ספר הקיץ | "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

»»» המוסך - מוסף לספרות • המלצת מערכת המוסך לקיץ

רות שלוס, דמות, אקריליק על נייר, 101X76 ס"מ, 1993

..

אנחנו שמחות להשיק מדור חדש: ספר העונה של המוסך.

בכל עונה נפנה את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הקיץ של המוסך: ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים היפהפה של איה קניוק.

 

 

אדם ברוק, פסיכיאטר שתפקידו לבחון את כשירותם של חשודים בביצוע פשע לעמוד לדין, מרגיש צורך עז לכתוב סיפור ולוקח לשם כך כמה ימי חופשה. אלא שהוא אינו כותב את הסיפור בימים האלה, ובמקום זאת מתחיל לשוטט ממקום למקום. בפתח הרומן, לקראת הסיום הצפוי של החופשה, הוא נכנס לאולם בית המשפט לצפות במשפטה של אנה, המואשמת ברצח אִמה, ובהמשך תגיע אליו לאבחון. הוא מגלה כי היא מעירה בו רגשות מורכבים וכי השופט במשפטה מוכר לו זה שנים רבות. מכאן והלאה יתגלגלו האירועים, מרצון ושלא מרצון, באופן שיציף זיכרונות מהעבר וישנה את חייו לחלוטין.

ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים של איה קניוק, הוא ספר עמוק ומלא עוצמה. הכניסה אל הספר כמוה אכן ככניסה בשעריה של ממלכה, ממלכת נפשם של גיבוריו. הקריאה בספר מעניקה את מה שהוא אחת מהפסגות שהספרות – והאמנות בכללותה – יכולות להעניק: היא שולחת את הקוראים למסע בתוך נפשם שלהם ומעירה רבדים חבויים.

עלילת הספר וההתפתחויות בו, כמו גם הגילויים מהעבר, צומחים מתוך הדמויות וחייהן. לקראת סופו של הרומן יש התבהרות, גילוי או לפחות השערה, של חלק מהנסיבות שקדמו לזמן שבו מתרחשים האירועים בספר, ולמרות ההפתעה המסוימת, הפתרון נבנה באופן אורגני מתוך כל מה שהיה ידוע לנו עד כה ובונה תמונת חיים שלמה.

איה קניוק כותבת את גיבוריה מתוך מה שחסר לפעמים בכתיבה, ויש שחושבים אותו אף לגורם מפריע בה – מתוך אהבה. והאהבה שבה משורטטות הדמויות בספר, פגועות ופוגעות, פגומות וסבוכות, נעות בין אינטימיות לניכור, עוברת גם אל הקוראים ויוצרת את אותה תחושה נדירה, שהיא כמעט נס – את התחושה שזכו לפגוש באנושי.

קווי המתאר של הדמויות משורטטים ביד־אמנית, ברוֹך, מגלים עוד פרטים ועוד פרטים, מדויקים תמיד, בונים את הדמות השלמה. כאמור, עלילת הספר מונעת קודם כול מכוח נפשן של הדמויות, והיא שמובילה אותנו לאורך שבילי חייהן בעולם שבו הגבולות בין מה שמוגדר כשְפיוּת ובין מה שמוגדר כאי־שפיות הם שבריריים וחדירים. הן נפתלות בין רצון לאי־רצון, משתוקקות לרצון כשהוא איננו, שואפות להיפטר ממנו כשהוא קיים. אלו הן דמויות שהנפש שלהן עשירה, מלאת תוכן ומכילה עולם תרבותי שלם, וגם אם היא מסוכסכת ואגוצנטרית לעיתים, יש בה שאר רוח. ושאר הרוח הזה הוא חלק מכוחן הממגנט והמפעיל. ואולי אפשר עוד להוסיף שלאורך דורות רבים כתבו גברים על נפשן של נשים, והנה איה קניוק עושה מעשה שהוא חריג גם כיום, וכותבת רומן שעלילתו נבנית בעיקר מתוך נפשם של גברים.

כתבה: לאה קליבנוף־רון

 

***

 

מתוך הספר:

.

פניה לבנות כל־כך. רחוקה מתחת לקליפות הבגדים האלה. מתחת לז'קט המיותר. איך לא חם לה.

האם היא יפה? כבר לא ידע, רק ששבירותה צובטת אותו. ילדה קטנה ואבודה בינות לשיני העולם. גופה ילדִי כל־כך וספוגי ותיכף יתפורר למגע יד. צעירה מאוד. גופו שלו החל לגאות בו. נימי הדם התמלאו והתנפחו, הדופק עלה, אבל הוא לא זז ולא אמר דבר, נהנה מעול נאקת הגוף ומדחק החיים המתפרץ ללא סיבה. עד שהזרמים דעכו מעצמם, והוא היה יכול להבחין בה שוב, בבהלה שלה. קיום שהוא בהלה, חשב. היא זקוקה לי ואני מנצל אותה כדי לשהות בתוכי ולמתוח את קצוות חוויותי, ולמהול חיים במה שהוא חוויה עבה של ריקנות. הדכדוך חזר ופשט.

"אנה", אמר בקול. קולו אחר ומוזר.

שמעה אותו. השקט כבר חרך לה את עור התוף, וקולו רך כל־כך. עליה לענות, שלא יכעס, אבל תעלות המלים עדיין חסומות, אפילו שהשפתיים לא דבוקות. היא תנסה שוב, רק עוד רגע. תיכף. בבקשה אל תכעס.

"אנה", אמר שוב, "אני מרגיש שקשה לך ולא מבין למה. אבל אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. את לא חייבת לדבר. לא כרגע או בכלל. וגם יש לנו זמן. זה יבוא כשזה יבוא, בסדר?" חייך אליה וקיווה שתביט עליו.

לא הביטה, אבל חש שהיא נרגעת מעט, ולא ידע לומר איפה הרוגע מתגלה, או איך הוא יודע, וחשב, למה כל דבר חייב להירשם אצלי כמו תופעה עקרונית כזאת. למה אני מסתכל בכל כמו חוקר טבע. ושוב נבהל שהוא שוכח אותה, מהביל בכבשניו־הוא במקום איתה.

"רוצה קפה?" שאל, "סליחה שלא שאלתי קודם". בעצם נזקק הוא לקפה. "רוצה?" שאל שוב וראה שעיניה נצמדות אל ידיו. חיכה ואז אמר, "אני מכין לשנינו, את מרשה לי? "

היא הינהנה, גופה רכון.

הנהון לא מחייב, חשב, כאילו אומרת, תחשוב מה שאתה רוצה. קם, הפעיל את מכונת הקפה, ומפינת החדר, כמו אינו מדבר ממש, שאל, "אנה, מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו? "

ניכר בפניה שהיא מנסה להמשיג את דבריו. המלים אצלה אינן ישויות של משמעות, אלא חומר שלוקח לו זמן להיספג, כמו נוזל. אדמומית דקה נמשחה בעורה והוא חשב, אלה המלים שזרמו לתוכה, ואז לתוך עיניה. אלוהים, איזה עיניים. והנה האישונים שגדלו, אפילו שיש אור, וסביבם לבן טהור בלי שום קלקול.

