..
אנחנו שמחות להשיק מדור חדש: ספר העונה של המוסך.
בכל עונה נפנה את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הקיץ של המוסך: ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים היפהפה של איה קניוק.
אדם ברוק, פסיכיאטר שתפקידו לבחון את כשירותם של חשודים בביצוע פשע לעמוד לדין, מרגיש צורך עז לכתוב סיפור ולוקח לשם כך כמה ימי חופשה. אלא שהוא אינו כותב את הסיפור בימים האלה, ובמקום זאת מתחיל לשוטט ממקום למקום. בפתח הרומן, לקראת הסיום הצפוי של החופשה, הוא נכנס לאולם בית המשפט לצפות במשפטה של אנה, המואשמת ברצח אִמה, ובהמשך תגיע אליו לאבחון. הוא מגלה כי היא מעירה בו רגשות מורכבים וכי השופט במשפטה מוכר לו זה שנים רבות. מכאן והלאה יתגלגלו האירועים, מרצון ושלא מרצון, באופן שיציף זיכרונות מהעבר וישנה את חייו לחלוטין.
ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים של איה קניוק, הוא ספר עמוק ומלא עוצמה. הכניסה אל הספר כמוה אכן ככניסה בשעריה של ממלכה, ממלכת נפשם של גיבוריו. הקריאה בספר מעניקה את מה שהוא אחת מהפסגות שהספרות – והאמנות בכללותה – יכולות להעניק: היא שולחת את הקוראים למסע בתוך נפשם שלהם ומעירה רבדים חבויים.
עלילת הספר וההתפתחויות בו, כמו גם הגילויים מהעבר, צומחים מתוך הדמויות וחייהן. לקראת סופו של הרומן יש התבהרות, גילוי או לפחות השערה, של חלק מהנסיבות שקדמו לזמן שבו מתרחשים האירועים בספר, ולמרות ההפתעה המסוימת, הפתרון נבנה באופן אורגני מתוך כל מה שהיה ידוע לנו עד כה ובונה תמונת חיים שלמה.
איה קניוק כותבת את גיבוריה מתוך מה שחסר לפעמים בכתיבה, ויש שחושבים אותו אף לגורם מפריע בה – מתוך אהבה. והאהבה שבה משורטטות הדמויות בספר, פגועות ופוגעות, פגומות וסבוכות, נעות בין אינטימיות לניכור, עוברת גם אל הקוראים ויוצרת את אותה תחושה נדירה, שהיא כמעט נס – את התחושה שזכו לפגוש באנושי.
קווי המתאר של הדמויות משורטטים ביד־אמנית, ברוֹך, מגלים עוד פרטים ועוד פרטים, מדויקים תמיד, בונים את הדמות השלמה. כאמור, עלילת הספר מונעת קודם כול מכוח נפשן של הדמויות, והיא שמובילה אותנו לאורך שבילי חייהן בעולם שבו הגבולות בין מה שמוגדר כשְפיוּת ובין מה שמוגדר כאי־שפיות הם שבריריים וחדירים. הן נפתלות בין רצון לאי־רצון, משתוקקות לרצון כשהוא איננו, שואפות להיפטר ממנו כשהוא קיים. אלו הן דמויות שהנפש שלהן עשירה, מלאת תוכן ומכילה עולם תרבותי שלם, וגם אם היא מסוכסכת ואגוצנטרית לעיתים, יש בה שאר רוח. ושאר הרוח הזה הוא חלק מכוחן הממגנט והמפעיל. ואולי אפשר עוד להוסיף שלאורך דורות רבים כתבו גברים על נפשן של נשים, והנה איה קניוק עושה מעשה שהוא חריג גם כיום, וכותבת רומן שעלילתו נבנית בעיקר מתוך נפשם של גברים.
כתבה: לאה קליבנוף־רון
***
מתוך הספר:
.
פניה לבנות כל־כך. רחוקה מתחת לקליפות הבגדים האלה. מתחת לז'קט המיותר. איך לא חם לה.
האם היא יפה? כבר לא ידע, רק ששבירותה צובטת אותו. ילדה קטנה ואבודה בינות לשיני העולם. גופה ילדִי כל־כך וספוגי ותיכף יתפורר למגע יד. צעירה מאוד. גופו שלו החל לגאות בו. נימי הדם התמלאו והתנפחו, הדופק עלה, אבל הוא לא זז ולא אמר דבר, נהנה מעול נאקת הגוף ומדחק החיים המתפרץ ללא סיבה. עד שהזרמים דעכו מעצמם, והוא היה יכול להבחין בה שוב, בבהלה שלה. קיום שהוא בהלה, חשב. היא זקוקה לי ואני מנצל אותה כדי לשהות בתוכי ולמתוח את קצוות חוויותי, ולמהול חיים במה שהוא חוויה עבה של ריקנות. הדכדוך חזר ופשט.
"אנה", אמר בקול. קולו אחר ומוזר.
שמעה אותו. השקט כבר חרך לה את עור התוף, וקולו רך כל־כך. עליה לענות, שלא יכעס, אבל תעלות המלים עדיין חסומות, אפילו שהשפתיים לא דבוקות. היא תנסה שוב, רק עוד רגע. תיכף. בבקשה אל תכעס.
"אנה", אמר שוב, "אני מרגיש שקשה לך ולא מבין למה. אבל אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. את לא חייבת לדבר. לא כרגע או בכלל. וגם יש לנו זמן. זה יבוא כשזה יבוא, בסדר?" חייך אליה וקיווה שתביט עליו.
לא הביטה, אבל חש שהיא נרגעת מעט, ולא ידע לומר איפה הרוגע מתגלה, או איך הוא יודע, וחשב, למה כל דבר חייב להירשם אצלי כמו תופעה עקרונית כזאת. למה אני מסתכל בכל כמו חוקר טבע. ושוב נבהל שהוא שוכח אותה, מהביל בכבשניו־הוא במקום איתה.
"רוצה קפה?" שאל, "סליחה שלא שאלתי קודם". בעצם נזקק הוא לקפה. "רוצה?" שאל שוב וראה שעיניה נצמדות אל ידיו. חיכה ואז אמר, "אני מכין לשנינו, את מרשה לי? "
היא הינהנה, גופה רכון.
הנהון לא מחייב, חשב, כאילו אומרת, תחשוב מה שאתה רוצה. קם, הפעיל את מכונת הקפה, ומפינת החדר, כמו אינו מדבר ממש, שאל, "אנה, מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו? "
ניכר בפניה שהיא מנסה להמשיג את דבריו. המלים אצלה אינן ישויות של משמעות, אלא חומר שלוקח לו זמן להיספג, כמו נוזל. אדמומית דקה נמשחה בעורה והוא חשב, אלה המלים שזרמו לתוכה, ואז לתוך עיניה. אלוהים, איזה עיניים. והנה האישונים שגדלו, אפילו שיש אור, וסביבם לבן טהור בלי שום קלקול.
היא פשוט צעירה, זה הכל, זה הסוד כולו, ידע פתאום.
"אנה? "
"אני לא זוכרת מה עשינו", אמרה. "היתה ארוחה…" קולה נקטע ונעשה שקוף.
הוא התקרב לשולחן והתיישב. הניח את הכוסות לפניהם וחיכה. סימן לה שתשתה, והיא הרימה את הכוס ולגמה.
"טעים?" רעד פרץ לפניה. זהו, היא ננעלה. "אנה?" ניסה שקולו יהיה כמעט נעדר. "אנה? "
עכשיו נדמה לו שבפניה כמיהה. זו היא או אני, מי יודע.
"אני לא יודעת. אני מצטערת".
"אנה, את לא צריכה להצטער. אם את לא יודעת זה בסדר".
שתקה. אולי היא לא יכולה לומר לי שהיא לא רוצה, אז היא מחפה את עצמה בשַׁיִש. החליט שיניח לה לעת עתה, שלא ישאל עוד.
הבדיקה אם האדם שפוי, ללא ההכרח לעזור לו, הותירה לו לקבוע, על־פי נטיות לבו, את גבולות העניין שלו בנפשו, מבלי לחוש באחריות שהיתה נגזרת עליו כלפי מי שצריך גם לטפל בו. היה לו נוח בנישה הזאת, שלא תבעה ממנו אהדה או עזרה, ואִפשרה לו את להט הסקרנות הקרה כלפי הנפש שחוצה את התהום, כמו שכינה את נקודת הפשע. מה שנדמה לו כקפיצה מושגית, נקודה שמשכה אותו ועניינה אותו והוא בדק אותה שוב ושוב.
.
איה קניוק, ממלכת האי-רצון, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 164–165.
בגיליון הבא של המוסך – שיחה עם איה קניוק.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
