שירים חדשים מאת מיה גורן ז"ל, אביטל גד-ציקמן, יערה שחורי, נדבי נוקד ועפרה שלו
אֵיכְשֶׁהוּ הָיָה אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת אֶקְדַּח.
אֲנִי דַּוְקָא לֹא רָצִיתִי,
אֲבָל דֵיוִיד אָמַר שֶׁצָּרִיךְ
גַּרְנוּ בְּבִקְתָּה בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר,
גַּרְנוּ בְּשׁוּם מָקוֹם
סְבִיבֵנוּ הָיָה רַק חוֹל צָהֹב
וְשָׁמַיִם כְּחֻלִּים מֵעָלֵינוּ
מוּלֵנוּ דֶּרֶךְ עָפָר מְפֻתֶּלֶת
וְכָל
קוֹל שֶׁל מְכוֹנִית עוֹבֶרֶת
הִקְפִּיץ אוֹתָנוּ
מִשַּׁלְוָתֵנוּ הַמְּדֻמָּה.
כְּשֶׁיָּבוֹא סוֹף הָעוֹלָם נֶחֱצֶה אֶת הַגֶּשֶׁר
אֲבָל לְעֵת עַתָּה
נִשָּׁאֵר פֹּה וְנַחֲזִיק יָדַיִם.
אֲנִי אָכִין לְךָ קָפֶה
וְאַתָּה תַּחְתֹּך אֶת הַפָּפָּיָה,
נְדַבֵּר עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַגֶּשֶׁם
כְּאִלּוּ עוֹד רֶגַע נֵצֵא,
אֲבָל הַסַּפָּה מַזְמִינָה
וְהַשָּׁטִיחַ.
עַד שֶׁיָּבוֹא הָעוֹלָם אֶל סוֹפוֹ
נְנַצֵּל זֶה אֶת גּוּפוֹ שֶׁל זֶה
לְפָחוֹת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים
וְנוּכַל לְפָרֵק אֶת עַצְמֵנוּ
זֶה לְתוֹךְ זֶה
וְלוֹמַר פַּעַם אַחַת לְפָחוֹת
כַּמָּה זֶה טוֹב.
כַּמָּה זֶה טוֹב.
זֶה טוֹב מִתָּמִיד
רֶגַע לִפְנֵי הַסּוֹף.
רֵיחַ הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת
עָלָה בְּאַפִּי
וְנִפְרַשׂ כְּזְנַב טַוָּס
כְּנֶגֶד הַשְּׂעָרוֹת הַזְּעִירוֹת
וּמָתַח אֶת עוֹרִי,
וּבִקַע אֶת עַצְמוֹתַי,
וּפֵרֵק אֶת פָּנַי
עַד שֶׁנִּהְיוּ אֲחֵרִים
וְהַקְּמָטִים
חָרְצוּ אֶת נִשְׁמָתִי,
וְהָיִיתִי לְלֹא כְלוּם
כְּמוֹ הָעוֹלָם
רֶגַע לִפְנֵי שְׁעַת הַבְּרִיאָה.
אֵין צֹרֶךְ בְּשָׁעוֹן כְּדֵי לָדַעַת
הִנֵּה אֶמְצַע הַחַיִּים.
אֲנִי כְּחֻלָּה מֵרֹב מִלִּים
וְכָל הָעוֹלָם מִלָּה אַחַת.
אַתָּה נִכְתָּב בַּחֵלֶק הַפְּנִימִי
שֶׁל זְרוֹעוֹתַי.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד חַלָּשָׁה בָּרְקִיעִים
וּבְתוֹךְ יָדַי שְׁתֵּי יָדֶיהָ.
בְּלֶב הַקֹּר זוֹרַחַת נוּרָה
בִּתִּי הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ.
אֲנִי קוֹרֵאת בְּאָזְנֶיהָ
וּבְעֵינֶיהָ כְּבָר דּוֹלֵק יוֹם.
הִנֵּה הַלֶּקֶט
הִנֵּה הַשִּׁכְחָה.
מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ מֻכְרָח לְהַסְפִּיק.
אוֹר הַחַשְׁמַל לֹא יַסְפִּיק.
אַתָּה בְּוַדַּאי מֵבִין
טָעִיתִי בְּקֶשֶׁר לַכֹּל.
הַסְּכוּם הַסּוֹפִי אֵינוֹ מַחֲזִיק דָּבָר
הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת תָּמִיד בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם.
אֶת הָעֲשָׂבִים שֶׁקָּטְפָה כְּמוֹ פְּרָחִים
שָׁמַרְתִּי בְּכִיס הַמְּעִיל.
הָעֲשָׂבִים בַּכִּיס וְהָאֶבֶן בַּכִּיס וְהַיָּדַיִם
הַזְּגוּגִיּוֹת עֲדַיִן שְׁלֵמוֹת.
הַאִם אֵי־פַּעַם הָיְתָה מוּגֶנֶת.
הַאִם אֵי־פַּעַם הָיְתָה מוּגֶנֶת.
שׁוּב יָדַי אֵינָן קָרוֹת מִכְּדֵי לָגַעַת.
טִפּוֹת הַקָּרָמֶל
שֶׁנִּקְווֹת מֵעַל עוּגַת הַתַּפּוּחִים שֶׁל אִמָּא
הֵן בְּעֵינֵי קוֹנְדִּיטוֹר
אוּלַי טָעוּת עִרְבּוּל וַאֲפִיָּה
עֲבוּרִי הֵן צוּף יַלְדוּת
מָן לַמַּסָּע בַּמִּדְבָּר
טַל בֹּקֶר
הֹוֶה
עָבָר
בָּאתִי לַעֲזֹר לָכֶם לְפַנּוֹת אֶת הַבַּיִת,
כָּל אֶחָד הֶעֱסִיק עַצְמוֹ בְּפִינָה אַחֶרֶת,
הַשֶּׁקֶט שִׁוַּעַ מִן הַקִּירוֹת.
אֲנִי גִּלְגַּלְתִּי אֶת הַדְּמָעוֹת חֲזָרָה לַאֲרֻבּוֹת הָעַיִן,
הִיא הִסְתּוֹבְבָה בֵּין הַחֲדָרִים וְעֵינֶיהָ חֲלוּלוֹת,
עַל דַלְתּוֹת שְֹפָתֵיךָ נִנְעָלוּ הָמִילִים.
אַרְגָּזִים נֶעֶרְמוּ
מְלֵאִים בִּימֵי הָאוֹר שֶׁקִּפַּלְנוּ לְתוֹכָם.
דָּמְמוּ קוֹלוֹת הַיְּלָדִים
רַק בִּכְיוֹ שֶׁל הַפָּעוֹט קָרַע עָלִינוּ קְרִיעָה
בַּיִת מִתְרוֹקֵן מֵחַיָּיו.
בְּסוֹף הַיּוֹם,
כְּשֶׁמַּלְכוּת שָׁמַיִם תִּכְבֹּש
אֶת נִימָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הָאוֹר,
יֵאָסְפוּ פֵּרוּרֵי הַיּוֹם
מִכָּל פִּנּוֹת הַבַּיִת,
הֵדֵי מַעֲשֵׂי אָדָם שֶׁהִסְתַּנְּנוּ אֵלָיו
יְבַקְּשׁוּ מִפְלָט בְּחַדְרֵי חֲדָרִים.
הָעוֹלָם יִשְׁקֹט,
יַרְפֶּה אֲחִיזָה
מֵחָרְבוֹת הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם,
יִתֵּן לַשֶּׁקֶט
לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּשְׁפָּטִים
לַסִּפּוּר
שֶיִיצָרֵב בִּבְשַׂר
הַחַיִּים.
תגובות על כתבה זו