הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

איפה קולנוע ריג'נט ואיפה דרך בית צפפה? ומה היה פעם במקום שבו נמצאת עכשיו תחנת הרכבת הקלה "יפו מרכז"? המפה שמקימה את ירושלים לתחייה

אין הרבה מפות שבכוחן להקים לתחייה עיר, ובאופן ספציפי את ירושלים של לפני שבעים ושמונים שנה. מפות שאינן רק רישום סכמטי של רחובות העיר, אלא תיאור של בניינים רבים, מוסדות תרבות ופנאי בצד מבני ממסד, בצורה מפורטת ונאה במיוחד. מפות שמציבות אל נגד עיננו מראות של חיי ירושלים של פעם. כאלה הן מפות ירושלים המצוירות של ספירידון.

מי היה ספירדיון?

את תיאור חייו של ספירידון אנו מוצאים אצל פרופ' קובי כהן הטב: ספירידון היה יליד ירושלים (1894) שכיהן בערוב ימיו בתור נשיא החברה היוונית אורתודוכסית בעיר. בשנות העשרים לחייו למד ספירידיון הנדסת חשמל והנדסה אזרחית בשוויץ. הוא הושפע שם מרעיונות שהתפתחו במדינה באותה תקופה בנוגע להכנת מפות תיירות מודרניות. כאשר חזר לירושלים לא הצליח להתפרנס ולכן החליט לעסוק במשהו שונה – להמציא מפה שתבטא את המרחב העירוני הירושלמי בתלת-מימד.

 

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה":

 

מפתו יצאה לאור בשנות השלושים של המאה ה-20. זוהי מפת התיירות הראשונה של ירושלים. היא הודפסה בדפוס הכנסייה היוונית אורתודוכסית ואחרי כן בדפוס גולדברג.

הנה כמה דוגמאות נהדרות מתוך המפה של ספירדיון. אל תשכחו ללחוץ על התמונות להגדלה.

 

גלו עוד על ירושלים – תמונות נדירות מירושלים, מפות עתיקות, סיפורים ועוד >>

המפה המצוירת של ספירידון משנות השלושים. לחצו על המפה להגדלה

בתי הכנסת "החורבה" ו"תפארת ישראל":

ספירידון טרח והציג מקרא מפורט ביותר המתאר את השיוך הדתי של מבנים בעיר:

שכונות שהיו ואינן, קמות ומשוחזרות לנגד עינינו:

בתי שכונת התימנים "עזרת נידחים" בסילואן,  כמובן עם סימון מגן דוד:

וכן ג'ורת אל ענאב באזור חוצות היוצר של היום:

כמו גם שכונת אמירה בפאתי רחביה:

ניתן להתרשם מן הציורים המפורטים של המבנים השונים:

בית החולים למצורעים, הוא בית הנסן:

מגדל השעון שניצב עד שנת 1934 בסמוך למתחם עיריית ירושלים של היום וביה"ח הצרפתי סנט לואי:

מלון פאלאס המפואר (שבמקומו עומד היום מלון וולדורף אסטוריה) מול בריכת ממילא, בסמוך לקונסוליה של ארה"ב:

בית ספר למל ומולו קולנוע אדיסון המכונה כאן "בית האופרה":

גם במפתו משנת 1945 – מפה המכוונת למזרח, כיוון לא שגרתי במפות ירושלים, ממשיכים ציורי המבנים לתפוס מקום מרכזי.

המפה המצוירת של ספירידון משנת 1945. לחצו על המפה להגדלה

רוב הכיתוב במפה הינו באנגלית, זולת "כיתוב מותאם קהילות":  מעט כיתוב ברוסית  באזור מגרש הרוסים, מעט כיתוב בערבית בעיר העתיקה ובמזרח העיר, כיתוב ביוונית במושבה היוונית,  ושלושה פריטי כיתוב בעברית: שכונת "מאה שערים", רח' "בן מימון", ושכונת "זכרון משה" ובה מבנה קולנוע אדיסון:

רואים מימין את  בי"ס אליאנס כי"ח שעליו עומד היום בנין כלל:

במרכז העיר אפשר לראות את תחנת האוטובוסים המרכזית של אגד, במקום שבו נמצאת היום תחנת הרכבת הקלה "יפו מרכז". כמו כן אפשר לראות ציורים ברורים של מבני קולנוע ציון, קולנוע עדן וקולנוע אוריון. וכן של בתי הקפה המפורסמים של אז: קפה וינה וקפה אירופה.

לא רק בתי הקולנוע במרכז העיר מקבלים התייחסות מכובדת, גם הקולנוע במושבה הגרמנית מופיע: קולנוע ריג'נט (קולנוע סמדר של היום):

בשכונת טלביה נמצא ציור של בית המצורעים בשמו "בית מורביה" וכן קונסוליות של טורקיה, איראן, ספרד ויוון:

הקונסוליות של עיראק, לבנון, מצרים, שוויץ וצ'כוסלובקיה שכנו ממערב למושבה היוונית, באזור קטמון:

בדרום ירושלים המפה מרחיקה עד ים המלח וכוללת את מפעל האשלג ששכן בצפונו, את ההרודיון, ואת בית המושל, הוא ארמון הנציב, מעליו מתנוסס הדגל הבריטי.

והנה מתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים, עם ציור בית וולפסון, משכן בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז:

בעיר העתיקה המצודה והקישלה:

המפות מציגות את שמות הרחובות שהיו נהוגים בירושלים בזמן המנדט הבריטי:

דרך ג'וליאן = רח' המלך דוד

הנסיכה מרי = רח' שלומציון המלכה

רח' ממילא = רח' אגרון, רח' יצחק קריב

רח' סיינט פאולוס = רח' שבטי ישראל

רח' סיינט לואיס = רח' שלמה המלך

רח' ג'פרי מבויון = רח' הע"ח

סולטאן סולימאן = רח' הצנחנים

רח' צ'נסלור = רח' שטראוס

 

אולי בשל מוצאו היווני של מחבר המפה, אזור המושבה היוונית מפורט ביותר:

המועדון היווני = ליד רח' אבנר

דרך בית צפפה = רח' עמק רפאים

דרך המושבה היוונית = רח' רחל אמנו

דרך אפתימיוס (מייסד המושבה)  = רח' יהושע בן נון

 

אחרית דבר

ספירו נ. ספירידון, נולד בירושלים בשנת 1896 ונפטר בה ב- 1952.

היה מהנדס חשמל ואלקטרוניקה עם כשרון טבעי לציור.  משרדו שכן בממילא, ובו העסיק מספר צעירים מן הקהילה היוונית של ירושלים וגם לימדם את המקצוע.

נהג לצייר את המפות כאשר היה מצב בטחוני בירושלים שלא איפשר לו להגיע לעבודה בממילא.

בין תחומי העניין שלו היו ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה (תכנן את בית המשפחה בבקעה) וציור קריקטורות.

התעניינותו של ספירידון בארכיאולוגיה הביאה אותו לידי דיונים עם הכומר הבכיר של מסדר האבות הלבנים מכנסיית סנטה אנה על אודות תוואי חומות ירושלים העתיקות. נושא זה בא לידי ביטוי במפותיו הכוללות את סימון תוואי חומות העיר הקדומות.

ב-1948 אולצה המשפחה לעזוב את שכונת בקעה. למזלה, הציעה לה הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית חדר אחד למגורים, בו התגוררו הסבתא, ההורים, ושלוש בנותיהם במשך ארבע שנים.

אחת מהן, מריאן באניאן, בת 81 היום, שמעולם לא עזבה את העיר, (ומציינת כי למרות זאת מעמדה בה הינו "נוכחת-נפקדת"), מסרה לנו את הפרטים המשלימים על אודות אביה, ואנו מודים לה על כך.

 

 

המידע על תולדות חייו ופועלו של ספירדיוו הוא ע"פ פרופ' קובי כהן הטב.

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

 

 

כתבות נוספות

"נחלת אחוזת ניו-יורק" בארץ אבותינו

מה מסתתר בנחלות שבט זבולון, יששכר וחצי המנשה?

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

מסעה של השוטית "רוב רוי" מאנגליה לארץ ישראל (בפעם השנייה)

המסע המופלא של ההרפתקן ג'והן מקגריגור שלקח את השוטית שלו למסע קסום לארץ ישראל של אמצע המאה ה-19, והמסע שהתרחש מאה שנה אחר כך להביא את אותה שוטית פעם נוספת למדינת ישראל

מתוך ספרו של ג'והן מקגריגור "רוב רוי על הירדן"

במסגרת פרויקט שילוט של מצד עתרת, מבצר צלבני הרוס מעל הירדן ההררי, אנחנו מספרים גם את סיפורו המופלא של ג'והן מקגריגור, הרפתקן, מגלה ארצות, ממציא, איש אשכולות כמיטב המסורת הבריטית של בני המאה ה-19 המשועממים והסקרנים.

ג'והן מקגריגור

במהלך ביקורו ביבשת אמריקה, למד מקגריגור לבנות שוטית (קאנו) מסורתית, אותה הוא פיתח לדגם חדש. כלי שייט יעיל וזריז, שאפשר להשיט בעזרת משוט כפול וגם בעזרת מפרש ואפשר אפילו לישון בו. מקגריגור קרא לסירתו "רוב רוי", על שם גיבור סקוטי בן המאה ה-18. מקגריגור שט בעזרת "רוב רוי" בנהרות צרפת, גרמניה, אוסטריה, סקנדינביה ושוויץ והגיעה בעזרתה גם למקומות נידחים שטרם מופו.

מסעו הידוע ביותר היה המסע למזרח התיכון. עבור המסע הזה בנה מקגריגור שוטית חדשה, חמישית במספר, והתייחס אליה כאל בן אנוש אהוב, במיטב האקסצנטריות של בריטים באותה תקופה: "היא במצב בריאות מצויין וגורמת לי הנאה מרובה", כתב לחבריו על סירתו.

בשנת 1868 שט מקגריגור לאורך כל חלקו העליון של הירדן, ממקורותיו, דרך הביצות ואגם החולה ועד הכנרת, כחלק ממסע חקר רחב היקף שערך במזרח התיכון. חלקים נרחבים ממסעו טרם נחקרו ומופו באותה תקופה, וספרו "רוב רוי על הירדן" הפך לרב מכר עוד בחייו והיווה מחקר מחקר מקיף ראשון של אזור זה. ליד גשר בנות יעקב, בה הפך זרם הירדן לשוצף וגועש, הפסיק מקגריגור את רצף השייט והמשיך במסע רגלי עד הכנרת. "בניגוד לכל העצות הטובות, גמרתי אומר להמשיך במסעי סמוך ככל האפשר לשפת הנהר, עד הגיעי לגליל. מובן מאליו, שלא בתוך האפיק עצמו, דבר שלא היה אפשרי מכל וכל, מאחר שזה הופך עד מהרה לתעלה צרה וגועשת, בה שוטפים המים בשצף קצף בין סלעי נחל ושיחי הרדוף צפופים, המתחברים תכופות לשורה אחת לרוחב התעלה". (רוב רוי על הירדן, עמוד 184, תרגום עמיהוד ארבל).

 

מפה של עמק החולה מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

מפה של הכינרת מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

מפה של הכינרת מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

המסע בעקבות "הרוב רוי"

כל זה מסופר בספר "רוב רוי על הירדן", שתירגם עמיהוד ארבל, ויצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1982. סיפור לא פחות מעניין מסתתר בהקדמה לספר. שם מספר המוציא לאור של הספר, רחבעם זאבי, את סיפור מציאתה של השוטית "רוב רוי" במחסן נידח באנגליה והבאתה לישראל.

"שמועות על קיומה של ה"רוב רוי" הגיעו לאוזנינו במהלך העבודה על תרגום הספר", מספר זאבי. "טייס אל על בשם אורי ירום החליט להפוך את החיפוש למעשי יותר. הוא מצא בספר ביוגרפי ישן על ג'והן מקגריגור הערה בכתב יד המציינת כי גב' מקגריגור הראתה לכותב ההערה את השוטית המקורית בשנת 1922. בהכירו את שמרנותם של הבריטים החל אורי ירום לחפש את השוטית במועדוני שייט לאורך התמזה, והוא מצא אותה לבסוף באחד ממחסני מועדון השוטיות המלכותי.

השוטית היתה מוזנחת מאוד ומצבה רעוע. אורי ירום ורחבעם זאבי, אז מנהל מוזיאון ארץ ישראל, החלו במסע השתדלויות חוצה יבשות ואוקיינוסים במטרה להביא את ה"רוב רוי" לישראל, לשיפוץ ולתצוגה. אפילו חיים טופול, אז כוכב גדול באנגליה, גוייס למסע השידולים. לבסוף אישרה מזכירת המועדון את הוצאתה של "רוב רוי" למסע נוסף ואחרון לארץ הקודש. מספר זאבי:" אז הובלנו אל המחסן בירכתי המועדון ושם מצאנו את ה"רוב רוי", מאובקת וסדוקה. חיים טופול הסתכל עלי במין מבט כזה, כאילו שואל: זוהי כל השוטית? ובגללה אני מתבטל ממלאכתי ונוסע לפינה רחוקה זו? אמרתי לו: אכן, אלה הם קרשים אחדים, שחוברו במסמרי נחושת והיו לשוטית שעשתה היסטוריה. היא שטה וצלחה את נהרות מצרים, דמשק, מקורות הירדן וארץ ישראל. ישב עליה אדונה ומתכננה, גוי אמיץ והרפתקן, אוהב ישראל ויודע ספר. הוא עשה את הקרשים האלה לכלי כל יכול ומפורסם על פני יבשות וימים".

הרוב רוי המקורית

השוטית של ג'והן מקגריגור שופצה והוצגה במוזיאון ארץ ישראל במשך מספר חודשים, ואז הוחזרה למועדון השיט הבריטי. העתק מדויק שלה בוצע על ידי צוות המוזיאון והוצג בו במשך שנים רבות. כיום מוצג ההעתק במועדון השייט של תל אביב על הירקון, בהשאלה ממוזיאון ארץ ישראל.

את הספר "רוב רוי על הירדן" וכן את הספר "השוטית רוב רוי בארץ הקודש", המספר את סיפור מסעה ממוזיאון השייטים הבריטי למוזיאון ארץ ישראל ובחזרה ניתן למצוא, כמובן, בספרייה הלאומית.

"השוטית רוב רוי בארץ הקודש", מאת רחבעם זאבי. מוזיאון הארץ תל אביב, תשמ"ג

את המקור האנגלי של "רוב רוי על הירדן" אפשר לקרוא כאן, כולל כל הציורים והמפות הנהדרים שג'והן מקגריגור צייר.

 

 

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה":

 

קרדיט לצילום הרוב רוי המקורית:

This Rob Roy canoe has been donated to the River & Rowing Museum by the Royal Canoe Club. It has been restored by Henwood & Dean Boatbuilders, with funding from the Canoeing Foundation, the John Dudderidge Memorial Fund and the British Canoe Union.

 

 

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

כאשר ביקש אברהם סוצקבר ממארק שאגאל ציור לפרסום בכתב עת חדש, הוא לא ידע שיקבל ממנו גם צרור שירים נדיר. סיפור ידידותם המופלאה של שני ענקים בדורם.

הכישרון לידידות: אברהם שאגאל (מימין) ואברהם סוצקבר (משמאל)

"יש משוררים גדולים, אמנים גאוניים, שאין להם כלל הכישרון לידידות", כתב אברהם סוצקבר ב-1977, בפתיחת מאמר על ידידו מארק שאגאל "ויש משוררים, אמנים," המשיך, "שכשרונם לידידות גדול ומקורי יותר מכישרונם בשירה ובציור". האם בהתייחסו לאותו "כשרון ידידות" נדיר התכוון סוצקבר רק לשאגאל, או שמא גם לעצמו? יותר מ-35 שנים נמשכה אותה חברוּת מופלאה בין שני ענקים אלה, הצייר והמשורר. ארכיונו של אברהם סוצקבר, השמור בספרייה הלאומית, מגלה צדדים בלתי מוכרים על ראשיתו של אותו קשר, שנקטע רק עם מותו של שאגאל, במארס 1984.

במחברות טיוטה השמורות בארכיונו של המשורר, אנו מוצאים כי בשנותיו האחרונות תכנן לכתוב ספר על היכרותו עם מארק שאגאל. להעתקות של עשרות המכתבים שקיבל מן הצייר הדגול, נוספו קטעי שיחות שרשם, על-פי זכרונו, ואשר נערכו לרוב בעת שהתארח בצרפת, אך גם באחדים מביקוריו הנדירים של שאגאל עצמו בישראל. לסוצקבר היה חלק חשוב באותם ביקורים, וראשי המדינה ראו בו חולייה מקשרת עם אחד מגדולי האמנים היהודים במאה העשרים. כיצד החלה ידידות זו, ומה קשר בין שני היוצרים, שביניהם הפרידו כמעט שנות דור?

אחת מן המחברות שבהן שיחזר סוצקבר את שיחותיו עם שאגאל. לחצו על התמונה לגודל מלא

בקיץ 1948, בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, נענתה ההסתדרות, לאחר לבטים ומאבקים פנימיים, להצעתו של סוצקבר לייסד כתב עת ספרותי ביידיש. על אף גילו הצעיר, יחסית, והיותו "עולה חדש" (הוא עלה ארצה פחות משנה קודם לכן) סוצקבר כבר רכש לעצמו תהילת עולם.

המשורר הפרטיזן, ששיריו הרטיטו את לבבותיהם של רבבות בעולם כולו, האיש שנבחר על ידי ברית המועצות להעיד במשפטי נירנברג על פשעי הגרמנים ומי שייצג את המרד והתקומה של יהדות ליטא בשואה, היה לסמל בעיני רבים. סוצקבר מאן להשלים עם העתיד שצפוי היה, לדעת רבים, לתרבות היידיש במדינת ישראל. "די גאלדענע קייט" ("שלשלת הזהב"), כתב העת שעמד בראשו והתמיד בהוצאתו במשך 48 שנים, הפך עד מהרה לעמוד האש של ספרות היידיש. את הראשון מבין 141 כרכי הרבעון, הגדושים עד להתפקע בחומרים מרתקים, בחר סוצקבר להקדיש לסוגיה הטעונה של הקשר בין היידיש לעברית ולאירועים ההיסטוריים המסעירים של אותם ימים, ובראשם הקמת מדינת ישראל. הוא פנה אל שורה של יוצרים יהודיים בולטים, בבקשה לתרום מפרי עטם ומכחולם, באופן שיבטא את המאבק של העם היהודי על עצמאותו.

בין האישים אליהם כתב סוצקבר, היה גם מארק שאגאל. בפנייה זו היתה, כך הודה סוצקבר לימים, לא מעט מן התעוזה: מארק שאגאל היה אז אחד מן הציירים הידועים בעולם כולו, וקשריו באותה עת עם הציונות ועם ארץ ישראל היו רופפים למדיי. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הוא היה שקוע בפרויקטים אמנותיים גדולים, שבין היתר עסקו גם באבדנו הסופי של העולם היהודי הישן, שממנו בא ואליו התגעגע. אך זוהי היתה בדיוק נקודת החיבור שבין הצייר מוויטבסק למשורר מווילנה. "בהנאה גדולה קיבלתי את מכתבך", כתב שאגאל לסוצקבר מאחוזתו בצרפת לתל אביב, "ממך – כמשורר שאת שיריו אני כה אוהב ומעריך גם כאדם, כמובן." בהמשך המכתב, הודה שאגאל ב"חטא קטן" שהוא חוטא מזה שנים רבות: כתיבת שירים.

המכתב ששלח שאגאל לסוצקבר

 

השער ששלח שאגאל לסוצקבר

 

 

סוצקבר, שכנראה נדהם למקרא השורות הבאות, שבהן הבטיח שאגאל לשלוח את שיריו לפרסום, המשיך וקרא: "אני שולח לך לפרסום גם ציור אחד, מן הסדרה "1948" (המוקדשת לישראל), ששמו "התקווה". בצניעות אופיינית, הציע-הורה שאגאל להדפיס את ציורו על כריכת הגיליון של כתב העת. סוצקבר, כמעט מיותר לציין, לא יכול היה לסרב.

ציורו של שאגאל "התקוה" מתוך הגיליון השני של "די גאלדענע קייט". לחצו על התמונה לגודל מלא

 

כאשר יצא, לבסוף, הגיליון הראשון של "די גאלדענע קייט", בסוף 1948, שלח סוצקבר עותק ממנו לשאגאל, וצירף אליו פואמה שפרסם באותם ימים, "געהיימשטאט" ("עיר הסתרים"). תשובתו של שאגאל לא אחרה לבוא: "כידוע לך, אינני מבקר ספרות", הוא כתב, "אבל כאמן וכיהודי אני סבור שאתה המשורר הבהיר, המבריק, הצעיר, הססגוני והאמתי ביותר של הזמן הטראגי שבו אנו חיים. […] שיריך הם ציורים ממש, ואני חש כה קרוב אליך". הצייר שכתב שירים, לא ידע עד כמה הוא קלע למטרה: מחברותיו של ידידו המשורר היו מלאות ברישומים קלילים, בקו נקי ודק.

קשה לנחש מי היה נרגש יותר, כאשר הופיע הגיליון השביעי של "די גאלדענע קייט": העורך, שפרסם בגאווה רבה שיר של מארק שאגאל או הצייר עצמו, שזכה לראות בפעם הראשונה את חרוזיו בדפוס. שאגאל, ראוי לציין, כתב את אותו שיר ("ארצי") בלשון הרוסית, שבה שלט טוב יותר מאשר ביידיש. תרגומו האמנותי של סוצקבר העלה את שורותיו ההססניות של שאגאל לדרגת יצירה לירית ענוגה, שאיש לא פילל לה, גם לא מחברהּ. "תרגומך הוא כבוד גדול לי", כתב שאגאל בתגובה, "מעולם לא היה לי אוצר מלים כה עשיר ביידיש!"

 

השירים של שאגאל שפורסמו בגיליון 9 של "די גאלדענע קייט", 1951:

 

באפריל 1950, כשנתיים לאחר ראשיתו של קשר המכתבים בין השניים, הם נפגשו לראשונה פנים אל פנים בצרפת. לקראת נסיעתו, חשש כנראה סוצקבר מן הפגישה עם שאגאל, ועל-כן ביקש לשוות לה גם אופי רשמי. הוא פנה אל יושב-ראש הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, ושכנע אותו לכתוב אל שאגאל ולהציע לפניו כי עם הקמתו של משכן קבע לכנסת, הוא יוזמן לעטר אותו בציוריו. שפרינצק, שבמאמצים מרובים הצליח לאתר בניין זמני למושבו של הפרלמנט הישראלי שזה-מקרוב נולד, היה מעט משועשע מן הרעיון הדמיוני שהעלה סוצקבר, אך נענה ברצון. לימים, מילא סוצקבר גם את תפקיד המתווך והמפשר, בתהליך הממושך והסבוך של יצירת הגובלנים והפסיפסים במה שידוע כיום כ"טרקלין שאגאל" במשכן הכנסת.

אחד המכתבים של שאגאל השמורים בארכיון סוצקבר

חששותיו של סוצקבר מן הפגישה הראשונה עם שאגאל היו לשווא. במחברות השמורות בארכיונו, הוא מתאר את החיבוק החם והנשיקה שהדביק ללחיו שאגאל, עם בואו. הקירבה המשפחתית ממש, נוצרה מיד. לימים, פרסם סוצקבר קטעים מן השיחות הממושכות שהתנהלו בימים ובלילות שעשה במחיצתו של שאגאל, באותו ביקור ראשון.

אברהם סוצקבר מקבל את פניו של מארק שאגאל בעת בואו לביקור בישראל

בניגוד למה שמצופה היה מן השניים, הם לא עסקו רק בעולם היהודי שנעלם, אשר נכח באופן כה בולט ביצירתם. סוצקבר שתה בצמא את זיכרונותיו של שאגאל מפאריס של ראשית המאה וזה, האריך את הדיבור על אנרי מאטיס, שדמותו קסמה גם למאזין המרותק. "מכל הציירים בצרפת, הקו שלו הוא המעודן ביותר", הסכימו השניים. השיחה הלכה ונמשכה גם אל ידיד אחר מאותם ימים, פיקאסו. שאגאל הוביל את סוצקבר למוזיאון פיקאסו שבעיירה אנטיב (Antibes), ובהתפעלות רבה תיאר את מגוון כישרונותיו, בציורי שמן, ברישום ובעבודות קרמיקה. כאשר ניסה סוצקבר למשוך את שאגאל בלשונו ולשאלו על ההבדל שבינו לבין פיקאסו, הוא ענה בהחלטיות: "פיקאסו הוא גוי, שיכול לעשות הכל. ההבדל שביני לבין פיקאסו הוא בדיוק כמו ההבדל שבין אבי (היהודי) לאביו (הגוי)." סוצקבר המשיך וכתב כי שנים רבות מאוחר יותר, כאשר ביקר בתערוכה גדולה של פיקאסו בלונדון, עלתה לפתע במוחו המחשבה כי בעוד אשר פיקאסו הוא בְּרוּך-שטן, שאגאל הוא בּרוּך-אל.

דיוקן מארק שאגאל, על רקע אחת מיצירותיו, בערך 1960. את הדיוקן שלח שאגאל לחברו סוצקבר

אותו ביקור בצרפת הביא אחריו ביקור גומלין של שאגאל בישראל, ושיתוף פעולה אמנותי בין השניים, שאחד משיאיו היה עיטור הפואמה "סיביר" מאת סוצקבר. הכישרון לידידות, שאכן היה משותף, כנראה, לשאגאל ולסוצקבר גם יחד, העניק לנו כמה מן הפנינים הנפלאות של התרבות היהודית במאה העשרים.

שאגאל מעטר את הפואמה של סוצקבר "סיביר"

רוצים להכיר מקרוב את אברהם סוצקבר?

הסרט "דבש שחור – שירת חייו של אברהם סוצקבר" יוצג על מסך ענק ברחבת הספרייה הלאומית במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט. לאחר הקרנת הסרט נשוחח עם יוצר הסרט אורי ברבש ועם נכדתו של אברהם סוצקבר, השחקנית הדס קלדרון.

לפרטים ולהרשמה לחצו כאן

 

 כתבות נוספות

חייו של אברהם סוצקבר: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

פואמה ותערוכת איורים: "אל פולין": אברהם סוצקבר נפרד ממולדתו

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

כבר מאמצע המאה ה-18 ניסו גדולי השפה העברית לתרגם את הקלאסיקה של סרוונטס לשפת הקודש. זה לא תמיד הצליח להם...

כרזה להצגה "דון קישוט", 1963. מקור: אוסף ראובן פלץ

מה זה בעצם תרגום? יצירה ש"עוברת דירה" משפה אחת לאחרת? המרה לשונית בלבד או אולי גם המרה תרבותית? מה הופך תרגום לטוב? מהם הקריטריונים הבסיסיים שבלעדיהם תרגום יחשב לתרגום גרוע? וכשהתרגום כבר מתרחק יותר מדי מהטקסט המקורי, מדובר עדיין בתרגום או במשהו אחר? כל השאלות האלה רלוונטיות מאוד לגלגוליו של "דון קיחוטה" בשפה העברית.

"ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה", או בקיצור "דון קיחוטה", יצירתו האלמותית של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס, התפרסמה בשני חלקים בשנים 1605 ו-1615. היצירה מספרת את סיפורו של אציל כפרי ועני למדי ש"משתגע" בעקבות קריאה מרובה בספרות האבירים ומחליט להקדיש את חייו לאבירות הנודדת. בליווי נושא כליו האיכר סאנצ'ו פאנסה, דון קיחוטה מחפש לו הרפתקאות ברחבי ספרד. לעתים קרובות, כשהרפתקאות אביריות אינן בנמצא, האביר הנודד יוצר אותן בעצמו כאמן האוחז במכחול הדמיון.

 

דיוקן משוער של סרוונטס, הציור מיוחס לצייר: Juan de Jáuregui

 

סקירה כללית של תרגומי "דון קיחוטה" לשפת הקודש מראה שהחל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו התפרסמו בערך 20 (!) תרגומים, עיבודים, כתיבות-מחדש וגרסאות שלמות ומקוצרות של היצירה. מספר מרשים ללא ספק, במיוחד כשמדובר בשפתו של ציבור מצומצם יחסית בארץ בימינו ומצומצם עד מאוד לפני מאה שנים. התרגומים הראשונים של היצירה הם הרבה יותר חופשיים ורבים מהם עומדים בחזקת כתיבה-מחדש, כלומר יצירה של טקסט חדש לחלוטין תוך קריאה, שינוי ופרשנות של טקסט קודם. עם השנים, ובמיוחד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, ניתן להתחיל למצוא תרגומים נאמנים יותר למקור הספרדי.

על מנת להתחקות אחר המקרה הראשון של ספק תרגום ספק כתיבה-מחדש של "דון קיחוטה" לעברית עלינו לחזור בזמן לשנת 1871, בה נחמן פרנקל מפרסם את יצירתו "ספר אבינועם הגלילי או משיח האוויל".

 

עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל".
עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל". לחצו על התמונה לגרסה המקוונת של הספר

 

כפי שניתן לנחש מהכותרת, פרנקל לא מתרגם את יצירתו של סרוונטס אלא משנה אותה כליל. בספר זה, דון קיחוטה הופך למין גיבור יהודי שתר אחר הרפתקאות לא בספרד של המאה ה-17 אלא בארץ ישראל של תקופת בית שני. לאבינועם הגלילי, כמו לדון קיחוטה, יש נושא כלים בשם יונה, גבירה שלה מוקדש ליבו, ורצון עז לעזור לחלשיה ונדכאיה של הארץ. השפה שבה כתוב הספר מנסה לחקות את העברית המקראית, ניסיון חיקוי שנפגוש שוב ושוב בתרגומים של דון קיחוטה לשפת הקודש.

תרגום שני ליצירה בשם "דון קישוט מן למנשה" פורסם ע"י דוד יודילביץ' בשנת 1894, אך זכה לתהילה ולתפוצה פחותות בהשוואה לתרגום השלישי מאת משוררנו הלאומי, הוא חיים נחמן ביאליק, משנת 1912: "דון קישוט איש למנשא".

ביאליק, כקודמיו, לא ידע ספרדית. בעייתיות זו מתחוורת כשמשווים את התרגום לטקסט בשפת המקור. ההערכה היא שהוא יצר את התרגום תוך התבססות על תרגום מקוצר של "דון קיחוטה" לרוסית או גרמנית. מדובר בתרגום-של-תרגום-חופשי, סלקטיבי וחסר מאוד (פרקים שלמים נעלמו כלא היו), הכתוב בשפה פסאודו-מקראית ולפרקים ממש נבואית. המרחק הרב מיצירתו המקורית של סרוונטס מקבל משמעות עמוקה כשמבינים שתרגומו של ביאליק היה התרגום הפופולארי ביותר ליצירה בארצנו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. פרופ' רות פיין סיפרה לי שכשהיא עלתה ארצה מארגנטינה ורצתה לחזות בתרגום העברי ל"דון קיחוטה" היא נדהמה כשהבינה שלקורא העברי מושג כה משובש ושונה של היצירה מהמקור הספרדי שהיא הכירה היטב.

 

עמודי הפתיחה של תרגום ביאליק

 

חשבתם שביאליק הודה בכל הבעיות האלה? לא ולא, ההיפך הוא הנכון. שימו לב למילים החותמות את ההקדמה שכתב לתרגום. קשה מאוד להתעלם מהסתירות, מחצאי האמיתות ומהשקרים המלאים שמופיעים שם: "התרגום העברי נעשה על פי תרגום דון קישוט השלם נוסחא חדשה, שנמצאה בשנים האחרונות, ולפי דעת רוב ה"סרונטיסטים" היא הנכונה והיא הנקיה ביותר מזיופים והוספות על ידי זרים. ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקצורים רבים. ביחוד נשמטו כל אותן האפיזודות שאין להן ענין לגוף הספור ומסיחות את דעת הקורא מן העיקר".

 

מוזמנים לקרוא ולהאזין לתרגומים של ביאליק ל'דון קישוט' פה

 

אכן, תרגומו של ביאליק קרוב יותר לתרגום של פרנקל מאשר ל"דון קיחוטה" המקורי. לא מדובר אך ורק בהבדלי סגנון ובמשחקים בשפה אלא ממש בשינויים תוכניים. חשבתם שזה די מוזר שאיכר ספרדי זולל חזיר כסאנצ'ו יאמר תורה כגדול חכמי התלמוד? לא אצל ביאליק. בהזדמנות אחרת בספר, הדמות האהובה מבטיחה לשמור על חוקיו של דון קיחוטה כשמור את יום השבת: "ויהי אדוני בטוח, כי אהיה נזהר מאד מעבור על מצוותך, כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת" (נד). הדתה בספרי הלימוד? ביאליק היה שם קודם.

 

סנשו שומר שבת בגרסת ביאליק

 

בעשורים שחלפו לאחר פרסום התרגום של ביאליק יצא לאור מספר רב של עיבודים חופשיים, גרסאות מקוצרות ומהדורות לילדים ונוער ליצירתו של סרוונטס. רוב היצירות האלה אינן מוכרות במיוחד ובכתבה זו לא אתעכב עליהן.

התרגום הראשון שאפשר להגדירו פחות או יותר כנאמן למקור הספרדי מתפרסם בשנת 1955 ע"י יוסף רביקוב. הבעיה היא שמדובר אך ורק בכרך הראשון של "דון קיחוטה" משנת 1605.

בתוך כך, התרגום הראשון שהוא גם נאמן וגם שלם ל"דון קיחוטה" יוצא לאור בשנת 1958 תחת ידיו של נתן ביסטריצקי. המאמץ של ביסטריצקי הוא בהחלט ראוי לציון אך עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, זאת משום שהתרגום שלו, גם אם הוא מתאמץ להתקרב למקור, מתאפיין במורכבות רבה וכתוב בשילוב בין עברית מקראית, עברית מודרנית (לשנת 1958), עברית חז"לית, הרבה ארמית, פה ושם ערבית והמון חידושי לשון פרי עטו של המתרגם. הנה כמה דוגמאות להמחשה: "פולמוס מפליץ" (כלומר, קרב מופלא), "מן לעילא ועד לתתא" (כלומר, מלמעלה ועד למטה), "אביר מסולת" (כלומר, אביר מצוין), "טירדה וחשיקה" (כלומר, מבוכה ותשוקה), "ארמלתות" (כלומר, אלמנות), "יריבים עזיזים ומתעברים" (כלומר, אמיצים וכעוסים) ועוד. אין ספק שמדובר בשימוש יפהפה ויצירתי בשפה. הבעיה היא שאפילו הקורא של שנת 1958 התקשה מאוד להבין מה בדיוק קורה במבוך הלשוני המפותל הזה.

נכון להיום, התרגום החדש, המלא, הקריא והנאמן ביותר ל"דון קיחוטה" המקורי הוא תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו מ-1994, עם עזרה בתרגומי השירים מאת טל ניצן. מדובר בתרגום טוב למדי של היצירה הכתוב בעברית מודרנית ושוטפת, אולם לא יזיק, לעניות דעתי, לתרגם את הספר שוב אבל הפעם במסגרת מהדורה מדעית. יצירה כה חשובה, מרתקת ומורכבת כ"דון קיחוטה" תהיה יותר מראויה לכך.

 

תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו

 

לסיכום, "דון קיחוטה" עבר תלאות רבות ומשונות עד שהצליח למצוא את מקומו בשפה העברית. אבל האמת היא שזה די הולם את אופיה של היצירה. הידעתם? בפרק התשיעי הקורא הנדהם מגלה שהספר שהוא קורא הוא למעשה תרגום מערבית של ספר שנכתב ע"י היסטוריון מוסלמי בשם סידה האמטה בננחלי. לא ידעתם? ביאליק השובב הזה. רוצו לקרוא את התרגום של לנדאו.

 

ההיסטוריון המוסלמי סידה האמטה בננחלי כותב את דון קיחוטה

 

כתבה קצרה זו מבוססת ברובה על מאמרה המופתי של מורתי ורבתי, פרופ' רות פיין מהחוג ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים: "'דון קיחוטה' בעברית: תרגומים, עיבודים וכתיבות-מחדש" [2008, ספרדית].

 

כתבות נוספות

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

על הזוג השייקספירי ועל היהודי המומר שנתן להם חיים בעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!