היא פשוט צעירה, זה הכל, זה הסוד כולו, ידע פתאום.

"אנה? "

"אני לא זוכרת מה עשינו", אמרה. "היתה ארוחה…" קולה נקטע ונעשה שקוף.

הוא התקרב לשולחן והתיישב. הניח את הכוסות לפניהם וחיכה. סימן לה שתשתה, והיא הרימה את הכוס ולגמה.

"טעים?" רעד פרץ לפניה. זהו, היא ננעלה. "אנה?" ניסה שקולו יהיה כמעט נעדר. "אנה? "

עכשיו נדמה לו שבפניה כמיהה. זו היא או אני, מי יודע.

"אני לא יודעת. אני מצטערת".

"אנה, את לא צריכה להצטער. אם את לא יודעת זה בסדר".

שתקה. אולי היא לא יכולה לומר לי שהיא לא רוצה, אז היא מחפה את עצמה בשַׁיִש. החליט שיניח לה לעת עתה, שלא ישאל עוד.

הבדיקה אם האדם שפוי, ללא ההכרח לעזור לו, הותירה לו לקבוע, על־פי נטיות לבו, את גבולות העניין שלו בנפשו, מבלי לחוש באחריות שהיתה נגזרת עליו כלפי מי שצריך גם לטפל בו. היה לו נוח בנישה הזאת, שלא תבעה ממנו אהדה או עזרה, ואִפשרה לו את להט הסקרנות הקרה כלפי הנפש שחוצה את התהום, כמו שכינה את נקודת הפשע. מה שנדמה לו כקפיצה מושגית, נקודה שמשכה אותו ועניינה אותו והוא בדק אותה שוב ושוב.

.

איה קניוק, ממלכת האי-רצון, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 164–165.

 

בגיליון הבא של המוסך – שיחה עם איה קניוק.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

שירה | שירים חדשים מאת גילי חיימוביץ', נסים ברכה, שולמית אפפל ודניאל באומגרטן

»»» המוסך - מוסף לספרות • לֹא נִכְנַסְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיךָ גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַמַּיִם לֹא עֲמֻקִּים וּמִי בִּכְלָל מַצִּיעַ לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בְּמַיִם יְרֻקִּים. כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל רֶקַע אָז לָנוּ לֹא הָיָה כָּזֶה. תְּמִימִים וּמְצֻלָּקִים חִכִּינוּ שֶׁהַיָּרֵחַ יַעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה.

רות שלוס, דיוקן עצמי, אקריליק על בד, 132X97 ס"מ, 1990

.

גילי חיימוביץ'

עֵרים

לסקוט פיצג'רלד

סְקוֹט וַאֲנִי נִשְׁאַרְנוּ עֵרִים הַלַּיְלָה.

פַּסֵּי הָעֲנָנִים קָצְבוּ אֶת הָאֵין שָׁמַיִם,

הִרְחַקְנוּ אֶת הַמַּטְרִיף מִבֵּית

הַבְּלִיעָה

 

פַּסֵּי הָעֲנָנִים קָצְבוּ לָנוּ אֶת אֵין־סוֹף הַשָּׁמַיִם.

כְּשֶׁהַבֹּקֶר הֵקִיץ

נֶאֱחַזְנוּ בִּתְכוֹל זְנָבוֹ הַמַּבְזִיק שֶׁל שַׁלְדָּג,

פּוֹצֵעַ אֶת דִּמְמַת הַיָּרֹק הַדּוֹהֶה

מַהְבִּיל עַל שִׁפּוּדֵי הַתְּרִיס.

 

אֵין אֶל מוּל מִי לְהַתְרִיס

(אוֹ לְהָסִיט אֶל חֵיקֵנוּ, אַתְּ שׁוֹמַעַת זֶלְדָה?)

רַק צָג אוֹ דַּף שֶׁשָּׁטוּחַ מִמֶּנּוּ

יִהְיוּ לָנוּ לְכֹתֶל.

 

במחילה

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת

לִהְיוֹת אַרְנֶבֶת וְרֻדָּה,

הַלֵּב מְנַתֵּר,

חֲמִידוּתֵךְ תְּלוּיָה עַל וַו זְנַבְנַבֵּךְ

הַכֹּל טוֹרֵף סַכָּנָה אוֹ הַבְטָחָה

הַמְּחִלּוֹת תָּמִיד אֲרֻכּוֹת,

גַּם כְּשֶׁעוֹבֵר בָּהֶן רֹאשֵׁךְ

לְהַבְקִיעַ מִמִּפְתַּח חֻלְצָה,

בְּסִפָּן תָּמִיד טְמוּנָה הַנְּפִילָה.

לֹא, אַתְּ לֹא עָלִיסָה.

 

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת

לִלְמֹד לִפְסֹעַ

כְּפֶסַע

מִפֶּצַע,

בְּכָל פַּעַם לְהֵעָזֵב בְּאוֹתוֹ דִּיּוּק כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

חֲפוּנָה בְּכַף יָד

גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה,

זְעִירָה מִמִּלּוֹת הַלִּבּוּב.

מְשׁוּחָה, כְּמוֹ נְבִיאָה, בִּדְבַשׁ הַלְּטִיפָה,

גַּם טֶרֶם הַיְּצִיאָה

מִבֶּטֶן אִמָּא אוֹ אֲדָמָה.

 

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת,

לִהְיוֹת יְבָבָה,

לִהְיוֹת בִּינָרִית: פְּעוּרָה אוֹ סְתוּמָה

בְּמוֹצֵץ.

כְּכָל חַיְתוֹ יַעַר

הַמְּתוּקוֹת

שׂוֹרְדוֹת גַּם מִחוּצָה לוֹ.

חֲבוּשָׁה

בְּכוֹבַע פּוֹנְפּוֹן הָאַרְנָבִים שֶׁלָּךְ,

כִּי אֵין בְּרֵרָה.

אֵין גַּם חֲזָרָה

לְשׁוּם בֶּטֶן, אִמָּא אוֹ אֲדָמָה.

מֵעָלֶיהָ תְּזָזִיתִית.

לֹא תּוּכְלִי לְהִתְקַדֵּם הָלְאָה בְּלִי מַגָּע.

 

לִהְיוֹת

הַכֹּל מְרַטֵּט וְתָפוּחַ,

אֶפְשָׁרוּיוֹת וְזָרוּיוֹת נִרְקָמוֹת,

כָּל שֶׁתֵּדַע

אַקְרַאִי. הָעַיִן יְכוֹלָה

לְשׁוֹטֵט לְבַדָּהּ, לֶאֱסֹף פְּרָטִים,

בְּלִי הַשְׁגָּחָה.

