בעבודה | הצצה למתרחש בשכונת הרכבת בלוד, ברומן בכתובים מאת חנה טואג

"'בנים לא רוקדים, עימאד, אתה לא חַ'דְרָה.' אבל הוא וחַ'דְרָה אחד. מה שהיא עושה הוא עושה: יורד ועולה אִתה להר הזבל בחצר, מוחא כפיים לריקוד שלה. הנה הם מנסים להדביק ביחד בקמח ומים את רגלי הבובה לגופה."

צילום: אפרת בלוססקי

מתוך "אהבה מסותרת" / חנה טואג

 

פרק 6: אותו נוף רץ

התאומים חַ'דְרָה ועִימַאד משחקים בערֵמת האשפה הסמוכה לביתם בשכונת הרכבת בלוד. מזמן לא ניקו את הרחוב והערֵמה התגבהה לגבעה וצברה אוצרות: רסיסי זכוכית, שברי צעצועים, קליפות פרי שהגלידו, גללים של בעלי חיים וזרדים יבשים. האשפה התקשתה מעט ואפשר כבר לטפס עליה. התאומים תוחבים את רגליהם הקטנות ובוטשים בה, דגים מתוכה גדמי בובה, בלוטי עץ, כפתור שנפרם מבגד, עולים ויורדים ובידיהם האוצרות. פאתן מבשלת ארוחת צהריים, אום כולתום מסלסלת במטבחון הקטן של הבית רבעי טונים, המלטפים ברוך את צמותיה של פאתן, האסופות מתחת לחיג'אבּ ומערסלים את גופה הקטן של חַ'דְרָה, העומדת על גבעת האשפה ומנענעת את מותניה לצלילים המרחפים באוויר.

"שוּף, עִימַאד, שוּף! תראה אותי! אני כמו נגוו'ה פואד בפילם אִל עַרַאבִּי של יום שישי!", אומרת חַ'דְרָה לעימאד.

היא פושטת רגל קדימה ומזיזה כתף ומפתלת בטן, ועימאד מביט בה במורד הגבעה ומוחא כפיים. גם הוא צופה בסרטים הערביים האלה ביום שישי ואוהב את ריקודי הבטן של נגוו'ה פואד. לא פעם דחפה פאתן את מרפקה בזרועו ואמרה:

"בנים לא רוקדים, עימאד, אתה לא חַ'דְרָה".

אבל הוא וחַ'דְרָה אחד. מה שהיא עושה הוא עושה: יורד ועולה אִתה להר הזבל בחצר, מוחא כפיים לריקוד שלה. הנה הם מנסים להדביק ביחד בקמח ומים את רגלי הבובה לגופה, בעוד פאתן צועקת שלא יפזרו את הקמח על הרצפה ולא מפסיקה לקלל:

"יִנְעַל אַבּוּהוֹם עיריית לוד שלא באו לקחת את הזבל. די כבר הסרחנו ממנו!"

עימאד וח'דרה לא מצליחים להדביק את רגליה התלושות של הבובה, וחַ'דְרָה מתייאשת ואומרת:
"משעמם, עימאד, בוא נשחק על הפסים!"

ועימאד משיב:

"אמא לא מרשה, זה מסוכן!"

אבל חַ'דְרָה מתגרה בו: "חָווִ'יף! חָווִ'יף! יָא פחדן אחד!"

והוא רוצה להראות לה שהוא לא פחדן, ורץ אחריה אל הפסים, הסמוכים כל כך לביתם ונעוצים בשולי השכונה כמו סכינים. אבל חַ'דְרָה חושבת שהם לא סכינים, אלא קווי ברזל ארוכים ומבריקים שאפשר לעמוד עליהם על קצות האצבעות וללכת, יד פה ויד שם, מִתְל אִל עָסָפִיר, ממש כמו ציפורים.

השדות צהובים מחרציות באביב הזה ומשקיפים מרחוק על השניים. הם עולים על הפסים הממורטים מדלגים מאחד לאחד כמו בחבל. מי שנופל מפסיד. הקווים ארוכים, ארוכים ומובילים רחוק. חַ'דְרָה מלמדת את עימאד איך פוסעים על בהונות על הפסים החלקלקים האלה בלי לִפול.

"עכשיו נרוץ!", היא אומרת לו, כשהתעייפה מלהיות ציפור. "נראה מי ינצח!"

והם רצים על המסילה, צחוקם מתגלגל בשדה החרציות, מתדפק על דלתות הבתים בשכונה ומטפס על מדרונה של גבעת האשפה, מלטף את גג הרעפים האדום של ביתם וחוזר אליהם לבסוף כדי למלא את האישונים, אך נבלם.

הנהג עוצר בחריקת בלמים את הרכבת.

 

חנה טואג, תושבת ראשון לציון. ספריה: "עלים של חסה" (הוצאת כרמל), "לאורה" (הוצאת מודן) – זוכה פרס קוגל, ו"הרובע הקטן" (אבן חושן 2015). הרומן "אהבה מסותרת" יראה אור בהוצאת כרמל.

 

      

      

      

 

הרגע שבו שלמה ארצי הפך מחייל לכוכב

חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970 שבו "אהבתיה" סימן את שלמה ארצי כדבר הגדול הבא

"הזמר, סמל חיל-הים שלמה ארצי, היה מבולבל לחלוטין בעת ההפסקה – משהחלו להגיע התוצאות הראשונות של ספירת הקולות. ידיעה רשמית עדיין לא קיבל, אך לפתע החלו הכל להקיף אותו. ילדים רצו וביקשו אוטוגרפים בהכריזם: 'הצבעתי בשבילך!' חברי התזמורת חייכו בחיוך מסתורי, ואנשי קול ישראל עברו על ידו בקריצות רבות משמעות.

'אני? פרס ראשון?' שאל בתמיהה. 'קשה לי להאמין', והוא מוסיף – 'תאמיני לי, לא נעים לי. ככה סתם בא לו בחור צעיר וחוטף את הכתר…'"

(מתוך הכתבה "הזוכים המאושרים", מעריב, 14.5.1970, על זכייתו של שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970)

וכך כשהוא עדיין חייל בלהקת חיל הים הפך שלמה ארצי בערב ה-12 במאי 1970 לכוכב.  הביצוע שלו לשיר "אהבתיה" בלחן של יעקב הולנדר, או כמו שקראה לו המשוררת תרצה אתר במקור "פתאום עכשיו, פתאום היום", הציב אותו בקדמת הבמה.

המפתיע הוא ששלמה ארצי בכלל לא היה הבחירה הראשונה למבצע שישיר את השיר בתחרות. השיר הוצע קודם לשני זמרים אחרים שדחו את הבקשה לשיר אותו כי לא האמינו שהשיר יוכל לזכות אותם בפרס הראשון. וכך, שלושה שבועות לפני התחרות, זכה הכוכב העולה של להקת חיל הים להצעה להתמודד בתחרות. צה"ל הסכים להשתתפותו של סמל ארצי רק בתנאי שהתחרות לא תפגע בעבודה השוטפת של להקת חיל הים שבה היה חבר, יצא מכך שאפילו להתאמן כמו שצריך לא הצליח שלמה ארצי הצעיר.

שלמה ארצי בפסטיבל הזמר של 1970. מתוך אוסף דן הדני

"חשבתי זאת לכבוד רב להיות  מוזמן לקחת חלק בפסטיבל והסכמתי", סיפר ארצי לאחר הזכייה. "לא, לא שמעתי קודם את השיר, ולמען האמת הייתי מוכן לשיר כל שיר שהיו מציעים לי. אני צעיר ומתחיל מכדי להביע דעה על השירים".

עטיפת התקליט "פסטיבל הזמר והפזמון" 1970

אך "פתאום עכשיו, פתאום היום", שייך קודם כל למחברת השיר, המשוררת, הסופרת והמתרגמת תרצה אתר. זו הייתה תקופה לא קלה לאתר, רק חודש וחצי קודם לכן הלך לעולמה אביה האהוב, המשורר נתן אלתרמן. "שמחתי. וגם הצטערתי", סיפרה אתר לאחר הזכייה. "הצטערתי על זה שאבי, נתן אלתרמן ז"ל, לא זכה להיות איתי ברגע הזה. כמה שאבא היה צנוע ונחבא אל הכלים בכל הנוגע לפרסום ויחסי ציבור, הוא היה רגיש כפליים בכל הנוגע אלי. כל שיר שכתבתי וכל מילה שנכתבה עלי העסיקה אותו. הוא ידע ששלחתי את השיר לפסטיבל, ואני יודעת שהיה נגרם לו אושר, לו יכול היה לחלוק עמי את הרגע הזה".


נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

בחזרה לשלמה ארצי. אומנם הביצוע שלו כבש את תחרויות הזמר והוא נבחר לזמר השנה, אבל היו שתהו האם יצליח כוכב להקת חיל הים להמשיך ולהצליח גם לאחר שחרורו. "שלמה ארצי איננו הכוכב הנערץ ביותר, ובכל זאת זכה השיר בביצועו בפרס הראשון". כתב מבקר המוזיקה נועם שחק. "אני לא מוכן להסתכן, אבל נדמה לי שמהשבוע הפך שלמה ארצי ל'כוכב' בזכות הפסטיבל".

כמה חודשים אחר כך הוציא המשוחרר הטרי את אלבומו הראשון "שלמה ארצי". "שלמה ארצי אינו כוכב צאן ברזל", נכתב עליו בעיתון "דבר" בתחילת 1971. "וגם הוא עצמו, וזה חשוב עוד יותר, אינו סבור כך. יש לו קול נעים, חזות תמימה וכובשת, המזל האיר לו פנים ומה שחשוב לא פחות – הוא כן. כנותו היא קסמו. הוא זמר מעודן, רך ולירי, זמר בסגנון מיושן במקצת ונוסטלגי במקצת, מה שנקרא בארצות הברית 'זמר הפונה במיוחד לנשים'."

"נגד שלמה ארצי", הוסיף המבקר נועם שחק, "אין לי שום דבר אישי. להיפך, אני חושב שהוא בהחלט זמר טוב. אבל הייתי מעדיף לחכות לראות כיצד יתפתח ואז לומר אם אכן באמת הלך בדרך הנכונה".

 

***

כתבות נוספות:

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

***

 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 14

שירים חדשים ותרגומים ראשונים לעברית, סיפור של אליס ביאלסקי על משפחה יהודית ביום מותו של סטאלין, מוטי פוגל ברשימה על אהבה, כנות וענווה שדרושות לביקורת טובה וסקר הגויאבות הספרותי הגדול

יוסי וקסמן, מתוך "משוררים וציפורים יהודיות"

 

מתוך "משוררים וציפורים יהודיות", יוסי וקסמן

 

המשוררות והמשוררים ח״נ ביאליק, דליה רביקוביץ׳, חנוך לוין, יונה וולך, לאה גולדברג, רחל, חזי לסקלי, זלדה, י״ח ברנר – מדומים לקדושים חילוניים, מצוירים כאיקונות בכנסיה.

הציפורים ישראליות: נחליאלי, דוכיפת, זרזיר, פשוש, אוח.

מוזיקה: נוקטורנו בסי של שופן.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

 

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 13

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 12

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 11

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

גְּבָרִים הָיוּ רַבִּים אֲבָל הַמָּוֶת הוּא אֶחָד. / יוֹתֵר לֹא אֶתְמַסֵּר אֵלָיו, אֶחְיֶה כִּנְזִירָה

שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, יהודית אוריה, טליה מירון כנעני ואבישי חורי

Alison Oddi / Flickr

אורית נוימאיר פוטשניק


אֶל תּוֹךְ בֵּיתִי הַפַּרְוָרִי בַּלַּיְלָה מִתְגַּנֵּב
הַשֶּׁקֶט הַכָּבֵד וּמְמַלֵּא בּוֹ כָּל פִּנָּה.
הַשֶּׁקֶט הַכָּבֵד מַפִּיל אוֹתִי אֶל הַשֵּׁנָה.
וֲּבֲחֲלוֹמוֹתַי תָּמִיד צִלּוֹ שֶׁל זָר אוֹרֵב

וְהוּא גָּבוֹהַ וְיָפֶה מִמְּךָ וְהוּא חוֹשֵׁב
שֶׁאִם יַמְתִּין וִיחַיֵּךְ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה,
אֵצֵא אֵלָיו בְּכוּתַנְתִי מִשַּׁעַר הַגִּנָּה
וְלֹא אָחוּשׁ הַפַּעַם אֶת הַמָּוֶת הַקָּרֵב.

גְּבָרִים הָיוּ רַבִּים אֲבָל הַמָּוֶת הוּא אֶחָד.
יוֹתֵר לֹא אֶתְמַסֵּר אֵלָיו, אֶחְיֶה כִּנְזִירָה.
שׁוּב לֹא אָקוּם מִתּוֹךְ מִטַּת הַנִּשּׂוּאִים לשֵׁמַע

קְרִיאַת הַגּוּף הַמִּתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ חֲלוֹם נִפְחַד,
קְרִיאַת הַמָּוֶת הַמָּתוֹק, הָעֹנֶג הַנּוֹרָא.
חַבְּקִי חָזָק אֶת בַּעֲלֵךְ בִּשְׁתֵּי יָדַיִךְ, אֶמָה.

 

חורף

הַגַּעֲגּוּעִים מְמִיסִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם.
הִיא מְדַמֶּמֶת אֶל צַמְרוֹת הַבָּתִים,
הַמַּסְמִיכִים חֲשֵׁכָה.
דְּמוּתִי הַבְּהִירָה אֵינָהּ מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּזְּגוּגִיּוֹת.
קַר.
הַכֹּל נָמוֹג לְאֵד בֵּין כַּפּוֹת יָדַי.
אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת עוֹד
אֶת קוֹלָן הַמָּתוֹק שֶׁל הַסִירֵנוֹת.
אֲנִי מְגֹרֶשֶׁת.
הֵן הִטִּילוּ אוֹתִי בְּכַעַס
אֶל הַחוֹף הָעִירוֹנִי,
הַמֻּסְדָּר גַּם בַּחֹרֶף,
אֶל הָרְצוּעָה הֲרְדּוּדָה הַשְּׂרוּעָה,
בֵּין שׁוֹבְרֵי גַּלִּים חִוְּרִים
צֵל זַעְמָן.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, היא בעלת תואר שני בפיזיקה, אשת הייטק בעבר ומורה בהווה. אמא לשלושה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות "הו!" ו"מאזניים".

 

יהודית אוריה

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה.

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה.
נִרְאֲתָה לָאַחֲרוֹנָה בִּכְנִיסָתָהּ לְשֵׁרוּתֵי הַבָּנוֹת, בְּבֵית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן עַל שֵׁם תֶּלְמָה יֵלִין
בְּ-1972, בְּהִתְחַכֵּךְ כִּתְפָהּ בְּכִתְפִי.
הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר יְשַׁחְזֵר
זֹהַר הִתְעַרְפְּלוּת חוּשִׁים בִּנְגִינָתָהּ.

צְרוּבִים בִּי פָּנֶיהָ בִּקְרִינַת-עַל כְּשֶׁשָּׁרָה
מִשְׁפָּט שֶׁל קוֹנְצֶ'רְטוֹ לִפְסַנְתֵּר שֶׁל שׁוֹפִֵּן
הַשִּׁירָה הָיְתָה אֹפֶן חֲשִׁיבָתָהּ, אַתֶּם יוֹדְעִים.

 


לִפְנֵי שֶׁיִּכְבֶּה הָאוֹר לִפְנֵי שֶׁאֶכְבֶּה
יֵשׁ אוֹר שֶׁמְּגַלִּים רַק הַצְּלִילִים
שֶׁל מַלְחִין וְנַגָּן שֶׁמֵּתוּ מִזְּמַן
וְשֶׁל אִישׁ שֶׁחַי וְרוֹעֵד
כשֶׁהַנְּיָר נִשְׂרָף

 

יהודית אוריה, ילידת 1955, היא משוררת, מוזיקאית וחוקרת היסטוריה צבאית, נעה בין ישראל לקליפורניה. ספריה: 'חלל מושלם' (תמוז-אגודת הסופרים, 1994), 'רשימותיה של חווה' (כרמל 2003) ו'צבאים', (פרדס, 2016).

 

טליה מירון כנעני

ריש שרע

כֵּיצַד לַמַּד הָאָדָם לְהַרְדִּים אֶת עַצְמוֹ?
תְּחִלָּה, כְּתִינוֹק
שִׁלֵּחַ דִמְעוֹתָיו
אֶל הַיָּד
שֶׁתָּבוֹא וְתִתְרַכֵּך אֵלָיו

לְאַחַר מִכֶּן
קָרָא בְּקוֹל לַשְּׂפָתַיִם
שֶׁיִּשְּׁקוּ עַל מִצְחוֹ

והוֹדוֹת לִתְרוּפַת הַהוֹרֶה, נִרְדַּם

כֵּיצַד יִלְמַד אָדָם לְהַרְדִּים עַצְמוֹ
בְּשׁוּלֵי לֵּילוֹת
וּבִקְצוֹת יָמִים
מְלֵאֵי תְּלָאוֹת

אָדָם נֶאֱנַח בְּחֹשֶׁךְ
מְשַׁוֵּעַ לְמַגַּע
תָּר כִּמְשֻׁגָּע

מִזְדַּקֵּר בִּכְמִיהָה
וּמְבַקֵּשׁ רַק עוֹד דַּקָּה
שֶׁל עֵרוּת.
בִּשְׁנַיִם.

 

טליה מירון כנעני היא משוררת צעירה, טבחית וסטודנטית לספרות ומדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

 

אבישי חורי

מִגדל

לוּ לְפָחוֹת הָיָה מִגְדָּל פִּקּוּחַ
נֶפֶשׁ.
לוּחַ טִיסוֹת שֶׁיַּרְגִיע, בְּקָּרוֹב הַהַמְרָאָה
מַסֵּכוֹת חַמְצָן בִּנְּחִיתוֹת הָאֹנֶס
חִצִּים זוֹהֲרִים לַיְּצִיאָה הַקְּרוֹבָה

וְלֹא רַק הַלֵּב הַזֶּה הַמְהוּסָס
קַבַּרְנִיט שֶׁנִּנְעַל בְּתָּא הַטַּיָּס
מוּכָן כִּלְאָחָר מָנוֹף-יָד
לְהִתְרַסֵּק אֶל חֹד מוּשְׁלָג
(כּוֹכָב אֶחָד נוֹפֵל לְבַד)
בְּאֵינְסוֹף הַהִימָלָאיָה.

 

החיים בארון

לְהַחְמִיץ בְּצִנְצֶנֶת
אֶת כָּל הַשָּׁנִים

 

שַׁבָּת

שׁוּב אֶשְׁמֹט גּוּר
יָקָר לִי מִמֶּנִּי.
שׁוּב אֲשְׁמוֹת
יְאָכְּלוּ כְּמוֹ חֻמְצָה כְּשֶׁהוּא יָשׁוּב,
מְיַלֵּל,
אַחַת לְשָׁבוּע

שׁוּב אֶסְטֹר בְּכַפּוֹת הַחִבּוּק שֶׁל גּוּר לָבָן

לְכָה גּוּרִי לִקְרַאת קְלָלָה

 

אבישי חורי (25), משורר, מנחה סדנאות כתיבה וסטודנט לרכיבה טיפולית. זוכה המקום השני בתחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת תשע"ז.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14