יש ספרים שמכריחים את המחבר שלהם להעביר חיים שלמים בניסיון לכתוב אותם, ויש כאלה שנולדים כמו משום מקום, בחזיון בהיר שמסרב לשחרר, ונכתבים בפרץ יצירתי אדיר. אם להאמין לעדותו של בוריס שץ, את תהליך כתיבת ספרו "ירושלים הבנויה" נצטרך למקם איפשהו בין שתי האפשרויות הללו.
יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה
ארבע שנות ההזנחה והניתוק שכפתה האימפריה העות'מאנית על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה גבו מחיר כבד מתושביה. הפחד שמא יעזו יהודי העיר, שהיו נתיני מדינות האוייב, לסייע לאימפריה הבריטית בניסיונה לכבוש את העיר ואת הארץ מידיי חיילי הסולטן מצא לו פורקן בשורה ארוכה של מעצרים וגירושים במהלך המלחמה. בין רשימת המגורשים מהעיר נכלל האמן והמייסד של בית הספר לאומנויות בצלאל, בוריס שץ, שגורש מהעיר ב-6 בדצמבר 1917 – חמישה ימים לפני כיבוש ירושלים בידי הבריטים.
בצפת ובסביבתה העביר שץ את שארית חודשי המלחמה עד לתום המערכה הצבאית בארץ ישראל, בספטמבר 1918. ראשית, העלה האמן על הכתב את תולדות מוסד "בצלאל". משסיים זאת, התיישב "על גדותיו השקטים של הכנרת הנהיר, על הרריה השלוים של צפת העתיקה", והעלה, לדבריו, "מתהום לבבי (…) אז את חלום חזיוני הישן" ועיבד אותו לספר "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה". את הספר הקדיש שץ לניסוי מחשבתי משונה: כיצד תיראה ירושלים בעוד מאה שנה?
האוטופיה של שץ נפתחת באידיליה משלה. "הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים. ב"בצלאל" כבר שבתה העבודה, החצר הורבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכול נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי-רגילה ב"בצלאל", המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום.—"
השלווה אפופת העצבות שירדה על גיבורנו מופרת בידיי "תמונה כהה נשענת על כן המנורה". דמות איש גבה-קומה וחסון "עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא" כיסוי ראש "קטן לבן ומתחתיו גלשו קצוות, שחורות, ארוכות".
מתיאור הסצנה לא ברור אם חזה שץ בעבר בדמות האיש הנגלית לפניו. זהותה של הדמות הייתה, בכל אופן, ברורה לו מיד. היה זה בונה המשכן, עושה כליו ומעצב בגדי הכהונה, בצלאל בן אורי, אשר ניצב בפני גיבורנו כש"עיניו המזהירות, עיני אמן", הביטו ישר לתוך עומק נשמת גיבורנו. שץ פרץ בבכי והתחנן לעזרה מהאיש שסייע למלאכת התקומה של ירושלים בימי התנ"ך, בסיבוב הראשון. "בצלאל קדמוננו" הרגיע את שץ, ביקש ממנו למחות את דמעותיו ולשמוח בכבוד שנפל על כתפיו. "בוא!" קרא בצלאל, ושץ נענה מיד.
ברוכים הבאים לבית המקדש
תחילה סקרו השניים ממעוף הציפור את 'ירושלים הבנויה', היא ירושלים של שנת 2018, כשהם נעולים באווירון. שץ התקשה להכיל את ההתלהבות שאחזה בו ודרש להנחית את האווירון כדי להיטיב ולבחון את 'ירושלים הבנויה' מקרוב. בסבלנות אבהית משיב בצלאל "הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את "הכלל" אל-נכון". ראשית, יסקרו את העיר מלמעלה, "ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא." מיד פונה בצלאל להצביע על הקו הכללי הראשון והמרכזי ביותר, שמרכיב את ירושלים של שנת 2018 – "זהו בית-המקדש".
תושביה של 'ירושלים הבנויה' בחרו למקם את בית המקדש בטבורה של העיר, מעל הר הבית. בבית השלישי לא מקריבים עוד קורבנות כבימי קדם. תפקודו הנוכחי של בית-המקדש הוא דווקא מוזיאון לאמנות ישראל ולחוכמתו: "שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים". אל מול בית-המקדש, ברחוב שער הזהב, התנשא בניין יפה למראה הנקרא 'היכל השלום'. היכל זה הוקרב לטובת גויי הארץ שסייעו ליהודים לשוב לארצם ולחיות בו כעם העומד ברשות עצמו.
מיקומו של בית-המקדש מעלה את השאלה המתבקשת, שאף זוכה לתשובה באותו הפרק, להיכן נעלמה כיפת הסלע? התבוננות מעמיקה ב'ירושלים הבנויה' מגלה את מיקומה החדש – "במערב מול שער יפו, על ההר אשר עם הברכה התחתונה, הכרתי את הכיפה הנאווה של מסגד עומר". המסגד, ששץ טוען ש"עמד לפנים על הר הבית", הועתק למיקומו החדש כ"מזכרת תודה לערבים, שכנינו הטובים, על אשר שמרו בטיפול רב את מקומותינו החדשים".
גורלו של הר הזיתים מעורפל יותר. נדמה שדאגה לסידורי קבורה מטרידים את תושבי העתיד המדומיין הרבה פחות, אחרת נתקשה להסביר את העובדה שהמצבות שעל-גבי הקברים נעלמו כולן, ובמקומן כיסו את ההר דשא, גגות, כיפות ומגדלים. כך הפך הר המתים, כפי שמכנה אותו בצלאל, להר החיים.
גן עדן לילדים
כשפונה בצלאל להציג את החינוך המוענק לילדי 'ירושלים הבנויה' מזדחלת לדבריו נימה סוציאליסטית מובהקת. מגיל 4-3 נשלחים הילדים ל'גן-עדן הילדים', שילוב בין בית ספר ובין פנימיית נוער הממוקמת ב"מגרש גדול, ובתוכו עצים, בתים, גני-ירק ומגרשים גדולים". בגן-עדן זה גרים ולומדים הילדים על חשבון העם עד הגיעם לגיל 13-12 "בתנאים שווים, בגדים אחדים, בשיטת לימוד אחת".
עד המעבר עמלים הילדים לגלות ולפתח את נטיותיהם הטבעיות וכישרונותיהם המיוחדים, ומשם מפוזרים בין בתי-ספר מקצועיים שונים. מלבד אזכורים שרירותיים לאורך הטקסט, לא ברור כמה ואיזה מוסדות מחכים לקלוט לשורותיהם את בוגרי 'גן-עדן הילדים'. 'מכללת יבנה' המכובדת והמסתורית נזכרת, וכך גם בית-הספר 'בצלאל' – שאותו מכנה המדריך המקראי של שץ "שמשהּ של 'ירושלים הבנויה'".
בני בצלאל
החשיבות העצומה של מוסד בצלאל ל'ירושלים הבנויה' שבה ועולה פעמים רבות במהלך הסיור. בזמן שתלמידי 'בצלאל' מתייחדים בלבוש צנוע, מדברים בקול וצוחקים בלהט, ובעיקר – עמלים על שיפור מיומנויותיהם האומנותיות, בוגרי 'בצלאל' הם היוצרים את האומנות העכשווית יותר, המקשטת את קירות בית-המקדש, הם המאכלסים את 'קריית העבודה' ("שם עובדים מאות אלפי אנשים בכל מיני תעשיות אמנותיות"), הם שהקימו את בית החרושת לסרטים וגם את התיאטרון העברי הראשון.
כגודל האחריות כך גודל הפריווילגיות, ובעולם השוויוני של שץ רק האמנים, המוזיקאים והמשוררים – המתקבצים תחת השם "בני בצלאל" – רשאים לגור בתוככי ירושלים, בשכונת "נווה שאננים". זאת כיוון ש"האמן, כאיש-הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול, לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנם כמוהו". מציאות זאת עומדת בניגוד מוחלט לשאר התושבים החיים בכפרים הסובבים את העיר והמשמרים את מצוות עליית הרגל מדי יום ביומו. הם מגיעים בבוקר לעבודה ב'ירושלים הבנויה' וחוזרים בכל ערב למשפחתם בכפר.
בכל פעם בה נשאל בצלאל על קיומה של אליטה יוצרת, הוא משיב כי מדובר באליטה למראית עין בלבד – ומרגע ששץ יקבל זאת כעובדה, הוא יוכל לסייע בייצורה של חברה המתאגדת כולה סביב חשיפת הכישרונות החבויים בכל יחיד והכפפתם לטובת הכלל.
סיגריות בלי טבק
רוחות המתינות והפיוס מנשבות ב'ירושלים הבנויה', ולהיעדרו הבולט של הסכסוך הערבי-יהודי בארץ מתווסף היעדר של סכסוך נוסף, פנים-יהודי. חזון הקמת בית-המקדש והחזרת הארץ למעמדה הקדוש שכנעה את תושבי 'ירושלים הבנויה' להחיות מוסד קדום נוסף: מועצת הסנהדרין, האמונה על הדת היהודית וקובעת מיני תקנות וחוקים בשמה ובשם רוח המתינות הכללית.
הסנהדרין הקדוש הכשיר אכילת חלב ובשר יחדיו, כך גם את העישון בשבת (מסיגריות בריאות נטולות טבק) ואיתם עוד כהנה וכהנה סייגים שבוטלו מפאת המצב החדש. "לפנים היו עושים סייג לתורה: חשבו כי אם יישמר הסייג, התורה לא כל שכן." מסביר בצלאל, "אבל זאת היתה תרופת שווא עוד בעת האחרונה לגלותנו. ועתה פה בארצנו ששבה לתחייה לבני עמנו החופשיים, והחיים חיים טבעיים, אין כל צורך בכל הסייגים הללו".
ככל שמתקדם הרומן מתגלה שהמדינה העתידית, בעלת הסנהדרין ובית-המקדש, איננה מדינה הנשלטת באמצעות דת זו או אחרת – גם לא היהדות. ראש המדינה הוא הנשיא, המזכיר את דמותו של מלך-פילוסוף של אפלטון אחרי שעבר גיור ונדחס לדמותו של מלומד, "פייטן, הוגה-דעות, "רבי" ייקרא." הנשיא נבחר על-ידי העם לכל חייו (עם אפשרות להעבירו מכיסאו אם סרח), והוא עומד בראש רפובליקה דמוקרטית-סוציאלית.
'ירושלים הבנויה' מתוארת כתוצר ישיר של המאורעות ההיסטוריים הכבירים שבמהלכם נכתב הספר, ובראשם מלחמת העולם הראשונה. "עוד לפני המלחמה עמדה התרבות במדרגה גבוהה מאוד, ועלולה היתה להביא אושר לכל יושבי תבל", מספר בצלאל לשץ ומיד מוסיף, "אפס כי בני-אדם לא השכילו להשתמש באמצעי התרבות לאשר נוצרה לשם אהבת האדם, כי אם להפך, להרע לו".
פשיטת הרגל האנושית הכללית אפשרה את בואה של תקופת חדשה, תקופה שנסמכה על הפניית העורף לערכים ולסדרים הישנים, ועל הערכה מחודשת של מצבם. דווקא המצב היהודי הגלותי, שנתפס לרוב כקיום נרצע ותלותי, הוא שהיטיב עם עם ישראל והפך את בניו ובנותיו לחוֹד החנית בשינוי העולמי הכללי: "בין כל העמים נמצאנו אנו במעמד מוצלח שלא היה לנו מה לשבר או להרוס, לכן השתמשנו בכל כוחותינו אך לבנות. ואנחנו היינו מוכשרים יותר מהם לבנות את עולמנו הקטן החדש. פזורינו בכל קצווי תבל הביא תועלת מרובה למרכזנו המחודש."
לאורך היצירה מתגלות שתי פנים לדמותו של בוריס שץ: המורה לאמנות והחולם האוטופי. בעוד שהמורה לאמנות האמין בכישרונו המולד והקבוע של האדם (כל אדם נולד עם כישרון יחיד שממנו אין לברוח ואותו אין לשנות), האמין החולם האוטופי בחזון של חברה שיוונית בה זכאי כל אדם להגשים את עצמו לפי דרכו.
בשלבי הביסוס הראשונים של הארץ החדשה-ישנה נפתר המתח המתמיד בין כישרון לבין שוויון באמצעות "החוק של הבירור הטבעי. רק טובי העם ובחיריו, רק אנשים בעלי-אידיאלים באו אלינו (…) כל אלה המבקשים רק הנאת עצמם ותועלת גופם מצאו להם די מקום באירופה, כי שם נעדרו אנשים רבים." וכך, מבין שורות ההלל לארץ שרקח בוריס שץ בדמיונו, מצליחה לבצבץ אמת היסטורית על זמנית הטבועה בגופם ובתודעתם של תושבי ארץ ישראל הממשית: גם בטובים שבזמנים, גם ברעים שבזמנים, ארץ ישראל וירושלים בירתה הם לא מקומות לאנשים עם לב חלש.
'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ יצא לאור במהדורה יחידה וכמעט שנשכח משהלכו ונעלמו מרבית עותקיו. אתם מוזמנים לעיין בעותק הדיגיטלי.
לכבוד מלאת 100 שנים לפרסום הרומן האוטופי "ירושלם הבנויה", יתקיים ב9-10 בדצמבר 2018, בשיתוף עם הספרייה הלאומית כנס בינלאומי שכותרתו: "מסופיה לירושלים ומעבר". לפרטים
ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>
כתבות נוספות
הרצל מתגייס לפתור את המשבר בהר הבית
שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני
סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות
