתוב הודעה בווטסאפ הקבוצתי של 'מורי דרך – שיתוף ועזרה הדדית', אבל לא ידע איך לנסח את זה כדי לא לצאת ממש מטומטם. "בוקר טוב חברים, אני עם קבוצה במצדה והשמש לא זרחה. מישהו יודע על זה משהו?", "יש בעיה עם הזריחה במצדה היום?", "עוד מישהו נתקל בבעיות בזריחה?"

שום ניסוח לא התאים, הכול היה נראה מגוחך וגרוטסקי כמו המצב עצמו. הוא נכנס גם לקבוצת פייסבוק של מורי דרך מוסמכים, לקבוצה של מורי דרך בתיירות נכנסת וגם לקבוצה של מדריכי תו תקן, ליתר ביטחון. אולי שם יודעים משהו? בשום מקום לא הייתה כל התייחסות. פוסטים רגילים על שעות פתיחה, השתלמויות ותלונות על האגודה. לשכה לתיאום טיולים? הוא חייג שש פעמים שתיים וחיכה.

"חדר מצב שלום, "

"שלום, מדבר גיל, אני מורה דרך ו… אני נמצא עכשיו עם קבוצה במצדה, אנחנו אההה… אנחנו מחכים לזריחה והשמש אההה… היא… היא לא זורחת… אתם אולי יודעים על זה משהו? אני פשוט לא יודע למי לפנות."

בצד השני של הקו היה רעש גדול, המוקדנים קרסו תחת עומס השיחות וחוסר האונים. "גם אצלנו היא לא זרחה הבוקר," השיבה המוקדנית,  "אנחנו מנסים לברר מה הבעיה. תשאיר את המספר שלך ונשתדל לחזור אליך."

גיל ניתק. הוויסוצקים הבינו שמשהו קורה והחלו לאבד סבלנות. הם היו כאן כבר כמעט שעתיים וחצי, הספיקו לשתות קפה מגזיה, לעלות את הסוללה, לשתות עוד קפה אחרי הסוללה, להטעין את הסוללה, לאכול את כל הקרואסונים שקנו בערב ברחוב הירקון ולהצטלם סלפי בחושך, רגע לפני. התמונה הבאה הייתה אמורה להיות סלפי על רקע הרי מואב, אל מול הזריחה הראשונה שלהם בארץ, אבל תמונה כזו לא הגיעה.

סטנלי ורוברט ויסוצקי ניגשו לגיל וביקשו ממנו לבוא איתם הצידה. "וואטס גואינג און גיל? איפה השמש?" שאל סטנלי בכעס אמריקאי מנומס. "הגענו למסדה במיוחד כדי לראות את הזריחה, השעה כבר שבע וחצי והשמש עדיין לא זרחה. מה קורה פה?" גיל לא ידע מה לענות לו והסתכל על רוברט. רוברט היה נבוך בדיוק כמוהו. שלושתם, גיל, רוברט וסטנלי עמדו זה ליד זה ובהו באופק הלא נראה. "אני לא יודע, חברים. אני באמת לא יודע איפה השמש. אבל זה בטח יסתדר תכף…" וכי מה היה יכול לומר להם?

הוא הסתכל סביב ובמרחק מה הבחין במבטים נבוכים של עוד שלושה מורי דרך די מבוגרים, עבי בשר, עם תיקי גב גדולים וכובעים רחבי שוליים. יחד הם דמו לעדר קרנפים קטן. ועוד הייתה שם מורת דרך צעירה אחת, ילדונת ממש. השלושה הצטופפו יחד וניסו לטכס עצה, חסרי אונים. הילדונת כמעט בכתה. קבוצת בני נוער עייפים התפרשה על הרצפה, והמבוגרים האחראיים שביניהם הקיפו את מורת הדרך האומללה בקולות כעוסים.

גיל התקרב אל מורי הדרך. אחד מהם תפס אותו ביד והצביע על הקבוצה שלו – פולנים, או רומנים, בחושך היה קשה להבחין: "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? הם נסעו פה את כל העולם לראות ת'זריחה במצדה, מה אני עושה איתם עכשיו? מה אני עושה? איפה השמש המזורגגת!?" מזורגגת, זו מילה שהוא כבר מזמן לא שמע. אלה מורי דרך עם מספר רישיון בן שלוש ספרות.

לאף אחד לא היו תשובות.

מדוכא, נבוך ומבולבל הוביל גיל את משפחת ויסוצקי בשבילי מצדה, בחושך מוחלט ובקור בשעה שמונה בבוקר. כולם נגררו אחריו רוטנים וכועסים. האחים ונשותיהם הלכו כדבוקה בסוף, דיברו בשקט ומדי פעם שלחו אליו מבטים מלאי חימה.

הוא רצה להיעלם, להתאדות, להיבלע באדמה. חשב לביים פציעה אנושה. זה עלול להתפרש כניסיון התאבדות והלוא כבר עשו את זה כאן לפניו כך שיש לו איזה תקדים מקומי. אולי זה משהו באוויר, סינדרום מצדה, יגידו אחר כך.

ומה עוד יגידו על מורה דרך ששלח יד בנפשו במצדה לבל יפול בידי קבוצתו הזועמת? זה יהיה מעשה שפלות, לא מעשה גבורה. מי ידריך את משפחת ויסוצקי אם הוא ימות ומה הם יכתבו על כל זה בטריפאדוויזר? "המדריך גיל ישראלי אכזב אותנו מאוד, פעמיים. אחרי שהשמש לא זרחה במסדה, בניגוד גמור לסיכום בינינו, גיל התאבד והשאיר אותנו לבד באמצע הטיול, ביום הראשון של הטיול הראשון שלנו בארץ. אנחנו המומים ופגועים, שלא לדבר על הכסף שהפסדנו. אנחנו ממש לא ממליצים להעסיק אותו."

לא. התאבדות היא מעשה לא מקצועי בעליל. הוא לא יכול לסכן ככה את כל הקריירה שלו.

את המכתב של אלעזר בן יאיר קרא גיל לאורו של הסמארטפון, בהרבה פחות הבעה ופאתוס מבדרך כלל. על ההצגה הקבועה של מפגש הקנאים עם הרומאים הראשונים הוא ויתר. גם ככה לא רואים כלום.

התכנון היה לרדת כרגיל בשביל הנחש ולאכול ארוחת בוקר במסעדה למרגלות ההר. במצב העניינים החדש שנוצר לא היה ברור אם הארוחה הנדרשת היא בוקר דווקא, זה לא הסתדר עם החושך. גם הרכבל עבד בחושך, בפעם הראשונה זה שנים רבות ובחריגה מוחלטת מהנהלים. הרכבל אף פעם לא עובד בחושך! כל האתר סגור בחושך! אבל עכשיו השעה הייתה כבר תשע, היה חושך מוחלט והרכבל עבד כרגיל. כשישבו במסעדה וחיכו לארוחת הבוקר הישראלית שהזמינו, עייפים ומבולבלים עד מוות, בדיוק צלצל הטלפון של גיל. אימא? אולי קרה משהו?

"גילי, טוב שאתה עונה, איפה אתה? קראתי עכשיו באינטרנט שיש איזושהי תקלה זמנית במערכת השמש ומיד חשבתי שאתה בטח תדע על זה יותר ממני. שמעת על זה?"

"תקלה במערכת השמש? אבל איך מערכת השמש יכולה להתקלקל? זה לא איזה משהו נצחי כזה?" מרוב תדהמה הוא שכח להנמיך את קולו וכמעט צעק. "וכתבו גם מתי זה אמור יסתדר? כמה זמן זה אמור לקחת?"

"כתוב פה שבמשרד האנרגיה בודקים. חוץ מזה לא אמרו כלום. איפה אתה? גם אצלכם חושך?"

"אימא, אני אחזור אלייך," מלמל וניתק. הוא יצא מהמסעדה, משאיר את הוויסוצקים להטביע את אכזבתם בשקשוקה וסלט ישראלי עם קפה שחור חזק. על המדרכה התקבצו שלושת הקרנפים שפגש למעלה. הפולני־רומני נפנף בידיו וצעק משהו על השחיתות. גיל חשב על משחקי השורשים שח"ת–חש"ך–שכ"ח–כח"ש וחייך לעצמו, מופתע מסוג המחשבות הזה לאור הנסיבות. הוא הציץ בטלפון וראה את הכותרות.

"תגידו, אתם הבנתם מה קרה?" הוא פנה אליהם, "מתברר שיש איזו תקלה זמנית במערכת השמש! מה זה הדבר הזה?!"

השלושה הסתכלו עליו לרגע, היה נראה שאחד מהם מנסה להגיד משהו אבל הפולני־רומני לא נתן לו לפתוח את הפה והמשיך לצעוק, שוכח איך הוא עצמו נתקף פאניקה שם למעלה לפני שעה קלה, כשתפס את גיל בשרוול, משווע למעט תמיכה קולגיאלית.

גיל התרחק מהם. סובארו קטנה הדליקה אורות והחלה בנסיעה איטית ביציאה מהחניה. מה הוא יעשה עכשיו עם הוויסוצקים כל היום? איך הוא ייקח אותם לים המלח בחושך? ומתי תסתיים התקלה הדפוקה הזאת? לאף אחד אין מושג! הלך, הלך היום, הלך הטיול, הלכו הרזומה והשם הטוב שלו, הלכו ההמלצות, הלכה העבודה כולה, חמש־עשרה שנה של בניית מוניטין וקהל לקוחות נאמן, הכול הלך. תקלה במערכת השמש! בני זונות.

גיל רץ אל הסובארו ותפס אותה ביציאה ממגרש החניה. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו התאבדות מקצועית. הרי היה יכול להציל משהו מהיום הזה אם היה נשאר עם הוויסוצקים. היו מאלתרים משהו, הלוא אין זו אשמתו שהשמש לא זרחה. הוא לא מורה הדרך היחיד שכך קרה לו היום. מה עושים היום שאר חבריו – בתל אביב, בירושלים, באילת? מה יעשו מורי הדרך הזקנים אחרי ארוחת הבוקר? הרי אומרים שזו תקלה במערכת השמש, זמנית אמנם, אבל בכל המערכת, תקלה כללית…

כל המחשבות האלה עברו מהר בראשו, אבל ההחלטה הלא־רציונלית שהתקבלה בשברירי שנייה חשוכים של כאוס קיומי הייתה חזקה ממנו. לימים, הוא לא יֵדע להסביר מה גרם לו לפעול כך, בניגוד לכל היגיון. כנראה מצב לחץ, עקה, חרדה קיומית שמולידה התנהגות לא־רציונלית במצבי משבר.

"חברים, אפשר לנסוע איתכם? לא משנה לי לאן." הסובארו נעלמה בחשכת המדבר וגיל ניתק את הטלפון. בזווית העין הוא ראה את סטנלי ויסוצקי יוצא בנפנוף ידיים מהמסעדה וצועק משהו לעברו, היה חשוך מכדי להבין את המילים. הוא החליט לנטוש את הוויסוצקים במצדה בחושך ושיתהפך העולם. והעולם התהפך.

.

*

.

סטנלי חזר פנימה וסיפר לכולם את מה שהוא זה עתה ראה. בני משפחתו בהו בו, מסרבים להאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות. מילא שמש שלא זורחת, אבל מדריך שבורח?

שלושת האחים הלכו לחפש את המנהל הגדול ומצאו את מנהל המשמרת במסעדה.

"אקסקיוז מי," פנה אליו רוברט בנימוס, "אנחנו מחפשים מורה דרך, שלנו ברח לנו לפני כמה דקות והשאיר אותנו פה לבד… ודרך אגב" הוא המשיך אחרי הפסקת מבוכה קלה, "יש לך מושג מה הבעיה עם השמש היום? מה קרה?"

מנהל המשמרת אמר שאין לו מושג מה קרה היום לשמש, שגם הוא בחשכה כמוהם בדיוק, ושלצערו הוא לא יכול לעזור כי הוא קשור למסעדה ולא לאתר המסדה. רוברט ניסה להתקשר לגיל. החושך בחוץ היה שקט, אטום ומוחלט, בדיוק כמו הקו בצד השני. השעון הראה עשר ורבע.

סמואל ויסוצקי, האח השלישי, החליט לגשת אל קבוצת הגברים שעמדה בצד, אחד מהם ענד לצווארו תג שם וחבש כיפה על ראשו הקירח. הם נראו לו מבינים וסמואל גם זכר שלגיל היה תג כזה, כנראה משהו של מדריכים. הוא שאל אותו את אותן שתי שאלות – איפה אפשר למצוא מורה דרך, ואם יש איזושהי בעיה עם השמש היום.

הכיפה־קירח אמר שינסה לעזור עם המורה דרך אבל גם הוא לא ידע מה קרה לשמש. בקבוצות הווטסאפ התחילו להפיץ עכשיו איזה משהו על תקלה זמנית במערכת, אבל זה נשמע לו כמו שטות גמורה. שלושים שנה הוא מורה דרך ולא ראה דבר כזה. הכול מושחת פה, זה למה.

עד מהרה נמלאו הרשתות החברתיות ברשומות חרדה של גולשים, וכן מצאה לה את מקומה גם השמועה על מדריך שברח והשאיר את הקבוצה שלו במצדה, לבד, בחושך. סטנלי ויסוצקי רתח מזעם, צעק על כולם וקילל. זה היה מחזה בלתי נעים. גיל צדק כשחשד בו. היום הראשון של הוויסוצקים בארץ היה כישלון.

אחרי כחצי יום של חיפושים מצאה משפחת ויסוצקי בפייסבוק מורה דרך חלופי, אבל לאף אחד כבר לא היה מצב רוח לטיול. הם הזמינו מונית גדולה ותמורת דולרים רבים בחושך חזרו למלון בתל אביב וישנו עשר שעות רצופות. כשהתעוררו, בחושך של הלילה שלמחרת, ביקשו כל ילדי משפחת ויסוצקי לטוס הביתה מיד. הקטע הזה עם השמש אתמול היה, כאילו, ממש מוגזם. אחרי שיחות ארוכות בניסיון להגיע לפשרה הוסכם שהטיול יקוצר.

סטנלי דאג לקטול את גיל בטריפאדוויזר וגיל מחק משם את הפרופיל העסקי שלו. אחרי הסיפור ההוא עם השמש והבריחה מהוויסוצקים הוא לא עבד יותר כמורה דרך ועשה הסבה מקצועית להוראה. ארבע פעמים בשבוע היה מתייצב בכיתת הערב של האולפן ללימוד עברית בירושלים. בין שלימד עולים רוסים, צרפתים או אמריקאים, הדבר הראשון שעשה כשנכנס לכיתה בכל ערב היה לגשש אחרי מתג מנורות הפלורוסנט.

.

יולי מלכא היא מורת דרך ירושלמית ועוסקת בכתיבת תוכן חינוכי בפלטפורמות שונות, משוטטת בין מקומות, אנשים ומילים.

.

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: "השמיים של ואן גוך", מאת סמדר גולן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך