הילוך ראשון | הקומיקאית לילך וולך מפרסמת לראשונה סיפור – על מגפת צחוק

"היא לא מפסיקה. זה כבר חצי שעה. אני שאלתי "מה השנה לאדוננו?" זו שאלה פשוטה, גבירתי המנהלת. זו שאלה שאנוליקה יודעת. אפילו גאניה יודעת. והיא רק התחילה לצחוק. כמו שד, הגברת מקילי, כמו שד!"

Blink O'fanaye - flickr

אָנוּלִיקָה / לילך וולך

היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה. הרי נשאלה. הייתה יכולה לומר "1962, המורָה". או אפילו, אפילו, הייתה יכולה לומר "אני לא יודעת, המורה" – למרות שוודאי שידעה, היטב ידעה מה השנה לאדוננו – ולחזור ולשבת בכיסא העץ, שחרק ברגלו הסדוקה בכל פעם שהתרוממה ממנו, ועוד הרבה יותר בכל פעם שהתיישבה עליו. היא הייתה יכולה להתנצל על כאב כלשהו שפתאום פגע בה לכאורה, נניח כאב בטן דוקר; בדרך כלל זו הבטן שמכה בה משום מקום, כאילו שלחו בה חץ דקיק. להתנצל, ולצאת מהכיתה.

אבל באותו היום זה לא מה שקרה. היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה, ונמלט מתוכה צחוק רם. וזה לא היה מה שאף אחד ציפה לו. היא לא הייתה, אם להמעיט לשם לאקוניות, נערה צחקנית. כשנולדה, ובדקו שיש לה כל האיברים שצריכים להיות, ושעור החציל שלה חלק ומבטיח, אמרו עליה "שמחה גדולה אין בַּתינוקת". ולא חשוב אם ידעו או התנבאו, זה מה שאמרו עליה וזה מה ששמעה. וכדי שלא תסבול מדי מן הגורל נטול השמחה, קראו לה אָנוּלִיקָה. הייתה לה תנועה משונה בגוף כשל ציפור בעלת רגליים דקות מדי וארוכות מדי, והיה לה שיער שנקלע בצמות קטנות צמודות ומכאיבות, והיו לה ריסים שהתעגלו מעצמם והכעיסו את הנערות האחרות עד שפעם בשנתה גזרו לה אותם בעין אחת והם נותרו קצרים וזיפיים מאז. והיה לה מוח יהלומי, ככה אמרה הגברת מקילי. מוח חד ומלוטש, ובוהק מתוך עצמו, ממש כמו יהלום. אבל שמחה גדולה לא הייתה בה, לא בתינוקת ולא בנערה שהיא גדלה להיות.

בין לבין היא לא זכרה בדיוק מה הייתה. היו חלומות כתומים דרך וילון רפוי, והיה חתול אחד שנכנס ויוצא, והיו זוג ידיים בעלות כפות אלמוגיות שהרימו אותה והניחו אותה, הרימו והניחו. היה גם ריח קלוש של חלב מהול במים שגלש על כרה, ומראה פירות שהתייבשו על חוט ושטיח קלוע שדקר בברכיים. וזהו. לפעמים נדמה היה לה שהיא נזכרת אולי בצעצוע או משהו רך שידי הפעוטה שלה נשלחו אליו, אבל בפעמים אחרות חשבה שהמציאה את הזיכרון בכלל. הייתה חושבת אפילו שהמציאה שפעם הייתה ונולדה, לולא המילים "שמחה גדולה אין בה" ששמעה והבינה, אפילו שנשמה אז רק שתי נשימות רטובות ודי.

מסביב היה שקט מתוח, ורק את החרחור הקבוע הלח של גאניה השמנמונת, שלא התרגלה לאבק, ניתן היה לשמוע. מלבד הצחוק. הצחוק הרם, הגדול, תופס המקום והמפתיע לאין שיעור. היא עדיין עמדה, מתנודדת על רגליה הצנומות, שמלת הפשתן הרחבה שלה הקשורה באמצעה בסינר צחור, מעלה אדוות בד מן הסרעפת הרוטטת. היא שלחה כף יד מופתעת אל הפה, כמעט סטירה, אבל הצחוק העמוק פילס את עצמו דרך האצבעות הסכורות, נשפך אל הכיתה כמו גשם של אפריל.

המורה, אישה צעירה שאף אחד עדיין לא חיזר אחריה, בעלת פנים שתמיד נראו כאילו הוטח בהן עלבון, בשום פנים ואופן לא התכוונה להרשות ששערורייה קטנה או גדולה תחל דווקא מחדר הלימוד שלה. היא חבטה על השולחן שלפניה בכף יד פתוחה שלוש פעמים. חבטה אחת הייתה כדי להפסיק רחש קל, שתי חבטות היו כדי לסמן שהנה אוי ואבוי, והתלמידות לא הצליחו לזכור מתי אם בכלל הכתה על השולחן שלוש פעמים. כל מי שעד לאותו הרגע לא תפסה שמתרחש אירוע משונה במיוחד, הבינה עם החבטה השלישית על השולחן, שהיום הזה, שהתחיל כמו כל יום, הוא הזמנה. החבטה השלישית עדיין הדהדה בחלל הקטן, ורגע ארוך אחד נמתח כמו קור ציפייה. הנערות הביטו דרוכות לבאות. אנוליקה נעצרה לרגע, שאפה אוויר מלוא הריאות, ופרצה שוב בצחוק אדירים.

בפנימייה המיסיונרית של קשאשה לא חסרו יתומות. למרבית הנערות לא היה אב, לחלקן לא הייתה אם, השחוחות שבהן איבדו גם אם וגם אב. אבל רק אנוליקה לא היו לה, לא אב ולא אם, לא אחים ולא אחיות, אפילו דוד או דודה לא. יום אחד פשוט נאספה מהשטיח הקלוע הדוקרני והובאה לקשאשה. היא זכרה מכונית מעלת אבק וזרועות לבנות ומסולסלות שיער המרימות אותה. עד שמלאו לה מה שסיפרו לה שהוא גיל 12, הייתה מבלה את ימיה רכונה על השולחן האחרון הפנוי בכיתה, רוקמת בצלבים זעירים מדויקים את ישו הקטן באסם, שרוע על שטיח קלוע דוקרני. בשנה שלאחר מכן, עזבה את הבית הקטן המצופה אריגים פרחוניים של הגברת מקילי, מנהלת פנימיית קשאשה, והצטרפה למוסד כתלמידה. "עכשיו תהיי סוף סוף כמו כולן, את לא שמחה?", ניסתה הגברת מקילי לעודד את הילדה שאחזה שק בד לא גדול, מלא בחפציה. אבל אנוליקה שלא הייתה בה שמחה וגם עצב לא היה בה, משכה בכתפה כדי שלא לומר שכמו כולן לא תהיה, ושמטה את השק.

הילדה בת ה-12 כבר ידעה את כל מה שהיה ללמוד בפנימיית קשאשה. הרי מאז שנאספה ועד שהצטרפה כתלמידה מהמניין, ישבה בשולחן האחרון והקשיבה. המורות היו נבוכות, אבל לגברת מקילי היה רעיון. אנוליקה תטופח ותוכשר במסגרת הפנימייה עד לגיל 18, ואז תהפוך למורה בבית הספר, המורה הראשונה שהפנימייה הוציאה מתוכה. זה היה רעיון שאין בו שום פגם, הוא היה כה שלם, כה עגול. אפשר יהיה לפרסם בעלון הכנסייה "הפעוטה שהוצלה על ידי המיסיון – היום מורה בבית ספרו!". כאשר התבשרה הילדה על התוכנית האלוהית עבורה, לא שמחה ולא התעצבה. היא חזרה אל חדרה המבעבע שמועות, הצטופפה על הדרגש שלה תחת שמיכת הצמר, ובבוקר התעוררה ובעין הימנית היו לה ריסים ארוכים שהתעגלו מעצמם, ובעין השנייה ריסים קצרים וזיפיים.

המורה שבה בריצה אל הכיתה, אוחזת את זרועה של הגברת מקילי. "היא לא מפסיקה. זה כבר חצי שעה. אני שאלתי "מה השנה לאדוננו?" זו שאלה פשוטה, גבירתי המנהלת. זו שאלה שאנוליקה יודעת. אפילו גאניה יודעת. והיא רק התחילה לצחוק. כמו שד, הגברת מקילי, כמו שד!" בחיפזון הגדול שכחה הגברת מקילי את סרגל העץ במשרדה, וזה חבל היה, כיוון שעכשיו דווקא הייתה יכולה להיעזר בו. בת טיפוחיה השקטה והטובה, אנוליקה המתוקה, אותה גידלה בחיבה מסויגת ובמסירות, עומדת במרכז הכיתה, מנופפת בזרועות גרומות וצוחקת. כמו משוגעת צוחקת. כמו שד, כמו לילית. המנהלת הכניסה יד לכיס סינרה, מצאה בו לימון ירוק שהרימה מוקדם יותר, אחזה בלסתותיה של אנוליקה כמו בלסתות כלב סורר, ותחבה בפיה את הלימון, תחבה אותו וגם סגרה עליו את שיניה, כך שנבקע. העסיס החמוץ כיווץ את גרונה והעלה דמעות לעיניה של אנוליקה. והיא לא הפסיקה לצחוק אפילו לרגע.

"הפסיקי מיד. תיכף ומיד ילדה, את שומעת?" אבל אנוליקה שאין בה שמחה, ושאתמול מלאו לה 18, ירקה את הלימון, והמשיכה לצחוק. הגברת מקילי סטרה בכף יד פתוחה על הלחי השמאלית ואז על הלחי הימנית. ואנוליקה המשיכה לצחוק ולצחוק ולצחוק. ובזמן שצחקה, היא נזכרה. היא נזכרה בידיים האלמוגיות שהרימו אותה, היא נזכרה שהיה גם צוואר, ושהיה לו ריח צוף. היא נזכרה באמא שלה, ובדייסת קמח התירס שהייתה מכינה לה, ברסק המנגו שהייתה מניחה מעליה. היא נזכרה בצעצוע. הוא לא היה יפה אבל הוא היה רך והוא היה שלה. מין דובון? היה זה צעצוע בצורת דובון או חתול או עכבר. הוא היה עשוי טלאים, והיה לכל אחד מהם מגע שונה. היא נזכרה בחתול שנכנס ויצא, היה לו שם. מה היה השם שלו. הסרעפת כל כך כואבת מלצחוק, הגרון צורב. מי ידע שכואב כל כך לצחוק. לא אנוליקה, היא לא ידעה, ולא צחקה. לא לפני כן, לא בכלל. אסים. קראו לו אסים לחתול. וזה היה שם מצחיק, כי הוא היה ההפך, חתול פחדן הוא היה, שלא הגן על אף אחד. כמו שהיא אנוליקה, הייתה ההפך משמה. והיא נזכרה גם באבא שלה, הוא היה מגיע רק לפעמים. בסופי שבוע? בראש החודש? היא לא ידעה לומר. ולו היה ריח שמן מכונות, ותבלין כלשהו, שלא ידעה לתת לו שם אז. והוא היה מרים אותה גם, לפעמים. וכפות הידיים שלו לא היו אלמוגיות, היה להן צבע דומה לזה שלה, דומה לפְנים של תאנה. היא צחקה ונזכרה, ונזכרה וצחקה.

אף אחד לא ידע לומר מתי זה קרה בדיוק. כולם היו עסוקים מדי באנוליקה. "אנחנו טעינו מאוד," אמרה המנהלת מקילי, כאילו לעצמה, אבל כולם שמעו. "זו לא התנהגות. לא של תלמידה בפנימיית קשאשה, ובטח שלא של מורה בפנימיית קשאשה." זה ודאי כבר החל אז, אבל אף אחד לא ידע לומר מתי בדיוק. פתאום זה היה שם, לא מתפרץ, לא מתגבר, פשוט שם. כאילו כבר דקות ארוכות שאנוליקה לא לבד. גאניה השמנמונת, שמעולם לא התרגלה לאבק הכפר, ולא לאבק הגירים. שהנשימה שלה מחרחרת וכלבלבית, שלא יודעת ולא אוהבת לרוץ. שחולמת בשיעורים ואף פעם לא יודעת את התשובות לשאלות. שבוכה בכל לילה מאז שהגיעה לפנימייה, שמייבבת מתוך שנתה לאמא אמא אמא שלה. שקרעה את שרשרת הצלב שניתן לה לענוד, כבר פעמיים, וקיבלה בגלל כך בסרגל העץ על הציפורניים. שהחביאה קוביות סוכר בשרוולים, ועדיין אף פעם לא מתקו לה הדייסה או התה. גאניה צחקה. בשמלת הפשתן הרחבה שלה, שסינר צחור דחק אותה במרכזה, עמדה גאניה מנופפת בזרועותיה, טופחת על ברכיה, וצחקה צחוק גדול עמוק ולח.

ופתאום לא הייתה זו רק אנוליקה שאתמול מלאו לה 18, ושאין בה שמחה גדולה, ולא זכרו לומר אם בכלל נראתה צוחקת לפני אותו היום. פתאום היו אלו גאניה, וגם אפיו ואחותה התאומה דוטו, לולו ומרג'אני, אפילו מלאייקה שהגיעה רק בשבוע שעבר לפנימייה ועדיין הרטיבה במיטה. עמדו כולן, בשמלות פשתן וסינרים צחורים, צוחקות וצוחקות וצוחקות. הגברת מקילי כבר הספיקה להביא את סרגל העץ שלה, וגם חפיסות סבון כביסה מר, לתחוב בפיות הצוחקות. "את הפה הייתי תופרת להן בחוט שחור," סיננה המורה העלבונית. הכומר שהגיע מן הכפר הסמוך מעולם לא הצליח להשתכנע בקיומם של שדים ודיבוקים, אבל הגברת מקילי נשמעה משוכנעת מאוד, והוא עזב את עיסוקיו ונסע. הכומר לא מצא דיבוק להצליף אותו החוצה מהנערות הצוחקות, אבל פתרון אחר לא היה לו, אז הם המשיכו להכות בהן על כל מקרה. ההצלפות לא שינו דבר. בכל כמה שעות הצטרפו עוד נערות למגפת הצחוק. כך אי אפשר היה. אחרי שישה שבועות נסגרה פנימיית קשאשה. הנערות הושבו אל הכפרים שלהן, אל חלקי משפחות מודאגות, אל קרובים רחוקים אדישים, אל הסקרנים ששמעו חלקי שמועות והגיעו לראות במו עיניהם. זה לקח רק כמה שבועות. אף אחד לא ראה דבר דומה לפני כן ואף אחד לא ראה דבר דומה לאחר מכן. אלו היו בעיקר הנשים, הילדים, השבריריים, אלו שאפשר היה לחשוד בהם עוד קודם, שנדבקו בצחוק של אנוליקה. הם אהבו אותה ושנאו אותה, ולא הייתה להם ברירה אלא לצחוק. זה לקח רק כמה שבועות עד שטנגנייקה כולה רטטה בצחוק.

*ב-1962 החלה בטנגנייקה (היום חלק מטנזניה), מגפת צחוק שנמשכה 18 חודשים. המגפה פרצה בפנימייה בכפר בשם קשאשה, והחלה על ידי קבוצה מתלמידות המיסיון שהחלו לצחוק ולא פסקו. הסברה היא שמדובר בהיסטריית המונים, אבל עד היום לא הצליחו להוכיח מה בדיוק קרה בטנגנייקה.

 

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת. זהו הסיפור הראשון שהיא מפרסמת.

 

      

      

      

ביקורת | "ספרים הם הקדמות לחלומות". מאת מיכל בן-נפתלי

"מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו". מיכל בן-נפתלי על פתולוגיות של קריאה בעקבות ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות"

צילום: אפרת בלוססקי

"שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. […] התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה; נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב. […] אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי; […] אחר כך החלה מתערפלת ונבלעת. […] נושא הספר ניתק מעלי, הייתי חופשי לדבוק בו או לא". הפתיחה הסהרורית לרומן שכתב פרוסט על הזיכרון, בעקבות הזמן האבוד, בתרגומה של הלית ישורון, מציבה אותנו גם על סף ספרה של מירב רוט, מה קורה לקורא. אפשר שעצם הכניסה לַספר, לכל ספר, כרוכה במעין מצוקת יקיצה, כַּהזרה המחלחלת לתוכנו אחרי שינה כבדה ומאלצת אותנו לשוב ולהתרגל אל עצמנו מחדש מדי בוקר. אבל אם דומה שניתן להיחלץ מחוסר-אוריינטציה זה על ידי אחיזה בִיסודות סולידיים המצויים בבסיס האני שלנו, בירושות שנחלנו, בספרים שקראנו – פרוסט תוהה אם אותו אני ששמט את הספר בטרם נרדם, ונעשה בחלומותיו למושאו של הספר שקרא, מסוגל משניעור להיות נוכח לעצמו ולהקיף את עצמו במבט. "אני קורא ומפקיר את עצמי, לא לקריאה, אלא לעצמי. אני קורא ונרדם", מצטטת רוט את פסואה המיטיב לתאר את הקוראים הרדומים והרדופים שאנחנו, שעל כל הקווים שמתחנו והקפלים העדינים שקיפלנו בקצות הדפים האהובים עלינו מבין אלפי הדפים שקראנו, על כל סימני-הדרך שהותרנו מאחורינו, על כל העלילות והדמויות שסחפו את קיומנו בהווה הקריאה, איננו מסוגלים לומר בדיעבד מה באמת קרה לנו. "הקביעוּת של הדמות הבדויה", כותבת רוט, "מאירה את אי-הקביעות של הזהות האנושית. […] ההזדהות עם הדמות הבדויה […] מאפשרת לרגע מנוחה מן ההשתנות המתמדת והמאבק המתמיד לכינון וגיבוש זהות 'אני'", אשר "זיכרונותיו דהים, משאלותיו כמוסות ולעתים קרובות מתפוגגות או מתגשמות לרגע ומחליפות צורתן" (עמ' 163).

 

תהליך מסתורי

"מה קורה לקורא מבחינה נפשית כשהוא לוקח ספר לידו ומתחיל לקרוא?… מה פשר התהליך המסתורי שמילים משפיעות דרכו?", שואלת מירב רוט (עמ' 21, 29). אף על פי שהיא נשענת על תיאוריות שמיקמו באופן ספקולטיבי את הקורא במרכז הפרשנות הספרותית, בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, השאלה שלה אינה מכוונת לָאופן האופטימלי שבאמצעותו יש לפלס דרך להבנת הטקסטים עצמם. במילים אחרות, היא אינה מבקשת לבאר טקסטים באמצעות תיאוריות הממוקדות בקורא מובלע, אלא להתמקד בחוויות קריאה מפורשות של דמויות בתוך יצירות ספרותיות – רובן יצירות אוטוביוגרפיות וממוארים שמחבריהם מתארים את חניכתם שלהם כקוראי ספרות – כדי לדובב תווים בהתנסותן שאינם מצטמצמים לביאור מפורש של הטקסט ואף אינם קשורים בו בהכרח. אדרבא, רוט מנסה לגולל את החוויות האלה כדי להתוות מנעד של היענויות אָפקטיביות לקריאה הנותרות בדרך כלל חתומות בינינו-לבין-עצמנו ועלולות להתפוגג כמו חלומות כשאנחנו עוברים לספר הבא.

יופייה ועוצמתה של המחווה של מירב רוט טמונים בין היתר בכך שהיא מתעכבת ממושכות על עושרן האניגמטי של הקריאות החתומות. במיפוי המדוקדק שהיא עורכת לסוגי ההזדהות שאנחנו עשויים לחוש כלפי טקסטים, מחבריהם והגיבורים בתוכם, וליחסי ההעברה שיש לנו עימם, יש משקל מכריע לְפתולוגיות של קריאה, המופיעות לעיתים אפילו בצורת התנגדות לקריאה או הימנעות מקריאה בלב הקריאה. מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו, במשאלה בלתי-אפשרית לאיין את קיומו של מה שלאמתו של דבר אינו ניתן לאיון: "אי-פנייה לספרים או הירדמות מהירה עם תחילת הקריאה, פיזור הריכוז בקלות ויחס ביקורתי וספקני כלפי הטקסט הנקרא. […] קריאה שמתנגדת להשתתפות פעילה של נפש הקורא בתהליכים שמזמנת לו הקריאה" (עמ' 100), היא כותבת. עם זאת, במקרים קיצוניים של התנגדות לקריאה, של מה שנראה כקריאה אינטלקטואלית עקרה או חסומה, של אי-נחת או קוצר-רוח המניעים אותנו לתזז בין ספר לספר, של פליטה ברוטאלית של מה שנקרא – רוט מאפשרת לחשוב גם על סיטואציות מורכבות של קריאה טרנספורמטיבית, כזו שהקורא נבנה מתוכה וחורג ממנה, כקריאה שעוברת ואולי אפילו חייבת לעבור דרך פתולוגיה מסוימת של קריאה כדי להיות ראויה לשמה.

 

דיוקנה של הזדהות דביקה

רוט מתעכבת על סוגי הזדהות פרימיטיבית עם טקסטים, כגון הזדהות מחפיצה או מאנישה שבה הדמות או המחבר הם חפצים שאפשר להשתמש בהם, או לחלופין בני אנוש העוקבים אחר הקורא במבטם ולפעמים נתונים להאדרה פרנואידית-סכיזואידית כאילו יש בידם, בטוב המוחלט שהם מגלמים, לשמש עבורו כמצפן או כמגדלור (עמ' 78) – העברה העלולה בדיוק בשל טבעה המאדיר להתהפך לכדי הרס אלים של האובייקט. במקרים כאלה לא מדובר במצב הטרנספורמטיבי האופטימלי שבו הקורא המשליך על הטקסט והטקסט שמשליכים לתוכו משתנים לכדי 'הכלאה שלישית' שאינה זהה לאיש (עמ' 168). לא מדובר, אפוא, בלשונה של רוט, במצב שבו הקורא "לא רק 'נהיה הדמות' אלא אף נותן לדמות 'להיות הוא' וכך הוא חווה דרכה אפשרויות 'אני' נוספות". מדובר במקרים הפוכים, רגרסיביים, שבהם דומה שהספר מספק צורך קמאי עבור הקורא הבולע לתוכו את המסמנים עד כדי קריסת בוחן המציאות שלו. כך סארטר, המתאר בספרו האוטוביוגרפי המילים, את היצמדותו הילדית הקונקרטית לדמויות ספרותיות. רוט משרטטת בעקבותיו את דיוקנה של הזדהות דביקה, שאינה מקרבת בין העולם הפנימי של הקורא לבין העולם שנברא בספר. ההידבקות הופכת את גוף הספר או את גוף המילים למעטפת המגנה על העצמי מפני התפרקות, מבלי שהיא עוברת דרך הפנמת הכתוב. ואולם מנגנוני הגנה אלה שבריריים ורגעיים, והנפש אינה יכולה להישען עליהם לאורך זמן (עמ' 91). אפילו אם דומה שהילד "מרגיש קרבה פיזית ונפשית לעולם של הגדולים ולנשגב", היא כותבת, "העולם הפנימי נותר חרד וריק גם לאחר שהשתטח על שטיח התפילה הספרותי" (עמ' 89). אנליזה זו מאפשרת גישה מחודשת לַדמות שיצר סארטר ברומן המוקדם שלו הבחילה, עשרים ושש שנה לפני שכתב את המילים, דמותו של האוטודידקט, האלטר-אגו הפרודי של גיבור הספר, רוקנטן, ואולי תאומו המדומיין של הילד שהיה: איש היושב כל ימיו בספריית העיר המדומיינת בוביל וחי באמצעות קיומו של פולחן קריאה על פי סדר אלפביתי, פולחן הנשען על אמונה בַּשיירים החומריים והלשוניים של העבר. אלא שלהבדיל מסארטר הילד, המודע לפרקים לאחיזת-העיניים שהוא נתון בה, האוטודידקט, האוכל תמיד תוך כדי קריאה, סבור שהוא נעשה אחד עם הספרים שהוא בולע. בדיונה בסיפור "דפי אספרן" מאת הנרי ג'יימס, רוט מתארת באופן דומה אותה "טורפנות" של המספר הרודף אחר דפיו של אספרן, המשורר המת, הנמצאים בחזקתה של האהובה הקשישה שהשירים נכתבו לכבודה. "בעלת המכתבים", היא כותבת, "[…] אף היא בחזקת 'קורא', שקורא אחר, גזול [המספר], חש צרות עין כלפיו" (עמ' 221), כשהוא מבקש בקניבליות מפלצתית "לבלוע את האובייקט כדי לבטל את החסר" (עמ' 231). בלשונה של רוט, "זהו סיפור על קריאה שבה המילים שאמורות להוות חלופה ל'דברים עצמם' נתפשות בתור 'הדבר עצמו', נכס שיש לבלוע ולבעול במקום להפנים, לעבד ולצקת בו משמעות אישית" (עמ' 226).

 

שפת האם ושרבוטי האב

המקבילה האוראלית הנוצרת בין התשוקה לדעת לבין הקיום, שעלולה להתפתח לפתולוגיה, מקבלת עם זאת גילום טרנספורמטיבי בספרה של אווה הופמן זרה בין המילים, רומן אוטוביוגרפי על משבר הגירה מפולין לקנדה ולארצות הברית, ועל המעבר המשתמע מן השפה הפולנית לאנגלית. הופמן, הרוכשת מאוחר את השפה הזרה, אוחזת בה בהתחלה אחיזה טכנית, שטחית, שאינה כרוכה ומעובדת בהוויה החיה והמשחקית של שפת האם. ברגע מאוחר בסיפור, כשהיא כבר משמשת כמורה בשלה, הופמן קוראת לפני תלמידיה שיר של אליוט. רוט כותבת: "הגלות מן השפה לוותה על ידי הופמן בחוויית גלות מילדותה ורק ברגע הקריאה בשירו של אליוט מתרחשת הטרנספורמציה העוצמתית ועם זאת העדינה כל כך שהופמן חווה […] המילים שבות להיות, כמו שהיו בילדות, דברים יפהפיים" (עמ' 68). ההחפצה הכרוכה בשיבה לחוויה הילדית – היעשותן של המילים לדברים – נתפשת כאן כתנאי לדחוס לתוך השימוש האינסטרומנטלי בשפה הנרכשת איכות סמיוטית, במונחיה של ז'וליה קריסטבה, שאולי לא במקרה דיברה, כמהגרת בעצמה – מבולגריה לצרפת, על אותו ממד קדם-מילולי או על-מילולי בלשון, ממד רתמי-מוזיקלי-אָפקטיבי נשכח של הזמן האבוד, שעלול להימחק לנוכח כניסה נחרצת מדי לסדר הסימבולי. האין זה אופן להתבונן בדרך שעשתה תרצה אתר עם שירתו של נתן אלתרמן אביה – שמבעד לפריזמה שמציעה רוט אפשר לראות בה קוראת מימטית ודביקה של האב – כאשר בקובץ השירים בין סוף לבין סתיו, לאחר מותו של אביה ושנים ספורות קודם למותה שלה, בלעה לתוכה שורות בשיריו והאדירה אותו באמצעותן – "והוא מראש הר יביט בי", כתבה – רק כדי להחדיר ברפליקות החתומות לכאורה שפת אָפקט, מלנכוליה המפעפעת פנימה דרך תוספות זעירות וסימני פיסוק שאינם מופיעים בלשון המקור, ויש בהם כדי להטות את המשמעות ואף להחריב אותה כליל: "לא הכל הבלים, בתי/ לא הכל הבלים והבל/ […] רק אחרייך הלכתי בתי/ כצוואר אחרי החבל", ואילו היא: "והארץ היתה הבלים ושוכחת/ ומלאת הבלים והבל./ ואני את מיליך שיננתי בפחד/ צוואר. אחרי. חבל". ועוד: "שמרי נפשך מן השורף והחותך/ […] והממית כמי באר ואש כיריים"; והיא: "אל כל הארצות אשר כיסית מפני/ אני כעת הולכת כי אני יחידתך./ אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך/ הולכת שמה להמרות את מצוותך".

דמות האב שבה וחוזרת לאורך מה קורה לקורא. היא מבליחה דרך הקונפליקט בין חיים נאכט לבתו בלומה בסיפור פשוט, שבו האב, הקורא ה'אמיתי', משתאה לנוכח קריאתה שוות הנפש של בתו (עמ' 105), שדומה שנשארת רחוקה ממהות הקריאה, חסינה בפניה (רוט נשענת כאן על קריאתה של רחל צורן); היא מופיעה בניסיונותיו הכפייתיים של קירקגור בחיל ורעדה "לראות את אברהם"; דמות האב נבראת באב הבדוי של פירנדלו בשש דמויות מחפשות מחבר; והיא נידונה בהרחבה דרך האב הנעדר של סארטר הילד בהמילים. בקריאה שמציעה רוט, סארטר "מכחיש את הזדקקותו לאביו ואת כאבו על אובדנו, אך הכחשה זו מתערערת באופן עקיף דרך עיסוקו באפשרות המשותפת לבן החי ולאביו המת לשים את ידיהם על אותם ספרים […] כאשר הוא מפשפש בספרים ומגלה בהם שרבוטים של האב על דפי הספר מימים שבהם אביו היה חי וקרא בספרים אלה בעצמו. […] את המאמץ מכמיר הלב להבין את ה'קשקושים הבלתי קריאים' [כך מכנה סארטר את מה שגילה בשולי הדפים], שהיו השריד הישיר ביותר שהיה לו מ'קולו' של אביו, סארטר ממיר מיד בהכחשה אומניפוטנטית של כמיהתו לאב: 'את הספרים מכרתי: כה מעט העסיק אותי הנפטר הזה'. […] הקשקושים נשארים בלתי קריאים והפוטנציאל הגלום לקרבה ביניהם רק מדגיש את היעדרו. […] הקריאה הכמהה לחרוג מכבלי הזמן והמוות הפכה למעשה של השקעה באב נעדר" (עמ' 183–185). דימוי שרבוטי האב בשולי הספרים משמש את רוט לתאר את מה שעבורה הוא כנראה הסוציאליזציה הרחבה ביותר, ה"חבירה של הקורא לקוראים מכל זמן בעבר" (עמ' 182), קהילת קוראים השבה ומעבירה ספרים מיד ליד לאורך הדורות, פוליס של קריאה, המהווה גם את הממד הפוליטי הדיסקרטי של הספר הזה, שאינו מחויב לארון ספרים מסוים. "כל קריאה בטקסט ספרותי", היא כותבת, "מעידה כי אין אנו בוראים ואדונים בלעדיים על הזמן, הגוף, האחר, החיים והמוות, הלא-מודע, ובכלל אלה גם לא על השפה שבה אנו מבטאים את עצמנו. אך יש בכך גם משום נחמה פוטנציאלית: קריאת ספרות […] מאפשרת לקורא המתמסר לה מתוך צניעות למצוא חסות תחת קורת גג של גורל אנושי משותף" (עמ' 246).

אם שרבוטי האב עומדים ביסוד הרעיון הפוליטי של קהילת הקוראים, של "הצד שלנו", כפי שהוא מכונה במבוא למבוא של הספר, סצנת הקריאה של רוט חוזרת לשושלת האם, ל"חיק המילה הכתובה", בלשונה. האם הכותבת היא המתוארת בפרגמנט הקצר הניצב על סף מה קורה לקורא. כמו קולט, בספרה הולדת יום, שהעידה על אמה כעל "יד שניסתה להנחיל לי אלפבית חדש", לומדת הבת מגיל צעיר לקרוא במערך הטרוגני של סימנים ספרותיים וחוץ-ספרותיים, בתנוחות הגוף, בקולות ההדפסה, באותיות, שבאמצעות העולם שהן מחוללות מאפשרות להיות בעת ובעונה אחת בתוך הבית ומחוץ לבית. זהו הציווי ההורי: קראי. מכאן ואילך את יכולה לקרוא כמו בלומה, או כמו אווה הופמן, או כמו סארטר, או כמו עשרות הקוראות והקוראים שאת מצטטת לאורך הספר, לבלוע, לעכל, להתמרד, להירדם, לחרוג. לא תוכלי לחמוק מקריאה. היי כאן ושם, היי כבולה ומשוחררת. "הקורא הופך לקורא של קיומו", היא כותבת כמאתיים עמודים אחר כך. אבל במוטו, לפני שהמסך עולה: "ספרים הם הקדמות לחלומות".

 

עטיפת הספר "מה קורה לקורא?". הספר ראה אור בהוצאת כרמל

 

      

      

      

 

 

הרגע שבו שלמה ארצי הפך מחייל לכוכב

חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970 שבו "אהבתיה" סימן את שלמה ארצי כדבר הגדול הבא

"הזמר, סמל חיל-הים שלמה ארצי, היה מבולבל לחלוטין בעת ההפסקה – משהחלו להגיע התוצאות הראשונות של ספירת הקולות. ידיעה רשמית עדיין לא קיבל, אך לפתע החלו הכל להקיף אותו. ילדים רצו וביקשו אוטוגרפים בהכריזם: 'הצבעתי בשבילך!' חברי התזמורת חייכו בחיוך מסתורי, ואנשי קול ישראל עברו על ידו בקריצות רבות משמעות.

'אני? פרס ראשון?' שאל בתמיהה. 'קשה לי להאמין', והוא מוסיף – 'תאמיני לי, לא נעים לי. ככה סתם בא לו בחור צעיר וחוטף את הכתר…'"

(מתוך הכתבה "הזוכים המאושרים", מעריב, 14.5.1970, על זכייתו של שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970)

וכך כשהוא עדיין חייל בלהקת חיל הים הפך שלמה ארצי בערב ה-12 במאי 1970 לכוכב.  הביצוע שלו לשיר "אהבתיה" בלחן של יעקב הולנדר, או כמו שקראה לו המשוררת תרצה אתר במקור "פתאום עכשיו, פתאום היום", הציב אותו בקדמת הבמה.

המפתיע הוא ששלמה ארצי בכלל לא היה הבחירה הראשונה למבצע שישיר את השיר בתחרות. השיר הוצע קודם לשני זמרים אחרים שדחו את הבקשה לשיר אותו כי לא האמינו שהשיר יוכל לזכות אותם בפרס הראשון. וכך, שלושה שבועות לפני התחרות, זכה הכוכב העולה של להקת חיל הים להצעה להתמודד בתחרות. צה"ל הסכים להשתתפותו של סמל ארצי רק בתנאי שהתחרות לא תפגע בעבודה השוטפת של להקת חיל הים שבה היה חבר, יצא מכך שאפילו להתאמן כמו שצריך לא הצליח שלמה ארצי הצעיר.

שלמה ארצי בפסטיבל הזמר של 1970. מתוך אוסף דן הדני

"חשבתי זאת לכבוד רב להיות  מוזמן לקחת חלק בפסטיבל והסכמתי", סיפר ארצי לאחר הזכייה. "לא, לא שמעתי קודם את השיר, ולמען האמת הייתי מוכן לשיר כל שיר שהיו מציעים לי. אני צעיר ומתחיל מכדי להביע דעה על השירים".

עטיפת התקליט "פסטיבל הזמר והפזמון" 1970

אך "פתאום עכשיו, פתאום היום", שייך קודם כל למחברת השיר, המשוררת, הסופרת והמתרגמת תרצה אתר. זו הייתה תקופה לא קלה לאתר, רק חודש וחצי קודם לכן הלך לעולמה אביה האהוב, המשורר נתן אלתרמן. "שמחתי. וגם הצטערתי", סיפרה אתר לאחר הזכייה. "הצטערתי על זה שאבי, נתן אלתרמן ז"ל, לא זכה להיות איתי ברגע הזה. כמה שאבא היה צנוע ונחבא אל הכלים בכל הנוגע לפרסום ויחסי ציבור, הוא היה רגיש כפליים בכל הנוגע אלי. כל שיר שכתבתי וכל מילה שנכתבה עלי העסיקה אותו. הוא ידע ששלחתי את השיר לפסטיבל, ואני יודעת שהיה נגרם לו אושר, לו יכול היה לחלוק עמי את הרגע הזה".


נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

בחזרה לשלמה ארצי. אומנם הביצוע שלו כבש את תחרויות הזמר והוא נבחר לזמר השנה, אבל היו שתהו האם יצליח כוכב להקת חיל הים להמשיך ולהצליח גם לאחר שחרורו. "שלמה ארצי איננו הכוכב הנערץ ביותר, ובכל זאת זכה השיר בביצועו בפרס הראשון". כתב מבקר המוזיקה נועם שחק. "אני לא מוכן להסתכן, אבל נדמה לי שמהשבוע הפך שלמה ארצי ל'כוכב' בזכות הפסטיבל".

כמה חודשים אחר כך הוציא המשוחרר הטרי את אלבומו הראשון "שלמה ארצי". "שלמה ארצי אינו כוכב צאן ברזל", נכתב עליו בעיתון "דבר" בתחילת 1971. "וגם הוא עצמו, וזה חשוב עוד יותר, אינו סבור כך. יש לו קול נעים, חזות תמימה וכובשת, המזל האיר לו פנים ומה שחשוב לא פחות – הוא כן. כנותו היא קסמו. הוא זמר מעודן, רך ולירי, זמר בסגנון מיושן במקצת ונוסטלגי במקצת, מה שנקרא בארצות הברית 'זמר הפונה במיוחד לנשים'."

"נגד שלמה ארצי", הוסיף המבקר נועם שחק, "אין לי שום דבר אישי. להיפך, אני חושב שהוא בהחלט זמר טוב. אבל הייתי מעדיף לחכות לראות כיצד יתפתח ואז לומר אם אכן באמת הלך בדרך הנכונה".

 

***

כתבות נוספות:

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

***

 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 14

שירים חדשים ותרגומים ראשונים לעברית, סיפור של אליס ביאלסקי על משפחה יהודית ביום מותו של סטאלין, מוטי פוגל ברשימה על אהבה, כנות וענווה שדרושות לביקורת טובה וסקר הגויאבות הספרותי הגדול

יוסי וקסמן, מתוך "משוררים וציפורים יהודיות"

 

מתוך "משוררים וציפורים יהודיות", יוסי וקסמן

 

המשוררות והמשוררים ח״נ ביאליק, דליה רביקוביץ׳, חנוך לוין, יונה וולך, לאה גולדברג, רחל, חזי לסקלי, זלדה, י״ח ברנר – מדומים לקדושים חילוניים, מצוירים כאיקונות בכנסיה.

הציפורים ישראליות: נחליאלי, דוכיפת, זרזיר, פשוש, אוח.

מוזיקה: נוקטורנו בסי של שופן.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

 

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 13

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 12

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 11

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1