חֶרְמֵשׁ הַמַּגָּע קוֹצֵר אוֹתָךְ בֵּינָהּ.

 

גילי חיימוביץ' היא מתרגמת ומשוררת. פרסמה שישה ספרים בעברית, האחרון שבהם "אורות נחיתה" (עתון 77, 2017) ושני קובצי שירת מקור באנגלית. שיריה תורגמו למגוון שפות. תרגומיה לשירת המשורר האסטוני מטורה הופיעו בגיליון 22 של המוסך.

 

.

נסים ברכה

מכתוב

אִמָּא,

הַמִּלָּה "מַכְּתוּבּ" שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת

עוֹלָה בְּקָנֶה אֶחָד

עִם הַדֵּטֶרְמִינִיזְם

אוֹ עִם "חֹק הַשְּׁלִישִׁי הַנִּמְנָע"

שֶׁל אָרִיסְטוֹ.

ה"כּוּל וַאחְד וּמְזַ'לוֹ"

מִסְתַּדֵּר עִם

"הָאָדָם הוּא מִדַּת כָּל הַדְּבָרִים"

תָּלוּי אֵיךְ מַגְדִּירִים מַזָּל

וּמַזָּל הוּא תְּנַאי לְכָל הַדְּבָרִים

כָּךְ שֶׁאִישׁ לֹא יָכוֹל

לְהָטִיל סָפֵק

בָּךְ.

 

אֵיךְ זִלְזַלְתִּי

וְחִפַּשְׂתִּי בְּמָקוֹם אַחֵר

אֶת הַמִּלִּים

הַגְּבוֹהוֹת גְּבוֹהוֹת

שֶׁצָּרִיךְ הָיִיתִי לְטַפֵּס אֲלֵיהֶן

בְּזֵעָה וּבַחֲרִיקַת שִׁנַּיִם

כְּדֵי לְהַבִּיט מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה

כְּדֵי לִרְאוֹת

אוֹתָךְ.

 

מבחן תלות

יוֹם לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים

(הֵם מוֹדִיעִים לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים)

תִּקְנֶה לוֹ טִיטוּלִים

תָּשִׂים אוֹתָם

לְיַד הַמִּטָּה שֶׁלּוֹ

וּכְשֶׁיִּשָּׁאֵל אִם הוּא יָכוֹל

לְהִתְלַבֵּשׁ לְבַד

לְהִתְרַחֵץ לְבַד

לֶאֱכֹל לְבַד

לַעֲבֹר מִשְּׁכִיבָה לַעֲמִידָה

לְבַד

יַעֲנֶה עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הַלָּלוּ:

לֹא!

וְשֶׁלֹּא יַסְכִּים

לְהוֹרִיד אֶת הַמִּכְנָסַיִם

בְּמִבְחַן הַתְּלוּת

אִם יִתְבַּקֵּשׁ.

 

"אֲבָל אַתְּ לֹא מְבִינָה"

אֲנִי אוֹמֵר לָהּ

"הוּא מֵענְטְשׁ"

הוּא אוּלַי לֹא מַצְלִיחַ לָלֶכֶת

כִּי הוּא דָּפַק לְעַצְמוֹ אֶת הַבֶּרֶךְ

בַּמִּלְחָמָה

כְּשֶׁקָּפַץ מִמַּשָּׂאִית נוֹסַעַת

וְלֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ

לִתְבֹּעַ אֶת הַמְּדִינָה

הוּא לֹא יִשָּׁאֵר אָדִישׁ לִקְרַאת הַבּוֹחֵן

שֶׁבָּא לָקַחַת מִמֶּנּוּ אֶת כְּבוֹדוֹ

מִבְּחִינָתוֹ בָּא מִמֶּרְחַקִּים לִרְאוֹתוֹ

אוֹתוֹ בּוֹחֵן שֶׁלֹּא יָעִיף רֶבַע מַבָּט

עַל הַגִּלָּיוֹן הָרְפוּאִי שֶׁלּוֹ

מִבְּחִינָתוֹ הוּא הִגִּיעַ לִדְרֹשׁ לִשְׁלוֹמוֹ

וְיִשְׁכַּב לְנֶגֶד אוֹתוֹ הַגֶּבֶר

כְּאֶל גֶּבֶר

וְיֹאמַר לוֹ

לֹא יָכוֹל אֲנִי?

 

אִם כָּךְ…

הֵרִימָה גַּבָּה

וְלֹא הוֹסִיפָה.

 

נסים ברכה נולד וגדל בדימונה, כיום מתגורר בירושלים ועוסק בהייטק. ספרו "אני ניסים ברכה כותב שירה" ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2017.

 

.

שולמית אפפל

והציפור שלָך אֵין

מָה יֵשׁ שָׁם שֶׁאַתְּ מִתְקַשָּׁה לָקוּם מֵהַסַּפְסָל וְנִשְׁאֶרֶת

לַחְרֹשׁ בְּעֵינַיִךְ אֶת הַחוֹל. נְמָלִים יֵשׁ וְעוֹרְבִים יֵשׁ

וְאַשְׁפָּה הַרְבֵּה מִמֶּנָּה יֵשׁ וְהַצִּפּוֹר שֶׁלָּךְ אֵין. הִרְחִיקָה

אוֹתָהּ צִפּוֹר הָמַיְנָה בַּהֲמוֹנֶיהָ מִתַּת הַיַּבֶּשֶׁת פָּלְשָׁה

וְשֶׁלָּךְ רְעֵבָה וְחֵרֶשֶׁת אֶת כְּנָפָהּ הַדַּל רוּחַ טָחֲנָה

 

טבעתָּ בְּזהב. הייתָ שווה הון

טָבַעְתָּ בְּזָהָב. הָיִיתָ שָׁוֶה הוֹן. בֵּית הוֹרֶיךָ נִקְרָא נַחֲלָה לַנַּחֲלָה הָיְתָה בְּרֵכָה אֶת הַבְּרֵכָה עָטַף פַּרְדֵּס. הִתְרַשַּׁמְתִּי. לֹא הָיָה לִי מֻשָּׂג בְּאֵיזוֹ כּוֹס לִשְׁתּוֹת וּבְאֵיזוֹ סַכִּין לַחְתֹּךְ אֶת הַמֶּתַח בָּאֲוִיר וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׂחוֹת. לֹא נִכְנַסְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיךָ גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַמַּיִם לֹא עֲמֻקִּים וּמִי בִּכְלָל מַצִּיעַ לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בְּמַיִם יְרֻקִּים.

כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל רֶקַע אָז לָנוּ לֹא הָיָה כָּזֶה. תְּמִימִים וּמְצֻלָּקִים חִכִּינוּ שֶׁהַיָּרֵחַ יַעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה. אַחֲרֵי שָׁנִים נִתְקַלְתִּי בְּךָ בַּמּוֹסָד שֶׁהֶאֱרִיךְ אֶת סִבְלְךָ יָשׁוּב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים מִתְקַשֶּׁה לִכְלֹא אֶת כַּפְתּוֹרֵי הַחֻלְצָה וַאֲנִי הִגַּעְתִּי בִּכְלָל לְבַקֵּר קְרוֹבַת מִשְׁפָּחָה. כָּנוּעַ וְשָׁקֵט הִנַּחְתָּ לִי לָגַעַת בְּפָנֶיךָ וּלְהוֹבִיל אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלְּךָ לַמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים. הָיָה קַל. כְּבָר לֹא זִהִיתָ אִישׁ גַּם לֹא אוֹתִי

 

ראיות פורֶנזיות מתא המדידה

הַשֵּׂעָר הָיָה חָתוּךְ. הַכּוֹבַע נִשְׁכַּח בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמּוֹנִית.

אֶת הַסְּוֶדֶר תָּרְמָה. עַל הַתִּיק וִתְּרָה. אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם אִבְּדָה. אֶת

הַמְּעִיל שָׂנְאָה. וְאֵיךְ שֶׁזֶּה נִרְאֶה הִיא לֹא שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ בַּמַּרְאָה

בְּתָא הַמְּדִידָה. הַצַּלָּם הִתְוַכֵּחַ עִם מְנַהֶלֶת הַמִּשְׁמֶרֶת וְסוֹפוֹ שֶׁנִּכְנַע

לִכְּחוֹל עַדְשׁוֹתֶיהָ וְסָתַר אֶת עַצְמוֹ וְדִבֵּר מִגְּרוֹנָהּ וְטָבַע בְּעֵינֶיהָ

 

זאבים

בֶּעָבָר כָּתַבְנוּ בְּאוֹתוֹ עִתּוֹן. הוּא הָיָה אֻמְלַל כָּתַב בְּחַמַּת זַעַם וְקִפֵּל עַל עָמְדָּם סוֹפְרִים רַבִּים. הוּא הָיָה נָשׂוּי. הוּא הָיָה אַבָּא. לְאִשְׁתּוֹ נִמְאַס. הִיא עָזְבָה בְּעֶרֶב חַג וְהִשְׁאִירָה אוֹתוֹ בְּלִי נְשִׁימָה וְאַחַר כָּךְ לְבַד עַל הַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ. כְּמוֹ כֻּלָּנוּ צָבַר אוֹיְבִים. חִפֵּשׂ רַע וּמִקֵּשׁ עַצְמוֹ עַל הַקַּוִּים וְלֹא זִהָה בַּזְּמַן אֶת הַמַּסֵּכָה עַל הַחַיָּה  שֶׁטּוֹרֶפֶת גַּם זְאֵבִים

 

המשוררת שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. ספרה הראשון פורסם בהיותה בת שבע־עשרה. כלת פרס חולון ע"ש קוגל על ספרה "מרחק" (1982), פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (1987, 2013), ופרס רמת גן לספרות על ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2014). ספרה השביעי, "תדמייני שאת כוכבת", ראה אור ב-2017 בהוצאת פטל.

 

.

דניאל באומגרטן

ביום שאחרי הפיגוע  (11.11.14)

בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַפִּגּוּעַ

הַיְּרָקוֹת נוֹתְרוּ בְּסֵדֶר מוֹפְתִי אֵצֶל הַיַּרְקָן הָעֲרָבִי

לֹא אָמַרְנוּ דָּבָר

אַךְ מִפְגַּשׁ מַבָּטֵינוּ הוֹדָה:

אֲנַחְנוּ אֶזְרְחֵי מְדִינָה שֶׁטֶּרֶם נוֹסְדָה.

 

לקרוא מהדף הריק

אַתְּ

הַתַּלְמִידָה הַמִּצְטַיֶּנֶת

זֻמַּנְתְּ לְהַקְרִיא בִּפְנֵי כָּל הַכִּתָּה

אֶת הַחִבּוּר בְּגֶרְמָנִית מִשִּׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁלֹּא הֵכַנְתְּ

דַּוְקָא הַיּוֹם כְּשֶׁהַמְּפַקֵּחַ בָּא בְּמַפְתִּיעַ לְבֵית הַסֵּפֶר.

 

כָּעֵת אַתְּ שׁוֹמַעַת בָּרַדְיוֹ נְאוּם עִם מְחִיאוֹת כַּפַּיִם קְצוּבוֹת

עַל הֶעָתִיד לָבוֹא

וְקוֹרֵאת

כְּמוֹ אָז מֵהַדַּף הָרֵיק

לִבְרֹחַ.

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: "למרות שהמשורר הזהיר" (גוונים, 2011) ו"כתב יתדות" (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ענת חנה לזרע, תומר דרייפוס, שרי שביט ועמיחי חסון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "לינה", סיפור מאת לילך וולך

»»» המוסך - מוסף לספרות • "ויקטוריה משכה בבת אחת את השמלה מעל לילדה והאף שלה נמלא בריח המתוק והמחליא של פרחים נובלים. היא צנחה על הרצפה, השיער הנוצץ שלה נמלא באפר התנור. 'תעזור לי, אלוהים שלי, תעזור לי'."

סמדר לומניץ, הביתה, טכניקה מעורבת, חומרית ודיגיטלית, 36X20 ס"מ, 2017

.

לינה / לילך וולך

.

פתאום היא הפסיקה לרוץ, בבת אחת. הבטן שלה כאבה, דקירה נמוכה ועמוקה; לא דקירה של רעב, לא דקירה של אוכל מקולקל, שאת שתיהן הכירה היטב. "נו?" קראה אליה קונסואלו, "את באה?" היא באה, נתנה כף יד קטנה בכף היד הקטנה של קוני, והן המשיכו לרוץ יחד להספיק להגיע לתור לפני שכל התירסים היפים נמכרים ונשארים רק אלו הפצועים והמתולעים.

בלילה במיטה לינה הביטה בבטן שלה הכואבת. היא הסתובבה אל הצד של אנה וצבטה אותה כדי שתתעורר, אנה צעקה במחאה, ולינה הניחה יד על הפה שלה, "תסתמי או שאת מרדימה מחדש את התינוקות". זה היה איום מוצלח ואנה פקחה עין אחת ומשכה את השמיכה עד האף. "למה את לא ישנה?" רטנה. לינה רצתה שהיא תסתכל על הבטן שלה ותגיד לה אם היא שמנה. "את שמנה, את תמיד שמנה." לינה רצתה שהיא תגיד לה אם היא קשה. "היא קשה. שטפת ידיים אתמול?" לינה לא ידעה לענות, אולי שטפה, אולי לא שטפה. אבל היא לא הרגישה חולה כמו בדרך כלל כשהן שוכחות לשטוף ידיים, רק הבטן הזו שנהייתה קשה וגדולה.

בבוקר התעוררה לינה מתנודות מעלה ומטה על מזרן הקש המשותף שהיה מונח על הרצפה. התינוקות שכבו על הגב ויימיימו צלילים קטנים, אחד מהם היה מוקף שלולית שתן גדולה; אנה כבר הייתה במטבח כנראה, והבנים הקטנים החזיקו ידיים וקפצו מעלה מטה, מעודדים זה את זה להגיע גבוה יותר. היא ידעה שכבר הייתה אמורה לקום, שאנה הקדימה אותה וזה אפילו שהייתה קטנה ממנה. אימא לא תאהב את זה. היא תחבה את הרגליים לנעליים הרכות הרקומות, הרימה את התינוק הרטוב וסטרה לבנים הקטנים כדי שיפסיקו וילכו להתלבש. "מָאמָה?" היא שאלה כשנכנסה אל המטבח. "היא כועסת עלייך," ענתה אנה באדישות, "הכלבים גנבו ביצים מהתרנגולת כי לא קמת." בדרך כלל הייתה לינה הטובה והשקטה מבין ילדי משפחת מדינה, אבל היום היא לא הרגישה טובה או שקטה. היא הניחה את התינוק על הרצפה, לרגלי אנה שערבבה דייסת תירס בקערה גדולה, "הוא צריך שיחליפו לו", אמרה, ויצאה. בחוץ עדיין היה קר מהלילה, והיא הרגישה את הגוף הקטן שלה מתכווץ אל תוך עצמו ואת הבטן שנראתה גדולה יותר מאתמול, בולטת חמה וחרוטית דרך הכותנה הדקה.

קונסואלו עמדה מאחורי אִמה בתור לאופה כשהבחינה בחברה שלה עולה בשביל אל ההרים. "לינה!" היא צעקה אליה "לינה, הלחם פה!" אבל לינה הלכה לא שומעת, כאילו היא עדיין ישנה, היישר אל ההר. "לינה! טיפשה!" קראה קונסואלו, ואימא שלה משכה לה באוזן שתתנהג, כי הכומר בדיוק חצה את מפתן הדלת, נושא חצי כיכר שקיבל במתנה מהאופה. "אני רוצה ללכת עם לינה," התמרדה קונסואלו בזעף. באופן לא צפוי שחררה האם את אחיזת ידה ומשכה בכתפיה, ולפני שתספיק להתחרט רצה קוני מהר מהר להדביק את לינה שהשתרכה לאט במעלה השביל.

"מה את עושה, מטומטמת?" לינה לא הצליחה גם לדבר וגם לטפס. היא אחזה את הבטן שלה כאילו תתפוצץ אם לא, והתיישבה בדרך, מביטה בלי לראות בגגות המשולשים של טיקרפו. "כואבת לי הבטן, היא גדולה מדי". "תני לי לראות", ענתה קוני, ולינה הרימה את השמלה הצהבהבה והראתה לקוני. הילדה התיישבה בהפתעה והכניסה את האגודל לפה בשביל לחשוב. "אמרת לאימא שלך?" היא שאלה, ולינה הנידה בראשה. היא לא שאלה אם אמרה לאבא שלה. הן לא דיברו עם האבות שלהן שיצאו מוקדם וחזרו מאוחר ואסור היה להפריע להם. נראה היה שאף גבר בטיקרפו לא דיבר מעולם עם ילד כלשהו. "מה תעשי?" שאלה קוני בלי להביט בלינה שבינתיים השתרעה על הקרקע כדי לנשום. "אני אלך לאסוף את הביצים שנשארו," ענתה לינה בקול שטוח.

 

*

 

ויקטוריה הייתה אישה קטנה וחזקה, יותר מכול היא נראתה כאילו היא עשויה ממקלעת הדוקה של עלי תירס. היה לה שיער שחור, עבה ונוצץ, שהיה גאוותה היחידה. בכל פעם שנשאר לה קצת שמן מהבישול הייתה מורחת אותו בקפידה משורשי השיער ועד לקצוות שהגיעו אל מותניה. השיער שלה, כך האמינה בכל ליבה, היה מה שקשר אליה את טיבורלו. ואפילו שהוא מעולם לא אמר לה שהיא אהובה או יפה או מוערכת, היא ידעה שכשהוא מוקף בנשים של טיקרפו שמגיעות להביט בעגילי הכסף שיצר וגם בו, השיער שלה כרוך סביב עיניו, שומר עליהם יחד. שבעה ילדים היא הוציאה מתוך הגוף הקטן והדק שלה, ושישה נשארו לה ועכשיו חשבה שיכול להיות שהיא נושאת בקרבה את השמיני. היא לא הפסיקה להריח את הניחוח המתוק והמשונה של פרחים נובלים שבישר את בואם של התינוקות הקודמים שלה.

"אני עייפה מדי, מאמה," נאנחה לינה. ויקטוריה, שעסקה בשפשוף תחתית התנור, זרקה מבט תמה בילדה הבכורה שלה, שאף פעם לא התלוננה. היא הביטה מצומצמת עיניים בלינה, שרבצה מוטלת על כרית כאילו הפילו אותה מגובה, וסיננה, "את אוכלת יותר מדי, זה לוקח לך את הכוח שלך". "כואבת לי הבטן," אמרה לינה בקול קטן מאוד, מתביישת שהיא לטורח. "לא שטפת ידיים טוב? אכלת מהתפוחי בוסר בחורשה?" – "לא, אני מבטיחה שלא," ענתה. ויקטוריה משכה בבת אחת את השמלה מעל לילדה והאף שלה נמלא בריח המתוק והמחליא של פרחים נובלים. היא צנחה על הרצפה, השיער הנוצץ שלה נמלא באפר התנור. "תעזור לי, אלוהים שלי, תעזור לי."

בלילה נצמדה ויקטוריה לאוזנו של בעלה: "הילדה חולה. צריך לנסוע לפרובינציה לחפש רופא." – "נלך," אמר קצרות האיש שאהב מתכות ולא אהב מילים. בצד השני של המיטה נאנחה לינה מתוך שינה, ואף שלא היה לילה קר במיוחד, ויקטוריה נרעדה ונעצה את ציפורניה בזרועו של האיש שלה.

 

*

 

"בת כמה הילדה?"

"חמש ועוד קצת, אדוני הרופא."

"כמה בדיוק? כאן חשוב לדייק."

"חמש ועוד חמישה חודשים, סליחה אדוני הרופא."

"וכמה זמן ככה נפוחה הבטן?"

"אני לא יודעת, אדוני הרופא. זה פתאום ככה אדוני הרופא."

"ולא ראית? לא ראיתם? גידול שכזה גדל במשך חודשים."

האיש שלה שתק, כפי ששתק. ויקטוריה הביטה נמוך מאוד אל נעליה הלא נקיות, ולבסוף אמרה, "יש לי עוד חמישה ילדים, אדוני הרופא."

ויקטוריה התביישה על ששמחה בגידול. כל מי שחזר מהפרובינציה עם המילה "גידול" חדשה בתוך הפה שלו, נכנס למיטה ויצא ממנה רק לבית הקברות. ולמרות זאת, היא לא יכלה לחבק את לינה, הסירחון של הפרחים הנובלים היה חזק מדי, והילדה ישבה רפויה ודוממת כל הנסיעה, ראש עגול על בטן עגולה. הרופא הטוב אמר גם שיש עוד אפשרות, אבל היא אפשרות קטנה ולא סבירה, ומנוגדת לכל חוקי הטבע, האל והאדם. ככה הוא אמר, וויקטוריה הכריחה את המילים מתוך הפה שלה, אפילו שקיוותה שאיש לא ישמע אותן, "מה האפשרות השנייה, דוקטור?" והרופא רק נאנח ואמר שבבית החולים בבירה יֵדעו יותר.

הילדות שכבו על האדמה והביטו אל הכוכבים ששרפו את הלילה. מדי פעם עברו בשביל אנשים והתעכבו לרגע כדי לשלוח מבט אל הגידול הבולט שבבטנה של לינה. הן יכלו לשמוע אותם יורקים, מצטלבים ומאיצים את צעדיהם הרחק משם. רק בשבוע שעבר איש לא ראה את הבטן השטנית הזו שהתנפחה, כך נראה היה, תוך לילה. קוני הוציאה את האצבע שלה מהפה, "את תמותי?" – "כן," ענתה לינה. "ואז איפה תשני?" שאלה קוני. "אני לא יודעת". קוני נשעה על מרפקיה והצמידה את הפה שלה לאוזנה של לינה: "את רוצה ללכת למות?" – "אני לא יודעת", ענתה לינה. "אבל אחרי שתלכי למות, תבואי ותגידי לי איפה את גרה עכשיו. אני יבוא עם חתיכה של קנה סוכר בשבילך."

 

*

 

ויקטוריה הידקה את הפונצ'ו על צווארה של לינה. "את תהיי ילדה טובה? את תקשיבי לכל מה שהדוקטור יגיד לך לעשות?" לינה הנהנה שכן וכן. ויקטוריה לא יכלה לעזוב את שאר הילדים בשביל ללוות את לינה, והאיש הלך אל בית המלאכה הזעיר כאילו היה זה עוד יום. לינה כבר ישבה בעגלה הרתומה והרופא הניח רגל על המדרגה כדי להצטרף אליה, כשוויקטוריה אחזה במפתיע בידו. "אני לא רוצה שהיא תמות, דוקטור. בבקשה תנסה שהיא לא תמות. אחד כבר הלך לי, דוקטור. בבקשה תעשה שהיא לא תמות." הרופא לחץ את ידה בין שתי ידיו החלקות והנקיות מאוד, וטיפס אל העגלה.

ארבעה ימים היטלטלו לינה והרופא הטוב בעגלה, ובמהלכם ענתה לינה לשאלות בנושאי רעב, צמא וקריאות הטבע. חוץ מזה היה הרופא שקוע בחמישה ספרים שהביא איתו, ולינה סרגה צעיף שהלך והתארך והתארך ונערם כחבל נחשי על רצפת העגלה. בחדר בית החולים הצטופפו כשלושים רופאים להביט בכרס הגדולה של לינה ולדבר עליה כאילו לא הבינה או שמעה. אחד אחד האזינו לליבה ולבטנה בסטטוסקופ ונסוגו ממנה חיוורים להתלחש בחוץ. "תצבטי את עצמך חזק ולא תרגישי את המחט דוקרת," לחש לה הרופא בכל פעם מחדש. זה היה משפט מנחם. אחרי תשעה ימים, כחולת ירכיים ומנוקבת זרועות, הידקה לינה מחדש את הפונצ'ו לצוואר והם עלו לעגלה בדרך חזרה. עוד יומיים של צעיפים וספרים חלפו לפני שלינה שאלה "אני ימות, דוקטור?" – "את תחיי עוד הרבה מאוד שנים, לינה," אמר הרופא, והוסיף לעצמו בקול נמוך, מביט אל השמש האדומה שהנמיכה, "שאלוהים ישמור עלינו, ילדה."

קונסאלו הצמידה את האוזן שלה אל הבטן של לינה. "אני שומעת אותו זז לך!" – "הוא בועט", אמרה לינה בידענות חדשה. "אני גם יילד את האח הקטן שלי?" שאלה קוני ספק באימה ספק בתקווה. "לא. זה נס. מריה הקדושה ידעה שאימא שלי עייפה בבטן והיא בחרה אותי כדי לעזור לה." – "אבל איך היא ידעה, לינה?" – "היא פשוט יודעת דברים," ענתה לינה וסיכמה בתשישות את השיחה שלא אהבה. קוני שאלה "את רוצה שאני יעשה לך צמות?" ולינה הביטה אל הסדק בתקרה שנעשה גדול יותר מאז נסעה, ואמרה "אני לא רוצה שייגעו בי יותר."

 

.

בשנת 1939 הפכה לינה מדינה בת החמש, שבעה חודשים ועשרים ואחד ימים ליולדת הצעירה בעולם. לבנה, שגדל כאחיה, קראו חרארדו על שם דוקטור חרארדו לוסאדה, שטיפל בה. טיבורלו מדינה, אביה של לינה, נעצר על ידי המשטרה ושוחרר מחוסר ראיות. לינה מדינה חיה כיום בלימה שבפרו, ומעולם לא הסכימה להתראיין.

 

 

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת. סיפור הביכורים שלה, "אָנוּלִיקָה", התפרסם בגיליון 15 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הדרך", מאת חיה משב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | פרקים ראשונים מתוך "בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר

»»» המוסך - מוסף לספרות • "הם עומדים בהפוגה מתוחה ונוקשה, הסוס רועד וגונח. ואז ג'ול על גב הסוס. זורם למעלה במערבולת מעוקלת כמו שוט שמצליף, ובאוויר הגוף כבר לובש את צורת הסוס." תרגום חדש לספר As I Lay Dying

שולמית ניר, זאב, פחם על נייר, 58X44.5 ס"מ, 2003

.

מתוך "בבוא מותי" / ויליאם פוקנר

מאנגלית: שרון פרמינגר

.

דארל

ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.

השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.

בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.

העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.

כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי

צ'אק.  צ'אק.  צ'אק.

של הקרדום.

.

.

קוֹרָה

אז חסכתי את הביצים ואתמול אפיתי. העוגות יצאו ממש טוב. אנחנו תלויים מאוד בתרנגולות שלנו. הן מטילות טובות, המעט שנשארו לנו אחרי האופוסומים וכל אלה. גם נחשים, בקיץ. נחש הורס לול תרנגולות הכי מהר. אז בגלל שהתרנגולות היו צריכות לעלות הרבה יותר ממה שמר טאל חשב, ובגלל שהבטחתי שההפרש במספר הביצים יכסה את זה, הייתי חייבת לחסוך יותר מתמיד, כי לקחנו אותם בגלל ההחלטה הסופית שלי. יכולנו לקנות תרנגולות יותר בזול, אבל אני התחייבתי כמו שמיס לוֹאינְגְטון אמרה לי כשהיא נתנה לי עצה לקנות זן טוב, כי אדון טאל בעצמו מודה שזן טוב של פרות או חזירים משתלם בטווח רחוק. אז אחרי שאיבדנו כל כך הרבה מהם, לא יכולנו להרשות לעצמנו להשתמש בביצים בעצמנו, כי לא רציתי שאדון טאל יכעס עלי שלקחנו אותם כי ככה אני אמרתי. אז כשמיס לואינגטון אמרה לי על העוגות, חשבתי שאני יוכל לאפות אותם ולהרוויח מספיק, וככה בפעם אחת להעלות את השווי הנקי של הלהקה בערך של שני ראשים. ובזה שאני יחסוך את הביצים כל פעם ביצה אחת, אפילו הביצים לא יעלו כלום. ובשבוע הזה הם הטילו כל כך טוב, שלא רק שחסכתי מספיק ביצים יותר ממה שהצלחנו למכור, בשביל לאפות איתם את העוגות, גם חסכתי מספיק ככה שהקמח והסוכר והעֵצים לתנור לא עלו כלום. אז אפיתי אתמול, בזהירות יותר גדולה ממה שאפיתי בחיים שלי, והעוגות יצאו ממש טוב. אבל מתי שהגענו הבוקר לעיר, מיס לואינגטון אמרה לי שהגברת שינתה את דעתה ובסוף היא לא עושה את המסיבה.

"בכל זאת היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

"טוב," אני אומרת, "כנראה היא כבר לא היתה צריכה אותם עכשיו."

"היא היתה צריכה לקנות אותם," קייט אומרת. "אבל העשירות העירוניות האלה יכולות לשנות את הדעה שלהם. עניים לא יכולים."

עושר זה כלום בעיני אלוהים, כי הוא רואה ללֵבָב. "אולי אני יוכל למכור אותם ביריד ביום שבת," אני אומרת. הם יצאו ממש טוב.

"לא תצליחי לקבל שני דולר בשביל כל אחת," קייט
אומרת.

"טוב, אבל הרי הם לא עלו לי כלום," אני אומרת. חסכתי אותם והחלפתי שתים-עשרה מהם בשביל סוכר וקמח. העוגות לא עלו לי כסף, אפילו אדון טאל מבין בעצמו שהביצים שחסכתי הם הרבה יותר ממה שהצלחנו למכור, אז זה כאילו שמצאנו את הביצים או שנתנו לנו אותם.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות האלה אחרי שהיא כאילו הבטיחה לך," קייט אומרת. אלוהים רואה ללבב. אם הוא רוצה שחלק מהאנשים יסתכלו על יושר בצורה אחרת מאחרים, זה לא התפקיד שלי לפקפק בהחלטה שלו.

"כנראה היא בכלל לא היתה צריכה אותם," אני אומרת. והם יצאו ממש טוב.

השמיכה מכסה אותה עד הסנטר, למרות החום, ורק שתי הידיים והפרצוף שלה בחוץ. היא נשענת על כר, והראש שלה מורם בִּשביל שהיא תוכל לראות מהחלון, ואנחנו שומעים אותו כל פעם שהוא עובד בקרדום או במסור. גם אם היינו חירשים היינו כמעט יכולים להסתכל על הפנים שלה ולשמוע אותו, לראות אותו. הפנים שלה רזים, ככה שהעצמות בולטות מתחת לעור בקווים לבנים. העיניים שלה כמו שני נרות שרואים איך הם נעלמים לתוך השקעים בפמוטי ברזל. אבל הגאולה הנצחית והחסד האינסופי לא נחים עליה.

"הם יצאו ממש יפות," אני אומרת. "אבל לא כמו העוגות שאדי היתה אופה." לפי הציפית של הכרית אפשר לראות איך הבת מכבסת ומגהצת, אם זה מגוהץ בכלל. עכשיו, שהיא שוכבת שם ותלויה בטיפול ובטובות של ארבעה גברים ובת שהיא כמו בן, אולי היא תבין כמה היא היתה עיוורת. "בכל האזור הזה אין אישה שיכולה לאפות כמו אדי באנדרן," אני אומרת. "ועוד לפני שנקלוט מה הולך פה, היא תקום ותחזור לאפות, ואז בכלל אף אחד לא ירצה את העוגות שלנו." מתחת לשמיכה היא בולטת לא יותר מפס של רכבת, והדרך היחידה לדעת שהיא נושמת זה לפי הרשרוש של המוץ במזרון. אפילו השערות ליד הלחי שלה לא זזות, אפילו שהבת עומדת ממש מעליה ומנפנפת עליה במניפה. בזמן שאנחנו מסתכלים הבת מעבירה את המניפה ליד השנייה בלי להפסיק לנפנף.

"היא ישנה?" קייט לוחשת.

"היא רק מסתכלת על קאש שם בחוץ," הבת אומרת. אנחנו שומעים את המסור על הקרש. נשמע כמו נחירות. יוּלָה עולה על התיבה ומסתכלת מהחלון. השרשרת שלה נראית ממש יפה עם הכובע האדום. קשה להאמין שהיא עלתה רק עשרים וחמש סנט.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

הכסף הזה היה ממש עוזר לי. אבל הרי הם לא עלו לי כלום חוץ מהאפייה. אני יכולה להגיד לו שכל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל לא כל אחד יכול לצאת מזה בלי הפסד, ככה אני יכולה להגיד לו. לא כל אחד יכול לאכול את הטעויות שלו, אני יכולה להגיד לו.

מישהו מגיע במסדרון. דארל. הוא לא מסתכל לתוך החדר כשהוא עובר ליד הפתח. יולה מסתכלת עליו כשהוא ממשיך ללכת ונעלם לכיוון החלק האחורי. היד שלה מתרוממת ונוגעת לרגע בחרוזים ואחר כך בשיער. כשהיא רואה שאני מסתכלת עליה, העיניים שלה נהיות ריקות.

.

.

דארל

אבא ווֶרנוֹן יושבים במרפסת האחורית. אבא שופך טבק לעיסה מהמכסה של קופסת הטבק לתוך השפה התחתונה שלו, מושך את השפה בין אגודל לאצבע. הם מסובבים את הראש ומסתכלים כשאני חוצה את המרפסת, מכניס את קליפת הדלעת לתוך דלי המים ושותה.

"איפה ג'ול?" אבא שואל. עוד כשהייתי ילד הבנתי שהמים הרבה יותר טעימים אחרי שהם עמדו קצת בדלי מעץ ארז. קרירים-חמימים, עם קצת טעם כמו ריח של רוח חמה בעצי ארז בחודש יולי. המים צריכים לעמוד לפחות שש שעות, וצריך לשתות אותם מקליפת דלעת. אף פעם לא לשתות מים מכלי מתכת.

ובלילה הם עוד יותר טעימים. הייתי שוכב על המזרון במסדרון בכניסה ומחכה עד ששמעתי שכולם ישנים כדי לקום ולגשת לדלי. הוא היה שחור, המדף היה שחור, פני המים הדוממים היו פתח עגול בתוך הכלום, ולפני שהערתי אותם במצקת יכולתי אולי לראות כוכב או שניים בדלי, ואולי כוכב או שניים בתוך המצקת לפני ששתיתי. אחר כך הייתי גדול יותר, מבוגר יותר. אז חיכיתי עד שכולם שכבו לישון כדי שאני אוכל לשכב עם הכותונת מופשלת, שמעתי את כולם ישנים, הרגשתי את עצמי בלי לגעת בעצמי, הרגשתי את השקט הקריר נושב על האיברים שלי, ושאלתי את עצמי אם גם קאש עושה את זה שם בחושך, אולי עושה את זה כבר שנתיים, עוד לפני שאני יכולתי לרצות את זה או לעשות.

כפות הרגליים של אבא עקומות לגמרי, האצבעות מעוכות ומכופפות ומעוותות, ובזרת אין לו בכלל ציפורן מרוב עבודה קשה ברטיבות בנעליים מתוצרת בית כשהוא היה ילד. ליד הכיסא שלו מונחות הנעליים הגבוהות שלו. הן נראות כאילו חטבו אותן בגרזן קהה מברזל גולמי. ורנון בדיוק חזר מהעיר. אף פעם לא ראיתי אותו נוסע לעיר בסרבל. בגלל אשתו, ככה אומרים. היא גם לימדה בבית ספר פעם.

אני מתיז על האדמה את שאריות המים מהכלי ומנגב את הפה בשרוול. יֵרד גשם לפני שהבוקר יגיע. אולי עוד לפני החושך. "הוא באסם," אני אומר. "רותם את הצמד."

הוא מתעסק עם הסוס. הוא ימשיך דרך האסם אל שדה המרעה. הסוס לא יהיה גלוי לעין: הוא שם למעלה, בין האורנים הצעירים, במקום קריר. ג'ול שורק, שריקה אחת חדה. הסוס צונף, ואז ג'ול רואה אותו, מבזיק לרגע ססגוני אחד בין הצללים הכחולים. ג'ול שורק עוד פעם; הסוס בא, יורד במדרון ברגליים נוקשות, האוזניים זקופות רוטטות, העיניים הלא-תואמות מתגלגלות, הוא נעצר במרחק שישה-שבעה מטר, מַפנה את הצד שלו אל ג'ול ומסתכל עליו מעבר לכתף בצורה שובבית ודרוכה.

"בוא הנה, אדוני," ג'ול אומר. הוא זז. תזוזה שמעבירה רעד בפרווה הדקה שלו, שמתקבצת, לשונות מתערבלות כמו המוני שלהבות. בנפנוף רעמה וזנב, בגלגול עין, הסוס מזנק שוב לרגע מהיר ושוב נעצר, ברגליים אסופות, מביט בג'ול. ג'ול מתקדם אליו בעקביות, ידיים לצדי הגוף. חוץ מהרגליים של ג'ול, הם כמו שתי דמויות שגולפו לתמונה פראית בשמש.

כשג'ול כבר כמעט יכול לגעת בו, הסוס נעמד על הרגליים האחוריות ומסתער על ג'ול. ואז ג'ול מוקף במבוך פרסות בוהק כמו אשליה של כנפיים; ביניהן, מתחת לחזה המורם, הוא זז בגמישות נחשית מבזיקה. רגע לפני שהטלטלה נוחתת על זרועותיו הוא מניף את כל הגוף, משוחרר מהקרקע, מאוזן, מצליף חוּם-נחשי, עד שהוא מוצא את הנחיריים של הסוס ושוב נוגע בקרקע. ואז הם נוּקשים, לא זזים, מתוחים, הסוס נרתע על רגליים נוּקשות, רועדות, בראש מורכן; ג'ול בעקבים נעוצים, עוצר את התנועה של הסוס ביד אחת, וביד השנייה טופח על הצוואר שלו בלטיפות קצרות רבות ורכות ומקלל את הסוס בפראות גסה.

הם עומדים בהפוגה מתוחה ונוקשה, הסוס רועד וגונח. ואז ג'ול על גב הסוס. זורם למעלה במערבולת מעוקלת כמו שוט שמצליף, ובאוויר הגוף כבר לובש את צורת הסוס. עוד רגע הסוס עומד ברגליים פשוקות, בראש מורכן, ואז הוא פורץ בתנועה. הם יורדים מהגבעה בסדרת קפיצות מטלטלות שדרה, ג'ול גבוה, כמו עלוקה על גבנון הסוס, עד הגדר שמולה הסוס נאסף שוב לעצירה מהירה.

"טוב," ג'ול אומר, "אתה יכול להפסיק עכשיו, אם הספיק לך."

בתוך האסם ג'ול מחליק זורם לקרקע לפני שהסוס נעצר. הסוס נכנס לתא וג'ול אחריו. בלי להסתכל אחורה הסוס בועט לעברו, טורק פרסה בקיר כמו נפץ אקדח. ג'ול בועט בו בבטן; הסוס מקשת את העורף אחורה, חושף שיניים; ג'ול מכניס לו אגרוף בפרצוף, מחליק הלאה אל האבוס ועולה עליו. הוא נאחז במתקן החציר, מנמיך את הראש ומציץ החוצה מעל קירות התאים ודרך הפתח. השביל ריק; מכאן הוא אפילו לא שומע את קאש מנסר. הוא שולח ידיים למעלה, מושך חציר במהירות ודוחס אותו לתוך המתקן.

"תאכל," הוא אומר. "תחסל את הזבל הזה כל זמן שאתה יכול, ממזר נפוח שכמוך. בן זונה מתוק שכמוך," הוא אומר.

.

"בבוא מותי" הוא תרגום עברי שני לספר As I Lay Dying (בתרגומו הראשון לעברית – תרגומה של רנה ליטוין משנת 1980 – הוא נקרא "בשוכבי גוועת"), המגולל את סיפורה של משפחת באנדרן ואת מסעה באזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי כדי לקבור את אדי, אם המשפחה. הרומן, המסופר מנקודות המבט של כל אחד מבני המשפחה ושל דמויות נוספות, נחשב לאחד הרומנים האמריקאיים המשפיעים ביותר מבחינת מבנה וסגנון.  

 

ויליאם פוקנר, "בבוא מותי", הוצאת פן וידיעות ספרים. מאנגלית: שרון פרמינגר.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "העייפים" מאת לילך נתנאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך