ב-13 באפריל 1518, קיבל המדפיס הנוצרי דניאל בומברג את הפריווילגיה, כלומר האישור הרשמי מהאפיפיור ליאו העשירי בכבודו ובעצמו להדפסת המהדורה הראשונה של התלמוד בוונציה. אך הייתה זו אליה וקוץ בה.
הפריווילגיה שהעניק האפיפיור לבומברג קבעה מפורשת שבצד המהדורה החדשה של התלמוד יודפסו התשובות של המומר פליקס פרטנסיס – חיבור שמטרתו לסתור את ההתנגדויות לנצרות המופיעות בתלמוד.
העדויות ההיסטוריות, או יותר נכון היעדרן, מקשה עלינו לשחזר את צעדיו הבאים של בומברג. אך ברור שהמדפיס הממולח הבין את המשמעות של צירוף חיבור נוצרי-אפולוגטי למסכתות התלמוד, תוספת שתדחה לקוחות פוטנציאליים. סביר שפנה שוב ושוב לחברו ומי שהיה לשעבר מורו לעברית, פליקס פרטנסיס, וביקש ממנו לשכנע את האפיפיור לבטל את הדרישה.
כך או כך, הדרישה אכן בוטלה. באישור מחודש ששלח ב-20 לפברואר 1519, ביטל האפיפיור את הדרישה לצרף את התשובות של פליקס. בנוסף, הרשה ליאו העשירי לבומברג למנות אחד או יותר מומחים בשפה העברית, שיוכלו לתקן במידת מה את התלמוד.
ייתכן שכל הסאגה הזאת הייתה נחשבת חסרת חשיבות, אלמלא העובדה שמהדורת בומברג לתלמוד כבשה את העולם היהודי בסערה, וקבעה עד ימינו את מיספור ועיצוב העמוד המוכר: הגמרא במרכז, פירוש רש"י בצד הפנימי והתוספות בחלק החיצוני של העמוד.
הפוסט מבוסס על הרצאתו של אנג'לו פיאטלי, הרצאה שנשא השבוע במכון שוקן בירושלים.
קבוצה בשבי הירדני, באדיבות אוסף מוזיאון חצר הישוב הישן
נפתלי שטרן, נשלח למחנה עבודה בגרמניה ערב הימים הנוראים של שנת תש"ה (1944). הרב ברוך בן חיים עמדי נפל בשבי הירדני עם נפילת הרובע היהודי במהלך מלחמת העצמאות, שנת תש"ח.
שניהם, כל אחד במקומו, כל אחד בזמנו, דאג מתפילות הימים הנוראים. איך יתפלל? איך יזכור את התפילה?
תפילה במחנה עבודה
נפתלי שטרן חסך את מנות הלחם שלו, היקרות מפז, וקנה בהן שקי מלט ובדל עפרון, עליהם רשם מזיכרונו את תפילות הימים הנוראים. עם דפי הסידור המאולתר התפלל את תפילות החגים עד לשחרורו. כשניצל מן התופת טמן את דפי המחזור המתפוררים בין קפלי המחזור המשפחתי המודפס ה'רגיל', והתפלל בהם מדי ראש השנה במשך 43 שנים, עד שמסרם לשמירה ביד ושם.
בכ"ד אב תשמ"ט נפטר נפתלי שטרן, כעבור כעשר שנים פרסם יד ושם את סיפורו ב'מחזור וולפסברג' (מחנה לעבודת כפייה), ובו מרוכזים צילומי התפילות. יהי זכרו ברוך.
שלוש שנים לאחר מכן, במציאות חיים שונה בתכלית, התמודד יהודי אחר עם הצורך לזכור את תפילות הימים הנוראים כשהוא גולה ושבוי. במחברת שנקרתה בדרכו בשבי הירדני כתב הרב ברוך בן חיים עמדי מזיכרונו את התפילות.
בשתי הסיטואציות השונות דאגתם של השבויים היא על תפילת הימים הנוראים. רצונם להתפלל מבלי להשמיט חלקים. התפילה שגורה על לשונם, חקוקה בזיכרונם, ובעיקר על ליבם. שניהם יוצאים לפעולת הצלה, המדגימה שוב, באותות ומופתים את ניצחון הרוח על החומר. שני האנשים האלה סיכנו את חייהם כדי להציל את היקר מכל, את חיי הרוח שלהם שעברו אליהם מאבות אבותיהם. עבורם חיי הרוח הם ערך עליון. סם חיים. תמצית החיים.
מצ"ב כמה מכתבים: אין צורך להוסיף דבר. אפשר להשתגע כשיודעים שהמוני אנשים ממשיכים למות. החדשות שקיבלנו מהשליחים שלנו בשבוע שעבר, עוד לא נשמעו כמותן. אני לא מאמינה שנפגוש שוב אי פעם מי מחברינו. כל עיכוב יכול לסכל את הסיכוי להצלת חיים, ולכן אני מתחננת שתתגבר על כל הקשיים הטכניים כדי שהעזרה תוכל להגיע בזמן. הפתגם: מי שנותן מהר נותן פי שתיים, מעולם לא היה נכון יותר.
שלך,
גיזי
מתוך מכתב של גיזי פליישמן לסאלי מאייר, נשיא הג'וינט בשוויץ בימי השואה
*
בברטיסלבה שבסלובקיה, בימי מלחמת העולם השנייה, עמדה גיזי פליישמן בראש קבוצת פעילים יהודים שהתנגדו לנאצים. הם נקראו "קבוצת העבודה". פליישמן שהייתה נשיאת ויצ"ו ונציגת הג'וינט בסלובקיה חברה אל הרב מיכאל דב בר וייסמנדל, נציג אגודת ישראל, ויחד הקימו את הקבוצה שלקחה על עצמה לשמור על קשר עם היהודים ששולחו לפולין, לפרסם מידע על גורלם, ולהציל מיהודי סלובקיה כמה שרק אפשר באמצעות ניסיון לעצור את המשלוחים מסלובקיה לאושוויץ ולהבריח יהודים להונגריה. הם הצליחו להציל כך אלפים לכל הפחות.
כדי לעשות זאת הם פנו לפוליטיקאים, לשגרירים ולראשי ארגונים וגם לאנשי הכמורה הסלובקית. הם לא עצרו בכך ואף העזו לקשור קשרים עם פקידים נאצים רמי דרג, ולשחד אותם.
בזכות כספי שוחד בסך 100,000 שהעבירו לנאצים, עלה בידם לעצור לזמן מה המשלוחים מסלובקיה לפולין, ואז נרקמה תוכנית חדשה – "תוכנית אירופה" – תוכנית להצלת כל שארית יהדות אירופה תמורת שני מיליון דולרים שאותם דרשו אנשי הקשר הנאצים. הקבוצה וזיגי פליישמן בראשה פעלו ללא ליאות ותוך סכנת חיים ממשית כדי לגייס את הסכום מארגונים ומאישים, מיהודים ומלא יהודים, מכל קצווי תבל. ללא מורא, הם ניהלו משא ומתן עם פושעים נאצים נאלחים, בראשם דיטר ויסלציני, מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן.
כל המכתבים המובאים כאן בכתבה הם מכתבים מגיזי, מכתבים ששלחה לפעילים יהודיים בארץ ובעולם בשנות המלחמה. במכתביה החליפה פליישמן את שמות האישים והמקומות בשמות קוד כדי שהמכתבים יוכלו להגיע ליעדם בלי להסגיר תוכניות הצלה ושמות של פעילים בקבוצת המחתרת. גיזי דיווחה במכתבים על מאמצי ההצלה שנעשים ועל מה שמעוללים באותו זמן הנאצים ליהודים בסלובקיה ובשאר השטחים שכבשו. היא הפצירה בנמעני המכתבים לגייס ולשלוח כספים -"אמצעים" – כי האמינה שזאת הדרך היחידה להציל את יהדות סלובקיה ואת שארית יהדות אירופה.
ברבות השנים שמה של גיזי פליישמן כמעט ונשכח ומעטים מדי מכירים היום את סיפור גבורתה של פליישמן ואת סיפורה של "קבוצת העבודה". הייתי רוצה שהמכתבים האלה יזרו מעט אור על חייה של האישה שהקדישה את חייה להציל רבבות, בלי שביקשה להציל את עצמה.
17.7.1943
יש לי אומץ להגיש את שלוש ההצעות כפי שנתן כתב לי, אבל אינני יכולה לבוא ביד אחת בדרישות כבדות משקל, כאשר ביד השנייה אין לי כלום.
אם אני באה בידיים ריקות, אני מסכנת את כל היהודים בארצות הצורר, וגם מולדתה של ELLA תוכל לבוא מחדש בדרישות.
דוד יקר! אם חיים במצב ובאווירה כמוני, קשה להבין שאמצעים חשובים יותר מהחיים.
אני יודעת להעריך את מה שמשפחת טרופר עושה למען הכלל. זו לבטח הדוגמה היפה ביותר לנכונות וסולידריות אנושית. אבל המרחק מהארצות בהן צרות כשלנו יוצר, כנראה, התקבעות פסיכולוגית שונה, שאנחנו לא מסוגלים לקבל. אנחנו חלק מאלה הסובלים והכוונה היא להציל את שארית החברים.
אם אנחנו מחשבים, אפילו בצורה אופטימית מאוד ומוסיפים גם את מיקלוש לחישוב, יש באירופה שישה מיליון יהודים, וכבר עתה יש ארבעה מיליון קורבנות עליהם נתאבל.
כאן מדובר באפשרות להשאיר את הנותרים האבלים בחיים.
הבן שאיננו מסוגלים להבין את ההחלטות שהתקבלו במולדתו של טרופר, כי לכללים נוקשים אין נשמה והם אינם מכילים את הצער. אנחנו, במיוחד אלה הנמצאים תחת שבטו של הצורר, סבורים שגם אם האמצעים יהיו נגישים, תוצאות המלחמה לא תשתננה וגם נקודת הזמן הסופית לא תושפע מכך.
על כן, בהכרח, חייבת כל החלטה להתחשב בהצלת חיים.
דוד סאלי היקר, אני מקווה כבר שאצליח לשוחח עם וילי. אין לי רעיון איך להסביר לו את כשלון מאמצי. מובן מאליו שאשתדל לעשות זאת בדרך של דיפלומטיה וטקטיקה.
אך אני מסירה מעצמי כל אחריות במקרה שווילי לא יסכים לקיים, בתנאים אלה, שיחה על איום הגירוש.
דוד יקר, אני לא באה אליך בטענות, אבל נוסחאות בלתי גמישות גרמו לכך בדברי ימי עמים, שעזרה לא הגיעה בשעתה. אתה, דוד יקר, עושה כמיטב יכולתך, ואני מקווה שגם בעתיד תהיה נכון לעזור.
בהערכה.
גיזי
מתוך מכתב של גיזי פליישמן לסאלי מאייר
אותו "וילי" שאליו מתייחסת גיזי פליישמן במכתב הוא האיש שמולו ניהלה "קבוצת העבודה" את המשא ומתן להפסקת המשלוחים מסלוביקה לפולין. שמו האמיתי היה דיטר ויסלציני והוא היה מעוזריו של אייכמן. הגרמנים מינו אותו לתפקיד יועץ הס.ס. לשאלת היהודים מטעם המדינה הסלובנית העצמאית. ויסלציני נעשה לאחד האחראים לחייהם של יהודי סלובקיה, סלוניקי והונגריה. בסופו של דבר היה ויסלציני אחד האחראים העיקריים להשמדתם של 100,000 מהם.
אך בטרם קרה כל זאת, ויסלציני כן הסכים לקבל שוחד והצליח לעצור לזמן מה את משלוח היהודים מסלובקיה אל פולין. לגבי המשלוחים משאר אירופה, ויסלציני רמז לקבוצת העבודה שאפשר יהיה לעצור גם אותם תמורת הסכום המתאים. הסכום שנקב בו היה 2 מיליון דולרים שאותו קיוותה הקבוצה לגייס מיהדות התפוצות.
1.9.1943
בנוגע לווילי,
ביום שישי, ה-27.8.1943 התחדש המשא ומתן. בתחילה הודיע וילי שהצעתו מ-10.5.1943 מותנית בהתייעצות עם הממונה עליו. היות שמצבו ומצב עמו השתנו, הוא חייב לקבל ייפוי כוח מהממונה עליו כדי להבין אם ההצעה שלהם עדיין עומדת בעינה. עניתי לו שחבריי מעבר לגבול מסכימים לקבל את ההצעה ומוכנים לשחרר את האמצעים, אבל רק בתנאים אלה: 1. הפסקת כל הגירוש – כולל JAKOBSTADT ואלה שנשארו בשטח הרייך. 2. הפסקת כל הרציחות בציביה ללא תנאי, והשארתם בחיים של היהודים שם. 3. אישור מתן עזרה רחבת היקף לאלה הנמצאים בציוויה – וזאת, תחת פיקוח הצלב האדום. יוקמו מרכז ושלוחות שלו ברחבי ציוויה, ותחת הנהלתו תתבצענה פעולות העזרה.
עזרה זו תכלול שלושה תחומים: א. עזרה משותפת לחלוקת ביגוד, מזון ותרופות. ב. עזרה מיוחדת למקרים מיוחדים. ג. אישור לפעולות דואר חופשיות.
4. אישור לתנועה פנימית ומעבר ויציאה לנושאי מסמכים זרים – כגון, דרכונים וויזות ליציאה, או מעבר. זה מתבקש ליהודים הנמצאים לא רק בשטח ציוויה, לא גם בשטח הרשע כולו. 5. אישור לאפשרויות של בידוק מסוים, על מנת לוודא שההסכמים נשמרים.
12.9.1943
… כבר הצבעתי בדיווחי הקודמים על כך שאוספים את היהודים בציביה במרכזים גדולים. פעולת יישוב מחדש זו מתבצעת כעת. בהקשר זה מגיעים לצערי הפליטים האחרונים מבוחניה וקרקוב, שיכלו לחמוק מפעולת היישוב מחדש. ביניהם ישנם עד כה 50 ילדים, שאנחנו רוצים להוביל במסגרת מבצע ההצלה שיזמנו.
הפליטים שהגיעו אלינו בשלושת הימים האחרונים מחוסרי כל אמצעים כי ככל הנראה הבריחה התבצעה בחופזה יתרה. יש לנו חשש גדול שההצלה לא תוכל להציע אפשרויות גדולות, למרות שאנחנו עושים הכול כמו קודם לכן, בכדי שכמה שיותר יוכלו להינצל. עדיין יש לנו חששות מבוססים.
דרך השליחים דווחנו שישנם ביערות עוד מספר גדול יותר של פליטים שרק מחכים, שייאספו על ידינו.
… כרגע אנחנו מחוסרים כל אמצעים ונעשה הכול, בכדי שנבטיח אשראי חדש, על מנת להמשיך את המבצע בצורה הזאת. אם לא תאפשר לנו ותעמיד לרשותנו את הסכום הדרוש בשביל ההצלה-פליטה על ידי השליח, אתה לוקח את האחריות הנוראה על עצמך, שהעבודה הזאת תעצר מתוך חוסר באמצעים. המשמעות הישירה של זה היא שהשליחים ישאירו את הפליטים מאחור על הגבול, אתה יודע, שזה גזר דין מוות.
בתוך ייסורינו הכבדים אנחנו מבקשים ממך לחשוב בעיקר על כך שעבודת הצלת החיים לא יודעת מעצורים.
… בעוד אני כותבת את השורות האלה הגיע טלפון מצוקה (SOS) בו דורשים מאיתנו מאה רבבות כתרים, בכדי לשלם את החובות הלוחצים אצל השליחים. אתה כבר בתמונה ויודע, שהגופים המבצעים החיוניים למבצע זה לא פועלים מתוך מניעים של נדיבות לב. אם תשלום מאה הרבבות לא יתבצע, יפסיקו השליחים את העבודה וכל השאר הרי ברור לך. לכן אני מבקשת ממך בפעם המי-יודע-כמה, מה שלא יקרה לשלוח עם השליח את האמצעים הדרושים לכך, משום שאנחנו מצידנו עושים כל מה שיש בידו של בן אנוש לעשות, אולם ההחלטה נתונה בידך.
*
בסוף שנת 1939 הצליחו גיזי פליישמן ובעלה יוסף למלט את בנותיהם עליזה (ליצי) ויהודית, מאירופה אל ארץ ישראל. במהלך המלחמה נהרג גוסטב פישר, אחיה האהוב של פליישמן ואחריו מתה גיסתה, וב-1942 מת גם בעלה של פליישמן, יוסף. גיזי נותרה בסלובקיה עם אמה החולה.
גיזי המשיכה לשלוח קריאות לעזרה לעולם כולו, אבל התשובה לא הגיעה. היא עשתה זאת ביודעה שכל מי שפועל למען הצלת היהודים מסתכן במוות. היא עשתה זאת ביודעה שהגסטפו כבר פקח עין על מעשיה.
במכתב הבא מ-1943, מבקשת גיזי פליישמן לשמוע חדשות מבנותיה עליזה (ליצי) ויהודית, שאותן שלחה למקום מבטחים בארץ ישראל, ולא ראתה מאז.
ברטיסלבה, 2.12.1943
חבר יקר,
תודה עמוקה על מכתבך מ-15.11 משנה זו. אני יודעת, שאתה והחברים האחרים תעשו הכול, בכדי שאקבל מליצי (Lici) כמה שיותר מהר מכתב. אתה יכול לתאר לעצמך את מצבי הנפשי, עד כמה אני דואגת ולא יכולה להירגע עד שאקבל חדשות טובות תודות לתיווך שלך. עם תוכן המכתב של הבת האחרת אני מאוד מאושרת.
אחרי הימים הקשים שמתכלים מהר, נרגעתי מאוד להכיר אתכם החברים משום שהייתי משוכנעת שתדאגו לילדים. אין מילות תודה בשביל זה! לא רק שתרמתם לי הרבה על ידי חברותכם וקשריכם הכנים, שמצאתי את האיזון הנפשי שלי עוד פעם, אלא גם בנוסף לכך סיפקתם תרומה עשירה כך שאני יכולה שוב להאמין באנושיות אמיתית ובסולידריות ממשית. על ידי כך נתתם לי המון, משום שאנחנו חיים באווירה, שבה האמונה באידאל גבוה באנושות מתערערת.
מתוך מכתבה של גיזי פליישמן אל נמען שהיה ככל הנראה נתן שוואלב, איש תנועת "החלוץ" שפעל בשוויץ בזמן השואה
במהלך שנות פעילותה הפצירו בגיזי פליישמן שוב ושוב להציל את עצמה. היא יצאה לשליחויות אל לונדון, פריז ובודפשט, היא הייתה בקשר עם אנשים שיכלו לסייע לה להימלט אך היא מעולם לא ביקשה להימלט או לעזוב את סלובקיה. היא האמינה שעליה להישאר שם ולעשות הכול כדי להציל כל עוד ניתן להציל.
באוקטובר 1944 נעצרה גיזי פליישמן. על אף חקירות קשות תחת עינויים היא לא מסרה דבר על המחתרת ועל פעולות ההצלה. היא שולחה למחנה בשם סרד בסלובקיה, ומשם גורשה באוקטובר 1944 לאושוויץ עם הוראה מפורשת לשלטונות המחנה – "שיבתה אינה רצויה". היא נרצחה בתאי הגזים באושוויץ בסתיו 1944.
במכתב הבא אל בתה ליצי (עליזה) בארץ, כתבה גיזי על הפרידה ועל משמעות השליחות שקיבלה על עצמה.
6 בספטמבר 1942
הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד… אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זאת, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לשאת את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל.
.
על מאמצי ההצלה של גיזי פליישמן וחברי "קבוצת העבודה" בסלובקיה – סרטון של יד ושם:
יש שיוצאים לדרך ויודעים לאן ומדוע, יש שהולכים קדימה חדורי מטרה. כשיצאתי למסע בעקבות השיר "צו איינס צווי דריי", לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך. התברר שהמסע נשא אותי אחורה בזמן אל שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, אל מוזיקאים יהודים שכתבו מנגינות לתיאטרון ולקברט באירופה, ואל שלושה תמלילנים ש"הצטרפו" למלחינים והתכתבו עם המנגינה והמקצב שלה (שיר לכת), ושינו את המילים כדי למחות על שהתרחש בסביבתם באותם ימים אפלים.
למוזיקה יש כוח אדיר והיא מאפשרת לנו בו זמנית לשאת איתנו את הזיכרון של המנגינות והשירים מהימים ההם וגם, דרך מילים חדשות – לבטא דברים נוספים ולהוסיף משמעות חדשה – בזמן הזה ובזמנים אחרים.
כך הוביל אותי השיר "צו איינס צווי דרי" אל המנגינה המקורית שלו ואל גרסה לא ידועה היום של מארש הפרטיזנים של גטו וילנה.
מארש הפרטיזנים
מילים: שמערקע קאטשירגינסקי
תרגום חופשי
הדרך קשה אנו יודעים
הקרב לא קל אינו משחק ילדים
הפרטיזן מקריב את חייו במאבק
למען החופש העתידי
היי אף. פי .או.
אנחנו כאן
באומץ אלי קרב
אנו הפרטיזנים של היום
נכה באויב
בקרב לכח העובד ("ארבעטער-מאכט" מהדהד לשיר המקורי)
החברים חזקים
שרירים, גאים וחזקים
יוצאים היום מהגטו
כדי להביא מחר את החופש
היי אף. פי .או….
על הדם של אחינו ואחיותינו
אנו נשבעים להילחם
עד אשר
נמגר את חיילי היטלר
בכלי המלחמה של הפרטיזינים
המנגינה מאחדת אנשים רבים במאבקים שונים ונותנת כח לאדם באשר אדם הוא מכיוון שהיא מביאה את קול ההמון בקול היחיד, וכך, השיר "צו איינס צווי דרי" (מארש בשני רבעים) מלווה את צעדת המוות של יהודי וילנה לגיא ההריגה ביער פונאר. שלושת הבתים הראשונים הם מארש אבל, אולם הבית האחרון מביע תקווה וקורא לעזוב את הגטו ולהצטרף לפרטיזנים שילחמו לשחרורו. בשלב זה הופך המארש – מארש קרב:
את המנגינה מצאתי בספרו של שמערקע קאטשירגינסקי "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מהגטאות ומהמחנות) שיצא לאור בשנת 1948. השיר מופיע פעמיים; בפעם הראשונה תחת הכותרת "צו איינס, צוויי, דריי" (ואחת, שתיים, שלוש) למילים מאת לייב רוזנטל ובפעם השנייה תחת הכותרת "פארטיזאנער מארש" (מארש הפרטיזנים) למילים מאת שמערקע קאטשירגינסקי. בספר המקורי לא מצוין שם המלחין בעותק של הספר שנמצא באוסף מאיר נוי לזמר היידי מופיעה הערה בכתב ידו של נוי "מנגינה: הנס אייזלר".
הגרסה המוקדמת שמופיעה בספרו של קאטשירגינסקי "צו איינס, צוויי, דריי" בוצעה על-ידי השחקן יעקב ברגולסקי בגטו וילנה בקיץ 1943. השחקן אשתו ושני ילדיו נספו במחנה על יד וילנה ביולי 1944. השיר מתאר את הטבח של יהודי גטו וילנה שהובלו לפונאר ונרצחו שם בקיץ 1941. כותרת השיר מסגירה את מקורו הגרמני – שירם של ברטולד ברכט והנס אייזלר "לינקס צווי דריי" ("שמאלה, שתיים שלוש"):
צו איינס צווי דריי
מילים: לייב רוזנטל
תרגום: בנימין טנא
אך, אחא, עוד קצב אחר
עוד מעט לאזנך יפך.
וכל אלה במגור
הסתתרו אי בחור –
יהלכו עוד אתנו בסך.
חת, שתים, שלש
חת, שתים, שלש
נטוש שערים וסמטה
ולצעד צליל ער,
המזמור הוא אחר,
כשתצעד ותדע כבר על מה
איך נולד השיר? השיר המקורי היה שיר מחאה של פועלים שביקשו שיוויון וזכויות. בהמשך הפך השיר לשיר מחאה כנגד השלטון הנאצי. יוצרי השיר שהיו יהודים נרדפו בידי הנאצים וברחו מגרמניה, ובגולה המשיכו ביצירתם כנגד הכיבוש הגרמני.
Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er was zum Essen, bitte sehr
Es macht ihn kein Geschwätz nicht satt
Das schafft kein Essen her
Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist
Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er auch noch Kleider und Schuh'
Es macht ihn kein Geschwätz nicht warm
Und auch kein Trommeln dazu
Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist
Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum hat er Stiefel im Gesicht nicht gern
Er will unter sich keinen Sklaven seh'n
Und über sich keinen Herrn
תרגום חופשי לעברית:
ומכיוון שהאדם אדם הוא
הוא צריך לאכול
מלים יפות לא משביעות אותו
כי אי אפשר לאכול אותן
תופף שמאלה, שתיים שלוש
תופף שמאלה, שתיים שלוש
יש מקום בשבילך
כנס לשורות אחיך הפועלים
מכיוון שגם אתה פועל
מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא נדרש לבגד ונעליים
מלים יפות לא מעניקות חום
או מגנות על צעדיו
תופף שמאלה, שתיים שלוש…
מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא לא אוהב שמגפיים דורסות את פניו
הוא לא רוצה לראות בתוכו את העבד
שמעליו מושל האדון
*
השיר שתורגם לעברית, בין השאר על ידי המשורר נתן יונתן, הושר על ידי תנועות הנוער והפועלים בארץ בשנות ה 30. באתר זמר רשת אפשר לשמוע ביצוע חובבני של השיר לפי גרסת התרגום של נתן יונתן.
שיר זה של ברכט ואייזלר עושה שימוש מתוחכם בשיר הלכת הידוע לנו מהמוסיקה המערבית. בשיר מתואר מאבקם של לוחמים למען זכויות-פועלים ולא של חיילים היוצאים אלי קרב. השיר מתחיל במילים "שמאלה שתיים שלוש" ולא "אחת שתיים שלוש" או "ימינה אחת שתיים שלוש" מכיוון שהוא רומז לתנועות הסוציליסטיות שנקראו תנועות השמאל. השיר נכתב בשנת 1934 והיה מוכר ברחבי אירופה והושר גם על ידי קבוצות אחרות באירופה בשפות אחרות.
הנס אייזלר היה מלחין יהודי (1962-1898) שנולד בגרמניה לאב שהיה פרופסור לפילוסופיה. בגיל צעיר עקרה המשפחה לאוסטריה. הנס נלחם בחזית כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. עם שובו מהמלחמה, החל ללמוד אצל המלחין היהודי ארנולד שנברג והיה לאחד הראשונים שהשתמש בשיטה של שנברג שכללה כתיבה "דודקפונית" בשיטת שנים עשר הטונים השווים (בלי הבדל בין טון לבין חצי-טון).
בשנת 1925 עבר אייזלר לברלין. עם הזמן זנח את הכתיבה של המוסיקה האמנותית ועבר לכתיבה של מוסיקה לקברט, לתיאטרון ולקולנוע וכן לכתיבת שירים. הוא עבד יחד עם המחזאי והמשורר ברטולד ברכט ושניהם ביטאו את רוח המרקסיזם וכתבו שירי מחאה כנגד החוקים של ממשלת וימאר ובהמשך הממשלה הנאצית. יצירתו של איזלר הוחרמה על ידי הנאצים והוא ברח לניו יורק ואחר כך עבר ללוס אנג'לס.
תלאותיו לא תמו באמריקה, עקב המלחמה הקרה, הוא הואשם בהיותו קומוניסט ואנטי אמריקאי ושולח חזרה לאירופה. הוא חזר למזרח ברלין ושם המשיך ליצור בעיקר שירים ומוסיקה לתיאטרון לסרטים ולטלויזיה. בשנת 1956 נפטר ברכט, ואייזלר שקע בדכאון. הוא נפטר בשנת 1962.
איך נכתבה הגרסה השנייה לשיר, גרסת "מארש הפרטיזנים" – "פארטיזאנער מארש"?
כך כותב קאטשירגינסקי (תרגום חופשי מיידיש): "השיר נכתב כאשר הפרטיזנים היהודיים של גטו וילנה ברחו מהגטו ליערות בקיץ 1943 לאחר ניסיון כושל של מרד בגטו והסגרתו של ראש הפרטיזנים היהודיים איציק ויטנברג". הפזמון של שיר לכת זה מציין את ראשי התיבות של שם הקבוצה של הפרטיזנים F.P.O. (פאראייניקטער פארטיזאנער-ארגאניזאצייע = ארגון הפרטיזנים המאוחד): "העי עפ פע א! / מיר זיינען דא!". המילים "מיר זיינען דא" (אנחנו כאן) מהדהדות לשיר פרטיזנים אחר "זאג ניט קיינמאל!" (אל נא תאמר) שגם נקרא "המנון הפרטיזנים של גטו וילנה" שנכתב אף הוא לא למנגינה מקורית אלא למנגינה רוסית פופולארית.
אין רבים היום שזוכרים ומכירים את שמו ופועלו של שמערקע קאטשירגינסקי (1954-1908) שהיה סופר, משורר ופעיל תרבות וכן פרטיזן בגטו וילנה. לאחר השואה התחיל לאסוף שירים, סיפורים וערך ראיונות בקרב ניצולי שואה במחנות העקורים ובישובים אחרים. את אוסף השירים שלו פרסם בשנת 1948 תחת הכותרת "שירים מהגטאות וממחנות הריכוז". הספר כולל 200 טקסטים לשירים ו-100 מנגינות, שם מצאתי את תווי השיר הזה ושם התחיל המסע בעקבותיו.
לאחר נדודיו של קאטשירגינסקי באירופה היגר לארגנטינה שם פעל רבות לאיסוף והפצה של תרבות היידיש וזיכרון השואה. בסוף אפריל 1954 נסע ברכבת למנדוסה להרצות ב"סדר שלישי" שהתקיים בחג הפסח של אותה השנה. ב-28 באפריל 1954, בדרכו חזרה לבואנוס איירס, מצא את מותו בהתרסקות מטוס בשמי ארגנטינה.
כתביו המאוחרים יצאו לאור לאחר מותו וכן יצא לזכרו ספר זכרון שבו מספרים חבריו על פועלו ואישיותו ועל תרומתו שאין לה שיעור, לתיעוד השואה ולתיעוד הסיפורים והשירים שליוו את היהודים בתקופת השואה.