הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

אז איפה באמת מתחיל השביל ואיפה מתחיל השיר?

אהוד בנאי כתב ושר וסיפר, אבל אפשר שעדיין לא יצא לאור הסיפור מאחורי כתיבת השיר, ושלא כולם מכירים אותו. לא מכירים את המסע שהוליד את השיר ולא מכירים את המפגש שהוליד את המסע, מפגש עם נביא, פושע נמלט, מתבודד, אלוף אִגרוף, תימהוני ועוד ועוד מילות תואר שנקשרו בשמו של איש יחיד ומיוחד בשם נחמן פרקש. את המקום שהוליד את המפגש ואת השיר ואת השביל אתם ודאי מכירים – ראש-פינה.

 

 

 

באוגוסט 2014 כשהלך לעולמו נחמן פרקש, בנסיבות שלא התבררו עד היום (גופתו נמצאה בבית העלמין שבמירון ועליה סימני אלימות), פרסמו חבריו "מראש-פינה העתיקה" מודעת אבל לזיכרו: "על נחמן פרקש, חבר, אלוף איגרוף, שודד בנקים ביש מזל, חוטף נמרים, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף הומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שוחר חופש וטיפוס ססגוני – "

 

 

החברים מראש-פינה העתיקה לא הגזימו. חיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מגלה מאות ידיעות שנכתבו על נחמן פרקש בין שנות החמישים לשנות התשעים של המאה העשרים. הן מספרות תחילה על מתאגרף צעיר ומוכשר, מכסות את קורות נצחונותיו בזירה וממשיכות לתאר את נפילתו המהירה והידרדרותו לחיי פשע של האיש שיכונה בהמשך "אלוף הבריחות".

 

 

כותרות העיתונים מספרות על איש שלקח חלק באחד ממעשי השוד המפורסמים שקרו בישראל: ב-1955 נשדדו באיומי נשק 8,000 ל"י מהקופאי במשרדי תנובה בתל אביב. הכותרות מספרות על שוד בשדרות ח"ן, על בריחה נועזת מכלא רמלה. על חיפושים אחרי אסיר נמלט. על אסיר נמלט שהסגיר עצמו, וברח. ושוב ברח. נתפס, נעצר, נמלט, נלכד. נידון שוב לשנות מאסר ארוכות. נמלט מעבר לגבול, אל מצרים. הוחזר ארצה ממצרים. הוסגר מדנמרק. נחשד באחזקת גור נמרים גנוב.

 

 

ידיעה אחת מספרת על ניסיונו לחזור לאִגרוף שנבלם בגלל עסקן ספורט שהקשה את ליבו. מסופר שכבר באותו ערב חזר פרקש לעסקי הפשע ולמחרת נעצר שוב. פרקש סיפר באחד הראיונות איתו שאת ההשראה לקריירת האִגרוף שלו ובהמשך, לקריירת הפשע, קיבל מסרטי הקולנוע שעליהם גדל. אפשר שהדבר נכון לגבי האגרוף, אבל לגבי חיי הפשע, נראה שהנושא קשה ומורכב מכך. נתן דונביץ, בספרו "נאשמים, דרמות מבית המשפט" (הוצאת זמורה ביתן). כתב על נחמן פרקש וכינה אותו "אלוף האִגרוף שחבטה בראשו הפכה אותו לפושע אלים ואלוף הבריחות הנועזות מהכלא."

 

אולי באמת פגיעת ראש שלא זוהתה ולא טופלה היא שעשתה את פרקש למי שמתקשה לשלוט בדחפיו ובהתנהגותו, למי שמתקשה לחיות חיים נורמטיביים ולהסתגל למסגרות. אולי עשתה אותו לפושע, נווד ומתבודד, ואולי זה השביל שבחר בו.

 

"מאז המאסר שלי כל המחשבה שלי הייתה נתונה רק לדבר אחד – לחופש", סיפר פרקש באחד הראיונות. בראיון אחר הוא קרא לעצמו "רובינזון קרוזו של ישראל" וסיפר שהחברה הוציאה אותו מתוכה ושהוא רואה את מקומו מחוץ לחברה. אולי גם שם משפחתו של פרקש סימן את השביל שיצעד בו – פרקש שפירושו "זאב" בהונגרית, באמת היה זאב בודד. הוא ביקש להיות חופשי וביקש שיניחו לו. הוא נשא עיניו אל מרחבים פתוחים ובהפוגות שבהן לא היה כלוא, מספרים העיתונים, התבודד על חוף הים התיכון, בים המלח ובגליל המערבי.

 

 

 

"נחמן פרקש חי במערה משחק שח וקורא על סין"

 

הדעות חלוקות אם פרקש ניסה לחיות את חייו בשקט והתקשורת לא הניחה לו או אם הוא זה שלא הניח לתקשורת. כך או כך, ב-1971, התפרסמה עליו הידיעה הבאה: "נחמן פרקש שהתפרסם בשעתו בבריחתו מכלא רמלה, חי כמתבודד, במערה הנמצאת בוואדי החוצה את השכונה הישנה של ראש-פינה.

 

פרקש המסתובב פרוע-שיער ובעל זקן עבות, מתערב לפעמים בחבורת ה'היפים' המתגוררת בשכונה הישנה. הוא משחק בשחמט ומרבה לקרוא על בודהיזם, על יוגה ועל סין. נודע כי הוא מתקיים על קיצבה חודשית ששולח לו אביו מארה"ב. במערה אין ריהוט והוא ישן על האדמה.

 

בקיץ שעבר חי פרקש בצפון-מזרח הכנרת, באיזור חורשת האקליפטוסים ליד שפך הירדן, ודייגים טבריינים נהגו לספק לו דגים למאכל."

 

 

 

בחזרה לשיר ובחזרה לשביל. בסופו של דבר מצא פרקש את מקומו סמוך לקבר הרשב"י, בין ביקתה במירון למערה בקדיתא. הוא חי בדלות אך חי חיים מלאי שאר רוח, לבדו ולפי דרכו. זו התקופה וזה המרחב שבהם הכיר אותו אהוד בנאי.

 

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

"שכנו הטוב ביותר בוואדי ראש-פינה היה אהוד בנאי, בחור צעיר שהשתחרר מהצבא והתחיל ללמוד גיטרה. אהוד גר שם בחירבה ולידו גר נחמן. הם היו מדליקים בלילה מדורות ומנגנים, אהוד בגיטרה ונחמן היה מחלל. זה היה צוות רעים של ואדי ראש-פינה", מספר בראיון עמיחי ישראלי, מאנשי ראש-פינה ויוזם מודעת האבל על פרקש.

 

 

וכך סיפר אהוד בנאי, במילים שלו, על המפגש עם פרקש ועל השביל ועל המסע שהעניקו לו השראה:

"נחמן גר היום בקדיתא, לא רחוק מצפת, בדרך למירון.

הוא כבר איש זקן וקטוע רגל. אבל שומר על החיוניות החייתית שלו, ועל האמת הנבואית. לפני כחודשיים נסעתי לבקר אותו. אמרתי לו שבאתי לסגור איתו חוב ישן, כי אני חייב לו כסף בעבור תמלוגים שקיבלתי על השיר 'יוצא לאור', ואולי הוא לא יודע אבל יש לו חלק בכתיבה של השיר הזה. הוא אמר שהוא לא ממש מכיר את השיר הזה.

ישבנו בבית של משה, מסביב הילדים, הבלגן, השמחה, הניגונים, ועשן הבישולים והטיגונים, מישהו העביר לי גיטרה ושרתי לו את השיר.

הוא אמר שזה שיר יפה מאוד, הדליק עוד סיגריה, ושאל מה בדיוק החלק שלו בשיר הזה.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הלילה ההוא ליד האש בואדי ואת מה שאמר לי.

'לא', הוא אמר, 'אני לא זוכר שום דבר'.

סיפרתי לו שפעם בשנת 1977 הוא ביקר אצלי בצריף שבואדי ואני אמרתי לו שאני עומד להפליג מחיפה לכרתים, והוא אמר:

'אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש.'

ואני חשבתי לעצמי שזה עוד דיבור הזוי של נחמן, אבל דבריו התקיימו כמו נבואה, וכרתים אכן הייתה לי כמו חתיכת גליל שנסחפה לים הכחול, והיה שם שביל שכזה, שהלכתי עליו, חוצה את האי מצד לצד, ישן בכפרים, עובר בין כרמים, בין עצי זית שקדיות וקקטוסים, ושם פגשתי את אריק וסטפן, שאחר כך הגיעו אלי לצריף לביקור של חודש, ואיתם אני עדיין בקשר עד היום הזה.

שנים אחר כך בקיץ 1993, ביקרתי בראש פינה, ורגע לפני שעזבתי את המושבה אמרתי לעצמי שהנה אני כאן כבר שלושה ימים בחדר ששכרתי, כותב ומנגן, ולא הייתי בואדי, והחלטתי להציץ, להגיד שלום, להיפרד.

החניתי את המכונית ליד השער, הבטתי אל הואדי שנפתח אלי כמו רחם, ונזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא כשבא לבקר אותי בצריף, על השביל הזה שמתחיל כאן וממשיך לכרתים, וראיתי את מי שהייתי אז, צעיר בודד ותמהוני בן עשרים וארבע, עם שיער בעננים וגיטרה, עושה צעדים ראשונים, מהוססים, בעולם הכתיבה והנגינה, חולמני משהו, חסר בטחון, מתחיל ללכת לאט לאט על השביל הזה, ויוצא ממנו לחיים חדשים בעיר הגדולה, ורגע לפני שחזרתי למכונית, בעודי עומד שם בפתח הואדי, הוצאתי את העט ורשמתי במחברת בשטף צלול ופתאומי את כל השיר ההוא:

 

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין הַבָּתִּים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדֶיךָ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר

 

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין אֲנָשִׁים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדַיִךְ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר.

 

 

בראיון ליעל (פרוינד) אברהם, אחרי מותו של פרקש סיפר אהוד בנאי: "נחמן נתן לי השראה רבה, וצר לי מאוד על מותו. הוא היה בעיניי נביא יחפן ומרדן, שחי לעומק את ההוויה הכנענית־יהודית־גלילית, עם רוח חופשייה, ללא יכולת או רצון להיכנס לשום קופסה או מסגרת. יש לא מעט בדידות וכאב בדרך שהוא הלך בה, וכך גם נפטר. אהבתי אותו באמת. יהי זכרו ברוך“.

 

 

תודה לאלחנן ריינר על עזרתו ועל הרעיון לכתבה

לאתר של אהוד בנאי

לפייסבוק של אהוד בנאי

כשהגיע הזמן להעלות את המחזה עוץ לי גוץ לי, צוות השחקנים של תאטרון הקאמרי – התאטרון שהזמין את המחזה המחורז מהמשורר והמתרגם אברהם שלונסקי – התנגד בתחילה להופיע. השחקנים חששו שהשפה המורכבת שהמחזה נכתב בה תחבל בהצלחתו.

שלונסקי ראה את הדברים בצורה שונה, וסירב למתן את הטון ההיתולי משובץ החרוזים המשונים והלחמות המילים הייחודיות (שר אוצר = שַׂרוֹצָר, שר ארמון = שָׂרָרְמוֹן) שקבע למחזה. הוא ביטל את דעתם של מיני מבוגרים מומחים מטעם עצמם, והשיב שילדים אינם תינוקות חולניים שיש להגיש להם "גירה של פתיתי לחם לעוסים". אם לא יבינו מילה או משפט, ישאלו ויימצא להם הפתרון. "בניגוד למבוגר", טען המשורר והמתרגם, "המבין רק בשעה שהוא מבין את המשמעות לפי השכלתו (וכולי וכולי) – הילד מבין לפני שיש לו כוח להבין, הוא חש, ואגב – הוא מבין הרבה יותר ממה שחושבים".

המחזה נכתב לתאטרון הקאמרי, הולחן בידי דובי זלצר והועלה לראשונה בשנת 1965 בבימויו של יוסי יעזראלי. שלונסקי טווה זהב מהמילים, זלצר מהצלילים ויזרעאלי מהשחקנים. בהפקה הראשונה שיחק אחד מהקאסטים הנוצצים ביותר שראה התאטרון הישראלי עד אז ומאז: אריק לביא, שושיק שני, אברהם חלפי, זאב רווח, שמרית אור, נירה רבינוביץ', פנחס צוקרמן, יוסי ידין, יוסי גרבר, נתן כוגן, גדעון שמר, נחום שליט, גבי אלדור, גבי קרן, אסי הנגבי, אסתר גרינברג, אלברט כהן, שלמה וישינסקי, גדי יגיל ויצחק חזקיה.

 

 

הַלַּהֲקָה בְּזֶמֶר קַל פֹּה מִתְוַדַּעַת לַקָּהָל

אחרי החושך מגיע האור. ממלכת עוץ מתעוררת לבוקר חדש שעליו מכריזה דמות המשרת בשיר הפותח של המחזה עוץ לי גוץ לי. השיר נקרא "בוקר טוב", ובו המשרת מכריז גם על הנפשות הפועלות במחזה וגם על תושבי הממלכה – כל אחד ואחת בשמו ובתפקידו, שני פרטים שהם לרוב אחד במחזה.

 

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה
מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה,
וְזֶה הָרֶגַע לְגַלּוֹת
אֶת הַנְּפָשׁוֹת הַפּוֹעֲלוֹת  –
[כְּלוֹמַר: מַה שְּׁמוֹ שֶׁל כָּל שַׂחְקָן,
וְלָמָּה הוּא מוֹפִיעַ כָּאן.]
אֲבָל בְּרֶמֶז! רַק קֻרְטוֹב!
וְעִם תּוֹסֶפֶת: 'בֹּקֶר טוֹב!'

 

איך הוא עושה זאת? מיד פונה המשרת להסביר:

 

לְמָשָׁל, כָּךְ:
זֶה: אַלְמוֹנִי הוּא.
'בֹּקֶר טוֹב, אַלְמוֹנִי
בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב!'
וְזֶה: פַּלְמוֹנִי הוּא.
'בֹּקֶר טוֹב פַּלְמוֹנִי
בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב!'
כָּךְ מֵהָחֵל וְעַד כַּלֵּה –
וְאֵיךְ אוֹמְרִים זֹאת? – וְכוּלֵי…
כִּי כָּל הַיֶּתֶר – אֵיךְ? וּמָה? –
כֹּל זֶה תִּרְאוּ עָל הַבָּמָה.
מוּבָן?

 

העברית החיה והמרהיבה שכתב בה שלונסקי את השיר ואת המחזה שממנו הוא לקוח, משכיחה מאיתנו את העובדה שמדובר בתרגום אגדת עם גרמנית מסורתית. שלונסקי לקח את סיפור העסקה החשאית בין השד רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן ובת הטוחן, ויצק אותו מחדש בנוף עברי שממנו סולקה האווירה האפלה של האגדה המקורית. את הנוף הזה מילא בשירים, כולל שיר הפתיחה – שאין לו זכר באגדת העם המקורית.

שיר הפתיחה והמחזה כולו דרשו מנגינה. את האתגר הזה קיבל על עצמו דובי זלצר, שהצמיד למילים של שלונסקי מנגינה המגלמת בתוכה את המשחק וההיתול של שירת הפתיחה. בתום תרועות החצוצרה המעירות את ממלכת עוץ, נפתחת המנגינה בסינקופה המזכירה מנגינת הורה חסידית. אם במנגינה במשקל 4/4 מוטעמות הפעמה הראשונה והשלישית, בסינקופה של זלצר לא מנוגנת הפעמה הראשונה. באמצעות משחק במקצבים ובסולמות צובע זלצר את הנפשות הפועלות – כולם מופיעים באותה מנגינה אך במקצב אחר. כפי שהסבירה לי ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת מוזיקה בספרייה הלאומית: "כל האווירה שהמוזיקה יוצרת בפתיחה היא של מעין יריד, קרנבל, שוק".

בארכיון המוזיקה בספרייה הלאומית שמורים התווים המקוריים של המחזה בארכיון דובי זלצר. המסמכים בארכיון מאפשרים לנו להתחקות אחר התאמת המוזיקה למחזה.

 

 

הדמות היחידה שלא מוצגת בשמה בשיר הפתיחה היא גם זו שהעניקה למחזה את שמו. את רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן ("מנענע עמודים קטן" בגרמנית) תירגם שלונסקי בגאוניות לעוץ לי גוץ לי שפירושו: 'תן לי עצה, גמדי'. הילדים שהגיעו לראות את המחזה אולי ידעו את שמו, אך בשיר "בוקר טוב" מוצג "הוֹ-הִי זֶה" בתור "סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה". שמו של השדון המסתורי מתגלה רק בסוף המחזה, כשהוא מתרברב ושר את שמו כיוון שהוא משוכנע שאיש לא נמצא בסביבה.

"השם המפורש" שנחשף רק בסוף, הפרט הקטן כביכול שנעדר מהאקספוזיציה, הוא גם הפרט שמניע את העלילה קדימה. השימוש בביטוי "השם המפורש", שימוש המופיע כבר בשיר הפתיחה של ההצגה ומתייחס אל השדון המסתורי, משמש בדת ישראל תחליף לשמו של האל, זה שנאסר על היהודי המאמין להגות בקול, והוא האילוזיה המילולית והמפורשת הראשונה למסורת היהודית במחזה.

 

שְׁמוֹ הַמְפֹרָשׁ שֶׁל הוֹ-הִי זֶה
הוּא…
שְׁשש…
… הוּא סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה

 

גם בנקודה זו בשיר משיב זלצר לחידה של שלונסקי בפתרון מוזיקלי משלו. כשמגיע השיר אל אותו אדון "סוֹדְכָּמוּס", חוזרת המוזיקה למבנה ההיתולי שאפיין את המשרת – מבנה החורג מהמנגינה הרגילה, כמו כדי להבהיר שמדובר בדמות מפתח, שתלווה – כמו המשרת – את ההצגה כולה.

המלחין דובי זלצר התייחס למרכיבים שאפשרו את ההצלחה המסחררת שהיא עוץ לי גוץ לי:

"למרות שאני בדרך כלל צנוע, אני חושב שיש חשיבות גדולה, מאד גדולה, למוזיקה, היות שזה מנגינות שאחרי 50 שנה עדיין נשמעות צעירות ורעננות, ובלי שום ספק לטקסט הגאוני והשובבי של שלונסקי. אני מניח שבפעם הראשונה הייתה הצלחה גדולה גם הודות לבימוי. גם לא צריך לשכוח שזה היה הקאסט החלומי ביותר שיכול היה להיות בהיסטוריה של התיאטרון העברי… זה התותחים הכבדים של אז של תיאטרון הקאמרי. זה מה שאני מנסה לומר, שבמחזמר זה מן זרם של שיתוף פעולה בין מוחות, של יצירה. אי אפשר לומר בגלל המוזיקה או בגלל הטקסט או בגלל הבימוי. כל הדברים יחד מביאים להצלחה ענקית".

 

 

אין דבר מצחיק יותר מהומור מילולי, הייתה חוזרת ואומרת אחת המרצות שלי באוניברסיטה. השיר "בוקר טוב" והמחזה כולו מוכיחים זאת משורה לשורה – בקריאה חוזרת בימינו, וגם בקופות. המחזה ראה אור כספר בהוצאת עם עובד בצירוף איורים של אריה נבון, ששיתף פעולה עם שלונסקי שנים קודם בהוצאת הספר "עלילות מיקי-מהו". המחזה המודפס הוקדש לסיגי אשל, נכדתו של שלונסקי. בשנת 1996 אשל סגרה מעגל עם יצירת סבה כשהופיעה בתפקיד החדרנית בהפקה של מנחם גולן.

 

 

 

מעל חמישים שנה מאז הפקת 65' עדיין מועלית ההצגה על בימות ישראל. השיר הפותח שלה זכה לחיים מחודשים (או שמא לחיים נוספים, היות שהוא מעולם לא נעלם באמת) בפרסומת של בזק בינלאומי בכיכובם של עומר אדם ומר פרזנטור גידי גוב.

פסקול ההצגה המקורית יצא בשנת 2009 בתקליטור.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו