מתוך "רווקים ואלמנות" / ירמי פינקוס

גיבור הסיפור, מלכי, מעצב גרפי בשנות השלושים לחייו, מנסה לסכל את מכירת הדירה שהוא שוכר בצפון הישן של תל אביב. ערב אחד מתפרץ לדירתו השכן הישיש יהושע עכנאי ומציע עזרה בלתי צפויה.

.

יב

"אז על מה הבלגן?"

למגינת לבו של גיבורנו, שקיווה לקפוץ לחדר הכושר להוציא קצת עצבים, פנה עכנאי אל חדר האורחים, צנח לתוך הכורסה הגדולה ומתח את רגליו הצמוקות בתענוג.

"סתם. אברמסון רוצה למכור את הדירה."

"מה אתה אומר," אמר עכנאי ושיגר מבט אוהד אל הבקבוק שעל השולחן.

מבלי שנשאל הסביר שאירמה חטפה חרופ מול הטלוויזיה ושיש לו ערב פנוי. מלכי נאלץ למזוג גם לו כוסית. עד מהרה חילץ השכן מפיו את השתלשלות הדברים.

יהושע עכנאי, מאחרוני דור המייסדים של הבניין, מתגורר בקומת הקרקע בדירה טחובה שתריסיה מוגפים תמיד וקירותיה ספוגים בריח של בצל מאודה. משנותיו הארוכות כפקיד בהסתדרות הציונית נותרו לו ספרייה של ביוגרפיות מתפוררות, מכתב ממוסגר בחתימת בן גוריון וקצבה שמנה. אירמה רעייתו, גברת חייכנית ומסורבלת שקרסוליה נפוחים ובשרה רך ככסת נוצות, לוקה מזה שנתיים-שלוש בשיטיון. לא פעם ולא פעמיים הצהיר הישיש שאינו מוכן לשמוע בשום פנים ואופן על מוסד סיעודי: מפה, הכריז, יוציאו אותה וגם אותו רק על אלונקת המתים. בימים נאים הוא לוקח אותה לטייל בשדרה. לפעמים הם מהלכים שלובי זרועות ולעתים, כשכוחה אינו עומד לה, הוא הודף אותה בכיסא גלגלים. מקץ שיטוט קצר הם מתיישבים על ספסל קבוע, תחת לעץ סיסם הודי שחופה עליהם ברדיד של אור וצל, ומשיבים את נפשם בעוגיות ובתה מתוק מהתרמוס.

"רק זה עוד חסר לנו." אמר עכנאי וגירד ללא הרף את עור שוקיו היבש, "מכירה — שיפוצים — רעש — לכלוך — צרפתים. אני בנאדם קרוב לתשעים; לא רוצה דיירים חדשים. תנו לגמור בשקט את מה שנשאר לי."

מעוצמתה של מכת האגרוף שהנחית עכנאי על השולחן למד מלכי שלאמיתו של דבר מתכנן הפקיד הוותיק להתהלך על פני האדמה עוד מספר לא מבוטל של שנים. הוא נזכר שלא מזמן, במהלך פטרול שגרתי, תפס הזקן איזה שמאי שלא מצא חן בעיניו מסתובב בחצר האחורית, התנפל עליו ונשך את אוזנו עד זוב דם.

"אל תדאג: הוא לא ימכור כל כך מהר, בטח במחיר שהוא תקע. כל מי שראה את הדירה עד עכשיו ברח."

"כמה הוא רוצה?"

"מיליון תשע מאות חמישים", הפטיר מלכי, שניהל בדקה האחרונה משא ומתן מדומה עם אברמסון והחליט בשמו לתת הנחה קטנה.

הישיש פער את עיניו הצהובות והשמיע שריקה.

׳׳השתגעתם?׳׳ זעק בכוונה רבה, ׳׳לאיפה נגיע?׳׳

מלכי חשד שכבעל בית בפני עצמו, המספר דווקא מוצא חן בעיניו.

"הייתי קונה בעצמי," אמר ומזג להם עוד וודקה, "אם הוא היה יורד באיזה מאתיים אלף. בעיה."

"אין שום בעיה!" קרא השכן, "יש דרכים להוריד מחיר של דירה! אני לא אומר שאין דירות בבניין שלנו ששוות את השני מיליון, אבל החירבֶּע של אברמסון? פֶה! רק חכו שיהושע עכנאי יפתח את הפה. על העמוד־תומך הסדוק שמעתם? על הסתימת־ביוב בשנת תשעים ושבע שמעתם? אל תדאג — אני אתך. אף אחד לא יגור פה במקומך."

ואכן, מלכי לא יכול היה לבקש לו מומחה גדול יותר לענייני הבניין מאותו ישיש.

משפרש לגמלאות הקדיש יהושע עכנאי את עִתותיו לפעילות ציבורית מבורכת: טאטא את המבואה, השקה את הגן הזעיר שבחזית הבניין, גירש בעלי כלבים שהשתמשו בחצר האחורית כבמחראה, חיבר אינסוף עצומות אל הרשויות בשם דיירי הרחוב ואף חתם עליהן במקומם. בנוסף עשה לו מנהג להשגיח על התעבורה מחריר ההצצה של דלתו. אם פוקד את הבניין טיפוס לא מוכר — ובמיוחד בשעות הלילה — הוא ממהר להתקשר אל שכניו, מברר אם הם מצפים במקרה לאורחים, מתריע ובמקרה הצורך מזעיק את המשטרה. זה המקום לגלות כי תודות לפועלו נעצרו במהלך השנים שני פורצים (בשני מקרים שונים), חוטף ארנקים מדיזנגוף שהסתתר בחדר המדרגות מרודפיו ודודנה החף מפשע של שושנה פריד מדירה שש. אחדים מהדיירים הכירו לו תודה על פועלו. אחרים, למשל אברמסון, התעלמו ככל שיכלו ממכתבי ההתראה שלו — מדיניות שליבתה את הבוז שרחש כלפיו הזקן. למלכי דווקא נטה חסד. כשהתחוור לו ששכנו הצעיר מְכַלה לפעמים ארבעים דקות בחיפוש אחר מקום חנייה הציע לו עזרה בתנאי שיעדכן אותו בלוח הזמנים שלו. חצי שעה לפני שובו הצפוי היה עכנאי מושיב את אירמה בכיסא הגלגלים שלה ויוצא אל הרחוב. משהבחין במקום חנייה חופשי היה מגלגל את זקנתו בזריזות אל הכביש ומשאיר אותה שתולה בין המכוניות החונות כמו שן חרסינה. הנהגים המזדמנים, שחשקו בחנייה הפנויה, לא שמרו תמיד על נימוסיהם. לא פעם ספגה השומרת החייכנית קללות איומות, אבל לגרש אותה ממקומה לא העז איש. אירמה המתינה בצייתנות ובהתה לה ביונים שעל קווי המתח עד שֶבָּא מלכי ותפס את החנייה.

"נעשה להם את המוות לקליינטים", גיחך עכנאי. צמד שקי העור התלויים מצדי חוטמו כלחייו של כלב דני רטטו מהתרגשות. "אני, בתור שכן אובייקטיבי, יכול למשל לספר להם על מעון למפגרים שהולכים לפתוח פה ממול. נגיד להם שאירמה חירשת ונדליק את הטלוויזיה על הכי חזק. נלך שנינו להלשין בעירייה על העמוד הקורס ונוציא צו על מבנה מסוכן למגורים. יבוא קונה עם כיפה על הראש? בבקשה. תכף ומייד אני אומר לו שכל יום, בפרינציפ, אני זורק לחתולים פה בחצר מעיים של חזירים שאני קונה אצל הרוסים בשוק הכרמל, ושלא יחשוב לרגע שאוותר על הזכויות שלי בתור אזרח חופשי. נראה את הבעל־בית שלך בעוד חודשיים. סמרטוט רצפה נעשה ממנו: הוא עוד יתחנן שתיקח ממנו את הדירה במיליון שש מאות."

"במיליון שבע מאות אני גם כן קונה," העיר מלכי המהורהר.

"מה אתה קופץ?" נזף עכנאי, "שב בשקט! מבצע אברמסון יוצא לדרך — על ארבע הוא יזחל אחרי שאני אגמור אתו. יש לי קשרים!"

"בעירייה"? שאל מלכי.

"בעולם התחתון," חייך בעל-בריתו חיוך מחריד ולא יסף.

מלכי פקק כבדרך אגב את בקבוק הוודקה, ביקש את סליחתו של עכנאי וּמלמל משהו בדבר פגישה (שלא הייתה ולא נבראה) בעוד שלושת רבעי שעה עם הבחורה שלו. השניים נפרדו בתקיעת כף. פקיד ההסתדרות הציונית, שסוף סוף נמצאה לו מטרה כפי מידותיו, חזר הביתה אל אירמה הרכה השקועה בשנת ישרים, ועוד שעה ארוכה תכנן בהתלהבות כל מיני פעילויות שיסירו את עננת השיפוצים מעל לראשו ויבטיחו את שלוות הבניין בעשור הקרוב. אף מלכי, שנדבק בהתלהבותו של הזקן, לא נרדם במהרה, וכל אותו לילה התהפך על משכבו והגה בתוכנית משלו, שעליה יסופר בדפים הבאים.

אָנוּלִיקָה / לילך וולך

היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה. הרי נשאלה. הייתה יכולה לומר "1962, המורָה". או אפילו, אפילו, הייתה יכולה לומר "אני לא יודעת, המורה" – למרות שוודאי שידעה, היטב ידעה מה השנה לאדוננו – ולחזור ולשבת בכיסא העץ, שחרק ברגלו הסדוקה בכל פעם שהתרוממה ממנו, ועוד הרבה יותר בכל פעם שהתיישבה עליו. היא הייתה יכולה להתנצל על כאב כלשהו שפתאום פגע בה לכאורה, נניח כאב בטן דוקר; בדרך כלל זו הבטן שמכה בה משום מקום, כאילו שלחו בה חץ דקיק. להתנצל, ולצאת מהכיתה.

אבל באותו היום זה לא מה שקרה. היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה, ונמלט מתוכה צחוק רם. וזה לא היה מה שאף אחד ציפה לו. היא לא הייתה, אם להמעיט לשם לאקוניות, נערה צחקנית. כשנולדה, ובדקו שיש לה כל האיברים שצריכים להיות, ושעור החציל שלה חלק ומבטיח, אמרו עליה "שמחה גדולה אין בַּתינוקת". ולא חשוב אם ידעו או התנבאו, זה מה שאמרו עליה וזה מה ששמעה. וכדי שלא תסבול מדי מן הגורל נטול השמחה, קראו לה אָנוּלִיקָה. הייתה לה תנועה משונה בגוף כשל ציפור בעלת רגליים דקות מדי וארוכות מדי, והיה לה שיער שנקלע בצמות קטנות צמודות ומכאיבות, והיו לה ריסים שהתעגלו מעצמם והכעיסו את הנערות האחרות עד שפעם בשנתה גזרו לה אותם בעין אחת והם נותרו קצרים וזיפיים מאז. והיה לה מוח יהלומי, ככה אמרה הגברת מקילי. מוח חד ומלוטש, ובוהק מתוך עצמו, ממש כמו יהלום. אבל שמחה גדולה לא הייתה בה, לא בתינוקת ולא בנערה שהיא גדלה להיות.

בין לבין היא לא זכרה בדיוק מה הייתה. היו חלומות כתומים דרך וילון רפוי, והיה חתול אחד שנכנס ויוצא, והיו זוג ידיים בעלות כפות אלמוגיות שהרימו אותה והניחו אותה, הרימו והניחו. היה גם ריח קלוש של חלב מהול במים שגלש על כרה, ומראה פירות שהתייבשו על חוט ושטיח קלוע שדקר בברכיים. וזהו. לפעמים נדמה היה לה שהיא נזכרת אולי בצעצוע או משהו רך שידי הפעוטה שלה נשלחו אליו, אבל בפעמים אחרות חשבה שהמציאה את הזיכרון בכלל. הייתה חושבת אפילו שהמציאה שפעם הייתה ונולדה, לולא המילים "שמחה גדולה אין בה" ששמעה והבינה, אפילו שנשמה אז רק שתי נשימות רטובות ודי.

—

מסביב היה שקט מתוח, ורק את החרחור הקבוע הלח של גאניה השמנמונת, שלא התרגלה לאבק, ניתן היה לשמוע. מלבד הצחוק. הצחוק הרם, הגדול, תופס המקום והמפתיע לאין שיעור. היא עדיין עמדה, מתנודדת על רגליה הצנומות, שמלת הפשתן הרחבה שלה הקשורה באמצעה בסינר צחור, מעלה אדוות בד מן הסרעפת הרוטטת. היא שלחה כף יד מופתעת אל הפה, כמעט סטירה, אבל הצחוק העמוק פילס את עצמו דרך האצבעות הסכורות, נשפך אל הכיתה כמו גשם של אפריל.

המורה, אישה צעירה שאף אחד עדיין לא חיזר אחריה, בעלת פנים שתמיד נראו כאילו הוטח בהן עלבון, בשום פנים ואופן לא התכוונה להרשות ששערורייה קטנה או גדולה תחל דווקא מחדר הלימוד שלה. היא חבטה על השולחן שלפניה בכף יד פתוחה שלוש פעמים. חבטה אחת הייתה כדי להפסיק רחש קל, שתי חבטות היו כדי לסמן שהנה אוי ואבוי, והתלמידות לא הצליחו לזכור מתי אם בכלל הכתה על השולחן שלוש פעמים. כל מי שעד לאותו הרגע לא תפסה שמתרחש אירוע משונה במיוחד, הבינה עם החבטה השלישית על השולחן, שהיום הזה, שהתחיל כמו כל יום, הוא הזמנה. החבטה השלישית עדיין הדהדה בחלל הקטן, ורגע ארוך אחד נמתח כמו קור ציפייה. הנערות הביטו דרוכות לבאות. אנוליקה נעצרה לרגע, שאפה אוויר מלוא הריאות, ופרצה שוב בצחוק אדירים.
—

בפנימייה המיסיונרית של קשאשה לא חסרו יתומות. למרבית הנערות לא היה אב, לחלקן לא הייתה אם, השחוחות שבהן איבדו גם אם וגם אב. אבל רק אנוליקה לא היו לה, לא אב ולא אם, לא אחים ולא אחיות, אפילו דוד או דודה לא. יום אחד פשוט נאספה מהשטיח הקלוע הדוקרני והובאה לקשאשה. היא זכרה מכונית מעלת אבק וזרועות לבנות ומסולסלות שיער המרימות אותה. עד שמלאו לה מה שסיפרו לה שהוא גיל 12, הייתה מבלה את ימיה רכונה על השולחן האחרון הפנוי בכיתה, רוקמת בצלבים זעירים מדויקים את ישו הקטן באסם, שרוע על שטיח קלוע דוקרני. בשנה שלאחר מכן, עזבה את הבית הקטן המצופה אריגים פרחוניים של הגברת מקילי, מנהלת פנימיית קשאשה, והצטרפה למוסד כתלמידה. "עכשיו תהיי סוף סוף כמו כולן, את לא שמחה?", ניסתה הגברת מקילי לעודד את הילדה שאחזה שק בד לא גדול, מלא בחפציה. אבל אנוליקה שלא הייתה בה שמחה וגם עצב לא היה בה, משכה בכתפה כדי שלא לומר שכמו כולן לא תהיה, ושמטה את השק.

הילדה בת ה-12 כבר ידעה את כל מה שהיה ללמוד בפנימיית קשאשה. הרי מאז שנאספה ועד שהצטרפה כתלמידה מהמניין, ישבה בשולחן האחרון והקשיבה. המורות היו נבוכות, אבל לגברת מקילי היה רעיון. אנוליקה תטופח ותוכשר במסגרת הפנימייה עד לגיל 18, ואז תהפוך למורה בבית הספר, המורה הראשונה שהפנימייה הוציאה מתוכה. זה היה רעיון שאין בו שום פגם, הוא היה כה שלם, כה עגול. אפשר יהיה לפרסם בעלון הכנסייה "הפעוטה שהוצלה על ידי המיסיון – היום מורה בבית ספרו!". כאשר התבשרה הילדה על התוכנית האלוהית עבורה, לא שמחה ולא התעצבה. היא חזרה אל חדרה המבעבע שמועות, הצטופפה על הדרגש שלה תחת שמיכת הצמר, ובבוקר התעוררה ובעין הימנית היו לה ריסים ארוכים שהתעגלו מעצמם, ובעין השנייה ריסים קצרים וזיפיים.
—

המורה שבה בריצה אל הכיתה, אוחזת את זרועה של הגברת מקילי. "היא לא מפסיקה. זה כבר חצי שעה. אני שאלתי "מה השנה לאדוננו?" זו שאלה פשוטה, גבירתי המנהלת. זו שאלה שאנוליקה יודעת. אפילו גאניה יודעת. והיא רק התחילה לצחוק. כמו שד, הגברת מקילי, כמו שד!" בחיפזון הגדול שכחה הגברת מקילי את סרגל העץ במשרדה, וזה חבל היה, כיוון שעכשיו דווקא הייתה יכולה להיעזר בו. בת טיפוחיה השקטה והטובה, אנוליקה המתוקה, אותה גידלה בחיבה מסויגת ובמסירות, עומדת במרכז הכיתה, מנופפת בזרועות גרומות וצוחקת. כמו משוגעת צוחקת. כמו שד, כמו לילית. המנהלת הכניסה יד לכיס סינרה, מצאה בו לימון ירוק שהרימה מוקדם יותר, אחזה בלסתותיה של אנוליקה כמו בלסתות כלב סורר, ותחבה בפיה את הלימון, תחבה אותו וגם סגרה עליו את שיניה, כך שנבקע. העסיס החמוץ כיווץ את גרונה והעלה דמעות לעיניה של אנוליקה. והיא לא הפסיקה לצחוק אפילו לרגע.

"הפסיקי מיד. תיכף ומיד ילדה, את שומעת?" אבל אנוליקה שאין בה שמחה, ושאתמול מלאו לה 18, ירקה את הלימון, והמשיכה לצחוק. הגברת מקילי סטרה בכף יד פתוחה על הלחי השמאלית ואז על הלחי הימנית. ואנוליקה המשיכה לצחוק ולצחוק ולצחוק. ובזמן שצחקה, היא נזכרה. היא נזכרה בידיים האלמוגיות שהרימו אותה, היא נזכרה שהיה גם צוואר, ושהיה לו ריח צוף. היא נזכרה באמא שלה, ובדייסת קמח התירס שהייתה מכינה לה, ברסק המנגו שהייתה מניחה מעליה. היא נזכרה בצעצוע. הוא לא היה יפה אבל הוא היה רך והוא היה שלה. מין דובון? היה זה צעצוע בצורת דובון או חתול או עכבר. הוא היה עשוי טלאים, והיה לכל אחד מהם מגע שונה. היא נזכרה בחתול שנכנס ויצא, היה לו שם. מה היה השם שלו. הסרעפת כל כך כואבת מלצחוק, הגרון צורב. מי ידע שכואב כל כך לצחוק. לא אנוליקה, היא לא ידעה, ולא צחקה. לא לפני כן, לא בכלל. אסים. קראו לו אסים לחתול. וזה היה שם מצחיק, כי הוא היה ההפך, חתול פחדן הוא היה, שלא הגן על אף אחד. כמו שהיא אנוליקה, הייתה ההפך משמה. והיא נזכרה גם באבא שלה, הוא היה מגיע רק לפעמים. בסופי שבוע? בראש החודש? היא לא ידעה לומר. ולו היה ריח שמן מכונות, ותבלין כלשהו, שלא ידעה לתת לו שם אז. והוא היה מרים אותה גם, לפעמים. וכפות הידיים שלו לא היו אלמוגיות, היה להן צבע דומה לזה שלה, דומה לפְנים של תאנה. היא צחקה ונזכרה, ונזכרה וצחקה.
—

אף אחד לא ידע לומר מתי זה קרה בדיוק. כולם היו עסוקים מדי באנוליקה. "אנחנו טעינו מאוד," אמרה המנהלת מקילי, כאילו לעצמה, אבל כולם שמעו. "זו לא התנהגות. לא של תלמידה בפנימיית קשאשה, ובטח שלא של מורה בפנימיית קשאשה." זה ודאי כבר החל אז, אבל אף אחד לא ידע לומר מתי בדיוק. פתאום זה היה שם, לא מתפרץ, לא מתגבר, פשוט שם. כאילו כבר דקות ארוכות שאנוליקה לא לבד. גאניה השמנמונת, שמעולם לא התרגלה לאבק הכפר, ולא לאבק הגירים. שהנשימה שלה מחרחרת וכלבלבית, שלא יודעת ולא אוהבת לרוץ. שחולמת בשיעורים ואף פעם לא יודעת את התשובות לשאלות. שבוכה בכל לילה מאז שהגיעה לפנימייה, שמייבבת מתוך שנתה לאמא אמא אמא שלה. שקרעה את שרשרת הצלב שניתן לה לענוד, כבר פעמיים, וקיבלה בגלל כך בסרגל העץ על הציפורניים. שהחביאה קוביות סוכר בשרוולים, ועדיין אף פעם לא מתקו לה הדייסה או התה. גאניה צחקה. בשמלת הפשתן הרחבה שלה, שסינר צחור דחק אותה במרכזה, עמדה גאניה מנופפת בזרועותיה, טופחת על ברכיה, וצחקה צחוק גדול עמוק ולח.

ופתאום לא הייתה זו רק אנוליקה שאתמול מלאו לה 18, ושאין בה שמחה גדולה, ולא זכרו לומר אם בכלל נראתה צוחקת לפני אותו היום. פתאום היו אלו גאניה, וגם אפיו ואחותה התאומה דוטו, לולו ומרג'אני, אפילו מלאייקה שהגיעה רק בשבוע שעבר לפנימייה ועדיין הרטיבה במיטה. עמדו כולן, בשמלות פשתן וסינרים צחורים, צוחקות וצוחקות וצוחקות. הגברת מקילי כבר הספיקה להביא את סרגל העץ שלה, וגם חפיסות סבון כביסה מר, לתחוב בפיות הצוחקות. "את הפה הייתי תופרת להן בחוט שחור," סיננה המורה העלבונית. הכומר שהגיע מן הכפר הסמוך מעולם לא הצליח להשתכנע בקיומם של שדים ודיבוקים, אבל הגברת מקילי נשמעה משוכנעת מאוד, והוא עזב את עיסוקיו ונסע. הכומר לא מצא דיבוק להצליף אותו החוצה מהנערות הצוחקות, אבל פתרון אחר לא היה לו, אז הם המשיכו להכות בהן על כל מקרה. ההצלפות לא שינו דבר. בכל כמה שעות הצטרפו עוד נערות למגפת הצחוק. כך אי אפשר היה. אחרי שישה שבועות נסגרה פנימיית קשאשה. הנערות הושבו אל הכפרים שלהן, אל חלקי משפחות מודאגות, אל קרובים רחוקים אדישים, אל הסקרנים ששמעו חלקי שמועות והגיעו לראות במו עיניהם. זה לקח רק כמה שבועות. אף אחד לא ראה דבר דומה לפני כן ואף אחד לא ראה דבר דומה לאחר מכן. אלו היו בעיקר הנשים, הילדים, השבריריים, אלו שאפשר היה לחשוד בהם עוד קודם, שנדבקו בצחוק של אנוליקה. הם אהבו אותה ושנאו אותה, ולא הייתה להם ברירה אלא לצחוק. זה לקח רק כמה שבועות עד שטנגנייקה כולה רטטה בצחוק.

*ב-1962 החלה בטנגנייקה (היום חלק מטנזניה), מגפת צחוק שנמשכה 18 חודשים. המגפה פרצה בפנימייה בכפר בשם קשאשה, והחלה על ידי קבוצה מתלמידות המיסיון שהחלו לצחוק ולא פסקו. הסברה היא שמדובר בהיסטריית המונים, אבל עד היום לא הצליחו להוכיח מה בדיוק קרה בטנגנייקה.

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת. זהו הסיפור הראשון שהיא מפרסמת.