אורית נוימאיר פוטשניק

•
אֶל תּוֹךְ בֵּיתִי הַפַּרְוָרִי בַּלַּיְלָה מִתְגַּנֵּב
הַשֶּׁקֶט הַכָּבֵד וּמְמַלֵּא בּוֹ כָּל פִּנָּה.
הַשֶּׁקֶט הַכָּבֵד מַפִּיל אוֹתִי אֶל הַשֵּׁנָה.
וֲּבֲחֲלוֹמוֹתַי תָּמִיד צִלּוֹ שֶׁל זָר אוֹרֵב

וְהוּא גָּבוֹהַ וְיָפֶה מִמְּךָ וְהוּא חוֹשֵׁב
שֶׁאִם יַמְתִּין וִיחַיֵּךְ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה,
אֵצֵא אֵלָיו בְּכוּתַנְתִי מִשַּׁעַר הַגִּנָּה
וְלֹא אָחוּשׁ הַפַּעַם אֶת הַמָּוֶת הַקָּרֵב.

גְּבָרִים הָיוּ רַבִּים אֲבָל הַמָּוֶת הוּא אֶחָד.
יוֹתֵר לֹא אֶתְמַסֵּר אֵלָיו, אֶחְיֶה כִּנְזִירָה.
שׁוּב לֹא אָקוּם מִתּוֹךְ מִטַּת הַנִּשּׂוּאִים לשֵׁמַע

קְרִיאַת הַגּוּף הַמִּתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ חֲלוֹם נִפְחַד,
קְרִיאַת הַמָּוֶת הַמָּתוֹק, הָעֹנֶג הַנּוֹרָא.
חַבְּקִי חָזָק אֶת בַּעֲלֵךְ בִּשְׁתֵּי יָדַיִךְ, אֶמָה.

 

חורף

הַגַּעֲגּוּעִים מְמִיסִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם.
הִיא מְדַמֶּמֶת אֶל צַמְרוֹת הַבָּתִים,
הַמַּסְמִיכִים חֲשֵׁכָה.
דְּמוּתִי הַבְּהִירָה אֵינָהּ מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּזְּגוּגִיּוֹת.
קַר.
הַכֹּל נָמוֹג לְאֵד בֵּין כַּפּוֹת יָדַי.
אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת עוֹד
אֶת קוֹלָן הַמָּתוֹק שֶׁל הַסִירֵנוֹת.
אֲנִי מְגֹרֶשֶׁת.
הֵן הִטִּילוּ אוֹתִי בְּכַעַס
אֶל הַחוֹף הָעִירוֹנִי,
הַמֻּסְדָּר גַּם בַּחֹרֶף,
אֶל הָרְצוּעָה הֲרְדּוּדָה הַשְּׂרוּעָה,
בֵּין שׁוֹבְרֵי גַּלִּים חִוְּרִים
צֵל זַעְמָן.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, היא בעלת תואר שני בפיזיקה, אשת הייטק בעבר ומורה בהווה. אמא לשלושה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות "הו!" ו"מאזניים".

 

יהודית אוריה

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה.

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה.
נִרְאֲתָה לָאַחֲרוֹנָה בִּכְנִיסָתָהּ לְשֵׁרוּתֵי הַבָּנוֹת, בְּבֵית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן עַל שֵׁם תֶּלְמָה יֵלִין
בְּ-1972, בְּהִתְחַכֵּךְ כִּתְפָהּ בְּכִתְפִי.
הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר יְשַׁחְזֵר
זֹהַר הִתְעַרְפְּלוּת חוּשִׁים בִּנְגִינָתָהּ.

צְרוּבִים בִּי פָּנֶיהָ בִּקְרִינַת-עַל כְּשֶׁשָּׁרָה
מִשְׁפָּט שֶׁל קוֹנְצֶ'רְטוֹ לִפְסַנְתֵּר שֶׁל שׁוֹפִֵּן
הַשִּׁירָה הָיְתָה אֹפֶן חֲשִׁיבָתָהּ, אַתֶּם יוֹדְעִים.

 

•
לִפְנֵי שֶׁיִּכְבֶּה הָאוֹר לִפְנֵי שֶׁאֶכְבֶּה
יֵשׁ אוֹר שֶׁמְּגַלִּים רַק הַצְּלִילִים
שֶׁל מַלְחִין וְנַגָּן שֶׁמֵּתוּ מִזְּמַן
וְשֶׁל אִישׁ שֶׁחַי וְרוֹעֵד
כשֶׁהַנְּיָר נִשְׂרָף

 

יהודית אוריה, ילידת 1955, היא משוררת, מוזיקאית וחוקרת היסטוריה צבאית, נעה בין ישראל לקליפורניה. ספריה: 'חלל מושלם' (תמוז-אגודת הסופרים, 1994), 'רשימותיה של חווה' (כרמל 2003) ו'צבאים', (פרדס, 2016).

 

טליה מירון כנעני

ריש שרע

כֵּיצַד לַמַּד הָאָדָם לְהַרְדִּים אֶת עַצְמוֹ?
תְּחִלָּה, כְּתִינוֹק
שִׁלֵּחַ דִמְעוֹתָיו
אֶל הַיָּד
שֶׁתָּבוֹא וְתִתְרַכֵּך אֵלָיו

לְאַחַר מִכֶּן
קָרָא בְּקוֹל לַשְּׂפָתַיִם
שֶׁיִּשְּׁקוּ עַל מִצְחוֹ

והוֹדוֹת לִתְרוּפַת הַהוֹרֶה, נִרְדַּם

כֵּיצַד יִלְמַד אָדָם לְהַרְדִּים עַצְמוֹ
בְּשׁוּלֵי לֵּילוֹת
וּבִקְצוֹת יָמִים
מְלֵאֵי תְּלָאוֹת

אָדָם נֶאֱנַח בְּחֹשֶׁךְ
מְשַׁוֵּעַ לְמַגַּע
תָּר כִּמְשֻׁגָּע

מִזְדַּקֵּר בִּכְמִיהָה
וּמְבַקֵּשׁ רַק עוֹד דַּקָּה
שֶׁל עֵרוּת.
בִּשְׁנַיִם.

 

טליה מירון כנעני היא משוררת צעירה, טבחית וסטודנטית לספרות ומדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

 

אבישי חורי

מִגדל

לוּ לְפָחוֹת הָיָה מִגְדָּל פִּקּוּחַ
נֶפֶשׁ.
לוּחַ טִיסוֹת שֶׁיַּרְגִיע, בְּקָּרוֹב הַהַמְרָאָה
מַסֵּכוֹת חַמְצָן בִּנְּחִיתוֹת הָאֹנֶס
חִצִּים זוֹהֲרִים לַיְּצִיאָה הַקְּרוֹבָה

וְלֹא רַק הַלֵּב הַזֶּה הַמְהוּסָס
קַבַּרְנִיט שֶׁנִּנְעַל בְּתָּא הַטַּיָּס
מוּכָן כִּלְאָחָר מָנוֹף-יָד
לְהִתְרַסֵּק אֶל חֹד מוּשְׁלָג
(כּוֹכָב אֶחָד נוֹפֵל לְבַד)
בְּאֵינְסוֹף הַהִימָלָאיָה.

 

החיים בארון

לְהַחְמִיץ בְּצִנְצֶנֶת
אֶת כָּל הַשָּׁנִים

 

שַׁבָּת

שׁוּב אֶשְׁמֹט גּוּר
יָקָר לִי מִמֶּנִּי.
שׁוּב אֲשְׁמוֹת
יְאָכְּלוּ כְּמוֹ חֻמְצָה כְּשֶׁהוּא יָשׁוּב,
מְיַלֵּל,
אַחַת לְשָׁבוּע

שׁוּב אֶסְטֹר בְּכַפּוֹת הַחִבּוּק שֶׁל גּוּר לָבָן

לְכָה גּוּרִי לִקְרַאת קְלָלָה

 

אבישי חורי (25), משורר, מנחה סדנאות כתיבה וסטודנט לרכיבה טיפולית. זוכה המקום השני בתחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת תשע"ז.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14

      
      
      

 

ילנה פניילובה – לֶנָה ואנשים

מרוסית: גלי-דנה זינגר

מוֹכֶרֶת בַּחֲנוּת לַיְלָה
שֶׁבָּהּ אֲנִי קוֹנָה מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
(אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "מַשְׁקָאוֹת")
מֵאַחַר שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת מְאֻחָר מֵהָעֲבוֹדָה,
אָמְרָה לִי פַּעַם: רָאִיתִי אוֹתָךְ בַּטֶּלֶוִיזְיָה
בְּרֶשֶׁת תַּרְבּוּת
אָהַבְתִּי אֶת מַה שֶּׁאָמַרְתְּ
אַתְּ מְשׁוֹרֶרֶת? תָּבִיאִי לִי סֵפֶר לִקְרֹא.
אֲנִי אַחְזִיר, נִשְׁבַּעַת.
אֲנִי אוֹמֶרֶת: אֵין לִי עֹתֶק כָּרֶגַע,
אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁיִּהְיֶה לִי,
מַבְטִיחָה לְהָבִיא לָךְ.
לְמַעֲשֶׂה, לֹא הָיִיתִי בְּטוּחָה
שֶׁהוּא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.
מַדְהִים הָרָצוֹן הַזֶּה לְרַצּוֹת,
הַתֵּאַטְרָלִי הַזְּנוּתִי,
שֶׁאָבַד לִי לְאַחַר מוֹתוֹ שֶׁל סָשָׁה,
אֲבָל חָזַר בַּחֲשַׁאי.
אֵיכְשֶׁהוּ בֶּאֱמֶת פַּעַם הִזְדַּמֵּן לִי עֹתֶק חָפְשִׁי
שֶׁל "גִּרְסָה רוּסִית"
הֲרֵי מְשׁוֹרֵר חַיָּב לְטַפֵּל
בַּתְּפוּצָה
הַמּוֹ"לִים, אֲנִי אַגִּיד לָכֶם, לֹא מְטַפְּלִים מַסְפִּיק, לֹא אִכְפַּת לָהֶם.
וְנָתַתִּי לָהּ. בְּדִיּוּק בִּזְמַן רְכִישַׁת מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת.
(בַּבֹּקֶר יוֹגוּרְט, גִ'ין וְטוֹנִיק אֶחָד, גִ'ין וְטוֹנִיק שֵׁנִי,
אַחַר כָּךְ קְצָת ווֹדְקָה,
וֶהֱיֵה שָׁלוֹם, עוֹלָם אַכְזָר,
כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לִי
לְבוֹבְסְקִי* עַל שִׂיחַת שֵׁנִי בְּנֵי נֹעַר בְּנִיזְ'נִי נוֹבְגוֹרוֹד.
אֲנִי בְּהֶחְלֵט נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה פְּרוֹבִינְצִיאָלִית.)
הִתְבָּרֵר שֶׁלֶּנָה וַאֲנִי חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם.
אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַבִּטּוּי "חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם"
וְעוֹד אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר"
זֶה גּוֹרֵם לִי לְהִתְכַּוְּצֻיּוֹת פִיזְיוֹלוֹגִיּוֹת
אוּלַי מִשּׁוּם
שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו אֲנִי הוֹזָה בְּקֶּשֶׁר וּבְפַאק,
וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַזִּיּוּן הַטָּהוֹר לְלֹא פְּשָׁרוֹת.
אֲנִי לְעַצְמִי הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן.
תַּחְתְּמִי לִי, הִיא אוֹמֶרֶת.
לְלֶנָה, אֲנִי כּוֹתֶבֶת, מִיֵּלֶנָה.
אֲנִי מַחְזִירָה לָהּ אֶת הַסֵּפֶר בְּיִרְאָה.
כַּמֶּה יָמִים הִיא לֹא מַבִּיטָה בְּעֵינַי.
פַּעַם אַחַת לֹא הָיוּ אֲנָשִׁים בַּחֲנוּת,
וְאָז הִיא אוֹמֶרֶת: טוֹב, קָרָאתִי אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלָּךְ.
שׁוּם דָּבָר לֹא הֵבַנְתִּי.
יוֹתֵר מִדַּי שֵׁמוֹת שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַכִּיר.
זֶה כְּאִלּוּ אַתְּ כּוֹתֶבֶת
עֲבוּר חוּג מְצֻמְצָם מְאֹד. עֲבוּר הַחֶבְרֶ'ה. עֲבוּר אֲנָשִׁימִים.
מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, יֵלֶנָה?
שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לָהֶם בִּשְׁמָם?
נָתַתִּי לִשְׁתֵּי חֲבֵרוֹת שֶׁלִּי לִקְרֹא,
אַחַת קְשׁוּרָה לְסִפְרוּת.
הֵן הֵגִיבוּ בְּאוֹתוֹ אֹפֶן:
זֶה מְיֹעָד לְחוּג מְצֻמְצָם.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל טִיחוֹן זָדוֹנְסְקִי**
גַּם כֵּן לֹא הֵבַנְתְּ?
הִיא אוֹמֶרֶת, לֹא, עַל טִיחוֹן הֵבַנְתִּי.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל סֶרִיוֹזָ'ה הָאַלְכּוֹהוֹלִיסְט – גַּם
לֹא בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: בָּרוּר.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וּמַאֲמָרִים – גַּם לֹא בָּרוּר?
לֹא, פְּרוֹזָה – הִיא אוֹמֶרֶת – זֶה בָּרוּר,
אֲפִלּוּ רָצִיתִי לִקְרֹא יוֹתֵר לָעֹמֶק
עַל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת עֲלֵיהֶם.
לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תַּאֲמִינִי לִי, לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה בְּכַוָּנָה.
אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה לֹא בָּרוּר.
רַק שֶׁזֶּה יֵצֵא מֵעַצְמוֹ.
הִיא מַבִּיטָה בִּי בְּחֶמְלָה,
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהַמְצִיא תֵּרוּצִים: אַתְּ יוֹדַעַת,
אֲנִי כּוֹתֶבֶת הַרְבֵּה מַאֲמָרִים,
וְאִם הֵם בְּרוּרִים לָךְ בַּסֵּפֶר הַזֶּה,
אָז בַּשֵּׁנִי, כַּנִּרְאֶה, גַּם יִהְיֶה בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אָז מַה בִּשְׁבִילֵךְ, שְׁתֵּי בִּירוֹת וְסִיגַרְיוֹת מֶנְתָה?
כֵּן, לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, בְּבַקָּשָׁה,
אַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד עַל עַצְמִי בַּחַגִּים וּבִימֵי הַחֹל.
הַכַּדּוּר חָזַר, וְהִנֵּה הוּא כָּחֹל.
הִנֵּה אַתְּ רוֹאָה, יֵשׁ כְּבָר חָרוּז.
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁהִיא תָּבִין?
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה לְהִצְטַדֵּק?
מִנַּיִן תְּחוּשַׁת הָאִי־נַחַת הַמִּתְגַנֶּבֶת הַנִּשְׁכַּחַת
הַזֹּאת?
מָה, אֲנִי רוֹצָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיהָ?
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֲהוּבָה עַל אֲנָשִׁים,
כְּמוֹ הַפְּסַנְתְּרָן ווֹדֶנְנִיקוֹב***?
אֲנִי מְבַצַּעַת נִסּוּי חֶבְרָתִי־תַּרְבּוּתִי טָהוֹר
נֻסַּח דִּמִיטְרִי אָלֶכְּסַנְדְּרוֹבִיץ' פְּרִיגוֹב****?
אֲנִי אֶת הַנִּסּוּי לְזִכְרוֹ
כְּבָר בִּצַּעְתִּי
בַּבְּחִירוֹת שֶׁל מֶלֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים
בַּמָּכוֹן הַפּוֹלִיטֵכְנִי
(קָרָאתִי שִׁיר אַנְטִי־פּוּטִין
בְּפֶסְטִיבָל שֶׁמֻּמָּן בְּחָסוּת מִנְהָל־הַנָּשִׂיא.
גַּל קֹר שֶׁל שִׂנְאָה מְזֻקֶּקֶת
כְּמוֹ זֶה שֶׁבָּא אֵלַי מִן הָאוּלָם
הַמָּלֵא בְּתַלְמִידִים שֶׁל בָּתֵּי סֵפֶר מְחוֹזִיִּים לְתֵאַטְרוֹן,
מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי.
זוֹ הִתְנַסּוּת טוֹבָה.)
תָּמִיד אָמַרְתִּי:
אָסוּר לְהַרְאוֹת
אֶת שִׁירַי לִילָדִים וּלְהוֹרִים,
לְפוֹעֲלִים וּלְאִכָּרִים,
יֵשׁ לְהַרְאוֹת לָהֶם מִפְעָלִים וּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת,
לָעֲנִיִּים – בְּעָיוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, וְלָעֲשִׁירִים – גַּם כֵּן.
וַאֲנִי
מַרְאָה אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל שְׂפַת הַמּוֹלֶדֶת
בִּמְדִינַת הַמַּשְׁאַבִּים הַטִּבְעִיִּים
לֹא עוֹבֶדֶת בָּעֵינַיִם עַל אַף אֶחָד,
כְּמוֹ הַמְשׁוֹרֶרֶת גֶ'חָאן פּוֹלְיַיֶבָה*****
אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה יֻמְרָה וְהִתְחַזּוּת
מְזַעְזְעוֹת,
לֹא, בְּצֶדֶק הִתְרַעֵם אָבִי
כְּשֶׁקָּרָא בְּיוֹמַן הַטִּפֵּשׁ־עֶשְׂרֵה שֶׁלִּי:
אֵינִי רוֹצָה לְהַעֲמִיד פְּנִים
שֶׁהִנְנִי כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחַר –
מָה, אַתְּ מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמֵךְ לְטוֹבָה יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים?
הוּא שָׁאַג בְּלַהַט
שֶׁגָּבַל בְּ־BDSM.
הָיִיתִי בַּת חֲמֵשׁ־עֲשָׂרָה
הָיִיתִי בַּדִּכָּאוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי
הוֹרַי לֹא שָׂמוּ לֵב
לֹא הָיִיתִי רְגִילָה לְהִתְלוֹנֵן
וְלִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב
אֲנִי לֹא מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְטוֹבָה יוֹתֵר
הַיֻּמְרָה שֶׁלִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר נוֹעֶזֶת
אֲנִי מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְאַחֶרֶת, לְאַחֵר, לַאֲחֵרִים
כְּמוֹ בְּסֶרֶט בַּעַל אוֹתוֹ שֵׁם
עִם נִיקוֹל קִידְמָן בַּתַּפְקִיד הָרָאשִׁי
אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָּה בְּעֶרֶב
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאֶזְרָחִית
אֲנָשִׁים מִתְרוֹצְצִים בְּחִפּוּשׁ אַחַר עֵץ הָאַשּׁוּחַ
וּמַתָּנוֹת
וְהַמִּנְהָג הַמְטֻפָּשׁ הַזֶּה
לְחַכּוֹת
לִנְאוּם הַנָּשִׂיא בַּטֶּלֶוִיזְיָה
וְאָז לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת
אֶת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת
חָגַגְתִּי
בְּרַכֶּבֶת מוֹסְקְבָה־ווֹרוֹנֵז'
יַחַד עִם פּוֹעֲלִים סִינִיִּים
אֶצְלָם שְׁנַת הָעַכְבְּרוֹשׁ מַתְחִילָה בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר
וְהֵם הָלְכוּ לִישֹׁן בְּשָׁעָה אַחַת־עֶשְׂרֵה
וַאֲנִי יָשַׁנְתִּי אִתָּם
בְּנִגּוּד לַהֶרְגֵּל
לְהֵרָדֵם בְּאַרְבַּע
אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ
בַּחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים
שֶׁבָּהֶם גָּרִים דְּגֵי אַקְוַרְיוּם
בֵּין הָאַצּוֹת שֶׁלָּהֶם
כָּל זֶה מְעַנְיֵן נוֹרָא
אֲבָל אֲנִי לֹא מְבִינָה אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
מִי הִמְצִיא
שְׁתִיַּת שַׁמְפַּנְיָה
בְּמֶטְרוֹפּוֹלִיטָן אוֹפֶּרָה?
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ
כָּל זֶה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
בְּקִצּוּר
אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת יוֹתֵר לְהַעֲמִיד פָּנִים
אֲנִי הוֹלֶכֶת הַבַּיְתָה וְחוֹשֶׁבֶת:
מִי הִיא בִּכְלָל, לֶנָה הַזֹּאת,
מוֹכֶרֶת חֲנוּת הַלַּיְלָה
בַּת חֲמִשִּׁים, מְגֻשֶּׁמֶת, מְמֻשְׁקֶפֶת
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּלָּה "מְגֻשֶּׁמֶת"
הִיא מְלֵאָה כָּזֹאת, גְּבוֹהָה וְלֹא רוֹפֶפֶת
בְּלוֹנְדִּינִית מְחֻמְצֶנֶת חֲזָקָה כָּזֹאת
שֶׁצּוֹפָה בְּעָרוּץ "תַּרְבּוּת"
כְּשֶׁהִיא לֹא עוֹבֶדֶת יְמָמָה שְׁלֵמָה בִּרְצִיפוּת
לִפְעָמִים יוֹצֵאת לְעַשֵּׁן בַּמִּרְפֶּסֶת
לְהִתְבַּדֵּחַ קְצָת עִם הַמְאַבְטֵחַ
בְּמַה הִיא עָבְדָה בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם?
מְהַנְדֶּסֶת? סַפְרָנִית?
לֹא לִשְׁכֹּחַ לִשְׁאֹל בַּפַּעַם הַבָּאָה,
אִם לֹא יִהְיוּ שָׁם יוֹתֵר מִדַּי אֲנָשִׁים
נִיחָא, מוּבָן שֶׁהִיא צוֹדֶקֶת:
זֶה טֶקְסְט מְסֻבָּךְ,
אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מַעֲמִיד פְּנִים שֶׁהוּא פָּשׁוּט,
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

* סטניסלב לבובסקי – סופר, משורר, מתרגם רוסי עכשווי.
** טיחון זדונסקי (1724־1783) – בישוף רוסי וסופר רוחני, שהיה מקודש כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית.
***הפסנתרן וודנניקוב – איזכור אירוני של המשורר דמיטרי וודנניקוב.
**** דמיטרי אלכסנדרוביץ' פריגוב (1940 – 2007) – משורר, אמן רוסי, ממייסדי התנועה "הקונצפטואלזים המוסקבאי".
*****ג'האן פולייבה (נולדה ב־15 באפריל, 1960, אשחבד, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית, ברית המועצות) – מדינאית ופוליטיקאית רוסית מובילה, עורכת דין, משוררת.

 

ילנה פניילובה היא ילידת וורונז', רוסיה. בעלת תארים אקדמיים ברפואה ובבלשנות. עבדה כרופאה בבית חולים בוורונז' ומאז שנת 1995 ככתבת של רדיו סוובודה. מאז סוף שנות ה-90 מתגוררת במוסקבה. פרסמה חמישה ספרי שירה, וזכתה בשני פרסים ספרותיים חשובים, על שם אנדרי בליי ו"חשבון מוסקבאי". 

גלי-דנה זינגר היא משוררת, מתרגמת ועורכת כתב העת המקוון  "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר). פירסמה ארבעה ספרי שירה בעברית, שבעה ברוסית וחמישה ספרי תרגום בשתי השפות.  כלת פרס "טבע" לשירה לשנת 2000 ופרס ראש הממשלה לשנת 2004. ספרה האחרון, 'שקופים למחצה', ראה אור השנה בהוצאת אבן חושן.

 

ג'יימס הוֹק – לַחְתֹּךְ עֲנָבִים, אַחֲרֵי

מאנגלית: גל רוזנברג

רְאֵה, עָלֶיךָ לַחֲצוֹת וְאָז לְרַבֵּעַ
אֶת הָעֲנָבִים שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בִּנְךָ
הַמַּתְחִיל אֶת צְעָדָיו בָּעוֹלָם הֲלֹא-כֹּה-חָלָבִי הַזֶּה

עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם קָטָן מַסְפִּיק
כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ לְהִכָּנֵס בְּקַטְנוּת גּוּפוֹ
מִבְּלִי לְהִתָּקַע בַּגָּרוֹן

אֲבָל לִחְיוֹת זֶה עֵסֶק מְסֻבָּךְ
וְהָעוֹלָם, הוּא מְמָאֵן לְהִשָּׁאֵר קָטָן
יוֹם אֶחָד תִּכָּשֵׁל, אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת

וְהַיֶּלֶד, הוּא יְנַסֶּה לְהַחְזִיר נְשִׁימָה
וְיַבִּיט בְּךָ, מַכְחִיל, בְּחַכּוֹתוֹ לִתְּשׁוּבָה
מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר? נוֹתַרְתָּ בְּלִי כְּלוּם

אַךְ הַיּוֹם עֲדַיִן לֹא, וַעֲדַיִן לֹא מַשְׁמָעוֹ
שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת לִפְרֹס אֶת הַיּוֹם לִמְעַט מַזָּל
שֶׁבִּנְךָ יוּכַל לִמְחוֹץ עַל לְשׁוֹנוֹ

 

ג'יימס הוֹק (נ. 1967) הוא מחברם של ספרי השירה (Parade of Hands" (2003" ו-(Miscreants" (2007". זכה בין השאר בפרס היוקרתי National Endowment for the Arts. כיום הוא מתגורר בני יורק ומלמד שירה במספר קולג'ים.

גל רוזנברג שוקד בימים אלה על כתיבת התזה, בד בבד עם הקמת עסק עצמאי לשירותי שפה: לימוד שפות ותרגום, הגהה, עריכה ויצירת תכנים, וסיוע ביורוקרטי לעולים חדשים. מתגורר בירושלים אמנם, אך מסרב בכל תוקף להגות את הא' הנוספת במילה "מאאתיים".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14

      
      
      

מאת מוטי פוגל

תדהר ניר כתב כאן לפני כמה שבועות על נחיצותה של הביקורת, ודורית שילה קראה להחזיר את האחריות למעשה הקריאה. "על הקורא להתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירתי," כתבה שילה, ואני מסכים עם כל מילה. הביקורת היא ז'אנר בפני עצמו, ז'אנר שאינו מחקר הספרות והוא הרבה יותר מהמלצה על ספרים ראויים.

אבל נחיצותה של הביקורת לא באה לידי ביטוי במציאות שבה הביקורת היא נחלתם של בני עליה מעטים במקרה הטוב, וזירת התגוששות במקרה הרע. במציאות כזאת, קהל הקוראים לא מאמין בנחיצותה של הביקורת וביכולתם (או ברצונם) של המבקרים להעשיר את חווית הקריאה ולהרחיב את תחומי השיח הספרותי. מבקרי הספרות נתפסים על ידו כשומרי סף חמוצים, סופרים כושלים שהחליפו את הכתיבה הספרותית בכתיבה ביקורתית, והביקורת נתפסת כמסך המפריד בין הקורא לספרים. אל מול הקהל הזה, ניצבים חסידי הביקורת כשומרת הסף, הקובעת מי ייכנס להיכל הספרות, השוערים העומדים בפתח החוק ומסלקים את הבלתי ראויים.

לביקורת יש תפקיד חיוני בשיח ספרותי עשיר ותוסס. אבל איזה תפקיד ממלא השיח הביקורתי העכשווי בדלדולו שלו? בדלדול חווית הקריאה? נכון, כתיבת ביקורת נעשית בימינו בתנאי השוק. נכון, התשלום מעליב ואינו מאפשר מחשבה עמוקה ורחבה. אבל איזה אחריות יש למבקרים עצמם בדלדולה של הביקורת? בהפיכתה לזירת תגרות סמי-אינטלקטואליות?

לצד הדיבור בזכותה של הביקורת, עלינו לשאול מה יש בביקורת הטובה. ענייניות, אובייקטיביות, הקשר תרבותי רחב, הנמקה, מעוררת מחשבה ומאפשרת דיון, התמקדות בספר, כבוד לטקסט, כתובה היטב (ביקורות טובות הן יצירות בפני עצמן) – אלו חלק מהתשובות המעולות שקיבלתי כשהעליתי את השאלה בפייסבוק ובטוויטר. אבל מה, מלבד ידע וחוכמה, מאפשר את הביקורת הטובה, זו שיש בה את כל שמנינו לעיל? איזו עמדה נפשית מאפשרת לביקורת הטובה להופיע?

בעיניי, שלוש תכונות נמצאות בביקורת המעולה– אהבה, כנות וענווה.

אהבה, וקודם כל, אהבת הקריאה. לכאורה מובן מאליו, אבל יותר מדי פעמים נראה שמבקרי ספרות אינם אוהבים ספרים ובעיקר אינם אוהבים לקרוא. לחוסר האהבה לקריאה יש כמה פנים. לפעמים זו פשוט סלידה מספרות, אותה סלידה שבשלה נאמר על מבקרים שהם סופרים כושלים, אלו אותם מבקרים שרק את עצמם הם אוהבים לקרוא, וגם זה בקושי. לפעמים אי אהבת הקריאה היא צורה מעוותת של השאיפה לגלות את יצירת הספרות המושלמת, זהו המבקר האוהב את הספרות המושלמת, האידילית, המאוהב בדמותה האפלטונית של הספרות, אך קצת פחות אוהב לקרוא.

נכון, אי-שביעות רצון ומבט ביקורתי הן כנראה מתכונות האופי היסודיות של כל מי שמחליט להקדיש את זמנו לכתיבת ביקורת. ובכל זאת, כשאני כותב ביקורת, כדאי שאזכיר לעצמי מדוע מלכתחילה פניתי לכתיבת ביקורת, את חדוות הקריאה הראשונית, את הגילוי של עולם חדש, לא העולם שקיוויתי או שיערתי שנמצא מעבר לאופק, אלא העולם שלא ידעתי שהוא שם. קולומבוס יצא למצוא את הדרך להודו וגילה יבשת חדשה. חבל שהוא התעקש שזוהי הודו. אהבת הקריאה אינה רק מידה טובה, היא הכרח לביקורת טובה. בלי הפניית המבט לעבר האופק לא תיתכן ספרות טובה, אבל אסור לאידאל לטשטש את הספר הזה, הממשי, המונח מולי, זה שאני קורא עכשיו.

כנות. ישנה איזו נטייה לבלבל כנות עם אכזריות. כנות יכולה להיות אכזריות, אבל לא כל אכזריות היא כנות. ב"אלה תולדות סבסטיאן נייט" של נבוקוב, סופר גאון שידע אכזריות מהי (וכדאי מאוד לקרוא את מה שהיה לו לומר על דוסטויבסקי), המספר כותב על אחיו, הסופר המנוח סבסטיאן נייט, שלא חשש להצליף בשבט לשונו באחד הסופרים המפורסמים בדורו. המספר כמעט מתפתה לעשות דבר דומה למי שחיבר ביוגרפיה נוראית על נייט ואז אומר "הגעתי למסקנה שאני מנוע לעשות למר גודמן את מה שהרשה סבסטיאן נייט לעצמו לעשות למר פלוני. לא אוכל להתגדר בכנותו של סבסטיאן, וסופי שאיתפס בגסות-רוח במקום שבו היה סבסטיאן מגלה שנינות מבריקה." אם כן, דרושה כנות שאינה מין אדולסנטיות של המבקר האומר אמת שאף אחד אחר לא מעז לומר, הילד החושף את עירומו של המלך. כנות היא קודם כל בחינה עצמית של הכותב, ביקורת עצמית לפני ביקורת חיצונית. בהיעדר כנות, רשעות מתחפשת לאומץ, ופחדנות מסווה עצמה לחיוביות. ביקורת נטולת כנות גרועה משקר, אפילו אם כל מה שנאמר בה אמת.

ענווה. אהבת קריאה וכנות הן חיוניות, אך לא מספיקות. ענווה היא תכונה חשובה יותר. לכאורה, מה לביקורת ולביטול עצמי, מה לביקורת הדורשת מבט נטול פניות ושיפוט חותך וקר ולמחיקת העצמי הנקשרת לענווה? אך כמו כנות ואהבה, ענווה ככלי ביקורתי אינה ויתור על תקיפות, ישירות וחריפות. ענווה היא מתן מקום ליצירה עצמה, הנכונות לגלות דברים חדשים, גישה לטקסט בהקשבה וברצון לדובב אותו, ולשם כך צריך קודם כל לשתוק, לשתוק לגמרי ולהקשיב טוב טוב למילים ולמה שנמצא ביניהן, למילים שהסופרת כתבה ולמילים שהיא לא כתבה. ענווה אינה עומדת בסתירה להבעת עמדה חריפה. אלא שבזכות הענווה העמדה החריפה תעסוק במה שאין בספר ביחס לעצמו, למה שהספר הזה המסוים הנמצא לפנינו יכול וצריך להיות.

כמו אהבה וכנות, הענווה אינה רק דרישה מוסרית, היא גם כלי עבודה. היא מה שמאפשר לנו, המבקרים, לקרוא את הספר דרך עיניה של המחברת. בכל פעם שאנחנו קוראים ספר, אנו מתנתקים בהרף עין מהעולם שבו אנחנו חיים ועוברים לעולם אחר, לחיים אחרים, מחליפים זהות ומגדר. בה בעת, כמבקרים, עלינו לעמוד מול הפיתוי הזה, להמשיך לעמוד מול היצירה מבחוץ ולנתח אותה. כיצד נוכל לעשות את המהלך הכפול הזה בלי לחוש את החוויה הספרותית? ענווה היא מה שמאפשר למבקרת להתפצל בין התודעה הקוראת לתודעה המבקרת. היא מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולעבור לעולמו של הסופר ובאותה עת להיות גם במקום שבו אנו, או האין אנו נמצאים.
זה נשמע מעט מיסטי, ולא במקרה. כנות ואהבה, ובמידה רבה יותר ענווה, שייכות לשפה דתית. אבל אמנות במיטבה היא חוויה דתית, התגלות. התחושה הטרנסצנדנטית האוחזת בנו כשאנו עומדים מול יצירת אמנות גדולה, תחושת התרחבות והמבט החדש על העולם היא חוויה דתית. יצירות נדירות הן כאלה, אבל המבקר הטוב ניגש לכל ספר כאילו הוא יכול להיות יצירה כזו. יותר מזה, המבקר הטוב עשוי למצוא רגעים כאלה גם בספרים שאינם יצירות מופת.

הדרישה לאהבה, כנות ובמיוחד ענווה היא דרישה בלתי אפשרית, אבל בהעמידנו דרישות בלתי אפשריות לסופרות, עלינו לדרוש מעצמנו לכל הפחות אותה מידה של בלתי אפשריות, כשאיפה שגם אם תתגשם באופן חלקי בלבד תהפוך את הביקורת ליצירה בפני עצמה, שתגלה לקוראים את כוחה של האמנות ואת כוחה של הקריאה.

 

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה.

 

"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

 

"בואו נסכים שלא להסכים", מאת דורית שילה. פרק שני בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 14

      
      
      

המתעב

באחד הימים שבאותו קיץ, התמלא האוויר חריפות עיקשת, חמוצה וחודרנית. ריח מצמית ומהמם, ריח הגויאבות הבשלות על העץ. הריח השתלט והכריז על עצמו בעוצמה כה רבה, עד שלא נותר לי זיכרון של מראה הפירות על העצים, כאילו מחק חוש אחד את חברו. אני סלדתי מן הריח. פעם אחת ויחידה טעמתי מן הפרי והריח בלע את הטעם, ובזה תם העניין […] אך לא רק הריח הפריע לי. הופעתו הפתאומית, השתלטנית, והידיעה שטעם הפרי אינו מתקן אותו, הפכו אותו בעיני ללא-טבעי. […] התוקפנות של הגויאבה עשתה אותה פרי מפחיד.

מתוך "חיבת ציון" מאת יורם מלצר (מודן, 2002)

*

 

האדיש

אֲנִי שׁוֹכֵב כְּשֶׁהַבֶּטֶן הַלְּבָנָה שֶׁלִּי לְמַעְלָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ מִתַּחַת לְעֵץ
הַגּוּיַאבָה כְּשֶׁיְּלָדִים שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בְּבֵית סֵפֶר
הָאִשָּׁה שֶׁלִּי בַּעֲבוֹדָה ושָקֵט וַאֲנִי לְבַד עִם
הַצִּפֳּרִים וַאֲנִי סוֹפֵר אַחַת עֶשְׂרֵה מֵהֶן עַל חוּט הַחַשְׁמַל מֵעַל לְרָאשִׁי
וְאֵין שׁוּם דָּבָר לַעֲשׂוֹת.
פַּעַם הָיָה לִי הַרְבֵּה מְאֹד לַעֲשׂוֹת
אֲבָל תָּמִיד זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל רַעְיוֹן שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר
מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁעָשָׂה אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי
וְגַם מְנַהֵל הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא שָׂכַר כְּדֵי לִגְרֹם לִי צָרוֹת
נִצַּבְנוּ תָּמִיד זֶה לְעֻמַּת זֶה וְזֶה לֹא הָיָה
חָכָם כִּי הוּא הָיָה עָנִי כִּמְעַט כָּמוֹנִי, זֶה הָיָה
מְעַיֵּף וּמֵמִית כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁמּוֹצֵץ לְךָ
אֶת הַדָּם.
טוֹב, לֹא הָיִיתִי מַהְפְּכָן, רַק רָצִיתִי לְהַצִּיל
אֶת הַתַּחַת, חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִהְיֶה קַל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהַצִּיל
אֶת הַתַּחַת שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת…

עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה אֲנִי עֲדַיִן מוֹצֵץ אֶת
הַשָּׁעוֹת הֶחָפְשִׁיּוֹת
אַף פַּעַם לֹא יָכֹל לִמְצֹץ מַסְפִּיק שָׁעוֹת חָפְשִׁיּוֹת, מְמַצְמֵץ
בַּשֶּׁמֶשׁ, מְגָרֵד אֶת הָאַף, אֵין שׁוּם מָקוֹם מְהֻלָּל לָלֶכֶת אֵלָיו
אוֹ מַשֶּׁהוּ נִפְלָא לַעֲשׂוֹת
הַבַּחוּרִים אַף פַּעַם לֹא יְנַחֲשׁוּ אֵיךְ עָשִׂיתִי אֶת זֶה וַאֲפִלּוּ אֲנִי בְּקֹשִׁי
יוֹדֵעַ
אֲבָל יָדַעְתִּי בְּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת, יָדַעְתִּי בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת
שֶׁרָצִיתִי לָצֵאת, הָעַיִן שֶׁלִּי תָּמִיד בַּחַלּוֹן, בְּפֶתַח הַדֶּלֶת,
וְהַפּוֹעֲלִים אָהֲבוּ אוֹתִי כִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע
וּמְנַהֲלֵי הָעֲבוֹדָה הָיוּ מְבֻלְבָּלִים כִּי עָבַדְתִּי קָשֶׁה
אֲבָל בְּבוּז.

עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה, הַשֶּׁמֶשׁ חוֹדֶרֶת מִבַּעַד
לָעֲנָפִים, עֲדַיִן יֵשׁ לִי גּוּף שֶׁל נַעַר צָעִיר
אֲבָל הַפָּנִים זְקֵנוֹת
וַאֲנִי נִזְכָּר בַּשָּׁעוֹת וּבַמְּקוֹמוֹת וּבְמָה שֶׁהָפַךְ
לְיָמִים וּלְשָׁבוּעוֹת וּלְשָׁנִים.

אֲנִי מִתְהַפֵּך עַל הַבֶּטֶן, פּוֹשֵׁט לִצְדָדִים אֶת שְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת וּמַרְגִּישׁ כְּמוֹ
הַזְּאֵב שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַמַּלְכֹּדֶת, אַךְ בְּלִי לְכַרְסֵם אֵיזוֹ
רֶגֶל.
יֵשׁ לָהֶם מַשֶּׁהוּ בַּיָּד, בָּטוּחַ, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן
נָח, אֲבָל אֶת הַחֲלָקִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֲנִי
חוֹגֵג מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה הַזֶּה קְצָת
לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם.

עץ גויאבה, מאת צ'רלס בוקובסקי, בתרגום דורית ויסמן

*

 

המתענג

אבל סבתא אהבה אותן מאוד. ענן הריח הבשל עודד אותה לחיין ולפעולה. עד מהרה הייתה בידיה קערה גדולה עמוסת פרי ירקרק-צהוב שזרקה בו ורדוּת. התגלה גם שותפה הגדול לתשוקת הגויאבות: אבא.

הם היו יושבים יחד, מתחלקים בערטול הפירות מקליפתם הדקה […]. מידיהם היו יוצאים חצאים ורבעים בגוון עכור, שהיו נעלמים במהירות בפיות עסוקים. הכול סביב ידעו שהגויאבות הן עניין לסבתא ולאבא, חגיגה פרטית, ובשמחתם המשותפת הייתה מין חמדנות, התמסרות מלאה לתענוג […] הגויאבות היו להם בועה פרטית. הם אהבו גם את ריחן. מול כל האפים הסולדים שהיו מתעוותים כנגדם, נהנו השניים לשאוף את הניחוח ולתת לו להרחיב נחיריים וחיוך.

מתוך "חיבת ציון" מאת יורם מלצר (מודן, 2002)

 

ואם לא מצאתם את עצמכם באף אחד מאלה, אולי תדבר אליכם הזווית הלא שגרתית של ג'וני נאש בשיר גויאבה ג'לי:

תוכן עניינים – גיליון מס' 14