הרגע שבו שלמה ארצי הפך מחייל לכוכב

חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970 שבו "אהבתיה" סימן את שלמה ארצי כדבר הגדול הבא

"הזמר, סמל חיל-הים שלמה ארצי, היה מבולבל לחלוטין בעת ההפסקה – משהחלו להגיע התוצאות הראשונות של ספירת הקולות. ידיעה רשמית עדיין לא קיבל, אך לפתע החלו הכל להקיף אותו. ילדים רצו וביקשו אוטוגרפים בהכריזם: 'הצבעתי בשבילך!' חברי התזמורת חייכו בחיוך מסתורי, ואנשי קול ישראל עברו על ידו בקריצות רבות משמעות.

'אני? פרס ראשון?' שאל בתמיהה. 'קשה לי להאמין', והוא מוסיף – 'תאמיני לי, לא נעים לי. ככה סתם בא לו בחור צעיר וחוטף את הכתר…'"

(מתוך הכתבה "הזוכים המאושרים", מעריב, 14.5.1970, על זכייתו של שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970)

וכך כשהוא עדיין חייל בלהקת חיל הים הפך שלמה ארצי בערב ה-12 במאי 1970 לכוכב.  הביצוע שלו לשיר "אהבתיה" בלחן של יעקב הולנדר, או כמו שקראה לו המשוררת תרצה אתר במקור "פתאום עכשיו, פתאום היום", הציב אותו בקדמת הבמה.

המפתיע הוא ששלמה ארצי בכלל לא היה הבחירה הראשונה למבצע שישיר את השיר בתחרות. השיר הוצע קודם לשני זמרים אחרים שדחו את הבקשה לשיר אותו כי לא האמינו שהשיר יוכל לזכות אותם בפרס הראשון. וכך, שלושה שבועות לפני התחרות, זכה הכוכב העולה של להקת חיל הים להצעה להתמודד בתחרות. צה"ל הסכים להשתתפותו של סמל ארצי רק בתנאי שהתחרות לא תפגע בעבודה השוטפת של להקת חיל הים שבה היה חבר, יצא מכך שאפילו להתאמן כמו שצריך לא הצליח שלמה ארצי הצעיר.

שלמה ארצי בפסטיבל הזמר של 1970. מתוך אוסף דן הדני

"חשבתי זאת לכבוד רב להיות  מוזמן לקחת חלק בפסטיבל והסכמתי", סיפר ארצי לאחר הזכייה. "לא, לא שמעתי קודם את השיר, ולמען האמת הייתי מוכן לשיר כל שיר שהיו מציעים לי. אני צעיר ומתחיל מכדי להביע דעה על השירים".

עטיפת התקליט "פסטיבל הזמר והפזמון" 1970

אך "פתאום עכשיו, פתאום היום", שייך קודם כל למחברת השיר, המשוררת, הסופרת והמתרגמת תרצה אתר. זו הייתה תקופה לא קלה לאתר, רק חודש וחצי קודם לכן הלך לעולמה אביה האהוב, המשורר נתן אלתרמן. "שמחתי. וגם הצטערתי", סיפרה אתר לאחר הזכייה. "הצטערתי על זה שאבי, נתן אלתרמן ז"ל, לא זכה להיות איתי ברגע הזה. כמה שאבא היה צנוע ונחבא אל הכלים בכל הנוגע לפרסום ויחסי ציבור, הוא היה רגיש כפליים בכל הנוגע אלי. כל שיר שכתבתי וכל מילה שנכתבה עלי העסיקה אותו. הוא ידע ששלחתי את השיר לפסטיבל, ואני יודעת שהיה נגרם לו אושר, לו יכול היה לחלוק עמי את הרגע הזה".


נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

בחזרה לשלמה ארצי. אומנם הביצוע שלו כבש את תחרויות הזמר והוא נבחר לזמר השנה, אבל היו שתהו האם יצליח כוכב להקת חיל הים להמשיך ולהצליח גם לאחר שחרורו. "שלמה ארצי איננו הכוכב הנערץ ביותר, ובכל זאת זכה השיר בביצועו בפרס הראשון". כתב מבקר המוזיקה נועם שחק. "אני לא מוכן להסתכן, אבל נדמה לי שמהשבוע הפך שלמה ארצי ל'כוכב' בזכות הפסטיבל".

כמה חודשים אחר כך הוציא המשוחרר הטרי את אלבומו הראשון "שלמה ארצי". "שלמה ארצי אינו כוכב צאן ברזל", נכתב עליו בעיתון "דבר" בתחילת 1971. "וגם הוא עצמו, וזה חשוב עוד יותר, אינו סבור כך. יש לו קול נעים, חזות תמימה וכובשת, המזל האיר לו פנים ומה שחשוב לא פחות – הוא כן. כנותו היא קסמו. הוא זמר מעודן, רך ולירי, זמר בסגנון מיושן במקצת ונוסטלגי במקצת, מה שנקרא בארצות הברית 'זמר הפונה במיוחד לנשים'."

"נגד שלמה ארצי", הוסיף המבקר נועם שחק, "אין לי שום דבר אישי. להיפך, אני חושב שהוא בהחלט זמר טוב. אבל הייתי מעדיף לחכות לראות כיצד יתפתח ואז לומר אם אכן באמת הלך בדרך הנכונה".

 

***

כתבות נוספות:

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

***

 

גְּבָרִים הָיוּ רַבִּים אֲבָל הַמָּוֶת הוּא אֶחָד. / יוֹתֵר לֹא אֶתְמַסֵּר אֵלָיו, אֶחְיֶה כִּנְזִירָה

שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, יהודית אוריה, טליה מירון כנעני ואבישי חורי

Alison Oddi / Flickr

אורית נוימאיר פוטשניק


אֶל תּוֹךְ בֵּיתִי הַפַּרְוָרִי בַּלַּיְלָה מִתְגַּנֵּב
הַשֶּׁקֶט הַכָּבֵד וּמְמַלֵּא בּוֹ כָּל פִּנָּה.
הַשֶּׁקֶט הַכָּבֵד מַפִּיל אוֹתִי אֶל הַשֵּׁנָה.
וֲּבֲחֲלוֹמוֹתַי תָּמִיד צִלּוֹ שֶׁל זָר אוֹרֵב

וְהוּא גָּבוֹהַ וְיָפֶה מִמְּךָ וְהוּא חוֹשֵׁב
שֶׁאִם יַמְתִּין וִיחַיֵּךְ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה,
אֵצֵא אֵלָיו בְּכוּתַנְתִי מִשַּׁעַר הַגִּנָּה
וְלֹא אָחוּשׁ הַפַּעַם אֶת הַמָּוֶת הַקָּרֵב.

גְּבָרִים הָיוּ רַבִּים אֲבָל הַמָּוֶת הוּא אֶחָד.
יוֹתֵר לֹא אֶתְמַסֵּר אֵלָיו, אֶחְיֶה כִּנְזִירָה.
שׁוּב לֹא אָקוּם מִתּוֹךְ מִטַּת הַנִּשּׂוּאִים לשֵׁמַע

קְרִיאַת הַגּוּף הַמִּתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ חֲלוֹם נִפְחַד,
קְרִיאַת הַמָּוֶת הַמָּתוֹק, הָעֹנֶג הַנּוֹרָא.
חַבְּקִי חָזָק אֶת בַּעֲלֵךְ בִּשְׁתֵּי יָדַיִךְ, אֶמָה.

 

חורף

הַגַּעֲגּוּעִים מְמִיסִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם.
הִיא מְדַמֶּמֶת אֶל צַמְרוֹת הַבָּתִים,
הַמַּסְמִיכִים חֲשֵׁכָה.
דְּמוּתִי הַבְּהִירָה אֵינָהּ מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּזְּגוּגִיּוֹת.
קַר.
הַכֹּל נָמוֹג לְאֵד בֵּין כַּפּוֹת יָדַי.
אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת עוֹד
אֶת קוֹלָן הַמָּתוֹק שֶׁל הַסִירֵנוֹת.
אֲנִי מְגֹרֶשֶׁת.
הֵן הִטִּילוּ אוֹתִי בְּכַעַס
אֶל הַחוֹף הָעִירוֹנִי,
הַמֻּסְדָּר גַּם בַּחֹרֶף,
אֶל הָרְצוּעָה הֲרְדּוּדָה הַשְּׂרוּעָה,
בֵּין שׁוֹבְרֵי גַּלִּים חִוְּרִים
צֵל זַעְמָן.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, היא בעלת תואר שני בפיזיקה, אשת הייטק בעבר ומורה בהווה. אמא לשלושה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות "הו!" ו"מאזניים".

 

יהודית אוריה

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה.

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה.
נִרְאֲתָה לָאַחֲרוֹנָה בִּכְנִיסָתָהּ לְשֵׁרוּתֵי הַבָּנוֹת, בְּבֵית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן עַל שֵׁם תֶּלְמָה יֵלִין
בְּ-1972, בְּהִתְחַכֵּךְ כִּתְפָהּ בְּכִתְפִי.
הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר יְשַׁחְזֵר
זֹהַר הִתְעַרְפְּלוּת חוּשִׁים בִּנְגִינָתָהּ.

צְרוּבִים בִּי פָּנֶיהָ בִּקְרִינַת-עַל כְּשֶׁשָּׁרָה
מִשְׁפָּט שֶׁל קוֹנְצֶ'רְטוֹ לִפְסַנְתֵּר שֶׁל שׁוֹפִֵּן
הַשִּׁירָה הָיְתָה אֹפֶן חֲשִׁיבָתָהּ, אַתֶּם יוֹדְעִים.

 


לִפְנֵי שֶׁיִּכְבֶּה הָאוֹר לִפְנֵי שֶׁאֶכְבֶּה
יֵשׁ אוֹר שֶׁמְּגַלִּים רַק הַצְּלִילִים
שֶׁל מַלְחִין וְנַגָּן שֶׁמֵּתוּ מִזְּמַן
וְשֶׁל אִישׁ שֶׁחַי וְרוֹעֵד
כשֶׁהַנְּיָר נִשְׂרָף

 

יהודית אוריה, ילידת 1955, היא משוררת, מוזיקאית וחוקרת היסטוריה צבאית, נעה בין ישראל לקליפורניה. ספריה: 'חלל מושלם' (תמוז-אגודת הסופרים, 1994), 'רשימותיה של חווה' (כרמל 2003) ו'צבאים', (פרדס, 2016).

 

טליה מירון כנעני

ריש שרע

כֵּיצַד לַמַּד הָאָדָם לְהַרְדִּים אֶת עַצְמוֹ?
תְּחִלָּה, כְּתִינוֹק
שִׁלֵּחַ דִמְעוֹתָיו
אֶל הַיָּד
שֶׁתָּבוֹא וְתִתְרַכֵּך אֵלָיו

לְאַחַר מִכֶּן
קָרָא בְּקוֹל לַשְּׂפָתַיִם
שֶׁיִּשְּׁקוּ עַל מִצְחוֹ

והוֹדוֹת לִתְרוּפַת הַהוֹרֶה, נִרְדַּם

כֵּיצַד יִלְמַד אָדָם לְהַרְדִּים עַצְמוֹ
בְּשׁוּלֵי לֵּילוֹת
וּבִקְצוֹת יָמִים
מְלֵאֵי תְּלָאוֹת

אָדָם נֶאֱנַח בְּחֹשֶׁךְ
מְשַׁוֵּעַ לְמַגַּע
תָּר כִּמְשֻׁגָּע

מִזְדַּקֵּר בִּכְמִיהָה
וּמְבַקֵּשׁ רַק עוֹד דַּקָּה
שֶׁל עֵרוּת.
בִּשְׁנַיִם.

 

טליה מירון כנעני היא משוררת צעירה, טבחית וסטודנטית לספרות ומדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

 

אבישי חורי

מִגדל

לוּ לְפָחוֹת הָיָה מִגְדָּל פִּקּוּחַ
נֶפֶשׁ.
לוּחַ טִיסוֹת שֶׁיַּרְגִיע, בְּקָּרוֹב הַהַמְרָאָה
מַסֵּכוֹת חַמְצָן בִּנְּחִיתוֹת הָאֹנֶס
חִצִּים זוֹהֲרִים לַיְּצִיאָה הַקְּרוֹבָה

וְלֹא רַק הַלֵּב הַזֶּה הַמְהוּסָס
קַבַּרְנִיט שֶׁנִּנְעַל בְּתָּא הַטַּיָּס
מוּכָן כִּלְאָחָר מָנוֹף-יָד
לְהִתְרַסֵּק אֶל חֹד מוּשְׁלָג
(כּוֹכָב אֶחָד נוֹפֵל לְבַד)
בְּאֵינְסוֹף הַהִימָלָאיָה.

 

החיים בארון

לְהַחְמִיץ בְּצִנְצֶנֶת
אֶת כָּל הַשָּׁנִים

 

שַׁבָּת

שׁוּב אֶשְׁמֹט גּוּר
יָקָר לִי מִמֶּנִּי.
שׁוּב אֲשְׁמוֹת
יְאָכְּלוּ כְּמוֹ חֻמְצָה כְּשֶׁהוּא יָשׁוּב,
מְיַלֵּל,
אַחַת לְשָׁבוּע

שׁוּב אֶסְטֹר בְּכַפּוֹת הַחִבּוּק שֶׁל גּוּר לָבָן

לְכָה גּוּרִי לִקְרַאת קְלָלָה

 

אבישי חורי (25), משורר, מנחה סדנאות כתיבה וסטודנט לרכיבה טיפולית. זוכה המקום השני בתחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת תשע"ז.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

 

עוצמת הגעש הרזה

"קַשּׁוּב לִמְחִיאַת כַּף יָד אַחַת שֶׁל מַלְכֹּדֶת עַכְבָּרִים" – גיא פרל על הספר 'בוא זמני' מאת גלעד מאירי

Photo by marcus zymmer on Unsplash

רשימה מאת גיא פרל.

.

פּוֹתֵחַ מִזְוֶדֶת גַּעְגּוּעַ עַל מִטָּתִי.
פּוֹרֵס שִׂמְלַת עֶרֶב לְבָנָה חֲדָשָׁה,
חָזִיָּה אֲדֻמָּה, תַּחְתוֹנֵי תַּחְרָה, נִיחוֹחַ
שַׁמְפּוּ לֹא מִפֹּה וּמַפָּה
מְקֻמֶּטֶת מִלִּפְנֵי סְפִירַת אַהֲבָתֵנוּ
שֶׁל עִיר אָהֲבָה עַתִּיקָה.
פּוֹרֵק מִכִּיס פְּנִימִי מֶדִיטַצְיָה
סְפּוֹנְטָנִית עִם הָעֵירֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ.
יוֹשְׁבִים עַל רִצְפַּת פְּסֵיפָס קְרִירָה
אָפוּפִים הֶחְזֶרֵי אוֹר קַדְמוֹן מֵהָעוֹר,
רוֹאִים אֶת זֹהַר גּוּפֵנוּ גַּם מֵאָחוֹר כִּבְמַרְאוֹת כְּפוּלוֹת,
מְהוּפְּנָטִים לְאַחְדוּת שְׁלשׁ מְאוֹת שִׁשִּׁים הַמַּעֲלוֹת.
טוֹבְלִים בַּדְּמָמָה שֶׁל בְּרֵכַת הִלָּה עֲגֻלָה,
רוֹחֲצִים זֶה אֶת זוֹ לְלֹא מַגָּע בְּאַמְבָּט הַמַּבָּט.

 

זהו שיר נפלא בעיניי, המדגים היטב את סגנונו הפואטי של המשורר – התבוננות פשוטה לכאורה בחומרים יום-יומיים (כאן זו תכולת מזוודה ובשירים אחרים זו עשויה להיות טריבונה של מגרש כדורגל, רחוב ירושלמי, ציוד משרדי וכן הלאה) מובילה לקפיצה תודעתית אל הרובד המיסטי. אל ההתבוננות נלווה פעמים רבות גוון הומוריסטי או סרקסטי אשר לכאורה מבקש לעגנם עוד יותר בקרקע המציאות, תוך הימנעות מסנטימנטליות או מהתפעמות מוגזמת – האלוהים, האהבה ומה שביניהם מתגלים לעיניו דווקא כאשר הוא אינו מתאמץ ללוכדם או לתארם – הם שם, בפרטי החיים או בצליל "מְחִיאַת כַּף יָד אַחַת / שֶׁל מַלְכֹּדֶת עַכְבָּרִים" (מתוך "תמונות המתנה", עמ' 17). בשיר זה, לדוגמה, נלווה גוון הומוריסטי אל תמונת גבר המפשפש בתכולתה הנשית של מזוודה. הוא שם לב לפרטי הפרטים, אפילו למוצאו הזר של השמפו. גם החוויה המיסטית המתפרצת משורותיו האחרונות של השיר נפרקת כבדרך אגב מתוך אחד מכיסיה של המזוודה, ואולי דווקא משום כך היא מן הנפלאות, השלמות וחסרות המאמץ שקראתי מזה זמן רב. יש לציין שהחיבור בין הארוטי לבין הרוחני המסיים את השיר "שיבה" מופיע גם בספרים נוספים של מאירי, אך חשתי שבספרו החדש הוא עושה עליית מדרגה ברמת הפירוט והחשיפה, לדוגמה – "אַבְקְנֵי מִלִּים נוֹשְׁרִים / מִשְּׂפָתַי עַל עוֹרֵךְ הַמִּתְעוֹרֵר / וְאַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי עַל דִּימֵר / שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לְאַט בְּעֵינַי, / אוֹרָן מִתְגַּבֵּר / רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֲנִי גּוֹמֵר" (מתוך "הבוקר שאחרי", עמ' 15). או בשיר "עונג שבת" (עמ' 13), שאביאו כאן במלואו: "אַתְּ מַדְלִיקָה / בְּאֶצְבַּע וַאֲגוּדָל / אוֹר בְּפָמוֹטֵי חָזִי // בִּשְׂפָתַיִךְ חֲמִימוּת / שַׁעֲוַת הַנֵּר // בּוֹצֵעַ אֶת חַלּוֹת יַשְׁבָנֵךְ / וּמִתְנַדְנֵד קָדִימָה / אָחוֹרָה בִּתְפִלָּה // אָנוּ מְבָרְכִים / עַל גּוּפֵנוּ / שֶׁהִגִּיעָנוּ".

התייחסתי אל סגנונה 'הרזה' של כתיבתו של מאירי, הבא לידי ביטוי בהיצמדות לחומרי החיים ובמידה של סרקזם ולעיתים אף ריחוק. דומה כי ביחס לספריו הקודמים, בבוא זמני מגיע לשיאו המתח בין סגנון זה לבין הגעש הרגשי המסתתר תחתיו – געש רגשי אשר השירה מבקשת בה בעת להביעו ולהוות סכר בפניו. לדוגמה אביא במלואו את השיר "קריאת כיוון": "אֲנִי שָׁלֵו מוּל מַחְשֵׁב / כִּי שְׁנֵינוּ מְקֻוָּנִים / וְאַתְּ זְמִינָה בְּצֶ'ט / לְהַתְחִיל דִּיּוּנִים / אֲבָל עִם הִתְנַדְּפוּת / הַסְּטָטוּס שֶׁלָּךְ לְאוֹף / לַיִן, אֲנִי מִתְאַפֵּק / לֹא לַחֲטֹף / אֶת הַטֶּלֶפוֹן, שׁוֹתֵק / כְּמוֹ אוֹרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בְּמִבְחַן / הָעוּגִיָּה הָאַחֲרוֹנָה / עַל הַשֻּׁלְחָן. / לְאַחַר הַמְתָּנָה / מְצַלְצֵל אֵלַיִךְ יֶלֶד שֶׁשִּׂחֵק / עַל הַשָּׁטִיחַ עִם עַצְמוֹ / לְצַד אִמּוֹ וּכְשֶׁהָלְכָה / לְמָקוֹם חָשׁוּב / קָרָא לָהּ שׁוּב / וָשׁוּב". מאירי עוסק בחומרי היום-יום, ומערכת היחסים מתוארת תוך שימוש בשפתן הרזה והמרוחקת של הרשתות החברתיות. בהומור האופייני לו, הוא מתייחס אל 'מבחן העוגיה האחרונה' כאל מבחן שאין מי שלא יכירו. ובכל זאת, בשיר כולו ובייחוד בתמונה המופיעה בסיומו מתוארת בכנות גדולה התרחשות רגשית שוברת לב.

שני שירים בספר מוקדשים לאימו של מאירי והם נכתבים מנקודת מבטה – המשורר מניח את עטו בידה. שני השירים עוסקים בקורותיה של האם כילדה אשר התייתמה מאימה ומאביה בשואה ועלתה בגפה ארצה. גם כאשר מאירי מדבר מתוך גרונה של אימו על סבלה הבלתי נתפס, הטון נותר קונקרטי, הומוריסטי ומעט מרוחק – עלה בדעתי שזו דרכו של מאירי להצביע על מקורות הצורך שלו להציב סכר בינו לבין הגעש הרגשי. השיר הראשון, "צלקת" (עמ' 70), מתאר רגע שבו האם, כילדה המוסתרת בביתה של משפחה פולנית, כמעט פותחת את הדלת לזר וכך חושפת את מקום מחבואה. כדי לעוצרה משליכה לעברה אימה המאמצת סכין, וזו ננעצת בגבה. ניכר כי הילדה אינה מודעת באופן מלא לסיטואציה, והדברים מתוארים מתוך ערפול וניתוק רגשי מהולים בהומור – "בֵּין נִיצוֹצוֹת נֵר אַחֲרוֹנִים / שָׁאַלְתִּי בְּשֶׁקֶט / לָמָּה? / הִצְטַלַּבְתְּ וְלָחַשְׁתְּ / אָסוּר לִפְתֹּחַ. / אוּלַי גַּם אָמַרְתְּ / כְּשֶׁטָּאטָה בְּתַחְתּוֹנִים / לֹא פּוֹתְחִים לַשְּׁכֵנִים". השיר השני המוקדש לאם עוסק בהגעתה אחרי המלחמה כיתומה לכפר הנוער של רמת הדסה. אביא את השורות החותמות אותו, אשר מעניין להשוותן לשורותיו האחרונות של השיר "קריאת כיוון", שאליו התייחסתי – בשניהם מופיע תיאור צמוד לעובדות, חף מתיאור רגש, של שני ילדים בודדים – "בַּבֹּקֶר שָׁפְכוּ מַיִם / עַל מִטָּתִי שֶׁיַּחְשְׁבוּ / שֶׁהִרְטַבְתִּי אֲבָל / זֶה לֹא קָרָה לִי מֵעוֹלָם,/ לֹא הָיוּ לִי חִתּוּלִים, / גַּם לֹא הוֹרִים".

בשירתו של מאירי מתקיים מתח מרתק בין עוצמת הרגש – בין אם המדובר באהבה, כאב, התעוררות מיסטית או התעוררות מינית – לבין ניסיונה של השפה לאפק ולרסן את עוצמת הדברים. בהתייחסויותיו הארס-פואטיות הוא חושף את מודעתו לדברים. בשיר "פואטיקת הבלוק" (עמ' 73), לדוגמה, הוא רומז לקשר בין טראומת השואה, שבר ההגירה ואובדן האמונה לבין התפתחותה של שפתו השירית. כל זאת עושה מאירי – איך לא – באיפוק רב, שימוש במשחקי מילים ספק הומוריסטיים (בלוק כתיבה מול בלוק במחנה ריכוז, רכבת מוות מול רכבת בתים בשיכון וכן הלאה) ורזון שפתי מודגש ומודע לעצמו – "וּמֵהַבְּלוֹקִים / תֵּצֵא שִׁירָתֵנוּ / בְּלִי חֻקִּים / עִם חֲרִיזָה / רָזָה / בִּפְּרוֹזָה / פְּשׁוּטָה פִיגוּרוֹת / רָפוֹת בָּשָׂר / סִיכִים מְצֻמָּקִים / שֶׁל אֶקְזוֹטִיקָה / רַכָּה וּמֵהָרַכָּבוֹת / (לֹא קָשׁוּר לְאַשְׁכְּנַזִּים) / יֵצְאוּ צִטּוּטִים / מִמְּקוֹרוֹת מִקְרָאִיִּים / לֹא מְקוֹרִיִּים / פִּיּוּטִים / בְּלִי סִכּוּנִים נִתְאוֹנֵן / עַל הַשִּׁכּוּנִים / נִתְגַּעְגֵּעַ לְמִשְׁפָּחָה / לְתַבְשִׁילִים לְנִגּוּנִים / לְבֵית כְּנֶסֶת / אַהֲבָה נִכְזֶבֶת".

השיר המסיים את הספר, "ירח וחביתה (למילים כבר אין תוכן)" (עמ' 83), הוא בעיניי שיר מרתק הנובע מן המתח שבין עוצמת הרגש לבין הצורך או אפילו הכורח להביעו בצורה מדודה. מאירי מביע רצונו בכינונו של מבע שפתי מדוד ומאופק יותר מזה הנהוג כיום ולמעשה מציע מבע הדומה במידה רבה למבעו הפואטי – מבע שבו תחושת המשמעות מתעצמת דווקא נוכח רזונה של השפה.

 

לַמִּלִּים
כְּבָר אֵין תֹּכֶן
אוּלַי בֶּאֱמֶת
כְּבָר הִגִּיעַ הַזְּמַן לְדַבֵּר אַחֶרֶת
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם
כּוֹתֶרֶת בָּעִתּוֹן
שֶׁאֵינָהּ עַל בְּסִיס מִלִּים
אֲבָל אֶת זֶה
קָשֶׁה לְדַמְיֵן
אָז מַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּסִגְנוֹן
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
רָאִיתִי יָרֵחַ יָפֶה
וְאָכַלְתִּי חֲבִיתָה
וּבְשׁוּרוֹת קְטַנּוֹת יוֹתֵר
יִהְיֶה כָּתוּב
שֶׁגַּם מָחָר צְפוּיִים
יָרֵחַ וַחֲבִיתָה

 

הספר ראה אור בהוצאת מקום לשירה

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

אַתְּ מְשׁוֹרֶרֶת? תָּבִיאִי לִי סֵפֶר לִקְרֹא. אֲנִי אַחְזִיר, נִשְׁבַּעַת

תרגומים לג'יימס הוק, מאנגלית, ולילנה פניילובה, מרוסית

(Paul Gauguin / NIght Cafe in Arles (Madame Ginoux

ילנה פניילובה – לֶנָה ואנשים

מרוסית: גלי-דנה זינגר

מוֹכֶרֶת בַּחֲנוּת לַיְלָה
שֶׁבָּהּ אֲנִי קוֹנָה מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
(אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "מַשְׁקָאוֹת")
מֵאַחַר שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת מְאֻחָר מֵהָעֲבוֹדָה,
אָמְרָה לִי פַּעַם: רָאִיתִי אוֹתָךְ בַּטֶּלֶוִיזְיָה
בְּרֶשֶׁת תַּרְבּוּת
אָהַבְתִּי אֶת מַה שֶּׁאָמַרְתְּ
אַתְּ מְשׁוֹרֶרֶת? תָּבִיאִי לִי סֵפֶר לִקְרֹא.
אֲנִי אַחְזִיר, נִשְׁבַּעַת.
אֲנִי אוֹמֶרֶת: אֵין לִי עֹתֶק כָּרֶגַע,
אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁיִּהְיֶה לִי,
מַבְטִיחָה לְהָבִיא לָךְ.
לְמַעֲשֶׂה, לֹא הָיִיתִי בְּטוּחָה
שֶׁהוּא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.
מַדְהִים הָרָצוֹן הַזֶּה לְרַצּוֹת,
הַתֵּאַטְרָלִי הַזְּנוּתִי,
שֶׁאָבַד לִי לְאַחַר מוֹתוֹ שֶׁל סָשָׁה,
אֲבָל חָזַר בַּחֲשַׁאי.
אֵיכְשֶׁהוּ בֶּאֱמֶת פַּעַם הִזְדַּמֵּן לִי עֹתֶק חָפְשִׁי
שֶׁל "גִּרְסָה רוּסִית"
הֲרֵי מְשׁוֹרֵר חַיָּב לְטַפֵּל
בַּתְּפוּצָה
הַמּוֹ"לִים, אֲנִי אַגִּיד לָכֶם, לֹא מְטַפְּלִים מַסְפִּיק, לֹא אִכְפַּת לָהֶם.
וְנָתַתִּי לָהּ. בְּדִיּוּק בִּזְמַן רְכִישַׁת מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת.
(בַּבֹּקֶר יוֹגוּרְט, גִ'ין וְטוֹנִיק אֶחָד, גִ'ין וְטוֹנִיק שֵׁנִי,
אַחַר כָּךְ קְצָת ווֹדְקָה,
וֶהֱיֵה שָׁלוֹם, עוֹלָם אַכְזָר,
כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לִי
לְבוֹבְסְקִי* עַל שִׂיחַת שֵׁנִי בְּנֵי נֹעַר בְּנִיזְ'נִי נוֹבְגוֹרוֹד.
אֲנִי בְּהֶחְלֵט נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה פְּרוֹבִינְצִיאָלִית.)
הִתְבָּרֵר שֶׁלֶּנָה וַאֲנִי חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם.
אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַבִּטּוּי "חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם"
וְעוֹד אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר"
זֶה גּוֹרֵם לִי לְהִתְכַּוְּצֻיּוֹת פִיזְיוֹלוֹגִיּוֹת
אוּלַי מִשּׁוּם
שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו אֲנִי הוֹזָה בְּקֶּשֶׁר וּבְפַאק,
וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַזִּיּוּן הַטָּהוֹר לְלֹא פְּשָׁרוֹת.
אֲנִי לְעַצְמִי הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן.
תַּחְתְּמִי לִי, הִיא אוֹמֶרֶת.
לְלֶנָה, אֲנִי כּוֹתֶבֶת, מִיֵּלֶנָה.
אֲנִי מַחְזִירָה לָהּ אֶת הַסֵּפֶר בְּיִרְאָה.
כַּמֶּה יָמִים הִיא לֹא מַבִּיטָה בְּעֵינַי.
פַּעַם אַחַת לֹא הָיוּ אֲנָשִׁים בַּחֲנוּת,
וְאָז הִיא אוֹמֶרֶת: טוֹב, קָרָאתִי אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלָּךְ.
שׁוּם דָּבָר לֹא הֵבַנְתִּי.
יוֹתֵר מִדַּי שֵׁמוֹת שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַכִּיר.
זֶה כְּאִלּוּ אַתְּ כּוֹתֶבֶת
עֲבוּר חוּג מְצֻמְצָם מְאֹד. עֲבוּר הַחֶבְרֶ'ה. עֲבוּר אֲנָשִׁימִים.
מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, יֵלֶנָה?
שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לָהֶם בִּשְׁמָם?
נָתַתִּי לִשְׁתֵּי חֲבֵרוֹת שֶׁלִּי לִקְרֹא,
אַחַת קְשׁוּרָה לְסִפְרוּת.
הֵן הֵגִיבוּ בְּאוֹתוֹ אֹפֶן:
זֶה מְיֹעָד לְחוּג מְצֻמְצָם.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל טִיחוֹן זָדוֹנְסְקִי**
גַּם כֵּן לֹא הֵבַנְתְּ?
הִיא אוֹמֶרֶת, לֹא, עַל טִיחוֹן הֵבַנְתִּי.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל סֶרִיוֹזָ'ה הָאַלְכּוֹהוֹלִיסְט – גַּם
לֹא בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: בָּרוּר.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וּמַאֲמָרִים – גַּם לֹא בָּרוּר?
לֹא, פְּרוֹזָה – הִיא אוֹמֶרֶת – זֶה בָּרוּר,
אֲפִלּוּ רָצִיתִי לִקְרֹא יוֹתֵר לָעֹמֶק
עַל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת עֲלֵיהֶם.
לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תַּאֲמִינִי לִי, לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה בְּכַוָּנָה.
אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה לֹא בָּרוּר.
רַק שֶׁזֶּה יֵצֵא מֵעַצְמוֹ.
הִיא מַבִּיטָה בִּי בְּחֶמְלָה,
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהַמְצִיא תֵּרוּצִים: אַתְּ יוֹדַעַת,
אֲנִי כּוֹתֶבֶת הַרְבֵּה מַאֲמָרִים,
וְאִם הֵם בְּרוּרִים לָךְ בַּסֵּפֶר הַזֶּה,
אָז בַּשֵּׁנִי, כַּנִּרְאֶה, גַּם יִהְיֶה בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אָז מַה בִּשְׁבִילֵךְ, שְׁתֵּי בִּירוֹת וְסִיגַרְיוֹת מֶנְתָה?
כֵּן, לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, בְּבַקָּשָׁה,
אַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד עַל עַצְמִי בַּחַגִּים וּבִימֵי הַחֹל.
הַכַּדּוּר חָזַר, וְהִנֵּה הוּא כָּחֹל.
הִנֵּה אַתְּ רוֹאָה, יֵשׁ כְּבָר חָרוּז.
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁהִיא תָּבִין?
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה לְהִצְטַדֵּק?
מִנַּיִן תְּחוּשַׁת הָאִי־נַחַת הַמִּתְגַנֶּבֶת הַנִּשְׁכַּחַת
הַזֹּאת?
מָה, אֲנִי רוֹצָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיהָ?
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֲהוּבָה עַל אֲנָשִׁים,
כְּמוֹ הַפְּסַנְתְּרָן ווֹדֶנְנִיקוֹב***?
אֲנִי מְבַצַּעַת נִסּוּי חֶבְרָתִי־תַּרְבּוּתִי טָהוֹר
נֻסַּח דִּמִיטְרִי אָלֶכְּסַנְדְּרוֹבִיץ' פְּרִיגוֹב****?
אֲנִי אֶת הַנִּסּוּי לְזִכְרוֹ
כְּבָר בִּצַּעְתִּי
בַּבְּחִירוֹת שֶׁל מֶלֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים
בַּמָּכוֹן הַפּוֹלִיטֵכְנִי
(קָרָאתִי שִׁיר אַנְטִי־פּוּטִין
בְּפֶסְטִיבָל שֶׁמֻּמָּן בְּחָסוּת מִנְהָל־הַנָּשִׂיא.
גַּל קֹר שֶׁל שִׂנְאָה מְזֻקֶּקֶת
כְּמוֹ זֶה שֶׁבָּא אֵלַי מִן הָאוּלָם
הַמָּלֵא בְּתַלְמִידִים שֶׁל בָּתֵּי סֵפֶר מְחוֹזִיִּים לְתֵאַטְרוֹן,
מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי.
זוֹ הִתְנַסּוּת טוֹבָה.)
תָּמִיד אָמַרְתִּי:
אָסוּר לְהַרְאוֹת
אֶת שִׁירַי לִילָדִים וּלְהוֹרִים,
לְפוֹעֲלִים וּלְאִכָּרִים,
יֵשׁ לְהַרְאוֹת לָהֶם מִפְעָלִים וּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת,
לָעֲנִיִּים – בְּעָיוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, וְלָעֲשִׁירִים – גַּם כֵּן.
וַאֲנִי
מַרְאָה אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל שְׂפַת הַמּוֹלֶדֶת
בִּמְדִינַת הַמַּשְׁאַבִּים הַטִּבְעִיִּים
לֹא עוֹבֶדֶת בָּעֵינַיִם עַל אַף אֶחָד,
כְּמוֹ הַמְשׁוֹרֶרֶת גֶ'חָאן פּוֹלְיַיֶבָה*****
אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה יֻמְרָה וְהִתְחַזּוּת
מְזַעְזְעוֹת,
לֹא, בְּצֶדֶק הִתְרַעֵם אָבִי
כְּשֶׁקָּרָא בְּיוֹמַן הַטִּפֵּשׁ־עֶשְׂרֵה שֶׁלִּי:
אֵינִי רוֹצָה לְהַעֲמִיד פְּנִים
שֶׁהִנְנִי כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחַר –
מָה, אַתְּ מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמֵךְ לְטוֹבָה יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים?
הוּא שָׁאַג בְּלַהַט
שֶׁגָּבַל בְּ־BDSM.
הָיִיתִי בַּת חֲמֵשׁ־עֲשָׂרָה
הָיִיתִי בַּדִּכָּאוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי
הוֹרַי לֹא שָׂמוּ לֵב
לֹא הָיִיתִי רְגִילָה לְהִתְלוֹנֵן
וְלִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב
אֲנִי לֹא מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְטוֹבָה יוֹתֵר
הַיֻּמְרָה שֶׁלִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר נוֹעֶזֶת
אֲנִי מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְאַחֶרֶת, לְאַחֵר, לַאֲחֵרִים
כְּמוֹ בְּסֶרֶט בַּעַל אוֹתוֹ שֵׁם
עִם נִיקוֹל קִידְמָן בַּתַּפְקִיד הָרָאשִׁי
אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָּה בְּעֶרֶב
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאֶזְרָחִית
אֲנָשִׁים מִתְרוֹצְצִים בְּחִפּוּשׁ אַחַר עֵץ הָאַשּׁוּחַ
וּמַתָּנוֹת
וְהַמִּנְהָג הַמְטֻפָּשׁ הַזֶּה
לְחַכּוֹת
לִנְאוּם הַנָּשִׂיא בַּטֶּלֶוִיזְיָה
וְאָז לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת
אֶת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת
חָגַגְתִּי
בְּרַכֶּבֶת מוֹסְקְבָה־ווֹרוֹנֵז'
יַחַד עִם פּוֹעֲלִים סִינִיִּים
אֶצְלָם שְׁנַת הָעַכְבְּרוֹשׁ מַתְחִילָה בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר
וְהֵם הָלְכוּ לִישֹׁן בְּשָׁעָה אַחַת־עֶשְׂרֵה
וַאֲנִי יָשַׁנְתִּי אִתָּם
בְּנִגּוּד לַהֶרְגֵּל
לְהֵרָדֵם בְּאַרְבַּע
אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ
בַּחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים
שֶׁבָּהֶם גָּרִים דְּגֵי אַקְוַרְיוּם
בֵּין הָאַצּוֹת שֶׁלָּהֶם
כָּל זֶה מְעַנְיֵן נוֹרָא
אֲבָל אֲנִי לֹא מְבִינָה אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
מִי הִמְצִיא
שְׁתִיַּת שַׁמְפַּנְיָה
בְּמֶטְרוֹפּוֹלִיטָן אוֹפֶּרָה?
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ
כָּל זֶה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
בְּקִצּוּר
אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת יוֹתֵר לְהַעֲמִיד פָּנִים
אֲנִי הוֹלֶכֶת הַבַּיְתָה וְחוֹשֶׁבֶת:
מִי הִיא בִּכְלָל, לֶנָה הַזֹּאת,
מוֹכֶרֶת חֲנוּת הַלַּיְלָה
בַּת חֲמִשִּׁים, מְגֻשֶּׁמֶת, מְמֻשְׁקֶפֶת
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּלָּה "מְגֻשֶּׁמֶת"
הִיא מְלֵאָה כָּזֹאת, גְּבוֹהָה וְלֹא רוֹפֶפֶת
בְּלוֹנְדִּינִית מְחֻמְצֶנֶת חֲזָקָה כָּזֹאת
שֶׁצּוֹפָה בְּעָרוּץ "תַּרְבּוּת"
כְּשֶׁהִיא לֹא עוֹבֶדֶת יְמָמָה שְׁלֵמָה בִּרְצִיפוּת
לִפְעָמִים יוֹצֵאת לְעַשֵּׁן בַּמִּרְפֶּסֶת
לְהִתְבַּדֵּחַ קְצָת עִם הַמְאַבְטֵחַ
בְּמַה הִיא עָבְדָה בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם?
מְהַנְדֶּסֶת? סַפְרָנִית?
לֹא לִשְׁכֹּחַ לִשְׁאֹל בַּפַּעַם הַבָּאָה,
אִם לֹא יִהְיוּ שָׁם יוֹתֵר מִדַּי אֲנָשִׁים
נִיחָא, מוּבָן שֶׁהִיא צוֹדֶקֶת:
זֶה טֶקְסְט מְסֻבָּךְ,
אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מַעֲמִיד פְּנִים שֶׁהוּא פָּשׁוּט,
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

* סטניסלב לבובסקי – סופר, משורר, מתרגם רוסי עכשווי.
** טיחון זדונסקי (1724־1783) – בישוף רוסי וסופר רוחני, שהיה מקודש כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית.
***הפסנתרן וודנניקוב – איזכור אירוני של המשורר דמיטרי וודנניקוב.
**** דמיטרי אלכסנדרוביץ' פריגוב (1940 – 2007) – משורר, אמן רוסי, ממייסדי התנועה "הקונצפטואלזים המוסקבאי".
*****ג'האן פולייבה (נולדה ב־15 באפריל, 1960, אשחבד, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית, ברית המועצות) – מדינאית ופוליטיקאית רוסית מובילה, עורכת דין, משוררת.

 

ילנה פניילובה היא ילידת וורונז', רוסיה. בעלת תארים אקדמיים ברפואה ובבלשנות. עבדה כרופאה בבית חולים בוורונז' ומאז שנת 1995 ככתבת של רדיו סוובודה. מאז סוף שנות ה-90 מתגוררת במוסקבה. פרסמה חמישה ספרי שירה, וזכתה בשני פרסים ספרותיים חשובים, על שם אנדרי בליי ו"חשבון מוסקבאי". 
גלי-דנה זינגר היא משוררת, מתרגמת ועורכת כתב העת המקוון  "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר). פירסמה ארבעה ספרי שירה בעברית, שבעה ברוסית וחמישה ספרי תרגום בשתי השפות.  כלת פרס "טבע" לשירה לשנת 2000 ופרס ראש הממשלה לשנת 2004. ספרה האחרון, 'שקופים למחצה', ראה אור השנה בהוצאת אבן חושן.

 

ג'יימס הוֹק – לַחְתֹּךְ עֲנָבִים, אַחֲרֵי

מאנגלית: גל רוזנברג

רְאֵה, עָלֶיךָ לַחֲצוֹת וְאָז לְרַבֵּעַ
אֶת הָעֲנָבִים שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בִּנְךָ
הַמַּתְחִיל אֶת צְעָדָיו בָּעוֹלָם הֲלֹא-כֹּה-חָלָבִי הַזֶּה

עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם קָטָן מַסְפִּיק
כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ לְהִכָּנֵס בְּקַטְנוּת גּוּפוֹ
מִבְּלִי לְהִתָּקַע בַּגָּרוֹן

אֲבָל לִחְיוֹת זֶה עֵסֶק מְסֻבָּךְ
וְהָעוֹלָם, הוּא מְמָאֵן לְהִשָּׁאֵר קָטָן
יוֹם אֶחָד תִּכָּשֵׁל, אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת

וְהַיֶּלֶד, הוּא יְנַסֶּה לְהַחְזִיר נְשִׁימָה
וְיַבִּיט בְּךָ, מַכְחִיל, בְּחַכּוֹתוֹ לִתְּשׁוּבָה
מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר? נוֹתַרְתָּ בְּלִי כְּלוּם

אַךְ הַיּוֹם עֲדַיִן לֹא, וַעֲדַיִן לֹא מַשְׁמָעוֹ
שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת לִפְרֹס אֶת הַיּוֹם לִמְעַט מַזָּל
שֶׁבִּנְךָ יוּכַל לִמְחוֹץ עַל לְשׁוֹנוֹ

 

ג'יימס הוֹק (נ. 1967) הוא מחברם של ספרי השירה (Parade of Hands" (2003" ו-(Miscreants" (2007". זכה בין השאר בפרס היוקרתי National Endowment for the Arts. כיום הוא מתגורר בני יורק ומלמד שירה במספר קולג'ים.
גל רוזנברג שוקד בימים אלה על כתיבת התזה, בד בבד עם הקמת עסק עצמאי לשירותי שפה: לימוד שפות ותרגום, הגהה, עריכה ויצירת תכנים, וסיוע ביורוקרטי לעולים חדשים. מתגורר בירושלים אמנם, אך מסרב בכל תוקף להגות את הא' הנוספת במילה "מאאתיים".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14