ביקורת | "ספרים הם הקדמות לחלומות". מאת מיכל בן-נפתלי

"מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו". מיכל בן-נפתלי על פתולוגיות של קריאה בעקבות ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות"

"שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. […] התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה; נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב. […] אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי; […] אחר כך החלה מתערפלת ונבלעת. […] נושא הספר ניתק מעלי, הייתי חופשי לדבוק בו או לא". הפתיחה הסהרורית לרומן שכתב פרוסט על הזיכרון, בעקבות הזמן האבוד, בתרגומה של הלית ישורון, מציבה אותנו גם על סף ספרה של מירב רוט, מה קורה לקורא. אפשר שעצם הכניסה לַספר, לכל ספר, כרוכה במעין מצוקת יקיצה, כַּהזרה המחלחלת לתוכנו אחרי שינה כבדה ומאלצת אותנו לשוב ולהתרגל אל עצמנו מחדש מדי בוקר. אבל אם דומה שניתן להיחלץ מחוסר-אוריינטציה זה על ידי אחיזה בִיסודות סולידיים המצויים בבסיס האני שלנו, בירושות שנחלנו, בספרים שקראנו – פרוסט תוהה אם אותו אני ששמט את הספר בטרם נרדם, ונעשה בחלומותיו למושאו של הספר שקרא, מסוגל משניעור להיות נוכח לעצמו ולהקיף את עצמו במבט. "אני קורא ומפקיר את עצמי, לא לקריאה, אלא לעצמי. אני קורא ונרדם", מצטטת רוט את פסואה המיטיב לתאר את הקוראים הרדומים והרדופים שאנחנו, שעל כל הקווים שמתחנו והקפלים העדינים שקיפלנו בקצות הדפים האהובים עלינו מבין אלפי הדפים שקראנו, על כל סימני-הדרך שהותרנו מאחורינו, על כל העלילות והדמויות שסחפו את קיומנו בהווה הקריאה, איננו מסוגלים לומר בדיעבד מה באמת קרה לנו. "הקביעוּת של הדמות הבדויה", כותבת רוט, "מאירה את אי-הקביעות של הזהות האנושית. […] ההזדהות עם הדמות הבדויה […] מאפשרת לרגע מנוחה מן ההשתנות המתמדת והמאבק המתמיד לכינון וגיבוש זהות 'אני'", אשר "זיכרונותיו דהים, משאלותיו כמוסות ולעתים קרובות מתפוגגות או מתגשמות לרגע ומחליפות צורתן" (עמ' 163).

 

תהליך מסתורי

"מה קורה לקורא מבחינה נפשית כשהוא לוקח ספר לידו ומתחיל לקרוא?… מה פשר התהליך המסתורי שמילים משפיעות דרכו?", שואלת מירב רוט (עמ' 21, 29). אף על פי שהיא נשענת על תיאוריות שמיקמו באופן ספקולטיבי את הקורא במרכז הפרשנות הספרותית, בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, השאלה שלה אינה מכוונת לָאופן האופטימלי שבאמצעותו יש לפלס דרך להבנת הטקסטים עצמם. במילים אחרות, היא אינה מבקשת לבאר טקסטים באמצעות תיאוריות הממוקדות בקורא מובלע, אלא להתמקד בחוויות קריאה מפורשות של דמויות בתוך יצירות ספרותיות – רובן יצירות אוטוביוגרפיות וממוארים שמחבריהם מתארים את חניכתם שלהם כקוראי ספרות – כדי לדובב תווים בהתנסותן שאינם מצטמצמים לביאור מפורש של הטקסט ואף אינם קשורים בו בהכרח. אדרבא, רוט מנסה לגולל את החוויות האלה כדי להתוות מנעד של היענויות אָפקטיביות לקריאה הנותרות בדרך כלל חתומות בינינו-לבין-עצמנו ועלולות להתפוגג כמו חלומות כשאנחנו עוברים לספר הבא.

יופייה ועוצמתה של המחווה של מירב רוט טמונים בין היתר בכך שהיא מתעכבת ממושכות על עושרן האניגמטי של הקריאות החתומות. במיפוי המדוקדק שהיא עורכת לסוגי ההזדהות שאנחנו עשויים לחוש כלפי טקסטים, מחבריהם והגיבורים בתוכם, וליחסי ההעברה שיש לנו עימם, יש משקל מכריע לְפתולוגיות של קריאה, המופיעות לעיתים אפילו בצורת התנגדות לקריאה או הימנעות מקריאה בלב הקריאה. מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו, במשאלה בלתי-אפשרית לאיין את קיומו של מה שלאמתו של דבר אינו ניתן לאיון: "אי-פנייה לספרים או הירדמות מהירה עם תחילת הקריאה, פיזור הריכוז בקלות ויחס ביקורתי וספקני כלפי הטקסט הנקרא. […] קריאה שמתנגדת להשתתפות פעילה של נפש הקורא בתהליכים שמזמנת לו הקריאה" (עמ' 100), היא כותבת. עם זאת, במקרים קיצוניים של התנגדות לקריאה, של מה שנראה כקריאה אינטלקטואלית עקרה או חסומה, של אי-נחת או קוצר-רוח המניעים אותנו לתזז בין ספר לספר, של פליטה ברוטאלית של מה שנקרא – רוט מאפשרת לחשוב גם על סיטואציות מורכבות של קריאה טרנספורמטיבית, כזו שהקורא נבנה מתוכה וחורג ממנה, כקריאה שעוברת ואולי אפילו חייבת לעבור דרך פתולוגיה מסוימת של קריאה כדי להיות ראויה לשמה.

 

דיוקנה של הזדהות דביקה

רוט מתעכבת על סוגי הזדהות פרימיטיבית עם טקסטים, כגון הזדהות מחפיצה או מאנישה שבה הדמות או המחבר הם חפצים שאפשר להשתמש בהם, או לחלופין בני אנוש העוקבים אחר הקורא במבטם ולפעמים נתונים להאדרה פרנואידית-סכיזואידית כאילו יש בידם, בטוב המוחלט שהם מגלמים, לשמש עבורו כמצפן או כמגדלור (עמ' 78) – העברה העלולה בדיוק בשל טבעה המאדיר להתהפך לכדי הרס אלים של האובייקט. במקרים כאלה לא מדובר במצב הטרנספורמטיבי האופטימלי שבו הקורא המשליך על הטקסט והטקסט שמשליכים לתוכו משתנים לכדי 'הכלאה שלישית' שאינה זהה לאיש (עמ' 168). לא מדובר, אפוא, בלשונה של רוט, במצב שבו הקורא "לא רק 'נהיה הדמות' אלא אף נותן לדמות 'להיות הוא' וכך הוא חווה דרכה אפשרויות 'אני' נוספות". מדובר במקרים הפוכים, רגרסיביים, שבהם דומה שהספר מספק צורך קמאי עבור הקורא הבולע לתוכו את המסמנים עד כדי קריסת בוחן המציאות שלו. כך סארטר, המתאר בספרו האוטוביוגרפי המילים, את היצמדותו הילדית הקונקרטית לדמויות ספרותיות. רוט משרטטת בעקבותיו את דיוקנה של הזדהות דביקה, שאינה מקרבת בין העולם הפנימי של הקורא לבין העולם שנברא בספר. ההידבקות הופכת את גוף הספר או את גוף המילים למעטפת המגנה על העצמי מפני התפרקות, מבלי שהיא עוברת דרך הפנמת הכתוב. ואולם מנגנוני הגנה אלה שבריריים ורגעיים, והנפש אינה יכולה להישען עליהם לאורך זמן (עמ' 91). אפילו אם דומה שהילד "מרגיש קרבה פיזית ונפשית לעולם של הגדולים ולנשגב", היא כותבת, "העולם הפנימי נותר חרד וריק גם לאחר שהשתטח על שטיח התפילה הספרותי" (עמ' 89). אנליזה זו מאפשרת גישה מחודשת לַדמות שיצר סארטר ברומן המוקדם שלו הבחילה, עשרים ושש שנה לפני שכתב את המילים, דמותו של האוטודידקט, האלטר-אגו הפרודי של גיבור הספר, רוקנטן, ואולי תאומו המדומיין של הילד שהיה: איש היושב כל ימיו בספריית העיר המדומיינת בוביל וחי באמצעות קיומו של פולחן קריאה על פי סדר אלפביתי, פולחן הנשען על אמונה בַּשיירים החומריים והלשוניים של העבר. אלא שלהבדיל מסארטר הילד, המודע לפרקים לאחיזת-העיניים שהוא נתון בה, האוטודידקט, האוכל תמיד תוך כדי קריאה, סבור שהוא נעשה אחד עם הספרים שהוא בולע. בדיונה בסיפור "דפי אספרן" מאת הנרי ג'יימס, רוט מתארת באופן דומה אותה "טורפנות" של המספר הרודף אחר דפיו של אספרן, המשורר המת, הנמצאים בחזקתה של האהובה הקשישה שהשירים נכתבו לכבודה. "בעלת המכתבים", היא כותבת, "[…] אף היא בחזקת 'קורא', שקורא אחר, גזול [המספר], חש צרות עין כלפיו" (עמ' 221), כשהוא מבקש בקניבליות מפלצתית "לבלוע את האובייקט כדי לבטל את החסר" (עמ' 231). בלשונה של רוט, "זהו סיפור על קריאה שבה המילים שאמורות להוות חלופה ל'דברים עצמם' נתפשות בתור 'הדבר עצמו', נכס שיש לבלוע ולבעול במקום להפנים, לעבד ולצקת בו משמעות אישית" (עמ' 226).

 

שפת האם ושרבוטי האב

המקבילה האוראלית הנוצרת בין התשוקה לדעת לבין הקיום, שעלולה להתפתח לפתולוגיה, מקבלת עם זאת גילום טרנספורמטיבי בספרה של אווה הופמן זרה בין המילים, רומן אוטוביוגרפי על משבר הגירה מפולין לקנדה ולארצות הברית, ועל המעבר המשתמע מן השפה הפולנית לאנגלית. הופמן, הרוכשת מאוחר את השפה הזרה, אוחזת בה בהתחלה אחיזה טכנית, שטחית, שאינה כרוכה ומעובדת בהוויה החיה והמשחקית של שפת האם. ברגע מאוחר בסיפור, כשהיא כבר משמשת כמורה בשלה, הופמן קוראת לפני תלמידיה שיר של אליוט. רוט כותבת: "הגלות מן השפה לוותה על ידי הופמן בחוויית גלות מילדותה ורק ברגע הקריאה בשירו של אליוט מתרחשת הטרנספורמציה העוצמתית ועם זאת העדינה כל כך שהופמן חווה […] המילים שבות להיות, כמו שהיו בילדות, דברים יפהפיים" (עמ' 68). ההחפצה הכרוכה בשיבה לחוויה הילדית – היעשותן של המילים לדברים – נתפשת כאן כתנאי לדחוס לתוך השימוש האינסטרומנטלי בשפה הנרכשת איכות סמיוטית, במונחיה של ז'וליה קריסטבה, שאולי לא במקרה דיברה, כמהגרת בעצמה – מבולגריה לצרפת, על אותו ממד קדם-מילולי או על-מילולי בלשון, ממד רתמי-מוזיקלי-אָפקטיבי נשכח של הזמן האבוד, שעלול להימחק לנוכח כניסה נחרצת מדי לסדר הסימבולי. האין זה אופן להתבונן בדרך שעשתה תרצה אתר עם שירתו של נתן אלתרמן אביה – שמבעד לפריזמה שמציעה רוט אפשר לראות בה קוראת מימטית ודביקה של האב – כאשר בקובץ השירים בין סוף לבין סתיו, לאחר מותו של אביה ושנים ספורות קודם למותה שלה, בלעה לתוכה שורות בשיריו והאדירה אותו באמצעותן – "והוא מראש הר יביט בי", כתבה – רק כדי להחדיר ברפליקות החתומות לכאורה שפת אָפקט, מלנכוליה המפעפעת פנימה דרך תוספות זעירות וסימני פיסוק שאינם מופיעים בלשון המקור, ויש בהם כדי להטות את המשמעות ואף להחריב אותה כליל: "לא הכל הבלים, בתי/ לא הכל הבלים והבל/ […] רק אחרייך הלכתי בתי/ כצוואר אחרי החבל", ואילו היא: "והארץ היתה הבלים ושוכחת/ ומלאת הבלים והבל./ ואני את מיליך שיננתי בפחד/ צוואר. אחרי. חבל". ועוד: "שמרי נפשך מן השורף והחותך/ […] והממית כמי באר ואש כיריים"; והיא: "אל כל הארצות אשר כיסית מפני/ אני כעת הולכת כי אני יחידתך./ אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך/ הולכת שמה להמרות את מצוותך".

דמות האב שבה וחוזרת לאורך מה קורה לקורא. היא מבליחה דרך הקונפליקט בין חיים נאכט לבתו בלומה בסיפור פשוט, שבו האב, הקורא ה'אמיתי', משתאה לנוכח קריאתה שוות הנפש של בתו (עמ' 105), שדומה שנשארת רחוקה ממהות הקריאה, חסינה בפניה (רוט נשענת כאן על קריאתה של רחל צורן); היא מופיעה בניסיונותיו הכפייתיים של קירקגור בחיל ורעדה "לראות את אברהם"; דמות האב נבראת באב הבדוי של פירנדלו בשש דמויות מחפשות מחבר; והיא נידונה בהרחבה דרך האב הנעדר של סארטר הילד בהמילים. בקריאה שמציעה רוט, סארטר "מכחיש את הזדקקותו לאביו ואת כאבו על אובדנו, אך הכחשה זו מתערערת באופן עקיף דרך עיסוקו באפשרות המשותפת לבן החי ולאביו המת לשים את ידיהם על אותם ספרים […] כאשר הוא מפשפש בספרים ומגלה בהם שרבוטים של האב על דפי הספר מימים שבהם אביו היה חי וקרא בספרים אלה בעצמו. […] את המאמץ מכמיר הלב להבין את ה'קשקושים הבלתי קריאים' [כך מכנה סארטר את מה שגילה בשולי הדפים], שהיו השריד הישיר ביותר שהיה לו מ'קולו' של אביו, סארטר ממיר מיד בהכחשה אומניפוטנטית של כמיהתו לאב: 'את הספרים מכרתי: כה מעט העסיק אותי הנפטר הזה'. […] הקשקושים נשארים בלתי קריאים והפוטנציאל הגלום לקרבה ביניהם רק מדגיש את היעדרו. […] הקריאה הכמהה לחרוג מכבלי הזמן והמוות הפכה למעשה של השקעה באב נעדר" (עמ' 183–185). דימוי שרבוטי האב בשולי הספרים משמש את רוט לתאר את מה שעבורה הוא כנראה הסוציאליזציה הרחבה ביותר, ה"חבירה של הקורא לקוראים מכל זמן בעבר" (עמ' 182), קהילת קוראים השבה ומעבירה ספרים מיד ליד לאורך הדורות, פוליס של קריאה, המהווה גם את הממד הפוליטי הדיסקרטי של הספר הזה, שאינו מחויב לארון ספרים מסוים. "כל קריאה בטקסט ספרותי", היא כותבת, "מעידה כי אין אנו בוראים ואדונים בלעדיים על הזמן, הגוף, האחר, החיים והמוות, הלא-מודע, ובכלל אלה גם לא על השפה שבה אנו מבטאים את עצמנו. אך יש בכך גם משום נחמה פוטנציאלית: קריאת ספרות […] מאפשרת לקורא המתמסר לה מתוך צניעות למצוא חסות תחת קורת גג של גורל אנושי משותף" (עמ' 246).

אם שרבוטי האב עומדים ביסוד הרעיון הפוליטי של קהילת הקוראים, של "הצד שלנו", כפי שהוא מכונה במבוא למבוא של הספר, סצנת הקריאה של רוט חוזרת לשושלת האם, ל"חיק המילה הכתובה", בלשונה. האם הכותבת היא המתוארת בפרגמנט הקצר הניצב על סף מה קורה לקורא. כמו קולט, בספרה הולדת יום, שהעידה על אמה כעל "יד שניסתה להנחיל לי אלפבית חדש", לומדת הבת מגיל צעיר לקרוא במערך הטרוגני של סימנים ספרותיים וחוץ-ספרותיים, בתנוחות הגוף, בקולות ההדפסה, באותיות, שבאמצעות העולם שהן מחוללות מאפשרות להיות בעת ובעונה אחת בתוך הבית ומחוץ לבית. זהו הציווי ההורי: קראי. מכאן ואילך את יכולה לקרוא כמו בלומה, או כמו אווה הופמן, או כמו סארטר, או כמו עשרות הקוראות והקוראים שאת מצטטת לאורך הספר, לבלוע, לעכל, להתמרד, להירדם, לחרוג. לא תוכלי לחמוק מקריאה. היי כאן ושם, היי כבולה ומשוחררת. "הקורא הופך לקורא של קיומו", היא כותבת כמאתיים עמודים אחר כך. אבל במוטו, לפני שהמסך עולה: "ספרים הם הקדמות לחלומות".

 

עטיפת הספר "מה קורה לקורא?". הספר ראה אור בהוצאת כרמל

 

      

      

      

 

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו