בעבודה | הצצה למתרחש בשכונת הרכבת בלוד, ברומן בכתובים מאת חנה טואג

"'בנים לא רוקדים, עימאד, אתה לא חַ'דְרָה.' אבל הוא וחַ'דְרָה אחד. מה שהיא עושה הוא עושה: יורד ועולה אִתה להר הזבל בחצר, מוחא כפיים לריקוד שלה. הנה הם מנסים להדביק ביחד בקמח ומים את רגלי הבובה לגופה."

מתוך "אהבה מסותרת" / חנה טואג

 

פרק 6: אותו נוף רץ

התאומים חַ'דְרָה ועִימַאד משחקים בערֵמת האשפה הסמוכה לביתם בשכונת הרכבת בלוד. מזמן לא ניקו את הרחוב והערֵמה התגבהה לגבעה וצברה אוצרות: רסיסי זכוכית, שברי צעצועים, קליפות פרי שהגלידו, גללים של בעלי חיים וזרדים יבשים. האשפה התקשתה מעט ואפשר כבר לטפס עליה. התאומים תוחבים את רגליהם הקטנות ובוטשים בה, דגים מתוכה גדמי בובה, בלוטי עץ, כפתור שנפרם מבגד, עולים ויורדים ובידיהם האוצרות. פאתן מבשלת ארוחת צהריים, אום כולתום מסלסלת במטבחון הקטן של הבית רבעי טונים, המלטפים ברוך את צמותיה של פאתן, האסופות מתחת לחיג'אבּ ומערסלים את גופה הקטן של חַ'דְרָה, העומדת על גבעת האשפה ומנענעת את מותניה לצלילים המרחפים באוויר.

"שוּף, עִימַאד, שוּף! תראה אותי! אני כמו נגוו'ה פואד בפילם אִל עַרַאבִּי של יום שישי!", אומרת חַ'דְרָה לעימאד.

היא פושטת רגל קדימה ומזיזה כתף ומפתלת בטן, ועימאד מביט בה במורד הגבעה ומוחא כפיים. גם הוא צופה בסרטים הערביים האלה ביום שישי ואוהב את ריקודי הבטן של נגוו'ה פואד. לא פעם דחפה פאתן את מרפקה בזרועו ואמרה:

"בנים לא רוקדים, עימאד, אתה לא חַ'דְרָה".

אבל הוא וחַ'דְרָה אחד. מה שהיא עושה הוא עושה: יורד ועולה אִתה להר הזבל בחצר, מוחא כפיים לריקוד שלה. הנה הם מנסים להדביק ביחד בקמח ומים את רגלי הבובה לגופה, בעוד פאתן צועקת שלא יפזרו את הקמח על הרצפה ולא מפסיקה לקלל:

"יִנְעַל אַבּוּהוֹם עיריית לוד שלא באו לקחת את הזבל. די כבר הסרחנו ממנו!"

עימאד וח'דרה לא מצליחים להדביק את רגליה התלושות של הבובה, וחַ'דְרָה מתייאשת ואומרת:
"משעמם, עימאד, בוא נשחק על הפסים!"

ועימאד משיב:

"אמא לא מרשה, זה מסוכן!"

אבל חַ'דְרָה מתגרה בו: "חָווִ'יף! חָווִ'יף! יָא פחדן אחד!"

והוא רוצה להראות לה שהוא לא פחדן, ורץ אחריה אל הפסים, הסמוכים כל כך לביתם ונעוצים בשולי השכונה כמו סכינים. אבל חַ'דְרָה חושבת שהם לא סכינים, אלא קווי ברזל ארוכים ומבריקים שאפשר לעמוד עליהם על קצות האצבעות וללכת, יד פה ויד שם, מִתְל אִל עָסָפִיר, ממש כמו ציפורים.

השדות צהובים מחרציות באביב הזה ומשקיפים מרחוק על השניים. הם עולים על הפסים הממורטים מדלגים מאחד לאחד כמו בחבל. מי שנופל מפסיד. הקווים ארוכים, ארוכים ומובילים רחוק. חַ'דְרָה מלמדת את עימאד איך פוסעים על בהונות על הפסים החלקלקים האלה בלי לִפול.

"עכשיו נרוץ!", היא אומרת לו, כשהתעייפה מלהיות ציפור. "נראה מי ינצח!"

והם רצים על המסילה, צחוקם מתגלגל בשדה החרציות, מתדפק על דלתות הבתים בשכונה ומטפס על מדרונה של גבעת האשפה, מלטף את גג הרעפים האדום של ביתם וחוזר אליהם לבסוף כדי למלא את האישונים, אך נבלם.

הנהג עוצר בחריקת בלמים את הרכבת.

 

חנה טואג, תושבת ראשון לציון. ספריה: "עלים של חסה" (הוצאת כרמל), "לאורה" (הוצאת מודן) – זוכה פרס קוגל, ו"הרובע הקטן" (אבן חושן 2015). הרומן "אהבה מסותרת" יראה אור בהוצאת כרמל.

 

      

      

      

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו