.

מאת ריקי כהן

.

משהו נרעד בתוכי כשאני מדמיינת את לאה גולדברג מתעוררת מן המתים ומתבוננת במיתוס התרבותי שנוצר ממנה ובייצוג האמנותי שלו. שלא לדבר על השטר החדש שעליו הוטבעה דמותה, והוא זוכה למעין מיני פולחן ברשתות החברתיות ולכינויים והברקות כגון "לאה שקל" ו"מאה גולדברג" (״אני היחיד פה בחדר שהכיר אישית את שלושתם, ושלושתם היו תפרנים״, אמר השבוע הסופר עמוס עוז על משוררי השטרות, כפי שציטטה אותו בטוויטר בתו הסופרת פניה עוז-זלצברגר).

האישה חמורת הסבר, הסגפנית, הקפדנית – מה היא הייתה חושבת על העיבודים הרבים שהעניקו אמנים שונים לשיריה; למשל הביצוע המופתי של רות דולורס וייס לשיר "משירי ארץ אהבתי", שמעניק לו פרשנות אינטימית כל כך, וגם אלגורית? ועוד יותר – מה הייתה חושבת לנוכח הייצוגים הוויזואליים העוסקים ביצירתה, בראש ובראשונה יצירתו של יאיר קדר, לאה גולדברג בחמישה בתים, סרט שביים במסגרת "העברים" – מיזם לתיעוד התרבות העברית. הסרט, שיצא לאקרנים ב-2011, הוא יצירה אמנותית עזה ומצוינת על קורות חייה ועל שירתה של גולדברג. באופן טבעי, החומרים הוויזואליים על גולדברג העומדים לרשות היוצרים מוגבלים בכמותם ואף באיכותם הטכנית. מה גם שהלבשת פירוטכניקה עכשווית בפילם או בווידאו על יצירתה הקלאסית היא לדעתי מהלך שנועד כמעט בוודאות לכישלון. טוב עשה קדר כשנמנע ממלכודת זו ובחר למשל להגיש את השיר המזוהה איתה ביותר, "משירי ארץ אהבתי", כמצגת סטילס של תמונות ביוגרפיות שלה, לצד קולה הקורא את מילותיו.

.

לי, שאני ילידת סוף שנות השישים, ספוגה במיתוס שלפיו היא הייתה אישה דיכאונית, בודדה מאוד, סובלת בשל מראֶיהָ, שלא היה חביב עליה – התמונות הללו מגלות שזהו סיפור חלקי מאוד. במצגת היא נראית שובת לב, 'קוּלית', חייכנית, חבוקה בזרועות בני זוג ומוקפת חברים. ההנגדה בין תוכנו הפוליטי של השיר, הקשרו הלאומי, לתמונות הפרטיות כל כך, הנוגעות ללב, היא בחירה אמנותית רגישה, חכמה ואפקטיבית.

ובעוד יצירתו של קדר קרובה ברוחה לאסתטיקה הפיוטית של גולדברג, יצירתו של המאייר והמעצב הגרפי ASFE רחוקה ממנה שנות אור. זוהי "הצעה לגרסת אייפד של השיר 'הילד הרע'", אינטרפרטציה מונפשת לשיר ידוע זה, משירי הילדים של גולדברג. האנימציה שיצר ASFE מגשרת על פער הטכנולוגיה והדורות – ואולי בה בעת מדגישה אותו – וממחישה באופן מקורי ומבריק את הטרנספורמציה שגולדברג דנה בה בשיר.

.

גם עורכת הסרטים שירה ארד נדרשה ליצירתה של גולדברג. היא בחרה את השיר "גם הפחד", ובחרה להקראתו ילדה הנשמעת רכה בשנים. האנימציה, פשוטה וכהה, מציגה את מילות השיר בתנועה ובפונטים משתנים. הנגדה מעניינת נוצרת מהצבת האנימציה ומילות השיר הקודרות לצד קולה המתוק של הילדה.

.

מתוך "רווקים ואלמנות" / ירמי פינקוס

גיבור הסיפור, מלכי, מעצב גרפי בשנות השלושים לחייו, מנסה לסכל את מכירת הדירה שהוא שוכר בצפון הישן של תל אביב. ערב אחד מתפרץ לדירתו השכן הישיש יהושע עכנאי ומציע עזרה בלתי צפויה.

.

יב

"אז על מה הבלגן?"

למגינת לבו של גיבורנו, שקיווה לקפוץ לחדר הכושר להוציא קצת עצבים, פנה עכנאי אל חדר האורחים, צנח לתוך הכורסה הגדולה ומתח את רגליו הצמוקות בתענוג.

"סתם. אברמסון רוצה למכור את הדירה."

"מה אתה אומר," אמר עכנאי ושיגר מבט אוהד אל הבקבוק שעל השולחן.

מבלי שנשאל הסביר שאירמה חטפה חרופ מול הטלוויזיה ושיש לו ערב פנוי. מלכי נאלץ למזוג גם לו כוסית. עד מהרה חילץ השכן מפיו את השתלשלות הדברים.

יהושע עכנאי, מאחרוני דור המייסדים של הבניין, מתגורר בקומת הקרקע בדירה טחובה שתריסיה מוגפים תמיד וקירותיה ספוגים בריח של בצל מאודה. משנותיו הארוכות כפקיד בהסתדרות הציונית נותרו לו ספרייה של ביוגרפיות מתפוררות, מכתב ממוסגר בחתימת בן גוריון וקצבה שמנה. אירמה רעייתו, גברת חייכנית ומסורבלת שקרסוליה נפוחים ובשרה רך ככסת נוצות, לוקה מזה שנתיים-שלוש בשיטיון. לא פעם ולא פעמיים הצהיר הישיש שאינו מוכן לשמוע בשום פנים ואופן על מוסד סיעודי: מפה, הכריז, יוציאו אותה וגם אותו רק על אלונקת המתים. בימים נאים הוא לוקח אותה לטייל בשדרה. לפעמים הם מהלכים שלובי זרועות ולעתים, כשכוחה אינו עומד לה, הוא הודף אותה בכיסא גלגלים. מקץ שיטוט קצר הם מתיישבים על ספסל קבוע, תחת לעץ סיסם הודי שחופה עליהם ברדיד של אור וצל, ומשיבים את נפשם בעוגיות ובתה מתוק מהתרמוס.

"רק זה עוד חסר לנו." אמר עכנאי וגירד ללא הרף את עור שוקיו היבש, "מכירה — שיפוצים — רעש — לכלוך — צרפתים. אני בנאדם קרוב לתשעים; לא רוצה דיירים חדשים. תנו לגמור בשקט את מה שנשאר לי."

מעוצמתה של מכת האגרוף שהנחית עכנאי על השולחן למד מלכי שלאמיתו של דבר מתכנן הפקיד הוותיק להתהלך על פני האדמה עוד מספר לא מבוטל של שנים. הוא נזכר שלא מזמן, במהלך פטרול שגרתי, תפס הזקן איזה שמאי שלא מצא חן בעיניו מסתובב בחצר האחורית, התנפל עליו ונשך את אוזנו עד זוב דם.

"אל תדאג: הוא לא ימכור כל כך מהר, בטח במחיר שהוא תקע. כל מי שראה את הדירה עד עכשיו ברח."

"כמה הוא רוצה?"

"מיליון תשע מאות חמישים", הפטיר מלכי, שניהל בדקה האחרונה משא ומתן מדומה עם אברמסון והחליט בשמו לתת הנחה קטנה.

הישיש פער את עיניו הצהובות והשמיע שריקה.

׳׳השתגעתם?׳׳ זעק בכוונה רבה, ׳׳לאיפה נגיע?׳׳

מלכי חשד שכבעל בית בפני עצמו, המספר דווקא מוצא חן בעיניו.

"הייתי קונה בעצמי," אמר ומזג להם עוד וודקה, "אם הוא היה יורד באיזה מאתיים אלף. בעיה."

"אין שום בעיה!" קרא השכן, "יש דרכים להוריד מחיר של דירה! אני לא אומר שאין דירות בבניין שלנו ששוות את השני מיליון, אבל החירבֶּע של אברמסון? פֶה! רק חכו שיהושע עכנאי יפתח את הפה. על העמוד־תומך הסדוק שמעתם? על הסתימת־ביוב בשנת תשעים ושבע שמעתם? אל תדאג — אני אתך. אף אחד לא יגור פה במקומך."

ואכן, מלכי לא יכול היה לבקש לו מומחה גדול יותר לענייני הבניין מאותו ישיש.

משפרש לגמלאות הקדיש יהושע עכנאי את עִתותיו לפעילות ציבורית מבורכת: טאטא את המבואה, השקה את הגן הזעיר שבחזית הבניין, גירש בעלי כלבים שהשתמשו בחצר האחורית כבמחראה, חיבר אינסוף עצומות אל הרשויות בשם דיירי הרחוב ואף חתם עליהן במקומם. בנוסף עשה לו מנהג להשגיח על התעבורה מחריר ההצצה של דלתו. אם פוקד את הבניין טיפוס לא מוכר — ובמיוחד בשעות הלילה — הוא ממהר להתקשר אל שכניו, מברר אם הם מצפים במקרה לאורחים, מתריע ובמקרה הצורך מזעיק את המשטרה. זה המקום לגלות כי תודות לפועלו נעצרו במהלך השנים שני פורצים (בשני מקרים שונים), חוטף ארנקים מדיזנגוף שהסתתר בחדר המדרגות מרודפיו ודודנה החף מפשע של שושנה פריד מדירה שש. אחדים מהדיירים הכירו לו תודה על פועלו. אחרים, למשל אברמסון, התעלמו ככל שיכלו ממכתבי ההתראה שלו — מדיניות שליבתה את הבוז שרחש כלפיו הזקן. למלכי דווקא נטה חסד. כשהתחוור לו ששכנו הצעיר מְכַלה לפעמים ארבעים דקות בחיפוש אחר מקום חנייה הציע לו עזרה בתנאי שיעדכן אותו בלוח הזמנים שלו. חצי שעה לפני שובו הצפוי היה עכנאי מושיב את אירמה בכיסא הגלגלים שלה ויוצא אל הרחוב. משהבחין במקום חנייה חופשי היה מגלגל את זקנתו בזריזות אל הכביש ומשאיר אותה שתולה בין המכוניות החונות כמו שן חרסינה. הנהגים המזדמנים, שחשקו בחנייה הפנויה, לא שמרו תמיד על נימוסיהם. לא פעם ספגה השומרת החייכנית קללות איומות, אבל לגרש אותה ממקומה לא העז איש. אירמה המתינה בצייתנות ובהתה לה ביונים שעל קווי המתח עד שֶבָּא מלכי ותפס את החנייה.

"נעשה להם את המוות לקליינטים", גיחך עכנאי. צמד שקי העור התלויים מצדי חוטמו כלחייו של כלב דני רטטו מהתרגשות. "אני, בתור שכן אובייקטיבי, יכול למשל לספר להם על מעון למפגרים שהולכים לפתוח פה ממול. נגיד להם שאירמה חירשת ונדליק את הטלוויזיה על הכי חזק. נלך שנינו להלשין בעירייה על העמוד הקורס ונוציא צו על מבנה מסוכן למגורים. יבוא קונה עם כיפה על הראש? בבקשה. תכף ומייד אני אומר לו שכל יום, בפרינציפ, אני זורק לחתולים פה בחצר מעיים של חזירים שאני קונה אצל הרוסים בשוק הכרמל, ושלא יחשוב לרגע שאוותר על הזכויות שלי בתור אזרח חופשי. נראה את הבעל־בית שלך בעוד חודשיים. סמרטוט רצפה נעשה ממנו: הוא עוד יתחנן שתיקח ממנו את הדירה במיליון שש מאות."

"במיליון שבע מאות אני גם כן קונה," העיר מלכי המהורהר.

"מה אתה קופץ?" נזף עכנאי, "שב בשקט! מבצע אברמסון יוצא לדרך — על ארבע הוא יזחל אחרי שאני אגמור אתו. יש לי קשרים!"

"בעירייה"? שאל מלכי.

"בעולם התחתון," חייך בעל-בריתו חיוך מחריד ולא יסף.

מלכי פקק כבדרך אגב את בקבוק הוודקה, ביקש את סליחתו של עכנאי וּמלמל משהו בדבר פגישה (שלא הייתה ולא נבראה) בעוד שלושת רבעי שעה עם הבחורה שלו. השניים נפרדו בתקיעת כף. פקיד ההסתדרות הציונית, שסוף סוף נמצאה לו מטרה כפי מידותיו, חזר הביתה אל אירמה הרכה השקועה בשנת ישרים, ועוד שעה ארוכה תכנן בהתלהבות כל מיני פעילויות שיסירו את עננת השיפוצים מעל לראשו ויבטיחו את שלוות הבניין בעשור הקרוב. אף מלכי, שנדבק בהתלהבותו של הזקן, לא נרדם במהרה, וכל אותו לילה התהפך על משכבו והגה בתוכנית משלו, שעליה יסופר בדפים הבאים.