.
הדרך / חיה משב
.
הלכנו בדרך ארוכה ומאובקת, טור צר של כתמים דקים מִטַּשׁטשים מכובד החום וצהוב הגרגירים. מתישהו יתפצלו דרכינו, מתישהו יהפוך הטור להלך אחד ואיתו צללים רבים. אבל אז היינו דבוקים יחד, במסירות, כל אחד במקומו. מדי פעם פני הדרך טרפו אותנו כמו קלפים, ולרגע נדמה היה שאפשר קצת אחרת, אבל מהר מאוד חזרנו למקומות הראשוניים.
אולה הייתה הכי מבוגרת. בת לעולים חדשים מרומניה. שני הוריה גדולי ממדים, כמו ארון של שתי דלתות, מלבניים, סגורים, דומים לכל אורכם. תמיד גבים מהלכים, ואם לרגע נפנו לכיוונך, מיד הורדת את המבט שלא ייפתח איזשהו סדק, שלא יציץ מעבר לדלתות הכבדות איזשהו בד טחוב מעלה עש. פעם נמרח אודם אדום עז על שפתיה של אינקה, אמה של אולה, עז כל כך, שבבת אחת החייה את עורה הלבן, עיגל את בשרה המרובע והפך אותו מזמין ושופע, ואז המבט לא יכול היה שלא להשתאות: מי היא אינקה? במה היא עובדת? ולמה בדרך כלל אינה בבית? אבל לרוב – האפרוריות, הגוף שבַּצֵל. כזה היה גם טעם האוכל שבישלה אינקה מתוך קופסאות שימורים, עד שנמאס לאולה מאוכל שרוף והיא לימדה את עצמה להכין את הפירה בנגיעת החלב. הפירה הכבד, הביתי, מילא את שלושת החדרים בדירה האפלה כדי שאולה לא תהיה לגמרי לבד עד שיחזרו הוריה מהעבודה. ומה באמת עושה מישהו לגמרי לבדו? ממלא ומרוקן. קנקנים של תה קר וטבליות סוכרזית. היינו מוזגות ושותות, אחר כך רצות לשקול את עצמנו, ואז הפיפי שלוחץ, ומשתחרר, ואיתו הקלה, ושוב חוזרות ונשקלות, פחות 200 גרם, עוד 280 גרם, פחות 330, וכך להתמלא ולהתרוקן, וטבליות הסוכרזית שרק מדמות את חוֹם הסוכר, את האנרגיה שהגוף מחפש, אבל אפס, אפס יש בהן לתת. וזו הייתה אולה, שם, ניטרלית, בלי צבע כזה או אחר, ובכל זאת, החיוך, היה לה חיוך, ואולי לכולנו היה בשלב הזה?
לעומתה נראה היה שתמר נולדה מתוך עצמה. ללא אבא או אימא, היא הייתה השפע עצמו, היופי שבטבע, כל גופה נובע חלב ודבש, שערה גלש אדום ורך כמו דיבורה המתלטף מפניה הלבנות עד למפגש הקטיפתי של מחשוף חולצתה. היא ידעה על החיים סודות שרק החיים יכולים לספר על עצמם. אמרה לי פעם אחת כשירדנו במדרגות מול ראי, "יש לך עיניים יפות כמו שקד." אמרה: "תסתכלי למי שאת מדברת אליו בתוך העיניים, יש לך מבט משתק," מאז העיניים שלי תפסו צורת שקד, והמבט שלי לכד את צווארונו המכופתר של המורה למתמטיקה, שתמיד טרח על חולצותיו המכופתרות מפני שבעצמו היה עדיין רק סטודנט.
איתן היה מוצק כמו סוס. גדל במשפחה רגילה, אבא, אימא ושלושה ילדים. החברים שלו היו חברים לכל הדרך. מטר שישים של לב שרירי. כל אחד מאתנו רצה "איתן" כזה שילך לצידו, שיגרום לו להרגיש חשוב ונאהב, שיגיד לו "נו, בבקשה, את יודעת שאת חשובה בשבילי, נכון שאת יודעת?"
ואני.
בשיער שחור, מהיר, קצר, כמו הפתרונות שהייתי צריכה להמציא. גדולה מאיתן רק בחודש וקצת. תמיד משהו מתרחש סביבי, רוחש, מדובר, נחשב, נמדד, נשקל, ואין זמן להתרפק על פתרונו של עניין אחד, מיד קופץ אחר. כי למרות שהיו לי אימא ואבא ועוד אבא, את כולם נשאתי על הגב, בדרך. ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול. פעם אחת לא עצרו לשאול "אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?" לא הם וגם לא אני ראינו מי נושא את מי. רק שצריך לעבור את הדרך. רק שנכפה לסמוך שבבוקר תעלה שוב השמש לסמן את המסלול. ובכלל מזל שהיו לי אולה ותמר ואיתן שהזכירו לי איך צריך ללכת. מלפנינו ומאחורינו צעדו דמויות נוספות. אבל אנחנו, מרגע שמצאנו אחד את השני, נצמדנו יחד. כל אחד מאיתנו משלים חור שהיה באחר.
ובאותם ימים לא ידענו שיש חורים. פשוט התנהגנו את שהיינו. פשוטים, נצמדים, מתערבבים ובלילה נפרדים מחדש.
כמו בפעם ההיא שבאתי לאיתן. אמו, תקווה, פתחה לי את הדלת, אמרה "איתן? אני לא יודעת, נראה לי שהוא יצא, אבל את יכולה לחכות בחדר שלו." אף שזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו, צעדתי בביטחון לכיוון החדר ונכנסתי. איתן ישב על המיטה. מול דפי תווים הזרועות החסונות והקצרות שלו עוטפות את הגיטרה. הוא הרים אליי את המבט וראה את ראשי הגלוח, "רק בנות יפות עושות דברים שיגרמו להן לכער את עצמן", אמר, ובבת אחת ידעתי שהגעתי לאן שהייתי צריכה. זה היה החופש הגדול, בבקרים עבדתי כדוורית מחליפה, ואחר הצהריים עזרתי בבית עם האחים. לא ראיתי את איתן זמן רב, אבל עכשיו כאילו התכווץ הזמן לדף דק, ובלי שהקיף אותי בידיו, הרגשתי את החיבוק של איתן. ישבתי על המיטה קרוב אליו, מעולם לא שמעתי אותו מנגן, רק היינו בורחים מדי פעם משער בית ספר לפסאז' לצלם את דפי התווים, נכנסים באיחור לשיעור, מתנצלים בחיוך, ידענו שתמיד יוותרו לנו, תלמידי התשעים והמאיות, הרי זו הייתה הדרך היחידה שלנו לעשות חריצים במסגרת, לתת לחול שיגלוש. נשענתי לאחור, גם איתן נשען. ידעתי שהוא אוהב אותי, אוהב אותי עם־ותוך־כדי הנער התורן שיצאתי איתו. "אתה יודע," צחקתי, "בימים הראשונים כשהתלבשתי, החולצה הייתה נתקעת לי על הקרקפת," הוא חייך חצי חיוך ואמר, "לפחות היית מתערבת על זה עם מישהו מהכיתה". נתתי לזרוע שלו ליפול על שלי, כי גם אני הייתי צריכה. ואולי זה הוא, דווקא הוא, זה שמחכה, שמקשיב לי לכל הסיפורים המצחיקים ולאלו האמיתיים, בולע בעיניו, בחיוכו, את דיבורי האינסופי, את הצחוק, והדמעות שיורדות מעליו, המחשבות שקופצות והמתהפכות – כמו מזון לשקט שנלפף סביבו. לפעמים היה נדמה לי שיום בחיי היה כמו שנה בחייו של איתן. לא הבטתי בו, רק הרגשתי. והתחושה, אם אפשר היה להתאהב מתחושה, לרגע רציתי שיעז, הנחתי את היד שלי על הבטן שלו, כמו לרגע להניח רק אותי ואותו על גבעה מרוחקת, כמו לרגע לטרוף את סדר הדברים, את ההליכה החוזרת, ליטפתי מעגלים, עולים ויורדים, מדי פעם נוגעת בשפת הג'ינס כמו גבול שמנסה אותי, האם לחצות, האם להעז ולברוא את הצומת, להשקיע את מה שהיה מאחור, להעלים את כל העקבות הקטנים. על מה חשב איתן, האם עצם את עיניו, האם חייך, לא ידעתי, שתקנו שנינו, לא העזנו להביט זה בזה, ראש אל ראש שכבנו, מעלינו התקרה הלבנה השקטה, ואז פתאום קמתי, בלי להגיד דבר, יצאתי מחדר והלכתי – הר שכל הגרגירים שלו הסתדרו במקומם.
הבית של תמר לא היה דומה לבית. אני זוכרת הרבה חלונות פתוחים ושמש חודרת את חלקם, ווילונות כתומים ארוכים מתבדרים ברוח. כמו מפרשים של ספינה. ואז מבין הווילונות גיליתי שלתמר יש אימא. לא ממש אימא, מישהי שהיא בגיל של אימא, והיא כולה כמו הרוח, עטופה בבדים מבריקים, ועוברת קלילה בין החדרים, כאילו היא לרגע נמצאת ואז נעלמת. חיפשתי גם אבא. לא שאלתי, רק עם העיניים, והרי תמר כבר הכירה את המבט שלי, ואולי בסוף גם נשברתי ושאלתי. אבל לתשובה שקיבלתי מעולם לא היה מקום במחשבתי. וזה היופי שבגרגירים – הם יכולים לעשות כל צורה, רק צריך שמי שבידיים שלו, ברכות, באמונה, ישים מבטחו בהם. ואני שבאותה תקופה עדיין האמנתי לכל כך הרבה דברים, כבר הייתה בי איזו בגרות שמפרידה בין מציאות לדמיון. ותמר, תמר ידעה איך לקחת את הסדר הזה ולשקשק את כל גרגיריו שיסתדרו מחדש. אמרה לי "אבא שלי ימאי. חצי שנה מפליג בים ואז חוזר לחודש. ושוב הים לוקח אותו." ואני שראיתי רק חול וחול, ידעתי שיש ים, ושפעם בסדרות של הבי־בי־סי היו יורדי־ים בבגדים חומים ובלויים ושיניים רקובות. אבל לא ידעתי שאבא יכול להיות פעם בחצי שנה. א ב א ב ח צ י ש נ ה. גלגלתי את זה בפה כמו תינוק שמנסה להבין את הטעם של החול. עד אז הלכתי כמו נערה מחוזרת מוגנת בתום נעוריי מפני אורו המבהיר של היום – אמרתי, "לי יש שני אבות!", אפילו קצת השווצתי מול שָׁמָיו הנקיים, "אבא אחד ביולוגי, ואבא אחד חורג", מניתי באצבעות. ורק ליתר ביטחון הסתובבתי עם הסבר מפואר לשאלה "ביולוגי? מה זה אומר?" אבל אז, מול הווילונות המתבדרים שברוח, מול עיניי הים של תמר שהפליגו אותי למרחקים, לרגע הרגשתי את הטעם החצצי שבפה. לי יש אבא, אבא בחצי, בשליש, אבא ביולוגי שלא ראיתי כבר שנים, אבא חורג שגדול ממני בשלוש־עשרה שנים. לי יש שָׁנִים, שָׁנִים שלא קראתי "אבא" ומישהו השיב לי מהצד השני. לא ידעתי מה היה כבד יותר באותו רגע, לא הבנתי אם משהו השתחרר, ואם עכשיו גם אני מרחפת כמו תמר, אולי גבוה ממנה, חסרת אבות, ואולי עכשיו היא הקרקע, ואני תלויה, והאדמה כל כך רחוקה –
חשבנו שלעולם נלך בדרך.
מהמקום שלנו, גם אם רמזו לנו קודם שיש איזשהו קץ או מפנה, הלכנו כמעט באותו הקצב, קדימה, קדימה, לרגע לא חשבנו להאט. כי הדרך היא ההליכה עצמה, הצעד, שאחריו מגיע עוד צעד, לעולם מבטיח את ההמשך. אבל אז ברגע אחד, כמעט בלי הכנה, נזרקנו כל אחד לכיוון אחר. והצעד היה גדול מכולנו, מארבעתנו. יחד הצלחנו לתת לו תנופה, אבל אז כבר לא היה זקוק לנו, לאותה דרך שנכבשה.
הטור הפך להלך אחד ואיתו צללים רבים.
חיה משב היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית בתוכנית ההשלמות באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. זוכת פרס אקו"ם לשירה בעילום שם ע"ש נתן יונתן לשנת תשע"ז על הקובץ "שליית האור". יצירותיה פורסמו ב"הליקון", "משיב הרוח", "שבו", "תן" ואחרים.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: רינת שניידובר, "ניצולים"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
.