בספרייה הלאומית אין עותק שלם, אך שני עמודים מתוך תנ"ך גוטנברג המקורי שמורים בה. הם יוצגו בכינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7.
על אף שהסינים חתומים על גרסה מוקדמת ומסורבלת יותר, מכבש הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג כבש את אירופה בסערה בשנים ספורות. תחילה הדפיס גוטנברג ניירות יחידים המכילים שירים, משחקים ויצירות קצרצרות. לאחר ששכנע משקיעים לממן את המשך הפיתוח, הוציא בשנת 1455 את המהדורה הראשונה של הספר המודפס הראשון: 180 עותקים של "ספר הספרים" – תנ"ך גוטנברג הידוע.
העתק של מכבש הדפוס המקורי של גוטנברג הנמצא באיי ברמודה. מקור: ויקיפדיה
המחקר ההיסטורי על אודות המצאת הדפוס מצא עדויות לניסיונות אחרים ומוקדמים יותר להעתקת טקסטים במהירות וביעילות באירופה, אך המצאתו של גוטנברג היא זו שנפוצה ברחבי היבשת, ובסיסה הוא המשמש אותנו גם כיום, בעידן האלקטרוני. בשנת 1500, פחות מחמישים שנים מהדפסת הספר הראשון בהיסטוריה, כבר הודפסו באירופה מיליוני ספרים – חלקם הדפסות של התנ"ך או יצירות שקדמו לדפוס, אחרים חדשים לחלוטין.
את "הביבלייה של גוטנברג", הספר המודפס השלם הראשון, ראוי להכתיר בעוד תואר: יצירת המופת הראשונה בדפוס. מדובר בספר בן 1,286 עמודים הכתוב בלטינית ובאותיות גותיות המועצבות ביד אמן. נלוו לו איורים ואותיות רישיות שגולפו ונצבעו ביד. מתוך 180 העותקים שהדפיס גוטנברג על נייר וקלף, שרדו 49 עותקים. בספרייה הלאומית אין עותק שלם, אך שני עמודים מתוך תנ"ך גוטנברג המקורי שמורים בה.
דף בודד מתוך ספר מלכים במהדורת גוטנברג. הספרייה הלאומית
המצאת הדפוס שינתה את העולם מן היסוד: היא אפשרה הפצה המונית וחסרת תקדים של ידע מכל הסוגים, סקרנה והפחידה משטרים אוטוריטריים רבים, הייתה אחד הכוחות המניעים מאחורי הרפורמציה, הביאה לקיבוע הנוסח המקובל של התלמוד, תרמה תרומה אדירה להפצת האוריינות והייתה (לדעת חוקרים רבים) הגורם המרכזי לעליית הלאומיות בעידן המודרני.
אתם אומנם קוראים את הכתבה הזאת במסך דיגיטלי, אבל גם היום, כמעט שש מאות שנים אחרי צאת הספר המודפס הראשון – הדפוס רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. אותו הדבר ניתן לומר על היצירה הראשונה השלמה שבחר גוטנברג להדפיס: התנ"ך.
הכתבה מתפרסמת לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו. במסגרת האירוע יוצג דף מתנ"ך גוטנברג, הדף הראשון של תרגום התנ"ך מאת מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג, טיוטת עיצובה של עלי גרוס לתנ״ך קאסוטו, וולגטה צרפתית כתובה ומאוירת על קלף פקועה מהמאה ה-13.
האלבום שלימד את הציירים היהודים איך לצייר את בית המקדש
בשנת 1905 התפרסם האלבום "ציורי ישראל" שאיגד לראשונה כתבי יד מאוירים מההיסטוריה היהודית. זהו סיפורו של האלבום ששינה את פניה של האמנות היהודית במאה העשרים
עמוד השער של הספר "ציורי ישראל" מרמז לקורא על מה שהוא עתיד לפגוש באלבום. מדובר בקומפוזיציה דמיונית שצייר האדריכל והאמן איבן פבלוביץ רופט (פטרוב). בראש העמוד מופיעות אותיות קיריליות ולטיניות שעוצבו בדרך המחקה אותיות עבריות ומרכיבות את שמו המלא של הספר – "ציורי ישראל בימים שכבר עברו". הדימויים החזותיים שבעמוד השער (המנורה בעלת שבעת הקנים, ארון העדות ומגן הדוד) נותקו ממשמעותם ההיסטורית עבור החוויה האסתטית.
עמוד השער של "ציורי ישראל". לחצו על התמונה להגדלה
אמנות יהודית ליהודי החדש
גם מחדשיה היצירתיים ביותר של העברית לא יכלו להתכחש לעובדה שהשפה שאותה הם מחדשים היא שפה עתיקה ועשירה, שמעולם לא קפאה על שמריה, גם לא בימי גלות ודוחק. בצד יצירתן של מילים יש מאין, עמלו מחדשי העברית להעניק שימושים חדשים גם לכלים הישנים – בכך שיצקו משמעות חדשה במילים ותיקות.
בניגוד לסופרים ולמשוררים של העברית המתחדשת, הציירים היהודים שקמו באותה תקופה התקשו למצוא, במידה שבכלל טרחו לחפש, מסורת של אמנות יהודית ארוכת שנים להתבסס עליה. אם ניתן להמשיל את התרבות היהודית למשהו, אז לפחות עד המאה העשרים ראוי להמשילה לשיחה – המתנהלת, מן הסתם, במילים.
אחת היצירות שסייעו לגשר על המחסור החזותי הייתה היצירה "ציורי ישראל" שראתה אור בשנת 1905 בגרמניה. הייתה זו תוצאת לוואי של פרסום האלבום שהתרחשה כעשרים שנה לאחר פרסומו. צמד הוגים שעמדו מאחורי האלבום ראו בעיני רוחם מטרה אחרת לגמרי, ראשונית בהרבה.
לוח I מתוך חומש לנינגרד הראשון
בהקדמה לספרם המשותף, ספר המאגד איורים מכתבי יד עבריים, סיפר הברון דוד גינצבורג, נצר למשפחת גינצבורג המקורבת לממשלת הצאר הרוסי, שהוגה הרעיון לספר היה שותפו, החוקר ומבקר-האמנות ולדימיר וסיליביץ' סטסוב. לאחר שנים רבות של עניין באמנות יהודית פנה סטסוב לחקור את אוסף כתבי היד העבריים שרכשה הספרייה הציבורית הקיסרית בעיר הולדתו, סנקט פטרסבורג, אוסף כתבי יד שנלקחו ברובם מן האוסף של החכם הקראי והאספן אברהם פירקוביץ. מטרת האלבום המשותף הייתה להציג את היצירה העממית היהודית דרך יופיים של כתבי היד העבריים.
מוטיבציה זו מסבירה גם את ההידור של האלבום. גינצבורג וסטסוב ביקשו להעמיד את תוצרי מחקרם ברמה אחת עם ספרים האוספים כתבי יד מאוירים לא יהודיים.
אברהם פירקוביץ
שאלת הלאומיות היהודית וביטויה באמנות החלה להעסיק את סטסוב יותר משלושה עשורים לפני צאת האלבום. ייתכן שזו הסיבה לכך שהמאפיינים הסגנוניים השונים כל כך בין כתבי היד המאוירים במזרח לאלו שבמערב הוחלקו באלבום וכמעט שאינם באים לידי ביטוי בהקדמה שחיבר גינצבורג. הסגנון היהודי, כפי שהגדירוהו השניים, הינו "כיצירה אחידה מלאת חיים ומקורית, שהפתיעה את האמנים הרוסיים בני תקופה, שאף עשו בה שימוש". חשוב גם לזכור שבשנים שפורסם האלבום היה חקר כתבי היד העבריים המאוירים נושא שטרם נחקר ומופה.
היו קשיים נוספים בדרך. עמוד השער של הספר הוכן כבר בשנת 1886, השנה שבה החלו סטסוב וגינצבורג בעבודתם המשותפת על הספר. בהקדמה של גינצבורג התנצל הברון בפני ציבור קוראיו על "השנים האבודות", כלשונו, שני העשורים שחלפו בטרם ראה הספר אור. גינצבורג לא מתעכב למנות את הקשיים בפירוט ובמקום זה מציין באופן כללי את הפורענויות, תהפוכות הגורל, האסונות והשכול שליוו את חייו בשנים האלה. 'לספרים', פתח גינצבורג את הקדמתו באמרה הלטינית הנודעת, 'גורל משלהם'.
כיוון שלא נוכל לרדת לעומקם של כל האיורים שבאלבום, בחרנו להציג לכם שני מוטיבים שראוי לכל אמן יהודי להכיר.
בית המקדש
תשובות רבות לשאלה כיצד נראה בית המקדש, וגם לאלבום של סטסוב-גינצבורג תשובה משלו. לוח VII ולוח VII* מציגים שתי תוכניות לבית המקדש.
לוח VII
לוח VII*
האלמנטים שבתוכניות סותרים: חלק לקוחים מאוהל-מועד שנשאו בני ישראל במדבר, חלק מכלי המקדש הראשון שבנה שלמה ואחרים לקוחים מהמקדש השני. את הסיבה לכך יש לתלות בכתב היד שממנו נלקחו האיורים, תנ"ך לנינגרד שהועתק בין השנים 1010-1008 בידי שמואל בר יעקב בפוסטאט (קהיר העתיקה שבמצרים). בתנ"ך לנינגרד אין ייצוג היסטורי של בית המקדש, הוא מציג תוכנית סמלית למקדש שעתיד להיבנות.
חשוב לזכור שבית המקדש כפי שהוצג בכתב היד נוצר מאות רבות של שנים טרם התגליות הארכיאולוגיות של המאה העשרים, ששינו את התפיסה שלנו על בית המקדש מן הקצה אל הקצה.
המסר של סטסוב-גינצבורג ברור. בלי בית מקדש לחלום עליו, אין אמנות יהודית. את אותו רעיון יבטא בהתלהבות רבה אף יותר שנים ספורות לאחר מכן בוריס שץ, מקים בצלאל.
ארון העדות
את בית המקדש שחרב החליפו ספר התורה ובית הכנסת. ארון הקודש משלב את שניהם בכך שהוא מחקה את ארון העדות בבית המקדש – בו נשמרו לוחות הברית. האלבום של סטסוב-גינצבורג נותן ביטוי עשיר לצורות השונות, ומכאן שלתפיסות השונות, של ארון העדות לאורך ההיסטוריה היהודית.
תנ"כים מהמזרח הקרוב מתארים את ארון העדות באופן דומה, כמבנה שבראשו קשת. הארון מחולק לעתים לשניים, רמז ללוחות הברית ששכנו בו. דוגמה לכך אנו מוצאים ב'חומש לנינגרד' הראשון המתוארך לשנת 929.
לוח II, ארון העדות השמור בקודש הקודשים של בית המקדש נמצא בראש האיור
איור III, גם כאן ניתן לראות את ארון העדות מעל המנורה
ארון עדות יפהפה נוסף, כשבמרכזו שני לוחות הברית, אנו מוצאים ב'לקט של פירקוביץ':
לוח XI
אחרית דבר
האלבום שפרסמו גינצבורג וסטסוב נחשב ליצירה חלוצית מבחינת הנושא וההיקף שלו, והשפעתו רבה על הכיוון/כיוונים שאותם תחקור האמנות היהודית במאה העשרים.
האמנים היהודים שיעמלו בשנות העשרים והשלושים להקים תרבות יהודית-מודרנית חדשה לבני ובנות דת משה הבינו כי יצטרכו קודם להתעמת עם המורשת הדתית והאמונית של עמם, להפנים את דימוייה החזותיים וליצוק בהם תוכן מודרני, בדומה לחידושים שחידשו חבריהם המשוררים והסופרים בשפת הקודש באותה שעה ממש. לשם כך הם פנו לאלבום המשותף של גינצבורג וסטסוב.
לוח XVI. פרגמנט מ'חומש לנינגרד השני'
לקריאה נוספת אנו ממליצים על הספר 'איורי תנ"ך עבריים מלנינגרד' מאת החוקר בצלאל נרקיס. הספר יצא במוסד ביאליק בשנת תש"ן
אחת הפרשיות המטלטלות ביותר בהיסטוריה היהודית היא משיחיותו של שבתי צבי, אשר את רשמיה ניתן לראות עד היום. אחת השאלות המעניינות בפרשה הזאת נוגעת לבניו של שבתי צבי, ובעיקר לבנו ישמעאל.
על פי הידוע נשא שבתי צבי במצרים את שרה אשתו השלישית בחודש ניסן תכ"ד, והיא ילדה לו את ישמעאל בנו בשנת תכ"ח. ברית המילה של ישמעאל הייתה בחודש ניסן תל"א בהיותו בן שלוש שנים, ולפי דברי המקור שמספר על כך הסביר שבתי צבי ש"כבר נשלמו לו ג' שנים, בסוד ג' שנים יהיה לכם ערלים, והשנה הד' יהיה כל פריו קודש הלולים". את הפסוק שמתייחס לערלת פירות העץ, דרש שבתי צבי על ערלת הבשר. גורלו של הבן הזה לוט בערפל, אבל מקובל לחשוב שהוא נפטר בצעירותו. מסופר כי שבתי צבי הכריז בחודש טבת תכ"ו בבית הכנסת באיזמיר שאשתו הרה ותלד בן, אבל הוא לא יאריך ימים. שבתי צבי עצמו מת ביום הכיפורים של שנת תל"ז (1676), והדעה הרווחת היא שבכך בא הקץ על משפחת צבי. הרב יעקב עמדין, לוחם השבתאים הידוע, סיכם את הנושא בספרו תורת הקנאות והפטיר: "תולדותיו כיוצא בו, ולד הטומאה נפגר ישמעאלי, ונעקר שבתי צבי, וזרעו בליעל, כולו נכרת אין שריד לאכלו".
האם יתכן בכל זאת שישמעאל בן שבתי צבי האריך ימים וכיהן כרב ופוסק הלכה? עד כמה שהרעיון נשמע מופרך ודמיוני, החוקר הנודע מאיר בניהו האמין שהוא אמיתי.
כותב מאיר בניהו: "עלומות הן דרכי ההיסטוריה. פרשיות שגם סופר שדמיונו פורה ביותר לא יכול לציירן בדעתו, מתגלות כאמת היסטורית […] אף מפריחי השמועות ובעלי האגדה השבתאית שלא היה גבול לדמיונם לא דימו בנפשם מה שעלה לו לבנו של שבתי צבי בגורלו, שהיה לרב ופוסק ידוע בזמנו".
בניהו סבר שיש מקורות שמהם אפשר ללמוד כי ישמעאל צבי עזב את מורשת אביו, עבר ללמוד תורה בשאלוניקי והפך לרב ומורה הוראה. מבחינת השבתאים חשוב היה בנו של שבתי צבי כמת, ומשום כך נפוצה הדעה שישמעאל צבי מת בצעירותו. בניהו מביא לראיה את עדותו של ר' אברהם קונקי שראה בסביבות שנת ת"נ (1690) "שאלה מישמעאל צבי, ותשובתו הרמה, דברים עמוקים מאד". ישמעאל אם כן יושב ועוסק בתורה בשאלוניקי, ואף כותב תשובות עמוקות בהלכה.
לאחר שהחליט מאיר בניהו שעוד ישמעאל חי, יצא הוא במסע חיפושים כדי לאתר את עקבותיו של הרב ישמעאל צבי ברחבי עולם הספרות היהודית. מהר מאד הוא נתקל בשמה של שושלת רבנים ממשפחת צבי בעיר סרייבו שבבוסניה, "סאראי דמן בוסנא" בלשון יהודי התקופה. הראשון שבהם היה יצחק צבי, שכיהן בין השנים תמ"ט-תע"ו (1716-1689) בערך, ואחריו שימש ברבנות בנו שם-טוב צבי עד לא יאוחר משנת תק"ח (1748). שאלות ותשובות וחידושי תורה של הרבנים למשפחת צבי נדפסו בכמה ספרים בני התקופה, אבל אין אף לא רמז למוצאם המשפחתי הבעייתי.
תשובה בספר "דבר משה" לרבי משה אמארילייו אל שם טוב צבי. לחצו על התמונה להגדלה
תשובה בספר "פרח מטה אהרן" לרבי אהרן פרחיה אל יצחק צבי
בניהו מוצא רמז להשערתו בכך שיצחק צבי מעולם לא מזכיר את שם אביו, ואילו בנו שם טוב מרבה לחתום "שם טוב בן יצחק". אולי גם בחירת השם "שם טוב" שנתן יצחק לבנו מסגירה את רצונו העז בטיהור שם המשפחה, ואת שאיפתו שלפחות הדור הבא יזכה לשם טוב.
השערתו של בניהו נועזת ומפתיעה, במיוחד על רקע הדעה האחרת שהועלתה באשר לזהותו של הרב יצחק צבי מסרייבו. באנציקלופדיה אוצר ישראל (חלק ג, ניו יורק תרס"ט, עמוד 9) כתב ההיסטוריון שלמה רוזאניס: "כאשר שקטה הארץ הקימו עדת שאראיי את הרב יצחק בן צבי אשכנזי לאב"ד, ובזה הראתה העדה את חיבתה לחכם צבי". ר' צבי אשכנזי (1718-1658) הידוע בשם חיבורו "חכם צבי" שהה בסרייבו בשנים תמ"ז-תמ"ח, וכאות הוקרה לפועלו מינתה הקהילה את בנו יצחק לרב העיר. את ייחוסו של יצחק צבי אל ה'חכם צבי' מיתן אמנם רוזאניס לאחר זמן וכתב בלשון זהירה "שהיה אולי קרובו של הרב הקודם ר' צבי אשכנזי" (קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, חלק ד, סופיה תרצ"ה, עמוד 256), אבל אחרים ראו זאת כעובדה גמורה (למשל יצחק שמואל עמנואל, מצבות שאלוניקי, חלק ב', ירושלים תשכ"ח, עמוד 555).
לפי הצעתו של רוזאניס היה ר' יצחק צבי בנו של ה'חכם צבי', והיה אם כן אחיו של ר' יעקב עמדין לוחם השבתאים הידוע. שתי הצעות הזיהוי ליצחק צבי מנוגדות אפוא זו לזו מן הקצה אל הקצה. או שמדובר בבנו של "המשיח" שבתי, או שהיה אחיו של גדול הלוחמים בו. אין לשכוח כמובן את האפשרות השלישית הסבירה מכולן שלא היה לו קשר לא לזה ולא לזה.
בקטלוג הספרייה לא מופיעים שמותיהם של יצחק צבי ובנו שם טוב, ועד כמה שידוע לי אין כמעט דבר בכתיבת ידם. לאחרונה הגיעו לספרייה צילומים של ספרי דפוס מהארכיון הלאומי של בולגריה, ועל כריכתו של אחד הספרים (כנראה ספר גט פשוט, קושטנדינא תע"ט) נמצאה מליצה מחורזת בשבחו של ר' חיים אלפנדרי. הקטע כולו מלא בציטוטים מקראיים ותלמודיים, ומשחקי מילים שמבוססים עליהם. בסופו חתם הכותב: "בן קטי"ן ידיו עצורו"ת ולא חולק לו בבינה, שם טוב בכמהר"ר יצחק צבי זלה"ה". המליצה נפתחת במשפט: "ידו פרש ש"ר ומימינו אש דת בדרך הלוכו הקנה", ומכאן נראה שהיא נכתבה לרגל הדפסת ספרו של אלפנדרי אש דת בשנת תע"ח. על פי המקובל נפטר ר' יצחק צבי בשנת תע"ו, ואם כן כשלוש שנים אחר כך כתב בנו וממשיכו את השבח הזה כרבה של העיר סרייבו.
כתב ידו של שם טוב צבי
לפנינו אפוא מסמך יחיד במינו בכתיבת ידו של שם טוב צבי, (אולי) נכדו של שבתי צבי. כפי שאפשר לראות בתחתית התמונה יש כיתוב נוסף ביד אחרת, ובו הפירוט המלא של שושלת הרבנים לבית צבי. את הקטע כתב נינו של ר' יצחק צבי, (אולי) בן נינו של שבתי צבי. גם בחלק הזה יש הרמזים ומליצות תלמודיים כמנהגן של רבנים. "אדם מועט מן המעטן, עבד טבי, צעיר מכל בית אבי, יאושע צבי בן לא"א הרב הכולל, ענוותן כהלל, אין גומרין עליו את הלל, כמוהר"ר יצחק צבי נר"ו, בן להרב המובהק ומאיר כברק, כמוהר"ר שם טוב זלה"ה, בן להרב המובהק ואח לברק, כמוה"ר יצחק זלה"ה". ראויה לציון העובדה כי גם כאן בפירוט המלא של שושלת הרבנים לבית צבי נעדר שם אביו של ר' יצחק. האם מדובר בצירוף מקרים או בהשמטה מכוונת? נשאיר לכם להחליט.
ונחתום בדברי בניהו: "אכן מופלא הדבר ביותר שהאיש שהיה רב בצעירותו, הפך ל"משיח", ויצא והוציא עמו מאות מכלל ישראל, אעפ"כ חזרה התורה לאכסניה שלו, ובנו ובן בנו היו רבנים בישראל והרביצו תורה. אין ספק שגם כאן היתה מוצאת ה'קבלה' עניין לענות בו".
לפרטים נוספים כדאי לפנות אל מאמרו של מאיר בניהו, רבי יצחק צבי רבה של סאראי בנו של שבתי צבי?, ספונות, יד (תשל"א-תשל"ח), עמודים קסב-קעח.
הגרמנים נכנסו לבלגיה ב-1940. היהודים סבלו רבות תחת העול הנאצי אך השילוחים למחנות החלו רק ב-1942. יותר מ-40% מיהודי בלגיה נרצחו בשואה אך רבים אחרים הצליחו להסתתר מפני הנאצים ושרדו את המלחמה.
תושב בריסל העסקן הציבורי היהודי נתנאל לבקוביץ' סייע רבות ליהודי בריסל והצליח להשיג עבור חלקם גם דרכונים מזויפים. הוא חלם להוציא לאור תרגום של התלמוד הבבלי ליידיש לתועלת אותם תלמידים שהתקשו בלימוד בשפה הארמית. גם בזמן הכיבוש הנאצי והגזירות כנגד היהודים, לא שכח את חלומו. הוא חשש שרוב היהודים יכחדו ולמעטים שישרדו תסייע רבות גרסה קלה יותר של הגמרא. הוא חיפש מתרגם מתאים ומשכיל שיוכל לקבל על עצמו את העבודה החשובה.
לבקוביץ' שמע על יהודי בשם הרב שמואל היבנר שמסתתר עם אשתו בבית של ספר בלגי מפחד שיישלח למחנות כמו רבים משכניו. הרב היבנר היה תלמיד חכם שנולד בגליציה ולמד באוניברסיטת ברלין ווינה. שם כתב דוקטורט בפילוסופיה. הוא גם הוסמך לרבנות ולמד בבית המדרש לרבנים בברלין. עם עליית הנאצים לשלטון היגר תחילה לאוסטריה ולאחר מכן לבלגיה. הוא התיישב בבריסל ובה עסק בחינוך והוראה.
לבקוביץ' השתכנע שהרב היבנר הוא האיש המתאים לפרויקט תרגום התלמוד. השניים נפגשו בסתר. במהלך פגישתם הציע מר לבקוביץ' לכלכל ולתמוך ברב היבנר תמורת העבודה. לאחר כשבוע הראה הרב היבנר ללבקוביץ' את הטיוטה ראשונה והמשיך במלאכה. מדי שבוע השניים נפגשו כדי לאמוד את קצב התקדמות התרגום. הרב היבנר התחיל בתרגום מסכת ברכות ומשסיים אותה דילג לבבא קמא ובבא מציעא שכן אלו הם מהמסכתות היותר נלמדות. הוא אף ניקד את הטקסט הארמי המקורי כדי להקל על הלומד.
בזמן שיהודי בריסל נשלחו בהמוניהם לאושוויץ, ישב לו הרב היבנר במחבוא ותירגם את הש"ס ליידיש.
בעלות הברית שיחררו את בלגיה בסתיו 1944. הרב היבנר יוצא ממחבואו כשבידו מסכת ברכות, בבא מציעא ומחצית בבא קמא. מר לבקוביץ' שעסק בהקמה מחדש של הקהילה היהודית, האיץ ברב להמשיך בעבודתו. כתוצאה מהתעקשותו של לבקוביץ' ועבודתו המאומצת של הרב היבנר, תורגמו גם מסכתות שבת ובבא בתרא ליידיש.
עמוד ממסכת "ברכות" בתרגום ליידיש
הרב היבנר עזב את בלגיה לאחר המלחמה וקבע את מושבו החדש בארה"ב. מר לבקוביץ' החליט להוציא לאור את התרגומים ושולח אותם להדפסה בפאריס. בשנת 1952 יוצא לאור מסכת בבא קמא עם תרגום ליידיש מאת הרב שמואל היבנר ובשנות ה-60 גם מסכתות ברכות ובבא מציעא.
גם מר לבקוביץ' לא נשאר בבלגיה. הוא עלה לישראל והקים את ביתו בתל אביב. לתל אביב הביא לבקוביץ' כרכים של התלמוד המתורגם. את הכרכים האלה העניק לדמויות מוכרות עם הקדשות המסבירות את הפרויקט שהתבצע בעיצומה של המלחמה ומתחת לאפם של הנאצים.
ידיעה על ביקורו של נתנאל לבקוביץ' בישראל. עיתון "הבוקר", 13 בפברואר, 1964. לחצו על תמונה לכתבה המלאה
"למעלת כבוד נשיא ישראל מר יצחק בן צבי. זכות גדולה לי להגיש לכבודו פרי יזמתי ומאמצי במשך שנות מלחמת העולם בעת שכוחות האפלה הנאצים בקשו להכחיד את עמנו ואת תורתו. תפילה אני כי יהיה ביצירה זו להגדיל תורה בתפוצות ולהאדיר. נתנאל לבקוביץ', בריסל. י"ט אייר תשי"ח".
"מי פילל אז בעליית הגג החשוכה", סיפר לימים לבקוביץ', "כי יבוא יום בו נוכל להראות בירושלים בירת ישראל את ראשית עבודתנו? אכן יש שכר לעמלנו!".
