עמוד השער של הספר "ציורי ישראל" מרמז לקורא על מה שהוא עתיד לפגוש באלבום. מדובר בקומפוזיציה דמיונית שצייר האדריכל והאמן איבן פבלוביץ רופט (פטרוב). בראש העמוד מופיעות אותיות קיריליות ולטיניות שעוצבו בדרך המחקה אותיות עבריות ומרכיבות את שמו המלא של הספר – "ציורי ישראל בימים שכבר עברו". הדימויים החזותיים שבעמוד השער (המנורה בעלת שבעת הקנים, ארון העדות ומגן הדוד) נותקו ממשמעותם ההיסטורית עבור החוויה האסתטית.
אמנות יהודית ליהודי החדש
גם מחדשיה היצירתיים ביותר של העברית לא יכלו להתכחש לעובדה שהשפה שאותה הם מחדשים היא שפה עתיקה ועשירה, שמעולם לא קפאה על שמריה, גם לא בימי גלות ודוחק. בצד יצירתן של מילים יש מאין, עמלו מחדשי העברית להעניק שימושים חדשים גם לכלים הישנים – בכך שיצקו משמעות חדשה במילים ותיקות.
בניגוד לסופרים ולמשוררים של העברית המתחדשת, הציירים היהודים שקמו באותה תקופה התקשו למצוא, במידה שבכלל טרחו לחפש, מסורת של אמנות יהודית ארוכת שנים להתבסס עליה. אם ניתן להמשיל את התרבות היהודית למשהו, אז לפחות עד המאה העשרים ראוי להמשילה לשיחה – המתנהלת, מן הסתם, במילים.
אחת היצירות שסייעו לגשר על המחסור החזותי הייתה היצירה "ציורי ישראל" שראתה אור בשנת 1905 בגרמניה. הייתה זו תוצאת לוואי של פרסום האלבום שהתרחשה כעשרים שנה לאחר פרסומו. צמד הוגים שעמדו מאחורי האלבום ראו בעיני רוחם מטרה אחרת לגמרי, ראשונית בהרבה.
בהקדמה לספרם המשותף, ספר המאגד איורים מכתבי יד עבריים, סיפר הברון דוד גינצבורג, נצר למשפחת גינצבורג המקורבת לממשלת הצאר הרוסי, שהוגה הרעיון לספר היה שותפו, החוקר ומבקר-האמנות ולדימיר וסיליביץ' סטסוב. לאחר שנים רבות של עניין באמנות יהודית פנה סטסוב לחקור את אוסף כתבי היד העבריים שרכשה הספרייה הציבורית הקיסרית בעיר הולדתו, סנקט פטרסבורג, אוסף כתבי יד שנלקחו ברובם מן האוסף של החכם הקראי והאספן אברהם פירקוביץ. מטרת האלבום המשותף הייתה להציג את היצירה העממית היהודית דרך יופיים של כתבי היד העבריים.
מוטיבציה זו מסבירה גם את ההידור של האלבום. גינצבורג וסטסוב ביקשו להעמיד את תוצרי מחקרם ברמה אחת עם ספרים האוספים כתבי יד מאוירים לא יהודיים.
שאלת הלאומיות היהודית וביטויה באמנות החלה להעסיק את סטסוב יותר משלושה עשורים לפני צאת האלבום. ייתכן שזו הסיבה לכך שהמאפיינים הסגנוניים השונים כל כך בין כתבי היד המאוירים במזרח לאלו שבמערב הוחלקו באלבום וכמעט שאינם באים לידי ביטוי בהקדמה שחיבר גינצבורג. הסגנון היהודי, כפי שהגדירוהו השניים, הינו "כיצירה אחידה מלאת חיים ומקורית, שהפתיעה את האמנים הרוסיים בני תקופה, שאף עשו בה שימוש". חשוב גם לזכור שבשנים שפורסם האלבום היה חקר כתבי היד העבריים המאוירים נושא שטרם נחקר ומופה.
היו קשיים נוספים בדרך. עמוד השער של הספר הוכן כבר בשנת 1886, השנה שבה החלו סטסוב וגינצבורג בעבודתם המשותפת על הספר. בהקדמה של גינצבורג התנצל הברון בפני ציבור קוראיו על "השנים האבודות", כלשונו, שני העשורים שחלפו בטרם ראה הספר אור. גינצבורג לא מתעכב למנות את הקשיים בפירוט ובמקום זה מציין באופן כללי את הפורענויות, תהפוכות הגורל, האסונות והשכול שליוו את חייו בשנים האלה. 'לספרים', פתח גינצבורג את הקדמתו באמרה הלטינית הנודעת, 'גורל משלהם'.
כיוון שלא נוכל לרדת לעומקם של כל האיורים שבאלבום, בחרנו להציג לכם שני מוטיבים שראוי לכל אמן יהודי להכיר.
בית המקדש
תשובות רבות לשאלה כיצד נראה בית המקדש, וגם לאלבום של סטסוב-גינצבורג תשובה משלו. לוח VII ולוח VII* מציגים שתי תוכניות לבית המקדש.
האלמנטים שבתוכניות סותרים: חלק לקוחים מאוהל-מועד שנשאו בני ישראל במדבר, חלק מכלי המקדש הראשון שבנה שלמה ואחרים לקוחים מהמקדש השני. את הסיבה לכך יש לתלות בכתב היד שממנו נלקחו האיורים, תנ"ך לנינגרד שהועתק בין השנים 1010-1008 בידי שמואל בר יעקב בפוסטאט (קהיר העתיקה שבמצרים). בתנ"ך לנינגרד אין ייצוג היסטורי של בית המקדש, הוא מציג תוכנית סמלית למקדש שעתיד להיבנות.
חשוב לזכור שבית המקדש כפי שהוצג בכתב היד נוצר מאות רבות של שנים טרם התגליות הארכיאולוגיות של המאה העשרים, ששינו את התפיסה שלנו על בית המקדש מן הקצה אל הקצה.
המסר של סטסוב-גינצבורג ברור. בלי בית מקדש לחלום עליו, אין אמנות יהודית. את אותו רעיון יבטא בהתלהבות רבה אף יותר שנים ספורות לאחר מכן בוריס שץ, מקים בצלאל.
ארון העדות
את בית המקדש שחרב החליפו ספר התורה ובית הכנסת. ארון הקודש משלב את שניהם בכך שהוא מחקה את ארון העדות בבית המקדש – בו נשמרו לוחות הברית. האלבום של סטסוב-גינצבורג נותן ביטוי עשיר לצורות השונות, ומכאן שלתפיסות השונות, של ארון העדות לאורך ההיסטוריה היהודית.
תנ"כים מהמזרח הקרוב מתארים את ארון העדות באופן דומה, כמבנה שבראשו קשת. הארון מחולק לעתים לשניים, רמז ללוחות הברית ששכנו בו. דוגמה לכך אנו מוצאים ב'חומש לנינגרד' הראשון המתוארך לשנת 929.
ארון עדות יפהפה נוסף, כשבמרכזו שני לוחות הברית, אנו מוצאים ב'לקט של פירקוביץ':
אחרית דבר
האלבום שפרסמו גינצבורג וסטסוב נחשב ליצירה חלוצית מבחינת הנושא וההיקף שלו, והשפעתו רבה על הכיוון/כיוונים שאותם תחקור האמנות היהודית במאה העשרים.
האמנים היהודים שיעמלו בשנות העשרים והשלושים להקים תרבות יהודית-מודרנית חדשה לבני ובנות דת משה הבינו כי יצטרכו קודם להתעמת עם המורשת הדתית והאמונית של עמם, להפנים את דימוייה החזותיים וליצוק בהם תוכן מודרני, בדומה לחידושים שחידשו חבריהם המשוררים והסופרים בשפת הקודש באותה שעה ממש. לשם כך הם פנו לאלבום המשותף של גינצבורג וסטסוב.
לקריאה נוספת אנו ממליצים על הספר 'איורי תנ"ך עבריים מלנינגרד' מאת החוקר בצלאל נרקיס. הספר יצא במוסד ביאליק בשנת תש"ן
הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"
כתבות נוספות
עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"
מיקרוגרפיה -– אמנות הציור באותיות
מייסד בצלאל מתנבא: הבוגרים שלי יקשטו את בית המקדש
