פרוזה | "הדרך", סיפור על חברות הכרחית

»»» המוסך - מוסף לספרות • "ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול, פעם אחת לא עצרו לשאול 'אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?'" סיפור מאת חיה משב

שי עבאדי, פרט מתוך ״הם הלכו בשדות״, טכניקה מעורבת על עץ, 2017

.

הדרך / חיה משב

.

הלכנו בדרך ארוכה ומאובקת, טור צר של כתמים דקים מִטַּשׁטשים מכובד החום וצהוב הגרגירים. מתישהו יתפצלו דרכינו, מתישהו יהפוך הטור להלך אחד ואיתו צללים רבים. אבל אז היינו דבוקים יחד, במסירות, כל אחד במקומו. מדי פעם פני הדרך טרפו אותנו כמו קלפים, ולרגע נדמה היה שאפשר קצת אחרת, אבל מהר מאוד חזרנו למקומות הראשוניים.

אולה הייתה הכי מבוגרת. בת לעולים חדשים מרומניה. שני הוריה גדולי ממדים, כמו ארון של שתי דלתות, מלבניים, סגורים, דומים לכל אורכם. תמיד גבים מהלכים, ואם לרגע נפנו לכיוונך, מיד הורדת את המבט שלא ייפתח איזשהו סדק, שלא יציץ מעבר לדלתות הכבדות איזשהו בד טחוב מעלה עש. פעם נמרח אודם אדום עז על שפתיה של אינקה, אמה של אולה, עז כל כך, שבבת אחת החייה את עורה הלבן, עיגל את בשרה המרובע והפך אותו מזמין ושופע, ואז המבט לא יכול היה שלא להשתאות: מי היא אינקה? במה היא עובדת? ולמה בדרך כלל אינה בבית? אבל לרוב – האפרוריות, הגוף שבַּצֵל. כזה היה גם טעם האוכל שבישלה אינקה מתוך קופסאות שימורים, עד שנמאס לאולה מאוכל שרוף והיא לימדה את עצמה להכין את הפירה בנגיעת החלב. הפירה הכבד, הביתי, מילא את שלושת החדרים בדירה האפלה כדי שאולה לא תהיה לגמרי לבד עד שיחזרו הוריה מהעבודה. ומה באמת עושה מישהו לגמרי לבדו? ממלא ומרוקן. קנקנים של תה קר וטבליות סוכרזית. היינו מוזגות ושותות, אחר כך רצות לשקול את עצמנו, ואז הפיפי שלוחץ, ומשתחרר, ואיתו הקלה, ושוב חוזרות ונשקלות, פחות 200 גרם, עוד 280 גרם, פחות 330, וכך להתמלא ולהתרוקן, וטבליות הסוכרזית שרק מדמות את חוֹם הסוכר, את האנרגיה שהגוף מחפש, אבל אפס, אפס יש בהן לתת. וזו הייתה אולה, שם, ניטרלית, בלי צבע כזה או אחר, ובכל זאת, החיוך, היה לה חיוך, ואולי לכולנו היה בשלב הזה?

לעומתה נראה היה שתמר נולדה מתוך עצמה. ללא אבא או אימא, היא הייתה השפע עצמו, היופי שבטבע, כל גופה נובע חלב ודבש, שערה גלש אדום ורך כמו דיבורה המתלטף מפניה הלבנות עד למפגש הקטיפתי של מחשוף חולצתה. היא ידעה על החיים סודות שרק החיים יכולים לספר על עצמם. אמרה לי פעם אחת כשירדנו במדרגות מול ראי, "יש לך עיניים יפות כמו שקד." אמרה: "תסתכלי למי שאת מדברת אליו בתוך העיניים, יש לך מבט משתק," מאז העיניים שלי תפסו צורת שקד, והמבט שלי לכד את צווארונו המכופתר של המורה למתמטיקה, שתמיד טרח על חולצותיו המכופתרות מפני שבעצמו היה עדיין רק סטודנט.

איתן היה מוצק כמו סוס. גדל במשפחה רגילה, אבא, אימא ושלושה ילדים. החברים שלו היו חברים לכל הדרך. מטר שישים של לב שרירי. כל אחד מאתנו רצה "איתן" כזה שילך לצידו, שיגרום לו להרגיש חשוב ונאהב, שיגיד לו "נו, בבקשה, את יודעת שאת חשובה בשבילי, נכון שאת יודעת?"

ואני.

בשיער שחור, מהיר, קצר, כמו הפתרונות שהייתי צריכה להמציא. גדולה מאיתן רק בחודש וקצת. תמיד משהו מתרחש סביבי, רוחש, מדובר, נחשב, נמדד, נשקל, ואין זמן להתרפק על פתרונו של עניין אחד, מיד קופץ אחר. כי למרות שהיו לי אימא ואבא ועוד אבא, את כולם נשאתי על הגב, בדרך. ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול. פעם אחת לא עצרו לשאול "אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?" לא הם וגם לא אני ראינו מי נושא את מי. רק שצריך לעבור את הדרך. רק שנכפה לסמוך שבבוקר תעלה שוב השמש לסמן את המסלול. ובכלל מזל שהיו לי אולה ותמר ואיתן שהזכירו לי איך צריך ללכת. מלפנינו ומאחורינו צעדו דמויות נוספות. אבל אנחנו, מרגע שמצאנו אחד את השני, נצמדנו יחד. כל אחד מאיתנו משלים חור שהיה באחר.

ובאותם ימים לא ידענו שיש חורים. פשוט התנהגנו את שהיינו. פשוטים, נצמדים, מתערבבים ובלילה נפרדים מחדש.

כמו בפעם ההיא שבאתי לאיתן. אמו, תקווה, פתחה לי את הדלת, אמרה "איתן? אני לא יודעת, נראה לי שהוא יצא, אבל את יכולה לחכות בחדר שלו." אף שזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו, צעדתי בביטחון לכיוון החדר ונכנסתי. איתן ישב על המיטה. מול דפי תווים הזרועות החסונות והקצרות שלו עוטפות את הגיטרה. הוא הרים אליי את המבט וראה את ראשי הגלוח, "רק בנות יפות עושות דברים שיגרמו להן לכער את עצמן", אמר, ובבת אחת ידעתי שהגעתי לאן שהייתי צריכה. זה היה החופש הגדול, בבקרים עבדתי כדוורית מחליפה, ואחר הצהריים עזרתי בבית עם האחים. לא ראיתי את איתן זמן רב, אבל עכשיו כאילו התכווץ הזמן לדף דק, ובלי שהקיף אותי בידיו, הרגשתי את החיבוק של איתן. ישבתי על המיטה קרוב אליו, מעולם לא שמעתי אותו מנגן, רק היינו בורחים מדי פעם משער בית ספר לפסאז' לצלם את דפי התווים, נכנסים באיחור לשיעור, מתנצלים בחיוך, ידענו שתמיד יוותרו לנו, תלמידי התשעים והמאיות, הרי זו הייתה הדרך היחידה שלנו לעשות חריצים במסגרת, לתת לחול שיגלוש. נשענתי לאחור, גם איתן נשען. ידעתי שהוא אוהב אותי, אוהב אותי עם־ותוך־כדי הנער התורן שיצאתי איתו. "אתה יודע," צחקתי, "בימים הראשונים כשהתלבשתי, החולצה הייתה נתקעת לי על הקרקפת," הוא חייך חצי חיוך ואמר, "לפחות היית מתערבת על זה עם מישהו מהכיתה". נתתי לזרוע שלו ליפול על שלי, כי גם אני הייתי צריכה. ואולי זה הוא, דווקא הוא, זה שמחכה, שמקשיב לי לכל הסיפורים המצחיקים ולאלו האמיתיים, בולע בעיניו, בחיוכו, את דיבורי האינסופי, את הצחוק, והדמעות שיורדות מעליו, המחשבות שקופצות והמתהפכות – כמו מזון לשקט שנלפף סביבו. לפעמים היה נדמה לי שיום בחיי היה כמו שנה בחייו של איתן. לא הבטתי בו, רק הרגשתי. והתחושה, אם אפשר היה להתאהב מתחושה, לרגע רציתי שיעז, הנחתי את היד שלי על הבטן שלו, כמו לרגע להניח רק אותי ואותו על גבעה מרוחקת, כמו לרגע לטרוף את סדר הדברים, את ההליכה החוזרת, ליטפתי מעגלים, עולים ויורדים, מדי פעם נוגעת בשפת הג'ינס כמו גבול שמנסה אותי, האם לחצות, האם להעז ולברוא את הצומת, להשקיע את מה שהיה מאחור, להעלים את כל העקבות הקטנים. על מה חשב איתן, האם עצם את עיניו, האם חייך, לא ידעתי, שתקנו שנינו, לא העזנו להביט זה בזה, ראש אל ראש שכבנו, מעלינו התקרה הלבנה השקטה, ואז פתאום קמתי, בלי להגיד דבר, יצאתי מחדר והלכתי – הר שכל הגרגירים שלו הסתדרו במקומם.

הבית של תמר לא היה דומה לבית. אני זוכרת הרבה חלונות פתוחים ושמש חודרת את חלקם, ווילונות כתומים ארוכים מתבדרים ברוח. כמו מפרשים של ספינה. ואז מבין הווילונות גיליתי שלתמר יש אימא. לא ממש אימא, מישהי שהיא בגיל של אימא, והיא כולה כמו הרוח, עטופה בבדים מבריקים, ועוברת קלילה בין החדרים, כאילו היא לרגע נמצאת ואז נעלמת. חיפשתי גם אבא. לא שאלתי, רק עם העיניים, והרי תמר כבר הכירה את המבט שלי, ואולי בסוף גם נשברתי ושאלתי. אבל לתשובה שקיבלתי מעולם לא היה מקום במחשבתי. וזה היופי שבגרגירים – הם יכולים לעשות כל צורה, רק צריך שמי שבידיים שלו, ברכות, באמונה, ישים מבטחו בהם. ואני שבאותה תקופה עדיין האמנתי לכל כך הרבה דברים, כבר הייתה בי איזו בגרות שמפרידה בין מציאות לדמיון. ותמר, תמר ידעה איך לקחת את הסדר הזה ולשקשק את כל גרגיריו שיסתדרו מחדש. אמרה לי "אבא שלי ימאי. חצי שנה מפליג בים ואז חוזר לחודש. ושוב הים לוקח אותו." ואני שראיתי רק חול וחול, ידעתי שיש ים, ושפעם בסדרות של הבי־בי־סי היו יורדי־ים בבגדים חומים ובלויים ושיניים רקובות. אבל לא ידעתי שאבא יכול להיות פעם בחצי שנה. א ב א ב ח צ י ש נ ה. גלגלתי את זה בפה כמו תינוק שמנסה להבין את הטעם של החול. עד אז הלכתי כמו נערה מחוזרת מוגנת בתום נעוריי מפני אורו המבהיר של היום – אמרתי, "לי יש שני אבות!", אפילו קצת השווצתי מול שָׁמָיו הנקיים, "אבא אחד ביולוגי, ואבא אחד חורג", מניתי באצבעות. ורק ליתר ביטחון הסתובבתי עם הסבר מפואר לשאלה "ביולוגי? מה זה אומר?" אבל אז, מול הווילונות המתבדרים שברוח, מול עיניי הים של תמר שהפליגו אותי למרחקים, לרגע הרגשתי את הטעם החצצי שבפה. לי יש אבא, אבא בחצי, בשליש, אבא ביולוגי שלא ראיתי כבר שנים, אבא חורג שגדול ממני בשלוש־עשרה שנים. לי יש שָׁנִים, שָׁנִים שלא קראתי "אבא" ומישהו השיב לי מהצד השני. לא ידעתי מה היה כבד יותר באותו רגע, לא הבנתי אם משהו השתחרר, ואם עכשיו גם אני מרחפת כמו תמר, אולי גבוה ממנה, חסרת אבות, ואולי עכשיו היא הקרקע, ואני תלויה, והאדמה כל כך רחוקה –
חשבנו שלעולם נלך בדרך.

מהמקום שלנו, גם אם רמזו לנו קודם שיש איזשהו קץ או מפנה, הלכנו כמעט באותו הקצב, קדימה, קדימה, לרגע לא חשבנו להאט. כי הדרך היא ההליכה עצמה, הצעד, שאחריו מגיע עוד צעד, לעולם מבטיח את ההמשך. אבל אז ברגע אחד, כמעט בלי הכנה, נזרקנו כל אחד לכיוון אחר. והצעד היה גדול מכולנו, מארבעתנו. יחד הצלחנו לתת לו תנופה, אבל אז כבר לא היה זקוק לנו, לאותה דרך שנכבשה.
הטור הפך להלך אחד ואיתו צללים רבים.

 

חיה משב היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית בתוכנית ההשלמות באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. זוכת פרס אקו"ם לשירה בעילום שם ע"ש נתן יונתן לשנת תשע"ז על הקובץ "שליית האור". יצירותיה פורסמו ב"הליקון", "משיב הרוח", "שבו", "תן" ואחרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: רינת שניידובר, "ניצולים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

השביל הזה מתחיל כאן: הסיפור מאחורי שיר המסע של אהוד בנאי

"אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש." על הסיפור מאחורי "יוצא לאור" ועל אלוף הבריחות והנביא נחמן פרקש שבזכותו נולד השיר

צילום: רויטל טופיול

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

אז איפה באמת מתחיל השביל ואיפה מתחיל השיר?

אהוד בנאי כתב ושר וסיפר, אבל אפשר שעדיין לא יצא לאור הסיפור מאחורי כתיבת השיר, ושלא כולם מכירים אותו. לא מכירים את המסע שהוליד את השיר ולא מכירים את המפגש שהוליד את המסע, מפגש עם נביא, פושע נמלט, מתבודד, אלוף אִגרוף, תימהוני ועוד ועוד מילות תואר שנקשרו בשמו של איש יחיד ומיוחד בשם נחמן פרקש. את המקום שהוליד את המפגש ואת השיר ואת השביל אתם ודאי מכירים – ראש-פינה.

 

 

קבר יהונתן בן עוזיאל בעמוקה, צילום: נורית ליסובסקי

 

באוגוסט 2014 כשהלך לעולמו נחמן פרקש, בנסיבות שלא התבררו עד היום (גופתו נמצאה בבית העלמין שבמירון ועליה סימני אלימות), פרסמו חבריו "מראש-פינה העתיקה" מודעת אבל לזיכרו: "על נחמן פרקש, חבר, אלוף איגרוף, שודד בנקים ביש מזל, חוטף נמרים, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף הומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שוחר חופש וטיפוס ססגוני – "

 

מודעת האבל לזכרו של נחמן פרקש שפירסמו חבריו מראש-פינה העתיקה

 

החברים מראש-פינה העתיקה לא הגזימו. חיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מגלה מאות ידיעות שנכתבו על נחמן פרקש בין שנות החמישים לשנות התשעים של המאה העשרים. הן מספרות תחילה על מתאגרף צעיר ומוכשר, מכסות את קורות נצחונותיו בזירה וממשיכות לתאר את נפילתו המהירה והידרדרותו לחיי פשע של האיש שיכונה בהמשך "אלוף הבריחות".

 

מעריב, יום שישי, אוגוסט 01, 1958; עמוד 20, מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

כותרות העיתונים מספרות על איש שלקח חלק באחד ממעשי השוד המפורסמים שקרו בישראל: ב-1955 נשדדו באיומי נשק 8,000 ל"י מהקופאי במשרדי תנובה בתל אביב. הכותרות מספרות על שוד בשדרות ח"ן, על בריחה נועזת מכלא רמלה. על חיפושים אחרי אסיר נמלט. על אסיר נמלט שהסגיר עצמו, וברח. ושוב ברח. נתפס, נעצר, נמלט, נלכד. נידון שוב לשנות מאסר ארוכות. נמלט מעבר לגבול, אל מצרים. הוחזר ארצה ממצרים. הוסגר מדנמרק. נחשד באחזקת גור נמרים גנוב.

 

נחמן פרקש אחרי מעצרו. מעריב, יום רביעי, מאי 24, 1961, עיתונות יהודית היסטורית

 

ידיעה אחת מספרת על ניסיונו לחזור לאִגרוף שנבלם בגלל עסקן ספורט שהקשה את ליבו. מסופר שכבר באותו ערב חזר פרקש לעסקי הפשע ולמחרת נעצר שוב. פרקש סיפר באחד הראיונות איתו שאת ההשראה לקריירת האִגרוף שלו ובהמשך, לקריירת הפשע, קיבל מסרטי הקולנוע שעליהם גדל. אפשר שהדבר נכון לגבי האגרוף, אבל לגבי חיי הפשע, נראה שהנושא קשה ומורכב מכך. נתן דונביץ, בספרו "נאשמים, דרמות מבית המשפט" (הוצאת זמורה ביתן). כתב על נחמן פרקש וכינה אותו "אלוף האִגרוף שחבטה בראשו הפכה אותו לפושע אלים ואלוף הבריחות הנועזות מהכלא."

 

אולי באמת פגיעת ראש שלא זוהתה ולא טופלה היא שעשתה את פרקש למי שמתקשה לשלוט בדחפיו ובהתנהגותו, למי שמתקשה לחיות חיים נורמטיביים ולהסתגל למסגרות. אולי עשתה אותו לפושע, נווד ומתבודד, ואולי זה השביל שבחר בו.

 

"מאז המאסר שלי כל המחשבה שלי הייתה נתונה רק לדבר אחד – לחופש", סיפר פרקש באחד הראיונות. בראיון אחר הוא קרא לעצמו "רובינזון קרוזו של ישראל" וסיפר שהחברה הוציאה אותו מתוכה ושהוא רואה את מקומו מחוץ לחברה. אולי גם שם משפחתו של פרקש סימן את השביל שיצעד בו – פרקש שפירושו "זאב" בהונגרית, באמת היה זאב בודד. הוא ביקש להיות חופשי וביקש שיניחו לו. הוא נשא עיניו אל מרחבים פתוחים ובהפוגות שבהן לא היה כלוא, מספרים העיתונים, התבודד על חוף הים התיכון, בים המלח ובגליל המערבי.

 

 

קבר רבי ינאי, נחל עכברה, סמוך לצפת

 

"נחמן פרקש חי במערה משחק שח וקורא על סין"

 

הדעות חלוקות אם פרקש ניסה לחיות את חייו בשקט והתקשורת לא הניחה לו או אם הוא זה שלא הניח לתקשורת. כך או כך, ב-1971, התפרסמה עליו הידיעה הבאה: "נחמן פרקש שהתפרסם בשעתו בבריחתו מכלא רמלה, חי כמתבודד, במערה הנמצאת בוואדי החוצה את השכונה הישנה של ראש-פינה.

 

פרקש המסתובב פרוע-שיער ובעל זקן עבות, מתערב לפעמים בחבורת ה'היפים' המתגוררת בשכונה הישנה. הוא משחק בשחמט ומרבה לקרוא על בודהיזם, על יוגה ועל סין. נודע כי הוא מתקיים על קיצבה חודשית ששולח לו אביו מארה"ב. במערה אין ריהוט והוא ישן על האדמה.

 

בקיץ שעבר חי פרקש בצפון-מזרח הכנרת, באיזור חורשת האקליפטוסים ליד שפך הירדן, ודייגים טבריינים נהגו לספק לו דגים למאכל."

 

מעריב, יום חמישי, נובמבר 04, 1971; עמוד 4, מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

נחמן פרקש. צילום מסך מתוך סרטון וידאו ארט ב-youtube על נחמן פרקש

 

בחזרה לשיר ובחזרה לשביל. בסופו של דבר מצא פרקש את מקומו סמוך לקבר הרשב"י, בין ביקתה במירון למערה בקדיתא. הוא חי בדלות אך חי חיים מלאי שאר רוח, לבדו ולפי דרכו. זו התקופה וזה המרחב שבהם הכיר אותו אהוד בנאי.

 

קבר רבי ינאי, נחל עכברה, סמוך לצפת

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

"שכנו הטוב ביותר בוואדי ראש-פינה היה אהוד בנאי, בחור צעיר שהשתחרר מהצבא והתחיל ללמוד גיטרה. אהוד גר שם בחירבה ולידו גר נחמן. הם היו מדליקים בלילה מדורות ומנגנים, אהוד בגיטרה ונחמן היה מחלל. זה היה צוות רעים של ואדי ראש-פינה", מספר בראיון עמיחי ישראלי, מאנשי ראש-פינה ויוזם מודעת האבל על פרקש.

 

 

אלה אטלנטית (בין הגדולות בארץ) על קבר רבי טרפון בקדיתא

וכך סיפר אהוד בנאי, במילים שלו, על המפגש עם פרקש ועל השביל ועל המסע שהעניקו לו השראה:

"נחמן גר היום בקדיתא, לא רחוק מצפת, בדרך למירון.

הוא כבר איש זקן וקטוע רגל. אבל שומר על החיוניות החייתית שלו, ועל האמת הנבואית. לפני כחודשיים נסעתי לבקר אותו. אמרתי לו שבאתי לסגור איתו חוב ישן, כי אני חייב לו כסף בעבור תמלוגים שקיבלתי על השיר 'יוצא לאור', ואולי הוא לא יודע אבל יש לו חלק בכתיבה של השיר הזה. הוא אמר שהוא לא ממש מכיר את השיר הזה.

ישבנו בבית של משה, מסביב הילדים, הבלגן, השמחה, הניגונים, ועשן הבישולים והטיגונים, מישהו העביר לי גיטרה ושרתי לו את השיר.

הוא אמר שזה שיר יפה מאוד, הדליק עוד סיגריה, ושאל מה בדיוק החלק שלו בשיר הזה.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הלילה ההוא ליד האש בואדי ואת מה שאמר לי.

'לא', הוא אמר, 'אני לא זוכר שום דבר'.

סיפרתי לו שפעם בשנת 1977 הוא ביקר אצלי בצריף שבואדי ואני אמרתי לו שאני עומד להפליג מחיפה לכרתים, והוא אמר:

'אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש.'

ואני חשבתי לעצמי שזה עוד דיבור הזוי של נחמן, אבל דבריו התקיימו כמו נבואה, וכרתים אכן הייתה לי כמו חתיכת גליל שנסחפה לים הכחול, והיה שם שביל שכזה, שהלכתי עליו, חוצה את האי מצד לצד, ישן בכפרים, עובר בין כרמים, בין עצי זית שקדיות וקקטוסים, ושם פגשתי את אריק וסטפן, שאחר כך הגיעו אלי לצריף לביקור של חודש, ואיתם אני עדיין בקשר עד היום הזה.

שנים אחר כך בקיץ 1993, ביקרתי בראש פינה, ורגע לפני שעזבתי את המושבה אמרתי לעצמי שהנה אני כאן כבר שלושה ימים בחדר ששכרתי, כותב ומנגן, ולא הייתי בואדי, והחלטתי להציץ, להגיד שלום, להיפרד.

החניתי את המכונית ליד השער, הבטתי אל הואדי שנפתח אלי כמו רחם, ונזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא כשבא לבקר אותי בצריף, על השביל הזה שמתחיל כאן וממשיך לכרתים, וראיתי את מי שהייתי אז, צעיר בודד ותמהוני בן עשרים וארבע, עם שיער בעננים וגיטרה, עושה צעדים ראשונים, מהוססים, בעולם הכתיבה והנגינה, חולמני משהו, חסר בטחון, מתחיל ללכת לאט לאט על השביל הזה, ויוצא ממנו לחיים חדשים בעיר הגדולה, ורגע לפני שחזרתי למכונית, בעודי עומד שם בפתח הואדי, הוצאתי את העט ורשמתי במחברת בשטף צלול ופתאומי את כל השיר ההוא:

 

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין הַבָּתִּים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדֶיךָ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר

 

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין אֲנָשִׁים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדַיִךְ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר.

 

 

בראיון ליעל (פרוינד) אברהם, אחרי מותו של פרקש סיפר אהוד בנאי: "נחמן נתן לי השראה רבה, וצר לי מאוד על מותו. הוא היה בעיניי נביא יחפן ומרדן, שחי לעומק את ההוויה הכנענית־יהודית־גלילית, עם רוח חופשייה, ללא יכולת או רצון להיכנס לשום קופסה או מסגרת. יש לא מעט בדידות וכאב בדרך שהוא הלך בה, וכך גם נפטר. אהבתי אותו באמת. יהי זכרו ברוך“.

 

מצבתו של נחמן פרקש

 

תודה לאלחנן ריינר על עזרתו ועל הרעיון לכתבה

לאתר של אהוד בנאי

לפייסבוק של אהוד בנאי

תמונות נדירות: כשהאדמה רעדה בשנת 1927

הספרייה הלאומית (בגלגוליה השונים) אוספת ומתעדת כבר יותר ממאה שנים את הנעשה בארץ ישראל. כך נחשפות בפנינו תמונות נדירות של רעש האדמה שהוביל למותם של מאות בני אדם בשנת 1927. נוסף על כך, נשמרו בידינו עדויות מרטיטות לב לרעידה קדומה עוד יותר מאמצע המאה ה-19

ב-11 ביולי 1927 פקדה את אזור ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי רעידת אדמה רבת עוצמה. רעידת אדמה זו, שעוצמתה 7.5 בסולם ריכטר(!), הייתה לא רק אסון הטבע המשמעותי ביותר שפקד את האזור במאה השנים האחרונות, אלא הפכה גם לציון דרך במחקר הסייסמולוגי בארץ, בהיותה רעידת האדמה הראשונה שתועדה באמצעות מכשירים מדעיים.

מאות בני אדם נהרגו ומאות אחרים נפצעו בארץ ישראל ובעבר הירדן. הנזקים לרכוש כתוצאה מרעידת האדמה היו קשים: שכם, רמלה ולוד נפגעו קשות וגם ירושלים, יריחו, עמאן וא-סאלט (בעבר הירדן המזרחי) ספגו נזקים קשים. בשכם עצמה נהרגו יותר ממאה אנשים ומאות נפצעו. בין השאר, בנייני האוניברסיטה העברית על הר הצופים ניזוקו קשה, ובהם בית גריי היל, שבו שכן זמנית המכון למדעי היהדות. ​

באותו קיץ קטלני טרם החלו לבנות את בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים. הספרייה הלאומית שכנה עדיין במשכנה הישן, ב"בית נאמן" אשר בקצה רחוב החבשים (היום רחוב בני ברית). על פי אחד מן הדיווחים בעיתונות, בניין הספרייה לא נפגע כלל ולא נגרם כל נזק לספרים. החיים בספרייה המשיכו להתנהל כסדרם. מעידה על כך העובדה כי ימים אחדים בלבד לאחר האסון הנורא שפקד את תושבי הארץ, הזדרזו עובדי הספרייה… לערוך תערוכה קטנה בנושא רעידות אדמה בארץ ישראל.

הידיעה המרכזית על רעידת האדמה התפרסמה בעיתון "דאר היום" למחרת האסון​.

 

הדיווח ב"דאר היום" למחרת הרעידה. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

הספרייה הלאומית מציגה: רעידת האדמה של 1837

כבר למחרת היום, ב-13 ביולי 1927, לצד דיווח על נזקים שנגרמו למבני ציבור שונים בירושלים, דיווח העיתון ש"בית הספרים הלאומי והמכללי [=האוניברסיטאי – בן אב"י נמנע משימוש במילים לועזיות בעתונו] סִדֵּר תערוכה של ספרים ותעודות לתולדות הרעש בא"י."

 

הידיעה שפורסמה ב"דאר היום" ב-13 ביולי, 1927. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

ידיעה בלעדית זו בעיתון מאפשרת לנו הצצה נדירה לאותה תערוכה מאולתרת שאורגנה במהירות בספרייה הלאומית. מטבע הדברים, המוצגים בתערוכה נקשרו בעיקר לרעידת האדמה רבת העוצמה שקדמה לה, אשר פקדה את הארץ בשנת 1837. ברעידת אדמה זו נפגעו בעיקר הערים צפת וטבריה.

 

אז מה כללה אותה תערוכה שהוצגה ב-1927?

הידיעה ב"דאר היום" סיפרה כי בתערוכה מוצגים "שלשה מכתבים שנשלחו מא"י אחרי הרעש בשנת תקצ"ז: מר' ישראל משקלוב, מר' אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל פרושים בירושלים ומר' רפאל יצחק אלפנדרי, פקיד ד' ארצות החיים"

כפי הנראה, הוצגה באותה תערוכה מהדורת הדפוס של מכתבים אשר נשלחו מארץ ישראל אל פקידי ואמרכלי ערי הקודש באמשטרדם. המכתבים המקוריים הרשימו מאוד את יהודי אמשטרדם, והם הזדרזו להוציא אותם לאור בחוברת צנומה בת שלושה עמודים. החוברת נפוצה במהירות בכל רחבי אירופה וזכתה לתהודה רבה בכל רחבי העולם היהודי דאז. במכתבים אלה מתוארת בציוריות רבה רעידת האדמה, וכן מופיעה רשימה של הכפרים והערים שנפגעו ברעש, ובכלל זה מספר ההרוגים והפצועים בכל מקום.

כך תיאר אחד הניצולים במכתבו את הרעש הנורא של 1837:

"ביום כ"ד טבת שעבר לעת מנחה בא רעש גדול ונורא מאת המביט לארץ ותרעד, ופה (ירושלים) גם כן הזיק לכמה בתים וחצרות, וכל העיר פחדה, אבל תודה לא הוזק שום אדם. ובשכם נפלו בתים וכל החנויות ונהרגו ששים נפשות ולא אחד מבני ישראל בעזרה ה', אך בגליל הקדוש, אהה! כי נהפכו צפת וטבריא כמהפכת… נפלו ונהרסו כל הבתים, וכל הבתי כנסיות, קהילת ספרדים וקהילת החסידים ושלנו קהילת פרושים נחרבו, ולא ניכר שום בית ורחוב או שוק עוד, גם חומת טבריא נפלא ואש יצא מים כינרת ויצף הים על העיר.

מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה את חללי בת עמי, כי נהרגו מכולנו ערך מאתים נפשות ושלחו לי הרשימה מנפשות יתר הפליטה שלנו, ערומים נותרו, מלבד אותן שהלכו איתי לירושלים ואשר נסעו משם קודם לכן…"

 

עוד בידיעה מוזכר כי בתערוכה מוצג "הספר 'עבודת הקודש' דפוס ירושלים הראשון שנדפס אחרי שהמדפיס ישראל בק העביר את בית הדפוס שלו מצפת לירושלים לרגל הרעש ובהקדמה מספר המדפיס את אשר קרה את העיר צפת" – הספר "סדר עבודת הקודש" מאת חיד"א, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"א (1841). לספר זה, העוסק בענייני קבלה, נוספה הקדמה בלתי שגרתית מאת המדפיס ישראל ב"ק​. אחד מחלוצי אומנות הדפוס בארץ ישראל ראה לנכון להקדים לספר התנצלות ארוכה: הוא מספר בה על התלאות שעבר, אשר בעקבותיהן נאלץ להעתיק את בית דפוסו מהעיר צפת, אשר חרבה ברעידת האדמה, אל ירושלים.

 

הקדמת המחבר המתארת את רעידת האדמה ב"סדר עבודת הקודש". לחצו על התמונה לספר המלא

 

"התנצלות" זו של ב"ק זיכתה את קוראי הספר, יותר ממאה ושבעים שנה לאחר כתיבתה, בתיאור מרגש מרעידת האדמה בארץ ממקור ראשון, בעברית נמלצת:

"שמעית בתרא קול רעש גדול אשר פקד ה' את ארצו ועמו…וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, ונהפכו ערי הקודש צפת וטבריא ונהרגו כ"א נפשות ברגע אחד. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על בית ישראל… ויהי אחרי הצרה ההיא ויפוצו בני ישראל ונתפזרו בכל פינות ארץ ישראל…"

 

ובסוף, מספרת הידיעה ב"דאר היום" כי "בתערוכה מוצג גם הספר 'אהבת ציון ' של רבי שמחה מוולוז'ין  המספר גם כן את תולדות רעידת האדמה בצפת ובטבריה".

– ואכן הספר "אהבת ציון" מתאר מנקודת עיניו של תייר בארץ ישראל בשנת 1837 את הנזקים האדירים וסיפורי הזוועה מאותה רעידה:

"וינועו אמות הסיפים מקול הרעש ונפלו מאתים חצרות ובכל חצר כמה בית ויש מהם נפלו עד היסוד… ומתו לערך ק"כ נפשות. וקודם הרעש גילו לחסיד ארץ ישראל שתהא צרה גדולה בצפת ולא ידעו מהו, ועשו משמרת ללמוד להתפלל כמנהג במדינתנו, ובעוונותינו לא נקרע גזר הדין. ומצאו כמה תלמידים חכמים נהרגים ופניהם על ספריהם, וגם החסיד נהרג ביניהם. ובאור הבוקר הוציאו כמה נפשות ועודם בחיים, ואחר כמה ימים חזר הרעש ונהרגו עוד לערך כ' נפש."

למרבה הצער, לא נשמר תיעוד כלשהו של תגובת הציבור לתערוכה הצנועה שסודרה בספרייה הלאומית. עם זאת, יש להניח כי היא עוררה עניין רב, ונראה שהצלחתה עודדה את ראשי הספרייה לאסוף תיעוד גם על רעידת האדמה שהתרחשה זה-מקרוב.

 

תושבי ארץ ישראל שולחים לנו תמונות מדהימות מהרעידה של 1927

ואכן, כשנה וחצי לאחר רעידת האדמה הגדולה של יולי 1927, ב-5 במרץ 1929 פורסמה בעיתון "דואר היום" הידיעה הבאה:

 

'קול הקורא' שפורסם במרץ 1929 ב"דאר היום". לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי [כעת כבר נתקבע שם זה של הספרייה, ולא היה כל טעם בשימוש במילה המוזרה "מכללי"] מסדר אוסף צִלוּמים בעלי ערך לידיעת תקופת הרעש האחרונה בא"י בשנות תרפ"ו תרפ"ח. כל מי שיש בידו חֹמר הִסטורי זה מתבקש להמציאו לבית הספרים במתנה או לשם העתקה. רצוי לצרף לתמונות את שם המצלם, שם המקום שצִלֵּם (העיר, הכפר, הרחוב, הבנינים) ואת תאריך הצִלום".

הידיעה הזו עשתה את שלה, ובעקבות פנייה יוצאת דופן זו של הספרייה אל הציבור, נשלחו אלינו תצלומים מעניינים ביותר ובהם תיעוד ייחודי של נזקי רעידת האדמה ביולי 1927.

 

מה כוללים תצלומים נדירים אלה?

הקבוצה המסקרנת ביותר של תצלומים כוללת 32 הדפסי כסף בגדלים שונים, אשר צולמו כנראה באותה מצלמה, בתבנית של 6X9 ס"מ. את התצלומים האלה צילמו חברי "משלחת" הנראים בכמה מן התמונות. הם צילמו את התמונות בכל רחבי ארץ ישראל ובכלל זה בעבר הירדן. חברי קבוצה זו, מר רייזר, מר נוימן ושלושה מבני משפחת בדיאן, סיירו במכוניתם ותיעדו את נזקי רעידת האדמה. על תשלילי התצלומים נוספו כתוביות בעברית ובאנגלית.

התצלומים נתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1929. מי היו חמשת הטיילים שהחליטו לתור את הארץ וסביבותיה במכוניתם בימי הרעש הגדול? למרבה הצער, לא נמצא כל תיעוד שייתן לנו תשובה על שאלה מסקרנת זו.
​​​ ​​ ​ ​
​​

נזקי הרעש בשכם

 

נזקי הרעש בלוד

 

הצלמים שערכו את הסיור המתועד בעקבות רעש האדמה

 

הנזקים בכפר רנה (ריינה) בצפון הארץ

 

הנזקים בכפר רנה (ריינה) בצפון הארץ

 

רחוב בטבריה שנפגע ברעש

עוד קבוצה של תצלומים כוללת 18 הדפסי כסף בגדלים שונים, ובהם תצלומים מן הערים ירושלים ושכם. בגב אחדים מהתצלומים מוטבעת חותמת סוכנות הידיעות הגרמנית Internationale Foto-Aagentur, Berlin וכן מוטבעות כתוביות הסבר מודפסות במכונת כתיבה, בגרמנית. כפי הנראה, תצלומים אלה צולמו על ידי צלמים שונים ונשלחו אל העתונות באירופה באמצעות אותה סוכנות ידיעות.

​ ​


לשלושה תצלומי שחור לבן מהעיר שכם, צורף מכתב נמלץ מאת ישעיהו בלכמן, קורא נאמן של "דאר היום"​:

 

"…הנני שולח לכם בזה שלֹש תמונות שצֻלמו איזה שעות אחרי הרעש בשכם. הצילומים נעשו ע"י ערבי מנהל הסניף של חברת ספינני'ס בע"מ בשכם. התמונה של המשטרה האנגלית באוטו נדמה לי נעשתה איזו ימים אחרי הרעש ובאוטו נמצא לחם שנשלח מתל אביב…"

 

חברת "ספיני'ס" (Spinney's) הייתה, כידוע, "הסופרמרקט של המזרח התיכון": רשת אדירה של סוכנויות לממכר מוצרים שונים, בעיקר מוצרי מכולת. הרשת הייתה פרוסה על פני המזרח התיכון כולו וסיפקה את עיקר המוצרים למושבות הבריטים. יש על-כן לשער שאת משלוח הלחם שהגיע לשכם (במשאית פתוחה, ללא כל כיסוי…) צילם נציג חברה זו, שהזמין את המשלוח מן הסניף של ספיני'ס בתל אביב.

אוסף נוסף של תצלומים, נתרם לספרייה כנראה על ידי אחד מצלמי המושבה האמריקאית, שצלמיה (ובראשם אריק מטסון) טרחו לתעד את רעידת האדמה במקומות שונים בארץ, ובכלל זה בירושלים. האוסף המלא של כל תצלומי המושבה האמריקאית שמור בספריית הקונגרס, ובכלל זה התצלומים מאירוע זה.

 

​​​​​​​​​​

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

 

 

 




קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

כיצד קבע שיר הפתיחה של "עוץ לי גוץ לי" את הטון למחזמר הילדים המצליח ביותר בישראל?

כשהגיע הזמן להעלות את המחזה עוץ לי גוץ לי, צוות השחקנים של תאטרון הקאמרי – התאטרון שהזמין את המחזה המחורז מהמשורר והמתרגם אברהם שלונסקי – התנגד בתחילה להופיע. השחקנים חששו שהשפה המורכבת שהמחזה נכתב בה תחבל בהצלחתו.

שלונסקי ראה את הדברים בצורה שונה, וסירב למתן את הטון ההיתולי משובץ החרוזים המשונים והלחמות המילים הייחודיות (שר אוצר = שַׂרוֹצָר, שר ארמון = שָׂרָרְמוֹן) שקבע למחזה. הוא ביטל את דעתם של מיני מבוגרים מומחים מטעם עצמם, והשיב שילדים אינם תינוקות חולניים שיש להגיש להם "גירה של פתיתי לחם לעוסים". אם לא יבינו מילה או משפט, ישאלו ויימצא להם הפתרון. "בניגוד למבוגר", טען המשורר והמתרגם, "המבין רק בשעה שהוא מבין את המשמעות לפי השכלתו (וכולי וכולי) – הילד מבין לפני שיש לו כוח להבין, הוא חש, ואגב – הוא מבין הרבה יותר ממה שחושבים".

המחזה נכתב לתאטרון הקאמרי, הולחן בידי דובי זלצר והועלה לראשונה בשנת 1965 בבימויו של יוסי יעזראלי. שלונסקי טווה זהב מהמילים, זלצר מהצלילים ויזרעאלי מהשחקנים. בהפקה הראשונה שיחק אחד מהקאסטים הנוצצים ביותר שראה התאטרון הישראלי עד אז ומאז: אריק לביא, שושיק שני, אברהם חלפי, זאב רווח, שמרית אור, נירה רבינוביץ', פנחס צוקרמן, יוסי ידין, יוסי גרבר, נתן כוגן, גדעון שמר, נחום שליט, גבי אלדור, גבי קרן, אסי הנגבי, אסתר גרינברג, אלברט כהן, שלמה וישינסקי, גדי יגיל ויצחק חזקיה.

 

אברהם חלפי בתפקיד עוץ לי גוץ לי הטווה זהב מקש, עבור בת הטוחן בגילומה של שושיק שני. צילום מתוך ההצגה המקורית. צילום: שלמה הרמתי

 

הַלַּהֲקָה בְּזֶמֶר קַל פֹּה מִתְוַדַּעַת לַקָּהָל

אחרי החושך מגיע האור. ממלכת עוץ מתעוררת לבוקר חדש שעליו מכריזה דמות המשרת בשיר הפותח של המחזה עוץ לי גוץ לי. השיר נקרא "בוקר טוב", ובו המשרת מכריז גם על הנפשות הפועלות במחזה וגם על תושבי הממלכה – כל אחד ואחת בשמו ובתפקידו, שני פרטים שהם לרוב אחד במחזה.

 

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה
מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה,
וְזֶה הָרֶגַע לְגַלּוֹת
אֶת הַנְּפָשׁוֹת הַפּוֹעֲלוֹת  –
[כְּלוֹמַר: מַה שְּׁמוֹ שֶׁל כָּל שַׂחְקָן,
וְלָמָּה הוּא מוֹפִיעַ כָּאן.]
אֲבָל בְּרֶמֶז! רַק קֻרְטוֹב!
וְעִם תּוֹסֶפֶת: 'בֹּקֶר טוֹב!'

 

איך הוא עושה זאת? מיד פונה המשרת להסביר:

 

לְמָשָׁל, כָּךְ:
זֶה: אַלְמוֹנִי הוּא.
'בֹּקֶר טוֹב, אַלְמוֹנִי
בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב!'
וְזֶה: פַּלְמוֹנִי הוּא.
'בֹּקֶר טוֹב פַּלְמוֹנִי
בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב!'
כָּךְ מֵהָחֵל וְעַד כַּלֵּה –
וְאֵיךְ אוֹמְרִים זֹאת? – וְכוּלֵי…
כִּי כָּל הַיֶּתֶר – אֵיךְ? וּמָה? –
כֹּל זֶה תִּרְאוּ עָל הַבָּמָה.
מוּבָן?

 

העברית החיה והמרהיבה שכתב בה שלונסקי את השיר ואת המחזה שממנו הוא לקוח, משכיחה מאיתנו את העובדה שמדובר בתרגום אגדת עם גרמנית מסורתית. שלונסקי לקח את סיפור העסקה החשאית בין השד רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן ובת הטוחן, ויצק אותו מחדש בנוף עברי שממנו סולקה האווירה האפלה של האגדה המקורית. את הנוף הזה מילא בשירים, כולל שיר הפתיחה – שאין לו זכר באגדת העם המקורית.

שיר הפתיחה והמחזה כולו דרשו מנגינה. את האתגר הזה קיבל על עצמו דובי זלצר, שהצמיד למילים של שלונסקי מנגינה המגלמת בתוכה את המשחק וההיתול של שירת הפתיחה. בתום תרועות החצוצרה המעירות את ממלכת עוץ, נפתחת המנגינה בסינקופה המזכירה מנגינת הורה חסידית. אם במנגינה במשקל 4/4 מוטעמות הפעמה הראשונה והשלישית, בסינקופה של זלצר לא מנוגנת הפעמה הראשונה. באמצעות משחק במקצבים ובסולמות צובע זלצר את הנפשות הפועלות – כולם מופיעים באותה מנגינה אך במקצב אחר. כפי שהסבירה לי ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת מוזיקה בספרייה הלאומית: "כל האווירה שהמוזיקה יוצרת בפתיחה היא של מעין יריד, קרנבל, שוק".

בארכיון המוזיקה בספרייה הלאומית שמורים התווים המקוריים של המחזה בארכיון דובי זלצר. המסמכים בארכיון מאפשרים לנו להתחקות אחר התאמת המוזיקה למחזה.

 

תווי השיר 'בוקר טוב', ארכיון דובי זלצר בספרייה הלאומית

 

הדמות היחידה שלא מוצגת בשמה בשיר הפתיחה היא גם זו שהעניקה למחזה את שמו. את רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן ("מנענע עמודים קטן" בגרמנית) תירגם שלונסקי בגאוניות לעוץ לי גוץ לי שפירושו: 'תן לי עצה, גמדי'. הילדים שהגיעו לראות את המחזה אולי ידעו את שמו, אך בשיר "בוקר טוב" מוצג "הוֹ-הִי זֶה" בתור "סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה". שמו של השדון המסתורי מתגלה רק בסוף המחזה, כשהוא מתרברב ושר את שמו כיוון שהוא משוכנע שאיש לא נמצא בסביבה.

"השם המפורש" שנחשף רק בסוף, הפרט הקטן כביכול שנעדר מהאקספוזיציה, הוא גם הפרט שמניע את העלילה קדימה. השימוש בביטוי "השם המפורש", שימוש המופיע כבר בשיר הפתיחה של ההצגה ומתייחס אל השדון המסתורי, משמש בדת ישראל תחליף לשמו של האל, זה שנאסר על היהודי המאמין להגות בקול, והוא האילוזיה המילולית והמפורשת הראשונה למסורת היהודית במחזה.

 

שְׁמוֹ הַמְפֹרָשׁ שֶׁל הוֹ-הִי זֶה
הוּא…
שְׁשש…
… הוּא סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה

 

גם בנקודה זו בשיר משיב זלצר לחידה של שלונסקי בפתרון מוזיקלי משלו. כשמגיע השיר אל אותו אדון "סוֹדְכָּמוּס", חוזרת המוזיקה למבנה ההיתולי שאפיין את המשרת – מבנה החורג מהמנגינה הרגילה, כמו כדי להבהיר שמדובר בדמות מפתח, שתלווה – כמו המשרת – את ההצגה כולה.

המלחין דובי זלצר התייחס למרכיבים שאפשרו את ההצלחה המסחררת שהיא עוץ לי גוץ לי:

"למרות שאני בדרך כלל צנוע, אני חושב שיש חשיבות גדולה, מאד גדולה, למוזיקה, היות שזה מנגינות שאחרי 50 שנה עדיין נשמעות צעירות ורעננות, ובלי שום ספק לטקסט הגאוני והשובבי של שלונסקי. אני מניח שבפעם הראשונה הייתה הצלחה גדולה גם הודות לבימוי. גם לא צריך לשכוח שזה היה הקאסט החלומי ביותר שיכול היה להיות בהיסטוריה של התיאטרון העברי… זה התותחים הכבדים של אז של תיאטרון הקאמרי. זה מה שאני מנסה לומר, שבמחזמר זה מן זרם של שיתוף פעולה בין מוחות, של יצירה. אי אפשר לומר בגלל המוזיקה או בגלל הטקסט או בגלל הבימוי. כל הדברים יחד מביאים להצלחה ענקית".

 

ביקורת אוהדת להפקה המקורית של שנת 1965 מאת מבקר התאטרון נחמן בן עמי. הביקורת התפרסמה בדצמבר 65' בעיתון מעריב

 

אין דבר מצחיק יותר מהומור מילולי, הייתה חוזרת ואומרת אחת המרצות שלי באוניברסיטה. השיר "בוקר טוב" והמחזה כולו מוכיחים זאת משורה לשורה – בקריאה חוזרת בימינו, וגם בקופות. המחזה ראה אור כספר בהוצאת עם עובד בצירוף איורים של אריה נבון, ששיתף פעולה עם שלונסקי שנים קודם בהוצאת הספר "עלילות מיקי-מהו". המחזה המודפס הוקדש לסיגי אשל, נכדתו של שלונסקי. בשנת 1996 אשל סגרה מעגל עם יצירת סבה כשהופיעה בתפקיד החדרנית בהפקה של מנחם גולן.

 

כריכת הספר "עוץ לי גוץ לי"

 

ההקדשה של שלונסקי לנכדתו בת החמש

 

מעל חמישים שנה מאז הפקת 65' עדיין מועלית ההצגה על בימות ישראל. השיר הפותח שלה זכה לחיים מחודשים (או שמא לחיים נוספים, היות שהוא מעולם לא נעלם באמת) בפרסומת של בזק בינלאומי בכיכובם של עומר אדם ומר פרזנטור גידי גוב.

פסקול ההצגה המקורית יצא בשנת 2009 בתקליטור.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו